בקשה לבנות מעלית חיצונית בבית משותף ברמת גן העורר ביקש להקים מעלית חיצונית בבית משותף ברמת גן אשר תשרת את דירתו המצויה בקומה השנייה של הבית המשותף. המדובר בבית משותף המורכב משני אגפים, כאשר אנו דנים בערר זה באגף הצפוני בו יש שתי דירות. באגף הדרומי של הבנין (אשר גם בו יש שתי דירות) כבר בנויה מעלית חיצונית שנבנתה בחזית המגרש. מעלית זו יכולה לשרת מבחינה פונקציונלית רק את האגף הדרומי. המדובר בבנין הבנוי בשיפולי גבעה. על-מנת להגיע אל מפלס הכניסה לבנין יש לעלות ממפלס הרחוב כ- 4.5 מ'. בקומת הקרקע קיימת קומה מפולשת וכניסה לחדר המדרגות המשותף. בקומה הראשונה מעל לקומה המפולשת מתגורר המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב") אשר מתנגדת להקמת המעלית, ובקומה השנייה מתגורר העורר - מבקש היתר הבנייה לבניית המעלית. לאור המתואר לעיל, מפלס הכניסה לדירת העורר מצויה כ- 11 מ' מעל לפני הרחוב. הבנייה המבוקשת בהיתר הבניה הינה - חציבת מנהרה לאורך גבול המגרש הגובל מצפון באורך של כ- 11 מ' - עד לפיר המעלית, אשר יעלה מעל פני האדמה במרווח הבניה הצפוני של הבנין, יוצמד לקיר הצפוני של הבנין, וייפתח ישירות לדירת העורר. לצורך ביצוע עבודות בניית המעלית יש להזיז חלק מגרם המדרגות העולה ממפלס הרחוב למפלס הכניסה לכיוון דרום וכן, לבצע עבודות קונסטרוקטיביות נרחבות לשם בניית המנהרה ופיר המעלית, בעיקר בחלקים המצויים מתחת למפלס הכניסה לבנין. עבודות אלה דורשות גם פגיעה מסוימת בגינון הקיים ובעיקר בעצים. על הבקשה להיתר בניה חתמו שלושה מתוך ארבעת הדיירים בבית המשותף (שני הדיירים באגף השני והעורר). ועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת-גן (להלן: "הועדה המקומית") אישרה ביום 3.11.05 בתנאים את הבנייה המבוקשת על ידי העורר. מסיבה שלא הובהרה דיה במהלך הדיון, קיימה הועדה המקומית ביום 18.6.06 דיון חוזר בבקשה להיתר בנייה בה הוחלט: "לשוב ולדון לאחר: קיום פגישה עם המתנגדים בחצר הבית להסבר ולהצגת המעלית המבוקשת. הבאת הדמיה הכוללת את המבנה הקיים ואת המעלית המוצעת להצגה בפני ועדת המשנה." בעקבות ההחלטה האמורה יצא יו"ר הועדה המקומית, ראש עיריית רמת-גן לסיור במקום. התלוו אליו עוזרו ואדריכלית עליזה זיידלר-גרנות (מנהלת מחלקת רישוי ופיקוח) שאינם חברי הועדה המקומית. בתגובה לערר כותבת הועדה המקומית כי: "הבדיקה כאמור התבצעה ע"י יו"ר הועדה המקומית אשר התרשם מהמקום ומהבנייה המבוקשת בו ומסר את רשמיו לועדת המשנה. על סמך התרשמות זו, החליטו חברי ועדת המשנה של הועדה המקומית, לסרב לבניית המעלית, ונימקו זאת בכך שבניית המעלית, אשר מצריכה חפירה בכל המירווח הצדדי, תשנה את פני החצר לגמרי באופן שלא ניתן לשקמה." במהלך הדיון הסבירה אדר' זיידלר-גרנות כי: "הסיבה שבגללה לדעת יו"ר הועדה היה מקום לשנות את ההחלטה הראשונה היתה כי היקף העבודות ומורכבותן אינן מצדיקות פגיעה ברכוש המשותף, ובמילים אחרות, מהלך ביצוע של העבודות הנדרשות היו אמורים לדעת יו"ר הועדה לגרום למטרד קשה למשיבים ופגיעה בחצר המשותפת ולפיכך לדעת יו"ר הועדה בכל אלה לא היה כדי להצדיק הקמת מעלית במקרה זה אשר תשרת דייר אחד אשר מבחינה אפקטיבית גובה ביתו הוא בערך בקומה השלישית עד רביעית מעל פני הרחוב." ואכן, ביום 4.2.07 החליטה ועדת המשנה, בדיון נוסף, לקבל את ההתנגדות לבניית המעלית, ולדחות את הבקשה להיתר הבנייה, כשזו לשון ההחלטה: לקבל את התנגדות הדיירים בקומה א'. לסרב לבקשה מהנימוק שבניית מעלית במקום המבוקש עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לחצר הבנין. מכאן הערר שלפנינו, אשר הוגש על ידי העורר- מבקש היתר הבנייה. השתלשלות הענינים המתוארת לעיל מעוררת מספר שאלות עקרוניות באשר להתנהלותה של הועדה המקומית במקרה דנן, אשר מצאנו לנכון להתייחס אליהן טרם הדיון בערר לגופו. קיום דיון חוזר באופן עקרוני, על ועדה מקומית כגוף תיכנוני לא חל הכלל של "גמר המלאכה" ,והיא רשאית לחזור ולדון בבקשה להיתר בנייה גם לאחר שהיא כבר קיבלה החלטה בענין, עד שניתן היתר בנייה. כך לדוגמא הוחלט בבג"צ 178/74 זאב בן חורין קבלני בנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה כ"ח (2) 757 (בעקבות בג"ד 123/04) כי : "ועדה מקומית רשאית לחזור ולדון בכל שאלה שכבר נדונה על ידה ולבטל את החלטותיה הקודמות- לפחות כל עוד לא הוענקה לעותר היתר בנייה, והעותר פעל על פיו". וכן בבג"צ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' הועדה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד לו (1) 561 קבעה השופטת בן פורת כי: " אין מקום להפעיל את עקרון סופיות הדיון (finis litium) בכל חומרתו הפורמאלית על החלטותיה של רשות ציבורית, אשר מתפקידה "לשקוד בראש ובראשונה על הגשמת מטרות הנעוצות בטובת הכלל". מילוי תפקיד זה כהלכה מצדיק גמישות יתר בכל הנוגע לאפשרות העיון מחדש בהחלטותיה של הרשות המינהלית, כל אימת שמתברר, כי הללו אינן מתיישבות היטב עם המטרות האמורות: בג"צ 123/64, שם. הלכה זו, שדנה בפעולותיה של הוועדה המקומית ובכוחה להפוך החלטה קודמת, הוחלה גם על הוועדה המחוזית בבג"צ 162/67 [4], שם אומר כבוד השופט ויתקון, בעמ' 382: "אכן, ההחלטה, לכשעצמה, לא היתה בעיני אפסית. לא בדרך זו נתפנתה הדרך לדיון חוזר באותה תכנית לפני אותה ועדה. אך מכאן אין להסיק שאסור היה לוועדה המחוזית לחזור ולדון בתכנית ולהגיע לתוצאה הפוכה. אם ההלכה בענין סאיסנאס (הכוונה לבג"צ 123/64 [3] - מ' ב"פ) בדין יסודה, ועל כך אין חולק, רשאית גם רשאית ועדה לבטל החלטה קודמת וליתן החלטה חדשה תחתיה". בבג"צ 318/75, רוברט דוג'רס חדג'ס נ' המועצה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה, פד"י ל (2) 133 קבע כבוד השופט לנדוי מה הם התנאים לקיום דיון חוזר על ידי רשות תכנון וכדלקמן: "רשות תכנון רשאית מבחינה עקרונית לשנות את דעתה, אם לטובת האזרח ואם לרעתו, כאשר השתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה (ראה בג"צ 123/64; בג"צ 162/76 ואחרים), וכן היא יכולה להעריך את הנסיבות הקיימות הערכה חדשה, אם היא מוצאת לנחוץ לעשות כן מטעמים חשובים הנעוצים בטובת הציבור." (ההדגשה שלנו ו.ע.ת.א.) וכן קובעת כבוד השופטת בן פורת בבג"צ 795/79 הנ"ל : "יחד עם זאת הודגש, לדעתי בצדק, כי גם בעניינים מינהליים אין זה רצוי כלל ועיקר, שהאזרח יהיה צפוי על לא עוול בכפו לשינוי החלטה קודמת (ביטול רישיון מונית שהוענק לו). זוהי סמכות שאין להשתמש בה אלא במקרים כבדי משקל, היינו, כאשר האינטרס הציבורי עדיף בנסיבותיו של המקרה על פני האינטרס של הפרט, שעניינו יידון בהגינות ובבת-אחת." (ההדגשה שלנו ו.ע.ת.א.) ולסיכום: ועדה מקומית, ככל רשות תיכנון, רשאית לדון מחדש בהחלטה אשר התקבלה על ידה ואולם, הדבר ייעשה רק במקרים נדירים וכבדי משקל כאשר קיימת הצדקה ציבורית לעשות, שכן, יש בקיומו של דיון חוזר משום פגיעה בזכותו של האזרח שלא להיות מוטרד כמה פעמים באותו ענין וזכותו להבאת ענינו לידי גמר. נוסיף בענין זה כי כאשר הועדה המקומית מחליטה לקיים דיון חוזר בהחלטה שזו קיבלה, עליה לנמק את הסיבה לקיום הדיון החוזר ולפרט את הסיבות אשר הביאו אותה לעשות כן. חובה זו נובעת מחובת ההנמקה הכללית החלה על הועדה המקומית לנמק את החלטותיה כדברי כבוד השופט מודריק בה"פ ת"א 222/94 מעוז אביב נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א כי "מקובל שהועדה המחוזית מחוייבת לנמק החלטותיה וכי ההקפדה על קיום חובה זו נחוצה כדי לשמור על זכויותיו של האזרח ולקיים את הסדר הציבורי התקין". לחובה זו יש לדעתנו משנה תוקף במקרה בו הגוף התכנוני מחליט לקיים דיון חוזר בהחלטה שהוא קיבל, ולדעתנו חלה במקרה כזה חובת הנמקה מוגברת על הועדה המקומית. פרוט הנימוק אשר הביא להחלטה לקיים את הדיון החוזר בפרוטוקול הדיון או בגוף ההחלטה יבטיח כי זה יתקיים רק במקרים מתאימים ומוצדקים, הדבר יאפשר ביקורת על ההחלטה וימנע פגיעה באמון הציבור במוסדות התכנון. במקרה הנדון לפנינו אין בפרוטוקול הדיון כל נימוק מדוע הועדה המקומית החליטה לדון מחדש בהחלטתה לתת לעורר את ההיתר לבניית המעלית בתנאים. נימוק למהלך זה גם לא הובא בפנינו במהלך הדיון, למעט אמירה כללית ובלתי ברורה בתגובת הועדה המקומית לערר לפיה "במקרים יוצאי דופן, כבמקרה הזה, בו הועדה ונציגיה מבקשים לבדוק שוב החלטת קודמות, עקב ספק סביר כי בדיקה חוזרת יכולה לשנות את ההחלטה, הרי שאין מניעה שתתבצע בדיקה כזו". אמירה זו אין בה כמובן משום נימוק של ממש לקיום דיון חוזר בעניננו. משלא הובא בפנינו כל נימוק מניח את הדעת לקיום הדיון החוזר, אין לנו אלא לקבוע כי לא היה מקום לקיומו. בשולי הדברים נציין, כי האמור לעיל אינו חל כאשר מדובר בדיון חוזר במליאת הועדה המקומית, המתקיים על פי בקשת חבר הועדה המקומית לפי סעיף 18 (ז) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965, עליו חלים הוראות תקנות התכנון והבנייה (סדר הדיון בקיום דיון חוזר במוסד תכנון) התשס"ג- 2003, שכן במקרה כזה הדיון החוזר אינו מתקיים באותו פורום- אלא בפורום רחב יותר, ובהתאם להוראות החוק ולפיכך אין חובה לנמק מדוע מתקיים דיון חוזר זה. ההרכב הנדרש ב"סיור במקום" גופי תכנון נזקקים לעיתים תכופות לביצוע סיור במקום נשוא הדיון על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמציאות בשטח. התרשמות בלתי אמצעית זו דרושה לעיתים לשם הכרעה בטענות של מי שמתנגד לבקשה להיתר בנייה, להקלה או לשימוש חורג, וכן במקרים בהם לדעת הגוף התכנוני קבלת ההחלטה התכנונית (הגם שאין לה מתנגדים) ביקור במקום. לעיתים גם נדרשת הועדה המקומית אגב התנגדויות כאמור להכריע בשאלה שהינה עובדתית במהותה, כגון: האם אישור הקלה מבוקשת יביא להסתרת הנוף למתנגד. השאלה היא מהו ההרכב שבו על הגוף התיכנוני לצאת לסיור במקום . ועדות הערר המחוזית מחוז הדרום ומחוז ירושלים, שתיהן בראשותו של עו"ד ברוכין, הביעו במספר החלטות את הדעה, כי על הגוף התכנוני, בהרכבו המלא, לצאת לסיורים בשטח. כך לדוגמה בערר אש/06 /6010 מרק גלר נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד () נאמר : " הסיור בוצע ע"י שני חברי ועדה. במילים אחרות, שיקול הדעת לא התבסס על ראייה עצמאית של המשיבה מס' 1, אלא התבסס על העברת שיקול דעת לפי מראה עיניהם של אותם שני חברי ועדה. נוהג זה הינו פסול, כאשר ההתרשמות לא נעשית ע"י כל הגוף המחליט. כאשר המחוקק נתן את הסמכות להחליט לועדה מסוימת, אזי שועדה זו צריכה להחליט בעצמה, ולא להעביר את שיקול דעתה לועדת אד-הוק, אשר הרכבה נקבע באופן מקרי ע"י מאן דהו. אין בכך לומר כי אי אפשר להסתמך על מומחים או על חוות דעת כדי להגיע להחלטה, אך העברת שיקול הדעת לא יכולה להיעשות על סמך ראייה והמלצה של ועדת אד-הוק. " אנו בדעה כי גישה זו הינה אידיאלית, אך בדרך כלל היא אינה מעשית, ויישומה עלול לבא על חשבון טיב ויעילות ההליך התכנוני. ככל שמדובר בועדה מקומית לתכנון ובנייה, חבריה הינם ברובם אנשי ציבור נבחרים המשתתפים בישיבות הועדה המקומית לתכנון ובנייה בהתנדבות ועל חשבון זמנם . גם הועדה המחוזית מורכבת מבעלי תפקידים ואנשי ציבור נבחרים, אשר עיסוקם העיקרי אינו השתתפות בישיבות הועדה המחוזית. התוצאה המעשית של חיוב כל חברי הגוף התיכנוני להשתתף בסיורים בשטח תהיה, צמצום משמעותי בכמות הסיורים שיתבצעו והתמשכות ההליך התיכנוני, הן בשל הקושי בתיאום מועדים לביצוע הביקור במקום שיתאים לכל חברי הועדה, והן בשל הזמן הרב שסיורים כאלה גוזלים. לפיכך, בעמידה על קיום המצב האידיאלי- כי כל חברי הגוף התיכנוני יצאו לסיור במקום נשוא הדיון, יצא שכרנו בהפסדנו, שכן הדבר יגרום לפגיעה קשה בהליך התיכנוני כמתואר לעיל. לנוכח האמור לא יהיה זה נכון לדעתנו מן הבחינה המעשית, ומשיקולים של טובת ויעילות ההליך התיכנוני, לחייב כי בכל מקרה בו יש לדעת הגוף התיכנוני צורך בביצוע ביקור במקום, לחייב את השתתפות כל חברי הגוף בסיור. מאידך, קיימת גישה כי ניתן להטיל על אחד מחברי הגוף התיכנוני לצאת לביקור במקום, ולהעביר את התרשמותו לחברי הגוף, כאשר זו מקבלת את החלטתה על בסיס התרשמות זו. גם גישה זו אינה ראויה בעיננו. אנו בדעה כי נקודת האיזון האופטימלית בין שתי הגישות היא, כי כאשר השאלה העומדת להכרעה הינה שאלה שבשיקול דעת המתבססת על התרשמות סובייקטיבית, יש לבצע את הביקור במקום על ידי שני חברים בגוף התיכנוני לפחות ובמידת האפשר - על ידי שלושה חברים. הדבר יאפשר לכל חברי הגוף לשמוע את התרשמותם הסובייקטיבית של המבקרים במקום ממספר נקודות ראות ומבט. יתכן כי במקרים מסויימים, בעקבות קבלת התרשמויות סותרות, תחליט הועדה המקומית לצאת כולה לסיור במקום. יש כמובן מקרים שבהם לנוכח מורכבות או ההשלכות התיכנוניות של הנושא העומד לדיון, לדוגמא כאשר מדובר בתוכנית או בבקשה להיתר או הקלה החלה על שטח נרחב או בעלי השלכות סביבתיות ותיכנוניות נרחבות, מן הראוי כי הגוף התיכנוני ישאף לבקר במקום בהרכבו המלא או בהרכב גדול ככל הניתן. כאן המקום לציין כי כאשר מדובר בשאלה עובדתית- אובייקטיבית גרידא, אשר הועדה המקומית החליטה לברר אותה על ידי עריכת ביקור במקום, אין כל מניעה כי הדבר יתבצע על ידי חבר ועדה אחד בלבד. במקרה הנדון החליטה הועדה המקומית לאחר קבלת ההחלטה הראשונה מיום 13.11.05, לקיים ביקור במקום. כאמור, הביקור במקום התבצע על ידי חבר ועדה אחד בלבד. על פי דברי נציגת הועדה המקומית, הועדה שינתה את החלטתה הראשונה, לאשר את מתן היתר הבנייה, על בסיס התרשמותו של ראש העירייה מביקורו במקום, אותו הוא מסר לועדה המקומית, כי "היקף העבודות ומורכבותן אינן מצדיקות פגיעה ברכוש המשותף, ובמילים אחרות, מהלך ביצוע העבודות הנדרשות היו אמורים לדעת יו"ר הועדה לגרום למטרד קשה למשיבים ופגיעה בחצר המשותפת". אנו בדעה כי מקרה זה הינו דוגמא בו הביקור בשטח היה צריך להתבצע על ידי יותר מחבר ועדה אחת. אין ספק כי השאלה אם מידת הפגיעה ברכוש המשותף מוצדקת לשם הקמת מעלית שתשרת דירה אחת בלבד או אם מהלך ביצוע העבודות הנדרשות תגרומנה למטרד קשה למשיבים, הינן שאלות של התרשמות סובייקטיבית, ולפיכך, סיור זה היה צריך להתבצע על ידי שני חברי ועדה לפחות. התקנת מעלית בבנין קיים כמתואר לעיל, בשל מיקומו של הבית המשותף הנדון, מפלס הכניסה לדירת העורר מצוי בגובה של כ- 11 מ' מעל למפלס הרחוב- גובה של דירה המצויה לערך בקומה הרביעית מעל לקומה מפולשת בבנין הבנוי במפלס הרחוב. לענין האינטרס התיכנוני והציבורי לענין התקנת מעלית בבנין קיים כבר החלטנו בערר הר/ 5077/07 יצחק עטרי נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה פיתוח (פורסם במאמר נבו) כי: " האינטרס הציבורי והתכנוני הינו לאפשר התקנת מעליות בבנינים קיימים, ככל שהדבר ניתן מבחינה טכנית. הדבר משפר את איכות החיים בבנינים אלה ומשדרג את ערך הדירות, בעיקר בקומות הגבוהות. לעיתים תכופות מתגוררת אוכלוסיה מזדקנת בקומות הגבוהות של בנינים ללא מעלית, ומבחינת אוכלוסיה זו אין מדובר רק בהעלאת ערך דירתם, אלא באיכות חיים יום יומית, ולעיתים אף בעצם יכולתה להמשיך להתגורר בדירותיהם. על מנת להגשים אינטרס זה תוקן חוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 בשנת 1996 באופן שנקבע בסעיף 59 ו' לחוק, כי שני שלישים מבעלי הדירות בבית משותף קיים יכולים להחליט על התקנת מעלית, בתנאים המפורטים באותו הסעיף. אחד התנאים בסעיף הוא כי " ניתן להתקין את המעלית באופן שלא יהיה בו כדי לגרום פגיעה מהותית בדירות האחרות או בחלקן, ברכוש המשותף או בחזות הבית" , דהיינו, חוק המקרקעין צפה את האפשרות ואיפשר את המצב כי תהיה פגיעה שאינה "מהותית" בחלק מהדירות בניין, כתוצאה מהתקנת המעלית. על מנת לאפשר את מימוש האינטרס הציבורי ותיכנוני להקים מעליות בבנינים קיימים, הוספו בשנת 2002 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאים ואגרות) תש"ל- 1970, הוראות מיוחדות בדבר התקנת מעליות בבניין קיים, אשר קבעו תנאים מקלים וגמישים על מנת לאפשר הקמת מעליות בבנינים קיימים. לפיכך, גם אם התקנת מעלית גורמת לאי נוחות מסוימת ושאינה מהותית לחלק מהדיירים בבניין, הרי שאין הדבר מצדיק מניעת התקנת מעלית בבניין קיים, כל עוד זה עומד בדרישות החוק, שכן כאמור, האינטרס הציבורי והתכנוני מחייב לאפשר התקנת מעליות בבנינים קיימים. " על אף העובדה כי במקרה דנן המעלית תשרת את העורר בלבד, הרי שאם העורר מוכן להשקיע את ההוצאה הכספית הכרוכה בבניית המעלית (ובמקרה דנן מדובר בהשקעה גדולה יחסית) על מנת לאפשר מגורים נוחים בדירתו, הרי שהדבר מתיישב עם האינטרס התיכנוני והציבורי המפורט לעיל- להקים מעליות בבניני מגורים קיימים. כאן המקום לציין כי המעלית המבוקשת על ידי העורר בנויה באופן שתתאפשר כניסה ממנה, בעתיד, גם לדירת המשיב- אם יחפוץ בכך, בדרך של פתיחת פתח בקיר ביתו אל פיר המעלית אשר ייבנה בצמוד לקיר החיצוני של דירתו. הנימוק לאי אישור הבקשה להיתר על ידי הועדה המקומית כאמור, החלטת הועדה המקומית, בהחלטתה השניה מיום 18.6.06 לדחות את הבקשה להיתר בנייה נומקה בכך כי: "לסרב לבקשה מהנימוק שבניית מעלית במקום המבוקש עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לחצר הבנין" הועדה המקומית לא נימקה מה הוא אותו "נזק בלתי הפיך" אשר עלול להיגרם לחצר הבנין אם תיבנה המעלית המבוקשת. בתגובת הועדה המקומית לערר נטען, כי סירוב הועדה המקומית נבע מהעובדה כי בניית המעלית, אשר מצריכה חפירה בכל המרווח הצדדי, תשנה את פני החצר לגמרי באופן שלא ניתן יהיה לשקמה. כאמור, במהלך הדיון טענה הועדה המקומית דברים אחרים- כי התרשמות ראש העיר בסיורו במקום היתה כי היקף הפגיעה ברכוש המשותף אינו מוצדק לנוכח העובדה כי המעלית תשרת רק דייר אחד- את המערער. ועדת הערר ביקרה אף היא במקום. על בסיס עיון בתוכניות והתרשמותנו מביקורנו במקום, אנו דוחים נימוקים אלה של הועדה המקומית. השינוי המהותי היחיד אשר ייגרם ברכוש המשותף הוא- שינוי מהלך המדרגות העולות מהרחוב אל מפלס הכניסה בבנין, על ידי הזזתם דרומה, כדי לפנות מקום לפתח המנהרה שתוביל את המעלית. על פי התרשמותנו, באזור החצר המשותפת בו יקום פיר המעלית, במרווח הבניה הצפוני של הבנין, לא נעשה היום כל שימוש ממשי, ומדובר בחלק בלתי מטופח ובלתי מגונן. לא זו אף זו, הקמת המעלית במקום לא תגרום לדעתנו לשום נזק לחצר הבנין, ולפגיעה חזותית מזערית. העובדה כי יש לעקור עץ (ויתכן - מספר עצים) ומספר שיחים לשם הקמת המעלית- אין בה כדי להצדיק את אי הקמתה, מה גם שהעורר מתחייב להחזיר את המצב הגינון הקיים לקדמותו, ככל הניתן לרבות - נטיעה מחדש של העצים. לסיכום: על פי התרשמותנו מהביקור במקום ועיון בתוכניות הבנייה שהוצגו בפנינו, בניית המעלית לא תגרום לפגיעה מהותית ברכוש המשותף ובחצר הבית המשותף, וכן לא מצאנו כל בסיס לקביעת הועדה המקומית כי עלול להגרם נזק בלתי הפיך לחצר הבית המשותף. גם העובדה כי שני שליש מבעלי הדירות בבית המשותף הסכימו להקמת המעלית, תוך ידיעת השינויים הנדרשים ברכוש המשותף לשם הקמת המעלית (לרבות הפגיעה בגינון), מחלישה מאוד את הנימוק של הועדה המקומית, אשר שמה עצמה כמגן על החצר המשותפת מקום בו הרוב הדרוש על פי סעיף 59 ו. לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 הסכים לפגיעה הבלתי משמעותית ברכוש המשותף. טענתו של המשיב כי העורר יכול להשתמש במעלית אשר הוקמה בצד הדרומי של המגרש, והמשרתת את האגף השני של הבית המשותף, אין בה כל ממש. מעלית זו בנויה במקום שאין בו כל תועלת לעורר, ואין כל דרך טכנית לעשות שימוש במעלית זו לשם כניסה לדירת העורר. לנוכח כל האמור לעיל אנו מקבלים את הערר ומבטלים את החלטת הועדה המקומית לסרב למתן ההיתר המבוקש. הועדה המקומית תוציא לעורר את היתר הבנייה המבוקש, בתנאים כדלקמן: המצאת תוכנית אשר תציג את אופן העתקת מערכות המים והביוב הקיימות בסמוך למקום בו העורר מתכנן למקם את הכניסה למנהרה. קבלת חוות דעת הנדסית קונסטרוקטיבית לענין עמידות קיר התמך של המגרש הגובל מצפון, במצב בו יוסר מילוי האדמה הקיים היום, לרבות- חוות דעת מה הן העבודות הקונסטרוקטיביות אותן יש לבצע לשם תמיכה ו/או חיזוק קיר זה- במידת הצורך. תיכנון המעלית יתבצע באופן שמבחינה טכנית ניתן יהיה לבצע בעתיד תחנת עצירה גם בקומה הראשונה. קבלת התחייבות העורר להחזרת העצים אותם יש לעקור למקומם, או למקום קרוב ככל הניתן, בגמר עבודות הבנייה, וקבלת ערבויות מתאימות, לפי שיקול דעת הועדה המקומית לקיומו של סעיף זה. התחייבות העורר בדבר השלמת בניית מהלך המדרגות תוך 45 ימים ממועד הריסתם, ובתקופה זו, הכשרת עלייה חלופית סבירה ובטיחותית, המתאימה לאנשים מבוגרים, למפלס הכניסה. מעליתבתים משותפים