תביעת מדינת ישראל להכריז כבעלים של מקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן

תביעה של מדינת ישראל בה עתרה להכריז עליה כבעלים של מקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן, דרומית ליישוב מג'דל שמס (להלן: "המקרקעין"), ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין לאלתר, לפנותם מכל המחוברים שחיבר אליהם ולהחזיר את המקרקעין לקדמותם. כמו כן עתרה לצו מניעה קבוע אשר יורה לנתבע ו/או מי מטעמו להימנע מלהיכנס לתחום המקרקעין נשוא התביעה ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו ו/או עבודות כלשהן ו/או כל פעולה שהיא. המדינה עתרה לסעד נוסף שהינו חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש, אולם סעד זה נזנח על ידה במהלך הדיונים, כאשר נמנעה מהבאת ראיות כלשהן ואף בסיכומיה זנחה עניין זה, משכך יש לראות את המדינה כמי שזנחה סעד זה ומכאן הנני נמנע מלדון בו. טענות המדינה בתביעה בתמצית, כי המקרקעין נשוא התביעה הינם בבעלותה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה התשי"א 1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה"), בהיותם מקרקעין ללא בעלים, לחלופין המקרקעין בבעלותה בהיותם קרקע טרשית בלתי מוקצית מזה עשרות שנים. עוד טענה, כי המקרקעין בבעלותה אם היו בבעלות סוריה עד למועד בו החלה המדינה להחזיק ברמת הגולן, וזאת מכוח סעיף ו(1) לצו מספר 21 בדבר נכסים ממשלתיים נטושים ברמת הגולן, חוק רמת הגולן התשמ"ב - 1981 (להלן: "חוק רמת הגולן") וסעיף 1 לתקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מספר 3) תשמ"ב - 1982. המדינה טענה, כי הנתבע פלש למקרקעין, החל בבנייה בהם שלא כדין וללא היתר בנייה, ללא רשותה וללא קבלת היתר ממנה, על כן הינה זכאית לסלק אותו מן המקרקעין וכן זכאית לסלק את המחוברים שהקים הנתבע על חשבונו. 2. טענות הנתבע בהגנתו בתמצית, כי המקרקעין נשוא התביעה הינם בבעלות פרטית מלאה של אביו, ואין כל יסוד לטענות המדינה כי המדובר בקרקע ללא בעלים, קרקע טרשית או קרקע בלתי מוקצית. טען עוד, כי החלקה נשוא התביעה הייתה מעובדת ונטועה עצי תאנים בעיקר ועצים אחרים. הוסיף, כי המדובר במקרקעין מסוג "מולכ" בהיותה קרקע שנמצאת בכניסה לכפר מג'דל שמס, ולא קרקע מסוג "מירי" או מסוג אחר, וכי על המדינה להוכיח את סוג המקרקעין לפי הדין הסורי ו/או הדין הישראלי החלים על המקרקעין במועדים השונים. טען עוד, כי הוראות החוק השונות עליהם התבססה המדינה בתביעתה לבעלות, אין להן כל קשר למקרקעין נשוא התביעה, מאחר והמדובר במקרקעין פרטיים שבבעלות אביו של הנתבע, כאשר היו המקרקעין לפני כן בבעלות המוכר מר כאמל חסן רבאח, לפניו בבעלות אביו ז"ל, ולפני כן בבעלות גב' נג'יבה דאהר שחאדה. הוסיף וטען, כי המקום בו מצויים המקרקעין ידוע בשם "אלבוייב". 3. לפני שאכנס לעובי הקורה ולניתוח הראיות של הצדדים, הנני מוצא לנכון לבחון תחילה את הוראות סעיף 3 לחוק נכסי המדינה. אציין כבר עתה, כי חרף העובדה שאני יושב על כס השיפוט שנים רבות, זו פעם ראשונה בה הנני נדרש לנתח סוגייה זו. סעיף 3 לעיל שכותרתו "נכסים ללא בעלים" קובע בזו הלשון: "נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום 1 באייר תש"ח (15 במאי 1948) הכל לפי התאריך המאוחר יותר". בין הצדדים נתגלעה מחלוקת מהותית באשר לשאלה על מי מהצדדים נטל ההוכחה, דהיינו האם מוטל על המדינה הנטל להוכיח כי למקרקעין עליהם טוענת לבעלות אין בעל, או שמא הנטל הוא על מי שטוען לבעלות במקרקעין, דהיינו על הנתבע. אין חולק כי המקרקעין עסקינן אשר הינם מקרקעין בלתי מוסדרים המצויים ברמת הגולן, אינם רשומים במרשם כלשהו, לא בפנקס שטרות, לא בפנקס מס רכוש ולא בכל מקום אחר. אין גם חולק כי חוק רמת הגולן, אשר נכנס לתוקף ביום 15/12/1981, החיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה בכל שטח רמת הגולן שבשליטת ישראל, ובין היתר הוחל חוק נכסי המדינה. כאמור, המדינה טוענת לזכאותה לבעלות על המקרקעין נשוא התביעה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה ובהיות המקרקעין ללא בעלים. לדידה של המדינה, סעיף זה יוצר חזקה בדין כי בהעדר בעלים למקרקעין, הבעלות בהם הינה של המדינה. עוד הוסיפה, כי סעיף זה מקים חזקה עובדתית בדבר זכות הבעלות של המדינה, על כל הנכסים שלא הוכחה בהם זכותו של אחר. המדינה סבורה כי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, משקף את המשטר הקרקעי הקודם, ולפיו הקרקע שייכת למדינה, והיא מקצה זכויות בקרקע בהתאם לתנאים שנקבעו לכך בדין. המדינה נכנסה לבעלי השלטון הקודם והיא נהנית על פי המשטר הקרקעי שחל אז מן החזקה ולפיה המקרקעין שייכים לה, אלא אם כן יוכיח הנתבע כי יש לו זכויות בקרקע. בע"א 1268/07 בית משפט מחוזי נצרת, מינהל מקרקעי ישראל נ. טלאל סעיד עוידאת ניתן פסק דין בהרכב בו נמניתי על אחד מחבריו, באותו פסק דין נדרשנו לסוגייה זו וכב' השופט ח'טיב, אשר כתב פסק הדין אליו הצטרפו שאר חברי ההרכב, קבע כי: "דומה כי שורת ההגיון מחייבת כי נטל ההוכחה רובץ על שכמה של המדינה, לפחות במקרים כגון המקרה שבפנינו, בו המשיב מחזיק במקרקעין וטוען לבעלות עליהם, מכח חזקה ועיבוד על ידו וע"י אביו וסבו לפניו, ובמשך עשרות רבות של שנים. הנטל להוכיח כי אין בעל למקרקעין (שהמשיב מחזיק בהם ועושה בהם כבעלים לכל דבר ועניין), רובץ לפתחה של המדינה, אין זה סביר שדי בכך שהמדינה תעלה טענה שנכס מסויים הינו חסר בעלים, כדי להעביר את נטל ההוכחה על מי שמחזיק באותו נכס וטוען לבעלות עליו. מכל מקום, בוודאי שדי בהבאת ראיות לכאורה מצד הטוען לבעלות על בעלותו כדי להעביר לשכמה של המדינה, לא רק את נטל הבאת הראיות, אלא גם את הנטל הסופי, נטל השכנוע וההוכחה שלאותו נכס אין בעל". (עמ' 4, 5 לפסק הדין). קביעות אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי גם כיום. אף אני סבור כי נטל ההוכחה להוכיח כי למקרקעין נשוא התביעה אין בעלים, רובץ לפתחה של המדינה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי המדינה היא התובעת וככזו עליה נטל ההוכחה להוכיח את תביעתה לפיה למקרקעין אין בעלים. אמנם המדובר ביסוד שלילי ונטל הראיה אינו כבד, אולם בענייננו המדינה אף לא עמדה בנטל זה. אציין, כי לפי מיטב ידיעתי לא הוגשה על פסק הדין הנ"ל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, עם זאת אדגיש כי פסק דין זה ניתן בערעור של המדינה על פסק דין של בית משפט השלום בנצרת בת.א. 3169/05 אשר דחה תביעת המדינה לסילוק ידו של תושב רמת הגולן, ולצורך כך נדרש לסוגיית הבעלות בתוקף סמכותו הנגררת. תמיכה לקביעותיו של כב' השופט ח'טיב ניתן ללמוד מפרשנות מילולית של סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, אשר קובע ברישא כי: "נכס מקרקעין המצוי בישראל ואין לו בעל....", משמעות הדבר כי סעיף זה נותן זכות בעלות שיורית למדינה על כל נכס מקרקעין שהוכח כי אין לו בעלים אחרים. הפרשנות ההגיונית והמתקבלת על הדעת הינה, כי המדינה אשר טוענת לבעלותה בנכס מסויים, עליה להרים את הנטל ולהוכיח כי לנכס אין בעלים. המדינה טענה בסיכומיה כי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה יוצר חזקה בדין וכן חזקה עובדתית בדבר זכות הבעלות של המדינה במקרקעין, וכי מי שטוען לבעלות במקרקעין עליו לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה. אין בידיי לקבל את הטענה. המדינה לא הביאה כל אסמכתא משפטית אשר מבססת את טענתה בדבר קיום החזקה הנטענת, כאשר חזקה כזו אינה עולה ואינה משתמעת מהוראות הסעיף. המסקנה העולה מכל האמור, כי על המדינה להוכיח כמצוות סעיף 3 לחוק נכסי המדינה כי המקרקעין עסקינן ללא בעלים. בסעיף 2 לסיכומיה טענה ב"כ המדינה, כי המקרקעין נשוא התביעה מצויים ברמת הגולן, אינם מוסדרים ואינם רשומים במרשם כלשהו, לא בפנקס השטרות, לא בפנקסי מס רכוש ולא בכל מקום אחר, על כן בהעדר בעלים למקרקעין, הבעלות הינה של מדינת ישראל. גם טענה זו דינה להידחות, שהרי אם המדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, איך יכולה המדינה לקבוע כי מקרקעין אלה ללא בעלים? כידוע, עת שמתחילים בהליכי הסדר, מתפרסמות הודעות ברבים באמצעות העיתונות ופרסומים רשמיים על ביצוע הסדר במקרקעין מסויימים, וכל אדם מהציבור הרחב הטוען לזכותו הבלעדית על מקרקעין מסויימים, נדרש להגיש תזכיר תביעה לפקיד ההסדר. המדובר בהליכים מורכבים וארוכים שאינם רלוונטיים לענייננו, די אם אציין כי הליכי ההסדר מתבצעים על סמך פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969 (להלן: "פק' ההסדר"), כאשר בסעיף 22 סיפא לפק' ההסדר נקבע כי: "וכל זכות שלא הוכחה בתביעתו של אחר תירשם על שם המדינה". הנה אנו רואים כי סעיף 22 לפק' ההסדר מעניק למדינה את הזכות להירשם כבעלים של מקרקעין לאחר שניתנה לציבור הרחב הזכות להגיש תביעות בנוגע לאותם מקרקעין. רק בתום הליכי ההסדר ולאחר שיוכח כי אין זכות בעלות לאף אדם אחר, אז ורק אז תירשם הבעלות על שם המדינה באותם מקרקעין. בענייננו, המדינה לא הביאה בדל של ראיה, לפיה פרסמה ברבים בדרך כלשהי או שניתנה הזדמנות למי שטוען לבעלות במקרקעין נשוא התביעה להגיש תביעה. בהעדר פרסום או יידוע של הציבור הרחב, ובכללם הנתבע, על זכותו להגיש תביעה לבעלותו במקרקעין נשוא התביעה, לא ניתן להגיע למסקנה כי המקרקעין נשוא התביעה, אין להם בעלים, ואף ייתכן שישנם צדדים שלישיים הטוענים לזכות במקרקעין ולא ידעו כלל אודות ההליך הנדון. בהקשר זה ראוי לציין כי לטעמי המדינה נוקטת במסגרת תביעה זו בהליך פסול. במקום שתפעל באופן יסודי ותפתח בהליכי הסדר ברמת הגולן, כאשר במסגרת הליכים אלה ניתן ללבן ולבחון לעומק את זכויות התושבים מול טענות המדינה לבעלות על הקרקע, בחרה המדינה לעקוף את הליכי ההסדר, פעלה בדרך קצרה והגישה את התביעה דנן שהינה תביעה לפסק דין הצהרתי על בעלותה בקרקע ספציפית, כאשר מודגש כי המדובר בתביעת IN REM כלפי כולי עלמא. אין זה מתקבל על הדעת והדבר מנוגד להגיון ולשכל הישר שיוצהר על בעלותה של המדינה, במסגרת הליך זה בו לא ניתנה לציבור הרחב ההזדמנות לטעון לזכויות על בעלות במקרקעין המצויים ברמת הגולן, כך שלא ניתן לטעמי לקבוע במסגרת הליך זה כי קרקע מסויימת הנמצאת ברמת הגולן הינה ללא בעלים. בהינתן כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי המדינה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמה ולא הוכיחה כי המקרקעין נשוא התביעה ללא בעלים, מכאן ומנימוק זה בלבד, דינה של התביעה להידחות. חרף מסקנה זו, הנני מוצא לנכון לבחון את ראיות הצדדים למקרה וערכאת הערעור תבטל קביעתי לעיל. 4. ראיות הצדדים: התובעת הגישה מטעמה תצהיר עדות ראשית של מר יובל כהן, שהינו מפקח מטעם המינהל (להלן: "המפקח"), חוות דעת לפענוח תצ"א של ד"ר דן שרני ושתי חוות דעת לפענוח תצ"א של גב' מלכה עופרי, וכן מפת מדידה שנערכה על ידי המודד מר יובל סטרולוביץ (להלן: "סטרולוביץ"). הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, תצהיר של אביו, תצהיר של המוכר מר כאמל רבאח (להלן: "כאמל") ותצהירים של מספר תושבי כפר מג'דל שמס אשר הכירו את האזור בו מצויים המקרקעין. בנוסף הגיש הנתבע חוות דעת לפענוח תצלומי אוויר מטעם המודד מר הייתם ח'אטר (להלן: "המודד ח'אטר") ותרשים שערך. להלן אבחן את ראיות הצדדים ככל שהן רלוונטיות לשאלות השנויות במחלוקת: א. מיקום המקרקעין ושטחם: אין חולק כי המקרקעין נשוא התביעה הינם מקרקעין בלתי מוסדרים המצויים ברמת הגולן דרומית לכפר מג'דל שמס, אשר אין לגביהם תוכנית או מפת גוש ממשלתית של המרכז למיפוי ממשלתית, ואין אף שום סימן בשטח של מחלקת מיפוי ממשלתית או של כל גורם מוסמך אחר שקובע את גבולות המגרשים והחלקות כפי שהדבר אושר על ידי עדי התביעה. לעניין הבעלות על מקרקעין באזור זה, טענה המדינה כי מקרקעין אלה היו בבעלות השלטון הסורי הקודם, ומכוח חוק רמת הגולן נכנסה המדינה בנעלי השלטון הקודם והפכה לבעלים של המקרקעין. המדינה לא הביאה בדל של ראיה התומכת בטענה הנ"ל המלמדת כי המקרקעין באזור זה היו בבעלות השלטון הקודם, ולכן אין באפשרותי לקבוע ממצא עובדתי כלשהו על פי טענה זו. מנגד, הנתבע טען כי אין כל רישום של המקרקעין באזור רמת הגולן בגלל קשיי הגישה לספרי הרישום בסוריה, הבעלות של התושבים במקרקעין מוכחת מכוח מסמכים בכתב הנמצאים בידי התושבים ונקראים בערבית חג'ות (להלן: "החג'ות"), ומי שרוצה לרכוש מקרקעין ברמת הגולן, בודק מי הבעלים של המקרקעין על פי החג'ות וכן מבירור עם שכנים ותושבי המקום. לטעמי, מאחר ואין מחלוקת כי המקרקעין נשוא התביעה לא עברו הליכי הסדר, ואין אף מחלוקת כי מדינת ישראל מצויה במצב מלחמה עם מדינת סוריה, על כן לא ניתן לבדוק את הרישומים של המקרקעין באזור זה במדינת סוריה, נותרה הדרך היחידה להוכיח בעלות באמצעות חג'ות, כפי שטען הנתבע. לציין כי נתקלתי לא מעט בסכסוכי מקרקעין באזור רמת הגולן ובכולם הבעלות הוכחה באמצעות חג'ות, על כן ובהעדר כל ראיה סותרת אחרת, ניתן כאמור במקרה זה לקבוע את הבעלות באמצעות החג'ות. שאלה משנית מתעוררת בהקשר של טענת המדינה לבעלות במקרקעין הינה, האם המדינה הצליחה להוכיח את גבולות ומיקום המגרש נשוא התביעה? המדינה הגישה מטעמה מפת מדידה מצבית שנערכה על ידי מר סטרולוביץ ביום 23/08/07 (ראה נספח ו' לתביעה). במהלך חקירתו הנגדית של מר סטרולוביץ אישר כי הוא בעצמו לא מדד את שטח המגרש ולא סימן אותו אלא מדד את המבנה שקיים בתוך המגרש, עם זאת אישר כי קיבל מאת המפקח תרשים ששייך לתיק מספר 20410017 ובו מופיעים גבולות המגרש נשוא התביעה (ראה פרוט' מיום 18/11/12 עמ' 17 - 18). מעיון בתיק מספר 20410017 עולה, כי התיק הינו בקשה להיתר בנייה אשר הוגשה ע"י הנתבע לוועדה לתכנון ולבנייה (צילום הבקשה להיתר בנייה עם הגרמושקה לפי המספר הנ"ל צורף לחוות הדעת של המודד ח'אטר מטעם הנתבע, ראה גם עדות המודד ח'אטר מיום 18/11/12 עמ' 54 שורות 23 - 33). ב"כ הנתבע ניסה לערער את מהימנותו של מר סטרולוביץ נוכח העובדה כי הוא לא מדד בפועל את גבולות המגרש וסמך על המפה שצורפה לבקשת ההיתר של הנתבע. אינני רואה כל פסול בכך, הרי אין חולק על כך כי ההליך המשפטי אשר יזמה המדינה נגד הנתבע, החל לאחר שהמינהל התנגד לבקשת הנתבע להוצאת היתר בנייה. בקשת ההיתר והמקרקעין אשר סומנו בה, הם המקרקעין ביחס אליהם טען הנתבע לזכויות ושהמדינה טוענת כי היא בעלת הזכויות בהם. על כן, גבולות השטח המופיעים במפת המדידה של המודד מטעם הנתבע, אשר מהווים חלק מבקשת ההיתר, הם הנתונים אשר נמסרו למר סטרולוביץ לצורך קביעת המבנה בתוך אותו מגרש. בנסיבות אלה, סבור אני כי מפת המדידה שערך מר סטרולוביץ מהווה הוכחה לגודל השטח ומיקום המקרקעין נשוא התביעה. אם לא די בכך, הרי המודד ח'אטר מטעם הנתבע, אישר בעדותו את עמדת מר סטרולוביץ, מר ח'אטר העיד כי נטל את נתוני גבולות המגרש מהגרמושקה שצורפה לבקשה להיתר בנייה של הנתבע (עמ' 56 שורות 1 - 9, 28 - 29). כמו כן אישר במהלך חקירתו הנגדית כי השטח שנמדד ע"י מר סטרולוביץ הינו אותו שטח שנמדד על ידו, פחות או יותר באותו גודל ובאותו מיקום (עמ' 57 לפרוט' שורה 2 - 26). פועל יוצא מכל האמור הוא, שהלכה למעשה המיקום וגודל השטח אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. ב. זכויות הנתבע במגרש נשוא התביעה: כאמור, הנתבע טען לבעלות במקרקעין נשוא התביעה, להוכחת טענה זו הגיש הנתבע הסכם רכישה (חוג'ה) משנת 1991, על פיו רכש אביו של הנתבע את המקרקעין ממר כאמל רבאח (ראה נספח א' לתצהירו של הנתבע), והמוכר אף הוא הציג הסכם רכישה משנת 1960 לפיו רכש אביו המנוח חסן רבאח ז"ל אותם מקרקעין מאת גב' נג'יבה שחאדה (נספח ב' לתצהירו של הנתבע). הנתבע בתצהירו חזר על הרכישות שפורטו בהסכמי הרכישה לעיל, והוסיף כי הקרקע שרכשו הייתה מעובדת ונטועה עצי תאנה בעיקר, עצי פרי אחרים, ועד היום יש בה תאנים ושקדים. הוסיף כי המדובר בקרקע פרטית שהייתה בבעלות אביו, וכי הקרקע הינה קרקע מסוג "מולכ" בהיותה קרקע שבכניסה לכפר מג'דל שמס. הנתבע בעדותו בבית המשפט חזר על הגרסה שמסר בתצהירו. לשאלת ב"כ המינהל השיב, כי אמנם לא צורפו להסכמי הרכישה תשריטים שילמדו על מיקום הקרקע הנרכשת, עם זאת ציין כי יום או יומיים אחרי שנחתם הסכם המכר עם אביו, הגיע המוכר עם אביו לקרקע וסימן בפועל את גבולות השטח (עמ' 150 שורות 4 - 8). שני הסכמי הרכישה שהוגשו מטעם הנתבע לא נסתרו ולא הופרכו על ידי המדינה, נהפוך הוא, הסכמים אלה נתמכו בעדותו המהימנה עליי של הנתבע אשר הותיר עליי רושם חיובי. בהינתן האמור, הנני קובע על יסוד שני הסכמי הרכישה ועדותו המהימנה של הנתבע, כי המדובר בקרקע פרטית של אביו ולפניו של משפחת רבאח. ב"כ המינהל טענה בסיכומיה כי אין בשני ההסכמים שפירטתי לעיל כדי להוכיח כי מי שהתיימר למכור את הזכויות במקרקעין הנזכרים, במסמכים אלה היו בעלי הזכות למוכרם ומהי בכלל טיבה של הזכות שהייתה בידיהם. לעניין זה אין לי אלא להפנות שוב לעובדה עליה אין מחלוקת כי עסקינן במקרקעין בלתי מוסדרים המצויים ברמת הגולן, אשר אינם רשומים במרשם כלשהו, לא בפנקס שטרות ולא בפנקס מס רכוש או בכל מקום אחר, אין לגביהם תוכניות או מפת גוש ממשלתית של המרכז למיפוי ממשלתית, ואף אין סימן בשטח של מחלקת מיפוי ממשלתית או של גורם מוסמך אחר שקובע את גבולות המגרשים והחלקות. כמו כן, אין גם חולק כי מדינת סוריה מצוייה במצב של לוחמה עם מדינת ישראל, כך שלא ניתן להשיג מסמכים רשמיים בכל הנוגע למקרקעין. בנסיבות אלה לא נותרה לטעמי דרך כלשהי להוכיח בעלות במקרקעין מלבד הסכמי הרכישה ועדויות של אנשים על שימוש וחזקה. בענייננו, הנתבע הוכיח את בעלותו באמצעות ההסכמים שהוגשו כראיות מטעמו. המינהל לא הביא אף ראיה לסתור את המסמכים או להוכיח כי מסמכים אלה אינם אותנטיים, על כן הגעתי למסקנה כי הנתבע הוכיח את בעלותו במקרקעין באמצעות שני ההסכמים. לתמיכה בגרסתו, העידו מטעם הנתבע אביו מר מג'יד אלשאער אשר אישר את עדות הנתבע. ואף עדותו מקובלת עליי. כמו כן העיד כאמל, מוכר המקרקעין לאביו של הנתבע, ואישר בתצהיר את עסקת המכר בין אביו המנוח חסן רבאח ז"ל לבין גב' נג'יבה דאהר שחאדה. כאמל הצהיר עוד, כי לאחר שרכש אביו את המקרקעין, נטע אותם בעצי פרי שונים, תאנים, גפנים ושקדים. כאמל הוסיף, כי הוא ואחיו ג'מאל ירשו את המקרקעין מאביו על פי צוואה משנת 1972, הוא קיבל דונם אחד מהחלקה בצד צפון מערבי הגובל עם הכביש הראשי המוביל לכפר ומכר אותו לאביו של הנתבע ולמר סאלח חסן נח'לה בשנת 1991, אולם לאחר מכן עברה הקרקע לאביו של הנתבע בלבד והוא הורישה לבנו הנתבע. גרסתו של כאמל לא הופרכה בחקירה הנגדית, גם עד זה הותיר עליי רושם חיובי והנני מאמין לו. ב"כ המינהל טענה בסיכומיה כי מאחר ולא הוצג ההסכם המקורי משנת 1960, לא ניתן לקבוע דבר לעניין אותנטיות המסמך, והעתקו של ההסכם משנת 1960 אינו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו. צר לי לדחות את הטענה, אומנם ב"כ התובע התנגד להגשת הסכם הרכישה משנת 1960, אולם הוכח בפניי שצילום מסמך המכר משנת 1960 נמצא כיום במשמורת של העד כאמל, אשר העיד כי אביו רכש את המקרקעין נשוא התביעה מגב' נג'יבה דאהר שחאדה בשנת 1960. הוכח גם כי העדים אשר חתמו עליו אינם בחיים. לאור העובדה כי הנתבע וכל העדים מטעמו, לרבות המסמך שכותרתו "הוכחת בעלות", כולם ללא יוצא מן הכלל מאשרים כי אכן נערכה עסקת מכר בין אביו של העד כאמל לבין נג'יבה הנ"ל וכי מאז שנת 1960 החזיקה משפחתו של כאמל בקרקע של רבאח. בנסיבות אלה, ובהעדר כל ראיה אחרת מטעם התובעת אשר יש בה כדי לסתור את תוכן המסמך ומשלא הציגה כל ראיה ולו המזערית ביותר שיש בה כדי לעורר ספק מסויים באותנטיות המסמך או באמיתות תוכנו, אני מקבל את הצילום של מסמך הרכישה משנת 1960 כראיה בהתאם לסעיף 43 לפק' הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 (להלן: "פק' הראיות"). באשר למסמך משנת 1991, לא הייתה כל התנגדות להגשתו, ומה גם שהצדדים להסכם הופיעו בבית המשפט והעידו על תוכנו. נוכח כל האמור, הנני מקבל את תצלומי שני הסכמי הרכישה שהוגשו על ידי הנתבע כראיות אותנטיות גם כראיות לאמיתות תוכנם. כאמור, מטעם הנתבע העידו גם העדים, האני אבו סאלח, מופיד אבו סאלח, מוניב מוחמד כנג' אבו סאלח, מוחמד סעיד קדמאני, כולם תושבי כפר מג'דל שמס, אשר העידו כי הם מכירים את המקרקעין נשוא התביעה. העדים הוסיפו כי מקרקעין אלה מהווים חלק מחלקה גדולה יותר שהייתה בבעלות המנוח חסן רבאח ז"ל אשר רכש אותה משכניו הנוצרים בשנת 1960, וכי לאחר מותו עברה החלקה לבניו כאמל וג'מאל. עוד הצהירו כי בחלקה היו נטועים עצי תאנים, שקדים וגפנים עוד מלפני שנת 1967, וכי המקרקעין נשוא התביעה היו בחזקתו ובשימושו של המנוח חסן רבאח ז"ל עד לפטירתו, אז עברו לבניו כאמל וג'מאל. העדים הוסיפו כי המקרקעין נרכשו על ידי מג'יד אלשאער - אביו של הנתבע - מכאמל, ומג'יד תפס חזקה במקרקעין, השתמש בהם ואף הכשיר אותם לפני זמן רב ונהג בהן מנהג בעלים וכי מדובר בקרקע פרטית ולא בקרקע נטושה. גם עדים אלה הותירו עליי רושם חיובי. המדובר באנשים פשוטים אשר העידו על עניינים הידועים להם אישית, עדויותיהם השלימו אחת את השניה והשתלבו עם שאר הראיות בתיק. אמנם עלו בחלק מהעדויות אי דיוקים וסתירות, עם זאת אין המדובר בסתירות מהותיות אשר יורדות לשורש העניין ואין בהן כדי לפגוע במהימנותם, על כן הנני קובע כי עדים אלה מהימנים. הנתבע אף הגיש מסמך שכותרתו "הוכחת בעלות", מסמך זה נחתם על ידי המועצה המקומית מג'דל שמס וכן על ידי חלק מנכבדי הכפר וביניהם העדים מופיד אבו סאלח ומוניב מחמד כנג' אבו סאלח. גם מסמך זה תומך בטענת הנתבע ומאשר כי אכן המקרקעין נשוא התביעה הם בבעלות אביו של הנתבע והם בשימוש ובחזקתו הבלעדית של הנתבע, המסמך אף מאשר כי במקרקעין נטועים עצי תאנים, שקדים וענבים מזה שנים רבות. ראוי לציין, כי המסמך הנ"ל הוגש על ידי הנתבע ללא כל התנגדות מטעם התובע, ולכן גם מסמך זה הנני מקבל כראיה לאמיתות תוכנו. מכלול הראיות שמניתי לעיל מובילות למסקנה, כי המדובר בקרקע פרטית שהינה בבעלות אביו של הנתבע ולפניו בבעלות משפחת רבאח. הצדדים במהלך שמיעת הראיות, הביאו מומחים שונים, כאשר מטעם המדינה הובאו שני מומחים לפענוח תצ"א ואילו מטעם הנתבע הובא מומחה אחד ועדים רבים, כולם נחקרו באריכות לעניין השימוש והחזקה של המקרקעין נשוא התביעה, זאת ועוד הצדדים בסיכומיהם התייחסו באריכות לעניין השימוש והחזקה של אותם מקרקעין. לאור המסקנה אליה הגעתי, על פיה המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי המקרקעין נשוא התביעה הם ללא בעלים, ומנגד הוכח בפניי כי הנתבע רכש את המקרקעין בצורה חוקית ועל פי מסמכים כפי שנהוג באותו אזור בו מצויים המקרקעין, אינני נדרש לבחון את סוגיית השימוש והחזקה של המקרקעין כדי לדחות את התביעה. למעלה מן הנדרש, סבור אני כי על מנת להוכיח בעלות בקרקע, בפרט כאשר על פי חוות הדעת של פענוח תצ"א מיום 29/06/05 ומיום 23/08/12 של עדת התביעה הגב' מלכה עופרי מהמרכז למיפוי ישראל, ומבלי לקבוע מסקנות כלשהן באשר לחוות דעת אלה, המקרקעין נשוא התביעה היו בעיקרם אדמות בור וטרשים, כידוע ונסיון החיים מלמד כי אדמות בור וטרשים לא ניתנות לעיבוד חקלאי, בנסיבות אלה סבור אני כי די בהוכחת הבעלות על ידי המסמכים שפירטתי ועדות העדים כי אכן מקרקעין אלה הינם בבעלות הנתבע. 5. חרף קביעתי כי המקרקעין הינם בבעלות הנתבע, עם זאת מאחר והנתבע לא הגיש כל תביעה בעניין זה ואף לא עתר במסגרת סיכומיו לסעד זה, לא מצאתי כל מקום להעניק לו סעד זה. 6. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה, ומחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום. רמת הגולןאזור הגולןמקרקעין