התנגדות להיתר הצבת מזגנים על גג חניה ערר זה הוגש על ידי העורר, בגין היתר בנייה שניתן למשיב מס' 2 לביצוע עבודות בנייה במגרש המצוי בגוש 6628 חלקה 688, ברחוב נקר 13 תל-אביב. העורר מתגורר במגרש הגובל למגרש נשוא היתר הבנייה. הערר צומצם למתן היתר להצבת "חוות מזגנים" כטענת העורר (הכוונה- למנועי/מאידי המזגנים) על גג החנייה של מבקש ההיתר. לטענת העורר, מזגנים אלה מוצבים כ- 3 מ' מחלון חדר השינה של העורר, ומהווים גורם מפריע. לא הועלתה כל טענה מצד העורר, כי ההיתר כפי שניתן ביחס למיקום מנועי המזגנים סותר את התוכנית החלה במקום. המשיבים העלו טענה מקדמית, לפיה אין לעורר זכות ערר במקרה דנן שכן, כל עוד היתר הבנייה המבוקש אינו סותר את התוכנית החלה במקום ואת הוראות חוקי התכנון והבנייה, אין למי שטוען כי הוא נפגע ממתן ההיתר זכות ערר בנוגע להיתר שכזה. לענין היקף זכות הערר לועדות הערר המחוזיות קיימת פסיקה מרחיבה ומצמצמת. סקירה ממצה של מצב הפסיקה בענין זה הביא יו"ר ועדת ערר המחוזית לתכנון ובנייה, עו"ד דרור לביא-אפרת, בערר (צפון) 329/06 אביגדור דברת נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קרית טבעון () וכדלקמן: " סמכויות ועדות הערר נקבעו בסעיף 12ב(א) לחוק, אשר קובע כדלקמן: "ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר: (1) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות במחוז אחד בכל ענין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן; (2) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד' או היתר לפי חוק זה לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג; (3) לדון ולהחליט בערר על החלטת ועדה מקומית בענין תכנית שבסמכותה לפי סעיף 62א ולהחליט אם לאשר תכנית כאמור עם או בלי שינויים, או בתנאים שתקבע או לדחותה; (4) לדון ולהחליט בכל ערר אחר שחוק זה מסמיך אותה לדון ולהחליט בו. (5) ..." סעיף 12ב(א) הנ"ל פורש, בין היתר, בעת"מ (י-ם) 8/97 קרבסי נ' ועדת לתכנון ובניה מחוז י-ם, תקדין-מחוזי, כרך 98(1) 1714: "השתכנעתי מנימוקי ב"כ העותרים בסיכומיו, כי יש להיעתר לעתירה ולבטל את החלטת וועדת-הערר לאור הוראת סעיף 12 ב'(א)(1) לחוק, המגבילה את הזכות של וועדת הערר לדון ולהחליט בערר על החלטות הוועדות המקומיות בכל עניין "שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן" והואיל ולפי סעיף 152(א)(1) לחוק, זכות ערר מוגבלת כנ"ל, למשיבים, לא היתה זכות ערר על החלטת הוועדה המקומית ליתן היתר כנ"ל. צודק ב"כ העותרים בטיעונו כי אין להרחיב את זכות הערר אלא על- פי הוראת חוק, כנלמד בין היתר מפסיקת בית-המשפט העליון בבג"צ 38/76 (פ"ד ל(2) עמ' 631): "אין לעותרת זכות לערור על ההחלטה, כי החוק אינו מעניק לאיש זכות כזאת זולת לחבר הוועדה המחוזית. זכות ערעור, ברשות או בלעדיה, היא זכות הקיימת רק על פי הוראת חוק, לפיכך, רשות הערר שהוועדה המחוזית הועילה בטעות לתת לעותרת, אין בה כדי להעניק לה זכות ערר או למועצה הארצית סמכות לדון בו". אין זה מקרה של מתן פרשנות מרחיבה להוראות חוק, שכן הוראת סעיף 152(א)(1) לחוק אינה סובלות פרשנות אחרת וכך גם עולה מהשוואה בין הצעת נוסח סעיף 152 (סעיף 66 להצ"ח 2302 מיום 4.10.94), לפיו הוצעה זכות לערור גם לנפגע עקב דחיית התנגדותו לבין נוסחו של סעיף 152 כפי שחוקק." הלכת קרבסי נסמכת על סעיף 152(א)(1) לחוק, שזו לשונו: "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3) (צ.ל. - סעיף 149(א)(3) - ו.ע.ח.) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחיה; " סעיף זה מגביל את זכות הערר על החלטה בעניין היתר, למי שהתנגדותו לפי סעיף 149 לחוק נדחתה. סעיף זה דן במתנגדים לבקשות הכרוכות בהקלה או שימוש חורג, והוא אינו עוסק במקרים של דחיית התנגדויות אחרות, או מצבים בהן כלל אין זכות התנגדות. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב אימץ אף הוא את גישתו המצמצמת של בית המשפט בירושלים, וסבר כי הפרשנות אשר הוצעה על ידי בית המשפט בבאר שבע, אינה סבירה. כך קובע כב' השופט ד"ר מודריק, בעת"מ (ת"א) 1111/03 לב עמי שלמה נ' ועדת הערר המחוזית מחוז מרכז: "השאלה היא האם ועדת הערר מוסמכת להיזקק להשגה מצד הרואה עצמו נפגע, על היתר שניתן בידי הוועדה המקומית. סברתי היא שהתשובה לכך שלילית. אבאר את דעתי. התפקידים והסמכויות של ועדת הערר נקבעו בסעיף 12ב של חוק התכנון והבניה. בין שורת התפקידים והסמכויות הנקובה בהוראת החוק מצויה גם הסמכות "לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית, של רשות רישוי מקומית או של ועדה משותפת למספר ועדות מקומיות שבמחוז אחד, בכל עניין שבו ניתנת בחוק זה זכות ערר על החלטותיהן" [סעיף 12ב(א)(1) לחוק. (ההדגשה אינה במקור)]. החוק הקנה זכות ערר, בין היתר ל"הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3)..." [סעיף 152(א)(1) לחוק (ההדגשה לא במקור)]. לפי זה זכות ערר מוקנית לנפגע מהחלטה לסרב לתת היתר ואין זכות ערר למי שרואה עצמו נפגע ממתן היתר [גם אם הנפגע (קרטיס) הוא בעל זכות בנכס שהוזמן כדין להביע התנגדות לבקשת ההיתר (בהתאם לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל-1970]. עד כאן פשיטא. אלא שבאחת הפרשות הקשה שופט על הוראת סעיף 12ב(א)(2) לחוק המונה בין סמכויות ועדת הערר גם: "לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שעניינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד', או היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג... " (ההדגשה לא במקור). הוא למד מהוראה זו שהיא באה להוסיף על זכויות הערר הקבועות בחוק והלכה למעשה מכוחה רשאית ועדת הערר להיזקק לכל ערר שעניינו היתר (עת"מ [ב"ש] 280/01 דוידיאן נ' ועדת הערר). אינני גורס את הפרשנות הזאת. פרשנות זו הופכת את הוראת סעיף 152 (א)(1) לחוק למיותרת. שהרי אם ניתן להגיש ערר כנגד כל החלטה בעניין היתר, למה יש צורך בהוראה הנראית כמסייגת את זכות הערר רק למי שבקשתו להיתר סורבה או שהתנגדותו בהליכי התנגדות לפי סעיף 149 לחוק נדחתה? לדעתי הוראת סעיף 12ב(א)2) צריכה להתפרש כך שזכות הערר בעניין היתר היא כפי שהחוק קבעה. יש הגיון בכך שהחוק הגביל בענייני היתר את בעלי זכות הערר. שהרי הליך של היתר תואם תוכנית אינו כרוך בפרסום ואינו כרוך בשמיעת התנגדויות ובדרך כלל לא ניתן לדעת עליו אלא עם תחילת העבודה. אכן ההיתר דנן איננו היתר תואם תב"ע רגיל, שכן הוא ניתן לבקשת חלק מבעלי הזכויות בנכס. לחלק האחר יש זכות התנגדות להיתר. הדעת נותנת שהיה מקום להשוות מצב דברים זה למצב של הליך התנגדות לפי סעיף 149 לחוק אלא שלא כך קבע המחוקק והרי לו נתכנו עלילות החקיקה" מאידך, קיימות גישות הפוכות, המפרשות את החוק באופן המקנה סמכות רחבה לדון בעררים (עת"מ (ב"ש) 280/01 דוידיאן נ' ועדת ערר מחוזית ואח', , עת"מ (י-ם) 900/05 נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה ואח', , ועוד). עם זאת, גם גישות אלו מבוססות על מקרים בהם קיימת זכות להתנגד, וכאשר התנגדות כאמור נדחית, עומדת למי שהתנגד הזכות לערור על ההחלטה שניתנה. דרך הביניים היא הדרך בה בחר בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. בעת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית-חיפה ואח', דינים-מחוזי לב(7) 137, מצא כב' השופט ד"ר ביין, כי זכות הערר מוגבלת למקרים בהם נדחית התנגדות בשל אי התאמה בין הבקשה לתכנית החלה, בין אם פורסמה הקלה ובין אם לאו. כך קובע כב' השופט ד"ר ביין בפרשת צומת האלופים: "ברור שבדרך של פרשנות לא ניתן יהיה כיום לחזור לנוסחה הרחבה של הצעת החוק, אך לא זה המצב בעניננו. אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שבסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בנין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152(א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פירסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר. אגב, יוער שהפרשנות עליה עומדת העותרת יכולה במקרים רבים לפעול לרעת מבקש ההיתר, שכן אם פנה המתנגד לביהמ"ש בבקשה לצו ביניים יחד עם העתירה כנגד מתן ההיתר, הרי בשל מורכבותו של ההליך יש וצו הביניים ישאר בעינו תקופה ארוכה בעיקר אם גם תמוצה זכות הערעור לביהמ"ש העליון. ראוי לציין כי בכתבי הערר שהגישו העוררים אין אמנם שימוש במפורש במילה הקלה, אך נכללים בהם טענות שמשמעותן היא שההיתר סוטה מהתוכנית למשל בנושא אחוזי הבניה, ביטול חניות, שינוי יעוד וכו'." אין פסיקה מחייבת מבית המשפט העליון בעניין זה, וההלכות הסותרות הותירו בידינו את הברירה באיזו דרך ללכת. דרכה העקבית של ועדה זו היא זו שנקבעה בפרשת צומת האלופים, ואנו סבורים כי קיימת חובה להמשיך בדרך זו, בבחינת "אמת ויציב - אמת עדיף. אמת ואמת - יציב עדיף". מעבר לנדרש נבהיר, כי לא רק בשל יציבות הדין סבורים אנו כי יש ללכת בדרך זו. אין להתעלם מההיגיון המנחה אשר עומד מאחורי החוק, ואשר עומד בבסיסה של הפסיקה הנ"ל, כי במקום בו קיימת התאמה מלאה לתכנית, זכות ההתנגדות הינה מצומצמת ביותר, ונתונה אך ורק לשותפים בנכס בו מבוקשת הבנייה, כאשר אחד השותפים מבקש לעשות שימוש לתועלתו שלו. לשאר העולם לא נתונה זכות התנגדות, ומקום בו אין שותפים בנכס, איש אינו זכאי להתנגד לבנייה. על העובדה כי לא קיימת זכות התנגדות להיתר בנייה התואם תכנית, עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 288/00 אדם טבע ודין ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נה(5) 673: "בקשה להיתר בנייה אינה נדרשת כלל לפרסום, והנפגע מהיתר לבנייה הניתן לזולתו אינו קונה זכות התנגדות. תרופתו של הנפגע היא בתובענה אזרחית כהילכת איגרא רמא ובנותיה; ראו בג"ץ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א [6]. ראו עוד, למשל, פרשת ח'לף [3], לעיל" וכך גם נפסק לאחרונה עת"מ (חי') 2429/04 מלכה מירון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות (): "המסקנה העולה מהשתלשלות עניינים זו היא כי בניית המבנה על חלקה 100 נעשתה במרחק צידי של 2.70 מטר, (למעט העמודים התומכים שלא הוזזו מסיבה קונסטרוקטיבית), זאת בהתאם לתכניות ק/130 וק/131 הנ"ל. לאור זאת מתן ההרשאה לביצוע הבנייה בענייננו לא נחשב להקלה כמשמעותה בחוק ואינו מזכה את העותרות בזכות להגיש התנגדות לבנייה על חלקה 100." על כן, יש לומר כי לוועדת הערר עומדת הסמכות לדון אך ורק בעניינים אשר החוק מסמיך אותה לדון בהם, והם (בעניינים הקשורים ברישוי) דחיות בקשה להיתר, ודחיות התנגדויות שהוגשו מכוח סעיף 149 לחוק, גם באותם מקרים בהם היה צורך לפרסם הקלה או שימוש חורג, אך הדבר לא נעשה בשל פגמים בהליכים המינהליים בוועדה המקומית. " גם ועדה זו דוגלת בהלכת "צומת האלופים" ולפיכך, מקום בו היתר הבנייה תואם את התוכנית החלה במקום והוא אינו סותר את הוראות חוקי התכנון והבנייה, אין לדעתנו זכות ערר למי שטוען כי הוא נפגע מההיתר שניתן. לפיכך במקרה דנן, כאשר כאמור אין טענה כי הבקשה להיתר נוגדת את הוראות התוכנית החלה במקום או את הוראת חוקי התכנון והבנייה, אין לעורר זכות ערר, והערעור נדחה. מזגןגגחניה