הפסקת ההסעות היא בבחינת הרעה בתנאי עבודתה, המונעים המשך העסקתה ומקנים לה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים. עוד הוסיפה כי היא רואה במועד מסירת ההודעה מיום 7.3.11, הודעה מוקדמת בת שבועיים ימים ועם סיום ההסעות יסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. התובעת ביקשה תשלומם המלא של פיצויי הפיטורים, ויתרת ימי חופשה ודמי הבראה, המגיעים לה בעד תקופת עבודתה בנתבעת עד ליום 10.4.11. במכתב מיום 17.3.11 של מנכ"ל הנתבעת, דחתה הנתבעת את טענותיה של התובעת. במכתב זה נטען כי לתובעת הוצע להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית תוך תשלום עלות הוצאות הנסיעה במסגרת כרטיס מסוג "חופשי חודשי" או ביצוע העבודה מביתה. אולם הנתבעת סירבה להצעות אלה ולא רצתה להמשיך בעבודתה, תוך שצוין במכתב זה כי הנתבעת נקראת לשוב לעבודתה. ביום 20.3.11 התובעת התפטרה מעבודתה. ביום 27.3.11, השיבה התובעת למכתבה של הנתבעת מיום 17.3.2011, והודיעה לה כי אין באפשרותה להגיע למקום העבודה באמצעות התחבורה הציבורית, שכן אין קו אוטובוס המגיע למשרדי הנתבעת, כמו כן ציינה שאין באפשרותה לעבוד מהבית מאחר שהיא מטופלת בשני ילדים קטנים. במכתב נוסף מיום 12.4.11 השיבה הנתבעת לתובעת כי היא חוזרת על האמור במכתבה מיום 27.3.11, כלומר, כי היא נקראת לשוב לעבודתה, וכי באפשרותה להיעזר בשירותי התחבורה הציבורית בעלותם תישא הנתבעת או לעבוד מביתה. כפי העולה מתלושי השכר, התובעת היא עובדת שעתית ששכרה חושב לפי ביצוע שעות עבודה בפועל (שכר יסוד) ובנוסף לכך מתשלום בונוסים. יצוין כי בכתב התביעה תבעה התובעת תשלום שכר עבודה בנוסף לתביעתה הנוכחית לתשלום פיצויי פיטורים אולם בדיון שהתקיים בתיק זה ביום 5.2.13, הודיעה התובעת כי היא מבקשת למחוק את התביעה לתשלום שכר עבודה. בתיק זה העידו מטעם התובעת, התובעת עצמה; ומטעם הנתבעת, הגב' נרקיס טסלר, מנכ"ל הנתבעת והגב' חוה ויסמן, המנהלת תפעולית. עם תום שלב ההוכחות, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב. דיון והכרעה: הצדדים אינם חלוקים ביניהם על כך שהתובעת התפטרה מעבודתה ולא פוטרה אלא מחלוקת ביניהם בשאלה האם יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה מעבודתה בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, נסיבות המזכות אותה בתשלום פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובעת טוענת כי יש לראות בביטול ההסעה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, לאחר שבמשך תקופה של ארבע שנים השתמשה בשירותי ההסעה. עוד נטען כי היא זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שהצעתה של הנתבעת כי תעבוד מביתה, אינה רלבנטית עבורה. הנתבעת טענה מנגד כי ביטול ההסעה היווה מבחינתה כורח המציאות נוכח סירוב התובעת ועובדות נוספות לכך שההסעה תעצור בתחנה נוספת. מכל מקום, בפני התובעת הועלו הצעות חלופיות כגון עבודה מהבית או עבודה במשרדי הנתבעת בשעות גמישות, להן הנתבעת סירבה. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע כי בנסיבות בהן התפטר העובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, יש להכיר בהתפטרותו כפיטורים לעניין חוק זה. הפסיקה עמדה על משמעותם של התנאים שנקבעו בסעיף 11(א) לעיל בעניין אחים אוזן (ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - טקין ( 25.1.10), כדלקמן: "הזכאות לפיצויי פיטורין על פי סעיף 11 (א) מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית צריך שאכן תתקיים "הרעה מוחשית בתנאי עבודה", שנית, כאשר מדובר בהרעה שבידי המעסיק לשנות, כך שלא תתקיים יותר, חובה על העובד העומד להתפטר בגינה, להעמיד את המעסיק על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות להפסיק ולתקן את הרעה, ורק אם ימנע המעסיק מלעשות זאת יחול על התפטרות סעיף 11 (א) (ראה דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ ואח', פד"ע כ"ז, 514). לתנאי זה נקבע חריג, לפיו כאשר ברור על פניו שאין בידי המעסיק לשנות ולתקן את ההרעה, אין לדרוש מהעובד שיתרה במעסיק (ראה דב"ע נו/228-3 רשות מעונות מרגלית - עליזה כהן (לא פורסם). התנאי השלישי לזכאות על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים הינו קשר ישיר בין התפטרות להרעה. כדברי בית דין זה בדב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261)". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מכלול הראיות שהוצגו לפני ובכלל זה עדויות הצדדים, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הפסקת עבודתה הייתה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים, כפי שיפורט להלן. גרסת התובעת הייתה עקבית ועדותה עשתה עלי רושם מהימן. התובעת העידה כי הגיעה למקום עבודתה בהסעה, למעט מקרים בודדים, וכי ההסעה אספה אותה מהתחנה המרכזית בכפר סבא, המצויה בסמיכות רבה לביתה, עד למקום העבודה בהרצליה. התובעת טענה כי הנסיעה לעבודה בהסעה הייתה בנתיב ישיר ומהיר למעט עצירה אחת בקניון ערים בכפר סבא, וארכה כ- 30 דקות (ע' 7 לפרוטוקול, ש' 1-6; עמ' 9, ש' 9-18). בעוד הנסיעה בתחבורה הציבורית (קו 29), לעומת זאת, אורכת שעה עד שעה וחצי (עמ' 9, ש' 21-22). התובעת הבהירה כי בדקה את האופציה לנסיעה בתחבורה הציבורית מספר פעמים והיא הייתה כרוכה בנסיעה של "שעה וחצי נסיעה לפחות אם לא יותר" בקו האוטובוס המגיע להרצליה (עמ' 9, ש' 6-26). ביטול ההסעה מהווה הרעה מוחשית, מעצם העובדה כי התובעת אשר הגיעה למקום העבודה בהסעה שעצרה בשתי תחנות בלבד, התחנה בה עלתה התובעת ותחנה נוספת בכפר-סבא, נדרשה על מנת להמשיך ולהגיע למקום עבודתה לנסוע בתחבורה הציבורית, בשני אוטובוסים במשך כשעה - שעה וחצי. הגב' טסלר העידה לעניין זה, בין היתר, כי קו האוטובוס (קן 29 או 39) נמצא בשתי תחנות הקרובות לביתה של התובעת, ומגיע בתדירות של בין עשר דקות לרבע שעה, כאשר הנסיעה באוטובוס אורכת לרוב בין 50 ל-54 דקות. לעניין זמן הנסיעה הנטען על ידה בתחבורה הציבורית העידה בחקירתה הנגדית (עמ' 10-12 לפרוטוקול), כך: ש. האם את מסכימה ש-55 דקות זה הזמן למרכז הרצליה, ולאחר מכן צריך ללכת הליכה רגלית בעוד חצי שעה? ת. יש שני אוטובוסים, שני קווים, את מחליפה אוטובוס באמצע ואז הוא מביא אותך עד לרח' הנדיב זה בין 2 לחמש דקות הליכה לפי המפה. ש. האם את לוקחת בחשבון את משך זמן ההמתנה לשני האוטובוסים? ת. באתר האינטרנט, אני מניחה שלוקחים בחשבון. הוצאתי עוד תדפיס שאומר שאם עולים ב-16:32 הולכים ברגל עד פינת הבנים ומגיעים ב-16:34 לתחנה המרכזית, ואז כתוב שנוסעים בין 16:34 עד 17:26 באוטובוס , מחליפים אוטובוס, והולכים שלוש דקות עד בית הנדיב שזה מקום העבודה. כתוב כאן שיוצאים ב-16:32 ומגיעים ב-17:33, ואני מניחה שזה זמן הנסיעה. ש. האם יש קו 8 בשעות עשר בלילה כשאני יוצאת מרח' הנדיב במרכז? ת. בדקתי בשעה 9 ולא בעשר, וראיתי שיש בשעה 9:04, 9:36 ובשעה 9:44. בהחלט אפשר לצאת רבע שעה קודם מהעבודה. ש. האם את בטוחה שיש תחנה בתל חי פינת הבנים בכפר סבא? ת. יש. ש. אני מפנה לרשימת האוטובוסים ואין תחנה מתל חי פינת הבנים, כתוב לך לכיוון תחנה מרכזית? ת. גם אם אין, ההסעה אספה מרח' ויצמן. ש. היו לו שתי נקודות תחנה מרכזית וקניון ערים? ת. יש גם את המסלול ההפוך חזרה הביתה." מהעדויות עולה בבירור כי הנסיעה בהסעה הייתה קצרה לעומת התחבורה הציבורית. מעדותה של הגב' טסלר עולה כי הנסיעה בתחבורה ציבורית הצריכה למעשה נסיעה בשני קווים, מה שמאריך כשלעצמו את זמן ההגעה לעבודה. כמו כן, הנסיעה לא ארכה רק 55 דקות כטענתה אלא לפחות שעה, לקו האוטובוס לא הייתה תחנה ברח' תל חי, ובכל מקרה קו האוטובוס חזרה הביתה יצא לפי בדיקתה לכל המאוחר בשעה 9:44 ועל כן הצריך יציאה מוקדמת של רבע שעה מהעבודה. הגב' ויסמן העידה לעניין זה, כי ההסעה לעומת זאת יצאה מכפר סבא, וכללה שתי עצירות בלבד - בשעה 15:40 ובשעה 15:50, והגיעה להרצליה כבר בשעה 16:55- 17:00. לטענתה מאחר שהעובדות שהגיעו מכפר סבא התנגדו לתחנת איסוף נוספת בהרצליה והתובעת סירבה להקדים את ההסעות הוחלט להפסיק את ההסעות (ע' 13, ש' 3-28). מכל מקום, לא שוכנעתי בטענת הנתבעת כי מדובר באורך נסיעה זהה פחות או יותר בין ההסעה ובין הנסיעה בתחבורה ציבורית, שלא הוכחה על ידה. הנתבעת הגישה פירוט שעות נסיעה ומסלולי קווים קיימים, מהם עולה כי אין קו אוטובוס ישיר אחד בין מקום מגוריה של הנתבעת למשרדי הנתבעת, מה שמאריך את זמן ההגעה, וכן כי קו האוטובוס הקיים עוצר בתחנות רבות בדרך באופן שמאריך אף הוא את זמן הנסיעה. יצוין כי עדיפה בעיני גרסתה העקבית של התובעת על פני גרסתה הראשונית והבלתי מפורטת של הנתבעת או גרסתה המאוחרת שהועלתה רק בשלב ההוכחות. התובעת ניסתה במהלך תקופת העסקתה, מספר פעמים, להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית, ומכאן שהתנגדותה להשתמש בתחבורה ציבורית לא היתה בעלמא, אלא לאחר שנסעה מספר פעמים בעבר, והתבררו לה הקשיים ברמה היומית. כמו כן, בחינת ההרעה בתנאי העבודה אינה רק בחינה אובייקטיבית, אלא אף סובייקטיבית, על פי נסיבותיו האישיות של העובד. במקרה שלפנינו מדובר בעובדת שעבדה חמש שעות ביום. משמעות הנסיעה בתחבורה ציבורית עבורה היא כי בגין יום עבודה של חמש שעות, עליה להעדר מביתה לפחות שבע שעות במקום כשש שעות, כפי שנהגה בפועל במשך ארבע השנים האחרונות. בהתחשב בשינוי זה ובהתחשב בכך שמשך תקופה ממושכת של כארבע שנים התובעת הגיעה לעבודה בהסעה שהועמדה לרשותה על ידי המעבידה, אני סבורה שמדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, המזכה את התובעת בפיצויי פיטורים. יצוין כי אינני סבורה שההצעה שהוצעה לתובעת לעבוד מהבית היא הצעה השקולה לתנאים שהוענקו לה עד לאותו מועד. התובעת טענה בעניין זה כי אינה יכולה לעבוד מהבית, מאחר ולה שני ילדים ובית קטן, תנאים שאינם מאפשרים לה לבצע עבודתה בביתה (ע' 6, ש' 14-15). טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. לפיכך, ההצעה לעבוד מהבית אינה מהווה חלופה לתנאי עבודתה הקודמים של התובעת. כמו כן, אין לקבל טענת הנתבעת כי התובעת הכשילה הצעה נוספת שהועלתה בפניה לפיה ההסעה תשמש עובדים נוספים, ואין בה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי (ע' 13, ש' 18-19). גרסה זו עלתה לראשונה רק בעדות הגב' ויסמן, בעוד במכתבים שנשלחו לתובעת במענה להודעתה בדבר הפסקת העבודה, לא עלתה כל טענה כי הפסקת ההסעה נבעה מהתנהגותה של התובעת ו/או עובדות אחרות. בנסיבות העניין לא הוכח כי החלטת הנתבעת להפסיק את ההסעה התקבלה בעקבות התנגדותה של הנתבעת להוספת תחנה. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת הוכיחה כי התפטרה מעבודתה בנסיבות המזכות אותה בתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. סכום הפיצויים: הצדדים חלוקים בשאלת השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. תקנה 1 (א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 קובעת כי הרכיבים שיובאו בחשבון בחישוב שכר העבודה הם: שכר יסוד; תוספת ותק; תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה בלבד. ההלכה הקיימת קובעת, כי בונוס או פרמיה אינם מהווים, בדרך כלל, רכיב שכר שיש להביאו בחשבון בחישוב "השכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע (ארצי) נד/3-101 עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241 (1995); ע"ע (ארצי) 300175/97 כהן - עיריית נהריה, פד"ע לז 49 (2001); ע"ע (ארצי) 76/06 גימלשטיין נ' יזמקו בע"מ ( 6.8.05). משכך, עלינו לבחון אם רכיב ה'בונוס' ששולם לתובעת הוא בגדר 'שכר יסוד' על פי תקנה 1(א) לתקנות. בתלושי השכר מצויין במפורש כי התמורה ששולמה לתובעת כללה רכיב "משכורת" ורכיב "בונוס". בהתאם לפסיקה תלושי השכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מח/146-3 חוג'ירת - שלום גל, פד"ע כ' 19 (1988); ע"ע 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגרית שירן בע"מ ( 18.3.13). באופן ספציפי, עולה מהפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען להכיר בתשלומי בונוס כחלק משכר היסוד המשולם לו ובכלל זה כי המדובר ברכיב "פיקטיבי" שיש לראותו כחלק מהשכר הרגיל (דב"ע מט/3-141 סלים בלבול - מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א 439 (1990)). במקרה שלפני, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי יש לראות ברכיב ה"בונוס" כחלק משכרה הקובע לתשלום פיצויי פיטורים. כפי העולה מתלושי השכר, רכיב השכר שהופרד במפורש מרכיב "המשכורת" וכונה "בונוס" בכל תלושי השכר החודשיים שהוגשו על ידה, היה רכיב משתנה ולא קבוע, ששולם ללא קשר לשכר היסוד. התובעת טענה בסיכומיה רק כי שיעור פיצויי הפיטורים המגיע לה עומד על סך 27,584 ₪, מבלי שפירטה טענתה זו, מבלי שהבהירה כיצד נערך חישוב זה, ואף מבלי שהועלתה מצידה כל טענה מפורשת או אחרת לפיה יש לראות ברכיב הבונוס חלק משכרה הקובע. לפיכך, יש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לתובעת על יסוד משכורת בסיס בלבד. התובעת היא עובדת שעתית, ששעות עבודתה לא היו קבועות במהלך חודשי העבודה. בנסיבות העניין, הרי שיש לחשב את שכרה של התובעת לפי שכרה הממוצע בשנים עשר החודשים האחרונים עובר לסיום עבודתה שעמד על סך 2,418 ₪. משכך, ובהתאם לתקופת העסקתה של התובעת, היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 22,971 ₪ (לפי החישוב: 2,418 ₪ X9.5 (שנים)). לעניין הלנת פיצויי פיטורים - בנסיבות העניין, משאין חולק כי התובעת התפטרה מן העבודה, ומששוכנעתי כי התקיימו חילוקי דעות כנים בין הצדדים בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה ולעצם הזכאות לפיצויי פיטורים, יש להפחית את שיעור פיצויי ההלנה לשיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק. סוף דבר תביעת התובעת מתקבלת כאמור לעיל, ומשכך הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, פיצויי פיטורים בסך 22,971 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום של 1,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין האזורי לעבודה. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין האזורי בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.הרעת תנאים