רכיב הריבית והפרשי ההצמדה על חוב ארנונה ששולם באיחור, חושבו מתחילת שנת הכספים שבה החלה המבקשת להחזיק בנכס מושא החיוב ולא מיום תחילת ההחזקה בנכס בפועל. על פי הנטען, כך חייבה המשיבה את כל הנישומים שבתחומה, בנסיבות דומות. 2. לאחר מספר הארכות שניתנו לה, הגישה המשיבה הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). בהודעה זו הבהירה כי אכן חייבה נישומים בריבית ובהפרשי הצמדה על חוב ארנונה ששולם באיחור החל מתחילת שנת הכספים בה החלו להחזיק בנכס ולא מיום תחילת ההחזקה בפועל, אולם זאת רק ביחס לאותם נישומים שהודיעו לה על תחילת החזקתם בנכס לאחר שנסתיימה שנת המס אשר במהלכה החלו להחזיק בו. על פי הודעת החדילה, החל מיום 1.10.12 חדלה המשיבה מחיוב בריבית יתר ומגבייתה מנישומים בגין החיובים השוטפים. עד ליום 15.12.12 הושלם תיקון חיובי העבר הקיימים במערכת הגבייה של המשיבה. מועד זה הוא מועד החדילה בפועל. התיקון נעשה באופן שהחשבונות במערכת, שנמצא לגביהם כי חויבו בריבית יתר, זוכו בגין הריבית שנצברה בין תחילת שנת המס לבין מועד תחילת ההחזקה בנכס. בנוסף זוכו מי ששילמו ריבית זו לאחר המועד הקובע, ה- 14.2.12 (הוא המועד הנגזר מהוראת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר הגשת הודעת חדילה בתוך 90 יום מיום הגשת הבקשה לאישור), ועד למועד החדילה בפועל. 3. המבקשת הסכימה לכך שהודעת המשיבה תיחשב כהודעה מספקת לעניין סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות בכפוף להצהרת המשיבה כי סכום הזיכוי שחושב כאמור לעיל יושב לבעלי החשבונות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הריבית, והמשיבה הודיעה כי כך נעשה. לנוכח הודעה זו, הודיעה המבקשת כי אין מניעה מבחינתה לאשר את הודעת החדילה. יצוין, כי המשיבה אפשרה למבקשת לבדוק זיכויים שניתנו לנישומים כאמור, על מנת לוודא שהמשיבה אכן נהגה על פי הודעת החדילה. 4. בנסיבות אלה אני מקבלת את הודעת החדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והבקשה לאישור התובענה כייצוגית - נדחית. נותרה לבירור שאלת פסיקת גמול ושכר טרחה. גמול ושכר טרחה - עיקר טיעוני הצדדים 5. ב"כ המבקשת טוענת כי המדובר בהתנהלות פסולה של המשיבה, אשר גבתה שלא כדין ובמשך שנים רבות ריבית ביתר. אין ספק, כך טוענת היא, שסכומי הגבייה הבלתי חוקית מגיעים, בהצטברם, לסכומי עתק. בבקשה לאישור העריכה המבקשת כי גביית היתר בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה הגיעה לסכום של 8 מיליון ₪. עם זאת, עתה מודה היא שההערכה לא הביאה בחשבון את מה שהתברר בדיעבד, עם קבלת הודעת החדילה, היינו שגביית היתר נעשתה רק במקרים בהם נמסרה הודעה על שינוי מחזיק בשנה שלאחר שנת המס. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הבקשה הביאה לא רק להפסקת הגבייה בעתיד, כי אם לתיקון חובות קיימים, שטרם שולמו. עוד נטען, כי הבקשה הינה "חלוצית וחדשנית", וכי ספק אם נישום שאינו בקיא ברזי הדין יכול היה להבין את מקור גביית היתר. בהקשר זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי הגשת הבקשה הצריכה ידע ומומחיות מיוחדת בהבנה ובניתוח החיקוקים הרלוונטיים ויישומם, וכי המבקשת ובאי כוחה עמלו רבות על מנת לרדת לשורשה של גביית היתר. הסיכון שנטלה על עצמה בהגשת התובענה היה סיכון רב, שכן פנייתה למנהל מחלקת הגבייה (מגורים) של המשיבה נדחתה על ידו ונאמר לה כי להערכתו אין סיכוי שהתביעה תתקבל (במאמר מוסגר יוער כי אין המדובר בפנייה בכתב ובתשובה בכתב, אלא בפגישה שהתקיימה בין המבקשת לבין מנהל מחלקת הגבייה ביום 8.11.11, על פי תצהירה של המבקשת). 6. המשיבה סבורה, כי מכלול השיקולים יש בהם כדי להוביל למסקנה שאין להעניק למבקשת גמול ושכר טרחה, ולכל היותר יש לפסוק סכומים על דרך הצמצום. הטיעון בבקשה הינו פשוט יחסית ולא הצריך תשומות מיוחדות. לא הוצגה על ידי המבקשת ראיה כלשהי להשקעה המרובה הנטענת על ידה. יתרה מזאת, הבקשה התבססה על נתונים בלתי נכונים, מבלי שנבדקו כראוי קודם להגשתה. בהקשר זה הדגישה המשיבה כי הבקשה התבססה על הטענה לפיה בכל מקרה של חילופי מחזיקים בנכס במהלך שנת המס חייבה המשיבה את המחזיק הנכנס (שפיגר בתשלום הארנונה) בריבית מתחילת שנת המס ולא ממועד חילופי המחזיקים. טענה זו התבררה להיות לא נכונה, שהרי החיוב בריבית מתחילת שנת המס הוטל רק על מי שדיווח למשיבה על תחילת החזקתו בנכס לאחר עבור שנת המס הרלוונטית. עוד בהקשר זה עומדת המשיבה על כך שארבעה המקרים שתוארו בבקשה לאישור התבססו על נתונים עובדתיים שגויים, ועיון שטחי במסמכים שהמבקשת עצמה צרפה לבקשתה היה מעמיד אותה על טעותה. הכוונה לפער בין מועד תחילת החזקה כפי שנטען בבקשה, לבין מועד תחילת החזקה בפועל, כפי שהוא עולה מן המסמכים עצמם. מכאן, שהנתון היסודי שעל סמכו חישבה המבקשת את הריבית שנגבתה ביתר, לא היה נכון. זו דוגמא אחת מיני כמה המפורטות בתגובת המשיבה, והמצביעות, לשיטתה, על שגיאות עובדתיות ומשפטיות שנפלו בבקשה. שגיאות אלה מפריכות את טענת המבקשת בדבר התשומות שהושקעו בהכנת הבקשה ובהגשתה לבית המשפט ומלמדות כי התנהלותה של המבקשת לא הייתה על פי אמת המידה המתחייבת של זהירות בהגשת תובענות ייצוגיות. עוד נטען, כי הסכום שנגבה ביתר במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה מגיע לכל היותר לכ- 200,000 ₪, וזאת בהסתמך על הנתונים המצויים בידי המשיבה ביחס לגביית היתר הנטענת לגבי שנת 2012 (80,000 ₪ ב- 10 החודשים שחלפו מהמועד הקובע ועד לחדילה בפועל). זאת ועוד, לא הוכחה אי חוקיות בפעולת המשיבה, ודאי שלא הוכח חוסר תום לב. גביית הריבית נעשתה על יסוד פרשנות סבירה ואפשרית לחוק הריבית. ועוד טוענת המשיבה, כי פנייה מוקדמת צריכה להיעשות בכתב ולכלול את מלוא הנימוקים עליהם מבוססת טענת אי החוקיות שבגבייה. משכך, הפגישה שהתקיימה בין המבקשת לבין מנהל מחלקת מגורים באגף השומה והגבייה במשיבה אינה עומדת בדרישות. ולבסוף טוענת המשיבה כי יש לראות בהודעת החדילה כשיקול נגד פסיקת גמול ושכר טרחת עו"ד. 7. במענה לתשובת המשיבה, טוענת המבקשת כי נתוני האמת המדויקים לעניין גביית היתר מצויים בידי המשיבה, ולמרות הארכות שניתנו לה לשם מתן הודעת החדילה לא מצאה לנכון לחשוף בפני בית המשפט את הנתונים הרלוונטיים ל- 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה. טענת המשיבה לפיה המדובר בסכום של כ- 200,000 ₪ נסמכת, לדידה של המבקשת, על חישובים מניפולטיביים. המשיבה טענה כי סכום הזיכויים, ובעקבותיהם ההחזרים, מהמועד הקובע ועד יישום הודעת החדילה - תקופה המכונה על ידי המבקשת "תקופת הביניים", עומד על כ- 80,000 ₪, ומכאן גזרה את הסכום של 200,000 ₪. אלא שלטענת המבקשת סכום זה אינו משקף נכוחה את גביית היתר ב- 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור. כל כך, משום שבתקופת הביניים האמורה הייתה המשיבה מודעת לטענה בדבר גביית היתר ולפיכך החיובים שהוציאה לנישומים בתקופה זו ו/או ששולמו על ידם לא כללו את ריבית היתר. ואם כך - אין התקופה יכולה לשמש תקופה מייצגת לסך הגבייה השנתית של הריבית האמורה. יצוין, כי המשיבה ביקשה להגיב לתגובת המבקשת בתגובה המלווה בתצהיר, ולפיה בתקופת הביניים המשיכה לגבות את ריבית היתר שכן עד לתיקון המערכת הממוחשבת לא ניתן היה לשלוח הודעות חיוב שאין נכללת בהן ריבית זו. משכך, תקופת הביניים מייצגת את גביית היתר כראוי. בנסיבות אלה סבורה המשיבה, כי הנתונים לגבי השנתיים שקדמו לבקשת האישור אינם הכרחיים, אולם ככל שבית המשפט יסבור אחרת, תוכל לבדוק אותם. עם זאת, השגתם תחייב עבודה מאומצת של אנשי המיחשוב, החורגת מעבודתם השוטפת והעמוסה ממילא. 8. עוד טוענת המבקשת, כי המשיבה לא התייחסה כלל לתיקון חיוב היתר בחובות קיימים, ונמנעה מלפרט את הנתונים המדויקים ביחס לחיובים אלה. לטענתה, אי הבאת נתוני אמת צריכה להיזקף לחובת המשיבה, כעולה מפסק הדין בת"צ 36544-12-11 בראשי נ' עיריית ירושלים (מיום 20.5.13). על כך הגיבה המשיבה בטענה כי המבקשת עצמה לא התייחסה בבקשתה לחובות אלה, כי המדובר בסכומים אשר בפועל לא נגבו על ידה (שהרי מדובר בחובות קיימים), וכי מכל מקום, על פי הנתונים שבידיה, המדובר בסכום המגיע כדי 566,642 ₪, אולם כמחצית מן החובות הללו התיישנו ממילא. 9. אשר לשגיאות העובדתיות שנפלו בבקשה לאישור טוענת המבקשת כי המדובר בזוטי דברים, שאינם נדרשים כלל לבירור השאלות שבמחלוקת, ולכל היותר הדוגמאות שפורטו בבקשה לא היה בהן כדי לתמוך בה. מכל מקום, גם אם מדובר בשגיאות מהותיות, הרי שאלה ניתנות לתיקון, והגישה היסודית היא לאפשר את תיקונן לנוכח פער המידע המצוי בידי התובע הייצוגי לעומת זה המצוי בידי הרשות. 10. ובכל הנוגע למילוי אחר דרישת הפנייה המוקדמת טוענת המבקשת כי פנתה לגורם המוסמך, וכי פנייה זו אינה מוכחשת על ידי המשיבה. ממילא פנייה כזו לא הייתה מועילה, שהרי עמדת המשיבה עד היום היא שגביית היתר התבססה על פרשנות סבירה של חוק הריבית. בין הצדדים היו חילופי טענות נוספים אולם עיקרם של דברים הובא לעיל. הכרעה 11. סעיף 22 לחוק תובענות ייצוגיות דן בגמול לתובע המייצג וקובע שורת שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם, ובכללם הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה; התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; ומידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. סעיף 23 לחוק האמור דן בשכר הטרחה של ב"כ המייצג וקובע כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; במורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא כוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית שבתובענה; האופן בו ניהל ב"כ המייצג את ההליך והפער שבין הסעדים שנתבעו בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. 12. בפסק הדין בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (מיום 23.5.12) התייחס כב' הנשיא גרוניס לשיקולים המפורטים לעיל וקבע כי אין המדובר ברשימה ממצה של השיקולים, אולם ניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים. הסוג האחד עניינו במערכת התמריצים הנוגעת להגשת תובענה ייצוגית, ותכליתו לאזן בין הצורך לעודד הגשת תביעות ראויות לבין הרצון למנוע הגשת תביעות סרק. סוג נוסף של שיקולים עניינו בהתנהלות בא כוח התובע המייצג, ותכליתו לשמש תמריץ לניהול ההליך בצורה הגונה ויעילה. ולבסוף, סוג השיקולים שעניינם היחס בין שכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה. כב' הנשיא גרוניס קובע כי יש להימנע מפסיקת שכר טרחה שיפחית באופן בלתי סביר מן התועלת הצומחת לקבוצה. עוד נקבע באותה פרשה, כי יש לפסוק שכר טרחה לפי "שיטת האחוזים", קרי, אחוז מסוים מן הסכום שנפסק ושהועבר בפועל לקבוצה. בהקשר זה הוסיף כב' הנשיא וציין כי שיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בפסק דין לטובת הקבוצה יהא גבוה משיעור שכר הטרחה בהליך שהסתיים בהסכם פשרה. כך באשר לתובענות ייצוגיות באופן כללי. בענייננו, המדובר בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד רשות, ואשר הסתיימה בהודעת חדילה. עובדה זו יש בה כדי להשליך על טיב השיקולים שיש לשקול. כך, למשל, נקבע, כי בתובענה ייצוגית שהביאה לשינוי התנהלותה של הרשות יש ליתן לעובדה זו משקל גם אם לא הושקעו משאבים רבים בהליך (עע"מ 2395/07 אכדיה סיסטמס בע"מ נ' מנהל המכס ומס בולים, מיום 27.12.10). שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון בתובענה מעין זו הוא שיקול הפגיעה בקופה הציבורית, גם אם ניתן לו כבר ביטוי בהקלות שניתנו לרשות כנתבעת בתובענה ייצוגית, בפרט במנגנון הודעת החדילה ובקיצור "תקופת ההתיישנות" על פי הוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות (שם, וכן ראו רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין, מיום 13.2.11; ת"מ 202/06 התנועה להגינות שלטונית נ' מדינת ישראל, מיום 20.8.07). נבחן עתה את טיעוני הצדדים על רקע מכלול השיקולים שפורטו לעיל. 13. נקודת המוצא היא, שהגשת הבקשה הביאה לתיקון טעות באופן חישוב ריבית הפיגורים במקרה של חילופי מחזיקים בנכס. כתוצאה מן הבקשה תיקנה המשיבה את התנהלותה, והחלה לחייב נישומים בריבית פיגורים החל מיום חילופי החזקה, ולא ממועד תחילת שנת המס, גם במקרים בהם ההודעה על החילופין ניתנה למשיבה לאחר עבור שנת המס. המדובר, אפוא, בתובענה בעלת חשיבות ציבורית. עם זאת, המחלוקת המשפטית בין הצדדים לא הוכרעה, ולא זה המקום להכריע בה. טיעונה של המשיבה בנדון שולל, מכל מקום, את הטענה בדבר התנהלות פסולה המיוחסת לה מטעם המבקשת. 14. טענת המבקשת לפיה הושקעו תשומות רבות בהכנת הבקשה לא הוכחה כלל, ונטענה כטענה בעלמא. לבקשה לא צורפה חוות דעת מומחה, והיא מתבססת כולה על טיעון משפטי ועובדתי פשוט. העובדות, יש לומר, היו שגויות במידה רבה. את השגיאות ניתן היה לחשוף בקלות, ואין המדובר במקרה בו ניתן לייחס את הטעויות ליתרונה של הרשות על פני האזרח. גם אם בסופו של דבר לא היה בשגיאות העובדתיות כדי למנוע את בירור הטענה בדבר חיוב היתר, הרי שיש בכך כדי להעיד על השקעה לא רבה בהכנת הבקשה. בהקשר זה יש להזכיר כי המבקשת ייחסה למשיבה גביית יתר גם במקרים בהם לא הייתה לטענה יסוד. 15. כך גם יש לייחס משקל לטיבה של הפנייה המוקדמת שנעשתה למשיבה. הפנייה נעשתה במסגרת פגישה שקיימה המבקשת עם האחראי על גביית ארנונה למגורים, בשיחה בעל פה. אכן, לא הוכחש כי הלה סבר שאין יסוד לטענות שהוצגו בפניו. אלא שאין לדעת כיצד בדיוק הוצגו הטענות, מה התשתית העובדתית שנפרשה, ומה הטיעון המשפטי, אם בכלל, שנטען. עובדה היא, שעם הגשת הבקשה, עיינה המשיבה בנטען וביקשה להודיע הודעת חדילה. בנסיבות אלה, יש להניח לטובתה כי לו הייתה נעשית אליה פנייה מוקדמת בכתב, ובה היו מועלות הטענות שנטענו בבקשה, הייתה הפנייה נענית גם בלא צורך בהגשת הבקשה. מנגד, לנוכח תגובתו של האחראי על גביית הארנונה למגורים, ובהינתן עמדתה של המשיבה לפיה היא סבורה גם עתה, לאחר הודעת החדילה, כי הפרשנות שפרשה את חוק הריבית עד להודעת החדילה אינה בלתי סבירה, יש לקבל את טענת המבקשת לפיה נטלה על עצמה סיכון בהגשת הבקשה, ולו סיכון המתבטא בפסיקת הוצאות לחובתה. 16. גם את טיעוני המבקשת ביחס להיקף הכספי של הבקשה אין בידי לקבל. המשיבה הצהירה, כי המשיכה בגביית יתר (בשל תוכנת המחשב שלא אפשרה אחרת, עד לתיקונה) בתקופה שבין המועד הקובע לבין מועד החדילה בפועל. הנתונים שבידיה, ולפיהם המדובר בסכום של 80,000 ₪ למשך עשרה חודשים, משקפים, אם כך, הערכה מושכלת בדבר שיעור גביית היתר השנתית. מסקנת המשיבה, שבשנתיים שקדמו להגשת הבקשה גבתה, אם כך, 100,000 ₪ לשנה ביתר, הינה מסקנה המבוססת על נתונים מבוררים. בהקשר זה אזכיר כי ניתנה בידי המבקשת האפשרות לבדוק את הזיכויים ולהעיר עליהם. לא הוגשה על ידה כל הסתייגות בעניין זה לאחר הבדיקה. המדובר, אפוא, בגביית יתר בשיעור כולל של כ- 300,000 ₪. אשר לחובות קיימים שלא נגבו, המשיבה ציינה בתגובתה לתגובת המבקשת כי הסכום הכולל מגיע כדי 566,642 ₪, שמחציתו התיישנה. גם אם נביא בחשבון סכום זה, שהקופה הציבורית לא התעשרה בגינו (שהרי המדובר בסכום שלא נגבה), ההיקף הכולל של הסכומים הרלוונטיים לענייננו מגיע לכל היותר לפחות ממיליון ₪. 17. לא מצאתי כי פסק הדין בעניין בראשי יש בו כדי לסייע למבקשת. באותה פרשה נמנעה המשיבה מלהתייחס לנתונים שהציג המבקש, ואשר היו מעוגנים במסמכים שצורפו דווקא לתצהירה. משלא נחשפו מלוא הנתונים על ידי המשיבה, ונטענו טענות כלליות וסתמיות בדבר חובות שספק אם ניתן לגבותם, מצא בית המשפט כי יש לזקוף לחובת המשיבה את היעדר הנתונים, ולקבל, בהיעדרם, את טענת המבקש לפיה אינדיקציה לגביית היתר שבאותה פרשה מצויה בדו"חותיה הכספיים. לעומת זאת, בענייננו, הציגה המשיבה נתונים מבוררים לגבי גביית היתר בשנת 2012 (נתונים שלא היו קיימים בעניין בראשי, שכן כעולה מתגובת המשיבה, באותה פרשה קדמה החדילה לתיקון החיובים ולפיכך לא הייתה גביית יתר כפי שהייתה בענייננו, בתקופת הביניים). הנתונים לשנת 2012 יכולים היו להיבדק על ידי המבקשת, שכן הם הועברו לעיונה. ההערכה, כי סכום גביית היתר בשנת 2012 זהה או דומה בשנים שקדמו לה, הינה הערכה סבירה אם כך, ולא מצאתי בטיעוני המבקשת הסבר משכנע מדוע אין להקיש מהכא להתם. לאחר שהבאתי בחשבון את כל אלה ואת השיקול בדבר השמירה על הקופה הציבורית, אני מורה על פסיקת גמול בשיעור של 30,000 ₪ למבקשת, והוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 150,000 ₪. ארנונה (חובות)ריביתחובארנונה