1. התובע עבד כמנהל ייצור במפעל לייצור סלטים תקופה קצרה השנויה במחלוקת. לימים המפעל נסגר והתובע הגיש תביעה לשכר וזכויות נוספות הנובעות מעבודתו במפעל. התביעה הוגשה כנגד ארבעה נתבעים: החברה שניהלה את המפעל, שני בעלי המניות שלה ובעלה של אחת מבעלי המניות. הנושא המרכזי שנותר במחלוקת בשלב זה של ההליך הוא האם יש לחייב את הנתבעים מס' 2 ו - 4 בחיוב אישי. 2. רקע עובדתי והליכים א. הנתבעת מס' 1 היא חברה אשר אינה פעילה עוד היום והיא העסיקה את התובע החל מחודש אוקטובר 2009, תקופה קצרה השנויה במחלוקת (להלן - החברה). ב. במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2009 התובע קיבל תלושי שכר. על פי הנתונים בתלושי השכר, התובע החל לעבוד בחברה ביום 19.10.2009 ומשכורתו החודשית היתה 10,000 ש"ח (ברוטו). ג. על פי תדפיס מרשם החברות (נספח ב' לכתב התביעה), לחברה שני בעלי מניות: גב' רבקה מלאכי, היא הנתבעת מס' 2 וכן מר יחיאל דוד לנדאו, שהוא הנתבע מס' 3. ד. הנתבע מס' 4 הוא בעלה של הנתבעת מס' 2. ה. בכתב התביעה נטען כי התובע עבד במפעל עד ינואר 2010 וכי הוא זכאי לשכר החודשים 12/09 ו - 1/10, פיצוי מוסכם בשיעור של 5 משכורות, פיצויי הלנת שכר, החזר הוצאות נסיעה ופדיון חופשה. ו. החברה (הנתבעת מס' 1) וכן הנתבע מס' 3 לא הגישו כתבי הגנה. משכך, ניתנו כנגדם פסקי דין בהעדר הגנה (ביום 2.3.12 וביום 29.3.12) ונותרה לדיון שאלת חבותם האישית של הנתבעים מס' 2 ו - 4 (להלן ועל פי העניין - הנתבעים או הנתבע והנתבעת). 3. לאחר ששמענו את בעלי הדין מעידים בפנינו וכן חזרנו ועיינו בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו להם, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו. 4. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). בית הדין הארצי חזר על כלל זה בשורה של פסקי דין (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן - ניסני, 9.12.07; ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב - שיינפלד, 16.2.12; ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל - פלזן, 8.5.12). עם זאת, ייתכנו נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות חברה לבעלי המניות שלה, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. בע"ע (ארצי) 129/10 זוננשטיין - GSS ג'ניוס סאונד סיסטמס בע"מ, 31.10.11, מנה בית הדין הארצי את המקרים בהם תתכן הרמת מסך או חיוב אישי של בעלי המניות בחברה, וביניהם - עירוב נכסים שאינו עולה עם טובת החברה ועובדיה או אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם. 5. לטענת התובע, החברה הפרה את זכויותיו ואת ההתחייבויות כלפיו, כי הוא פוטר ללא התראה מוקדמת וכי כל נסיונותיו להשיג את נציגי החברה עלו בתוהו (סעיפים 13-16 לתצהיר התובע). עוד נטען כי החברה נוהלה בעירוב נכסים (סעיף 19 לתצהיר התובע). על יסוד טענות עובדתיות אלה, נטען כי יש לחייב את הנתבעת, המחזיקה במחצית ממניות החברה וכן את בעלה, אשר שימש בפועל - כך לשיטת התובע - כמנהל המפעל. 6. נתחיל בשאלת עירוב הנכסים. מלכתחילה, הטענה נטענה בתצהיר התובע מבלי שהוצגה ראיה שתתמוך בה או דוגמה לעירוב נכסים. התובע נשאל בנושא בחקירתו הנגדית ותשובתו מדברת בעד עצמה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 18-19): "ש. מה זה עירוב נכסים? ת. לא יודע מה זה עירוב נכסים. מאיפה אני יודע." כלומר, מדובר בטענה ריקה מתוכן שלא הוכחה. על כן אנו דוחים את טענות התובע בדבר עירוב נכסים. למעלה מהדרוש נציין כי אף מחקירתם הנגדית של הנתבעים לא עולה כי נהגו בעירוב נכסים. 7. התובע טען עוד בתצהירו כי יש לראות בחברה כחברה משפחתית, משום שנוהלה על ידי הנתבעים, שהם בעל ואשה (סעיף 19 לתצהיר התובע). אין לקבל טיעון זה מאחר שבעלי המניות של החברה הם הנתבעת והנתבע מס' 3 ולא הוכח קשר משפחתי או קשר אחר, מלבד קשר עסקי, בין השניים. גם התובע לא ידע להסביר מהו מערך היחסים בחברה ומיהם בעלי המניות שלה (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 16-20): "ש. מה היה התפקיד של מר לנדאו בחברה? ת. כמו שאני עכשיו הבנתי, העסק הוא בשם של מלכה, שאותה לא ראיתי אותה אף פעם בעיניים שלי והוא כנראה היה שותף של הנתבע 4, אבל הוא לא היה אף פעם. ש. מי בעל המניות בחברה? ת. לא יודע. לא מעניין אותי גם." 8. מעדות זו עולה עוד שהתובע כלל לא ראה את הנתבעת ולא ידע למסור כל פרט שמרמז על מעורבות שלה בניהול החברה, מעבר להחזקת המניות. בקשר לנתבעת יש להוסיף, כי על פי עדותה, היא אמנם השקיעה בחברה, אך לא היה לה תפקיד פעיל בניהולה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמוד 11 שורה 7; ובהמשך, בעמוד 11, שורה 26 עד עמוד 12 שורה 4). 9. הקישור בין חובות החברה ובין הנתבע הוא אף קלוש יותר מהקישור אל אשתו, הנתבעת. על פי תדפיס רשם החברות, הנתבע אינו אחד משני בעלי המניות של החברה. למעשה, מעדותו עולה כי הגיע למפעל כנציג של אשתו, בעלת המניות, ולא עסק בניהול שוטף של החברה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורה 1). התנהגות זו הגיונית בהתחשב בכך שהנתבעים הם אנשים חרדים ולהם ששה ילדים, שעל הטיפול בהם אמונה הנתבעת (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 27-28). גם עדותו של התובע תומכת במסקנה זו, באשר התובע הבהיר כי פגש את הנתבע פעמים בודדות, כי הנתבע לא הגיע באופן סדיר למפעל והוא כלל לא ניהל את החברה או המפעל (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 24-27): "ש. כל כמה זמן דיברת עם הנתבע 4? ת. פעם אחת סגרתי איתו על המשכורת, זה היה שדיברתי עם הבן שלי. פעם אחת דיברתי איתו כשהוא נתן לי תלוש משכורת. שלוש או ארבע, או חמש פעמים ראיתי אותו. לא ראיתי אותו כל יום וגם הוא לא היה מגיע כל יום." 10. לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה הטענה לפיה הנתבעים לקחו חלק פעיל בניהול החברה, להבדיל ממעורבות שטחית כבני זוג שאחת מהם היא בעלת מניות בחברה. 11. מעבר לאמור לעיל, נציין שהתובע אף לא הוכיח שניהול החברה נעשה באופן שנועד לקפח את נושיה או נעשה תוך נטילת סיכון שאינו סביר. 12. לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה הטענה לחיוב אישי של הנתבעים וייחוס אליהם של חובות החברה. 13. במאמר מוסגר נעיר שהתובע בסיכומיו הפנה לפסיקה העוסקת בהעברת מפעל מיד ליד (סעיף 50 לסיכומי התובע). מאחר שלא נטען ואף לא הוכח שהמפעל החליף בעלות בשלב כלשהו, אין בטיעון זה להועיל לתובע. 14. למעלה מן הצורך נציין כי לא שוכנענו כי התובע זכאי לשכר ולזכויות שנתבעו על ידו, ולכל הפחות לא בסכומים שנתבעו. 15. בכתב התביעה נתבעו שכר לחודשים דצמבר 2009 וינואר 2010, פיצוי בגובה חמש משכורות, על יסוד טענה להבטחה לפיצוי מוסכם או העסקה לטווח רחוק, החזר נסיעות, דמי מחלה ופדיון חופשה. בחקירתו הנגדית התובע צמצם את תביעתו לשכר חודשיים והחזר הוצאות נסיעה (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 2). התובע לא התייחס למרבית רכיבי התביעה במסגרת סיכומיו, אלא צמצם אותה לשכר, פיצויי הלנה ופדיון חופשה. 16. לתובע נמסרו תלושים לחודשים אוקטובר ונובמבר 2009. לא הוצגה כל ראיה שיש בה לתמוך בגרסת התובע כי עבד גם בחודשים דצמבר 2009 וינואר 2010. גרסתו של התובע לא היתה אחידה והיא השתנתה מדיון לדיון. כך, למשל, בדיון המוקדם מיום 20.3.12, התובע טען שעבד רק חודשיים וחצי ולא קיבל שכר של חודש (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 16). לעומת זאת בחקירתו הנגדית טען שהוא עבד ארבעה וחצי חודשים וכי הוא זכאי לשכר בגין חודש וחצי. התובע לא ידע להסביר מדוע בדיון המוקדם טען אחרת (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 9-15, 28-30). לאור עדות בלתי משכנעת זו, התובע לא צלח בהוכחת תקופת העבודה או התקופה בגינה הוא זכאי לשכר נוסף לזה ששולם לו. 17. בדומה, ביחס לתביעה להחזר נסיעות, התובע תבע 300 ₪ לכל שבוע עבודה, מאחר שנסע מביתו בחולון למפעל בקרית מלאכי. על פי הדין, עובד הזקוק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום העבודה, זכאי להחזר הוצאות נסיעה עד התקרה הקבועה בצו הרחבה, "לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובדה למקום עבודתו, על יסוד כרטסי הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה" (סעיף 4 לצו ההרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה למקום העבודה). התובע צירף לכתב התביעה קבלות של הוצאות דלק ולא ידע להבהיר מהי עלות נסיעה בתחבורה ציבורית. נציין שכלל עדותו בנושא לא היתה ברורה: "ש. נסיעות כמה כסף מגיע לך? ת. לא זוכר. יש קבלות של דלק. ש. לאיזה תקופה של זמן? ת. יש הכל. יש קבלות, אני לא יודע להגיד אם זה שקל או עשרה שקלים. זה סיפור לפני שלוש שנים." (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 11-15). התובע הוסיף והעיד שקיבל חלק מהחזר הנסיעות (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 13-15), למרות זאת התובע לא הפחית סכום כלשהו מהנתבע ברכיב זה. נוכח האמור לעיל, לא הוכחה התביעה להחזר נסיעות. 18. עוד עולה מעדותו של התובע כי גם הטענה להבטחה להעסקה ארוכת טווח או לחוזה לתקופה קצובה, היא חסרת בסיס (עמוד 8 לפרוטוקול, עמוד 30-31): "ש. כמה זמן היית צריך לעבוד אצלם, במשך כמה זמן? ת. לא אכפת לי. לא אמרו לי לכמה זמן אעבוד שם. לא היה חוזה. לא היה כלום." 19. אשר לתביעה לפדיון חופשה, מאחר שלא הוכח שהתובע עבד למעלה מחודש וחצי, הרי שאינו זכאי לפדיון חופשה בסכום שנתבע. 20. סוף דבר - התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות כל אחד מהנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 5,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בעניין זה מובהר כי בקביעת שיעור ההוצאות נלקחה בחשבון העובדה כי בקשת התובע להפקדת ערובה נדחתה (החלטה מיום 11.4.13) וכן העובדה כי בסיכומי התובע הובא ציטוט שגוי מפרוטוקול הדיון שיש בו להטעות את בית הדין (סעיף 44 לסיכומים). הרמת מסך