זכות הערר למתנגד למעלית ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. ערר זה הוגש על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ (להלן: הועדה המקומית) להתיר התקנת מעלית בבנין קיים. החלטה זו אינה טעונה הקלה ועל כן לכאורה נעדרת במקרה דנן זכות ערר, שכן במצב דברים זה לא חל סעיף 152 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 המהווה הנורמה מכוחה ניתן לפנות לוועדות הערר בעררים כגון דא ולשונו: - "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה זה לא נטען כי ההיתר אינו תואם תכנית ולא הוכח כי הוא כולל סטיות ממנה. יחד עם זאת נטען כי ההיתר בניגוד לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970. ספק לנו אם טענה זו מכניסה העניין בגדר סמכותנו, הואיל ולא מדובר בחריגה תבע"ית, אולם למען הסר ספק, ונוכח מצוות בית המשפט בהרחבת זכות הערר כשיקול של מדיניות משפטית נבדוק הדברים לאשורם: הנושא של התקנת מעליות מוסדר בתקנה בסימן ט לתקנות אשר הוסף בשנת 2002, במגמה להקל על התקנת מתקנים אלה בבתים משותפים קיימים לרווחת הציבור בכלל ורווחת הנכים בפרט. לא למותר לציין כי חלק מהתמריצים שנתן מחוקק המשנה במסגרת סימן ט' לתקנות הינם הצרת רוחב המדרגות וכן הצרת רוחב פרוזדור ועוד כהנה וכהנה. ועדה זו כבר קבעה במספר הזדמנויות, כי בהתאם למצוות המחוקק היא רואה לנכון לאפשר התקנת מעליות בבניינים קיימים לצורך שיפור תנאי הדיור ובלבד שתשמרנה הוראות סימן ט לתקנות התכנון והבניה בקשה להיתר תנאיו אגרות התש"ל - 1970 (להלן: "התקנות והאגרות"), שעניינו התקנת מעלית ומעלון בבניין . לעניין זה, יפה ההסבר שניתן לא מכבר על ידי וועדת הערר תל אביב בעניין הר/07/ 5077 יצחק עטרי נ' ועדה מקומית הרצליה ואח' כדלקמן: "האינטרס הציבורי והתכנוני הינו לאפשר התקנת מעליות בבניינים קיימים, ככל שהדבר ניתן מבחינה טכנית. הדבר משפר את איכות החיים בבניינים אלה ומשדרג את ערך הדירות, בעיקר בקומות הגבוהות. לעיתים תכופות מתגוררת אוכלוסיה מזדקנת בקומות הגבוהות של בנינים ללא מעלית, ומבחינת אוכלוסיה זו אין מדובר רק בהעלאת ערך דירתם, אלא באיכות חיים יום יומית, ולעיתים אף בעצם יכולתה להמשיך להתגורר בדירותיהם. על מנת להגשים אינטרס זה תוקן חוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 בשנת 1996 באופן שנקבע בסעיף 59 ו' לחוק, כי שני שלישים מבעלי הדירות בבית משותף קיים יכולים להחליט על התקנת מעלית, בתנאים המפורטים באותו הסעיף. אחד התנאים בסעיף הוא כי " ניתן להתקין את המעלית באופן שלא יהיה בו כדי לגרום פגיעה מהותית בדירות האחרות או בחלקן, ברכוש המשותף או בחזות הבית" , דהיינו, חוק המקרקעין צפה את האפשרות ואיפשר את המצב כי תהיה פגיעה שאינה "מהותית" בחלק מהדירות בנין, כתוצאה מהתקנת המעלית. על מנת לאפשר את מימוש האינטרס הציבורי ותכנוני להקים מעליות בבניינים קיימים, הוספו בשנת 2002 לתוספת השנייה לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאים ואגרות) תש"ל- 1970, הוראות מיוחדות בדבר התקנת מעליות בבנין קיים, אשר קבעו תנאים מקלים וגמישים על מנת לאפשר הקמת מעליות בבניינים קיימים. לפיכך, גם אם התקנת מעלית גורמת לאי נוחות מסוימת ושאינה מהותית לחלק מהדיירים בבנין, הרי שאין הדבר מצדיק מניעת התקנת מעלית בבנין קיים, כל עוד זה עומד בדרישות החוק, שכן כאמור, האינטרס הציבורי והתכנוני מחייב לאפשר התקנת מעליות בבניינים קיימים." הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי המעלית נדרשת גם לצורך ניידותה של המשיבה 2 המתגוררת בקומה ה- 3, הסובלת ממחלה כרונית אשר גורמת לירידה דרסטית בתפקודה. הטענה שנטענת בענייננו הינה כי רוחב הפרוזדור אינו מגיע כדי המידות המפורטות בסעיף 3.104. באותה תקנה נקבעות מידות על סיטואציה בה הכניסה למעלית הינה דרך הפרוזדור. בענייננו נוכח החלטת הועדה המקומית הכניסה למעלית אינה דרך הפרוזדור המצוי ממזרח למעלית המתוכננת אלא מדרום לתא המעלית המתוכנן ועל כן לכאורה סעיף זה אינו חל בענייננו. לפיכך, לא מצאנו כל פגם חוקי בבקשה ובאישורה. למעלה מן הצורך נעיר כי אפילו היינו זקוקים לטעמים מיוחדים כי דרישת התקנות בנוגע להצרת המידות כדי הקבוע בתקנות. אנו מוצאים כי במקרה דנן תוכנן תא מינימלי של מעלית, תוך השארת רוחב של למעלה מן המינימלי (85 ס"מ למדרגות ו- 95 ס"מ לפרוזדור) תוך הכפפת ההיתר לאישור רשויות כיבוי אש. לא מצאנו במה נפגעת העוררת מעבר לעובדה כי הרחבה בכניסה לדירתה תצומצם במקצת אולם בשום פנים לא מדובר בצמצום אשר עלול חו"ח לסכן חיים ואנו סבורים כי בהחלטת הועדה המקומית המתירה לעוררת לשנות את מיקום דלת הכניסה לדירתה נמצא פתרון הולם. אשר על כן ולאור כל האמור הערר נדחה בזאת הן מהעדר הטעם של זכות ערר ואף לגופם של דברים. מעליתערר