ארנונה על מכבסות מהות הבקשה בקשה לאישור תובענה מנהלית כייצוגית כנגד עיריית תל אביב בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" ו"הבקשה"). עניינה של הבקשה אופן סיווגן של מכבסות בתחומי העיר תל אביב - יפו, לצורך חיובן בארנונה. הסעדים המבוקשים בבקשה הם מתן צו המורה למשיבה לקבוע כי סיווגן של מכבסות בצו הארנונה הינו "בתי מלאכה" לפי סעיף 3.3.1 לצו ולהורות למשיבה להשיב לחברי הקבוצה התובעת את הסכומים שנגבו מהם עקב סיווג שגוי במשך השנתיים שקדמו לבקשה. זאת, לאחר שבשנת 2011 סיווגה העירייה את עסקם של המבקשים תחת סיווג סעיף 3.2 לצו, "בניינים שאינם משמשים למגורים" ובשנת 2012 תחת אותו הסיווג, שעודכן על-ידי המשיבה, בעקבות פסק-הדין בעניין מרסייה (ראו בהמשך) ונקרא כעת "בניינים שאינם משמשים למגורים לרבות משרדים שירותים ומסחר". הקבוצה התובעת מוגדרת בבקשה ככוללת את כל המכבסות הפועלות בתחום תל-אביב או שפעלו במהלך השנתיים קדמו ליום הגשתה של הבקשה. המבקשים טוענים, כי הסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים" - סעיף שיורי הכולל, החל מצו הארנונה לשנת 2012 גם משרדים, שירותים ומסחר, אינו הולם את אופי העבודה במכבסות, המתאים יותר לסיווג "בתי מלאכה". רקע עובדתי 1. המבקשים מנהלים מכבסות בנכסים המצויים בתל-אביב. ביום 25.5.11 הגיש המבקש 1 השגה לפי סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976, במסגרתה נטען כי בהתאם להחלטת בית המשפט העליון בבר"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (20.12.10) (להלן: "עניין מרסייה"), יש לסווג את השימוש בנכס לעניין קביעת תעריף הארנונה כבית מלאכה לפי סעיף 3.3.1 לצו. ביום 2.6.11 דחתה המשיבה את ההשגה, כדלקמן: "...בביקורת שנערכה בנכס ביום 31.5.11 נמצא שאין הפעילות הנעשית בנכס עולה בקנה אחד עם הגדרת הסעיף הנ"ל, דהיינו אין המדובר בבית מלאכה. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, ולמען הסר ספק יובהר, כי פסה"ד המצוין במכתבך [פסה"ד בעניין מישל מרסייה - ד.א] דן בסוגייה ספציפית של סיווג "מספרה" בהתאם לצו הארנונה של עיריית תל אביב, ואין בו קביעה פוזיטיבית לסיווג נכסים כדוגמת הנכס שבהחזקתך. לפיכך, הריני דוחה השגתך..." על החלטה זו הגישו המבקש ערר אשר נדחה בהמשך, לבקשתו, ללא צו להוצאות. המבקש 2 הגיש אף הוא השגה וערר לגבי שנת 2011, ההשגה נדחתה על ידי המשיבה, והערר נדחה אף הוא לבקשתו, ללא צו להוצאות. השגותיהם של המבקשים לשנת 2012 נדחו גם הן. המבקשים הגישו עררים לשנת 2012 והם תלויים ועומדים בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב - יפו, לאחר שהדיון בהם הושהה, בהסכמת הצדדים. 2. בשנת 2010 עמד התעריף לסיווג "בתי מלאכה" על סך 141.45 ₪ למ"ר ואילו התעריף לסיווג "בניינים שאינם מגורים" על סך 323.78 ₪ למ"ר. בשנת 2011 עמד התעריף לסיווג "בתי מלאכה" על סך 143.43 ₪ למ"ר ואילו התעריף לסיווג "בניינים שאינם למגורים" על סך 328.31 ₪ למ"ר. 3. בתביעה הייצוגית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים ביום 7.2.12, תובעים המבקשים לקבוע כי סיווג השימוש הנכון למכבסות הינו 'בתי מלאכה', לפי סעיף 3.3.1 לצו הארנונה ולהורות לנתבעת להשיב להם את הסכומים אשר גבתה מהם ביתר עקב סיווג השימוש השגוי, בתוספת הצמדה וריבית כחוק. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו המבקשים את הבקשה נשוא החלטה זו - לאשר את התובענה כייצוגית, בהתאם לסעיפים 8-9 לחוק תובענות ייצוגיות, להגדיר את הקבוצה התובעת: כל המכבסות הפועלות בתחום העיר תל אביב - יפו או שפעלו במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת הבקשה, וליתן את הסעדים שנתבעו בתביעה. תמצית טענות המבקשים 4. טענתם המרכזית של המבקשים, כי הפעילות בנכסים מתאימה יותר לסיווג כ"בית מלאכה" לעניין צו הארנונה שכן, במכבסה מתקבלים מוצרי טקסטים מלוכלכים, עליהם מבוצעות מלאכות כגון ניקוי, ייבוש, גיהוץ, קיפול אריזה וכיוב'. המלאכות מבוצעות ידנית, תוך תפעול מכונות ושימוש בחומרים שונים. מלאכתם של הכובסים היא מלאכת כפיים, המתבצעת בעמידה וכוללת הרמת ערימות של פריטי טקסטיל תוך כפיפות חוזרות ונשנות. מן המכונות נפלט חום רב, הסביבה מסוכנת ורוויה בחומרים כימיים המדיפים ריחות חריפים, והאוויר רווי לחות. על כן, יש לסווג מכבסות כ"בתי מלאכה" ולא כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", כפי שהמכבסות מסווגות כעת. 5. הסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים" הולם, לטענת המבקשים, נכסים המשמשים כמשרד עורכי דין, משרד רואי חשבון, משרד פרסום וכיו"ב, המאופיינים בסביבת עבודה שקטה ובטוחה, שהעבודה בה מתבצעת בישיבה. המבקשים נסמכים על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מרסייה, אשר קבע כי הסיווג המתאים למספרות בעיר תל אביב, לצורך חיובן בארנונה הוא "בית מלאכה". המבקשים טוענים, כי למכבסות, כמו למספרות, מאפיינים מובהקים של בית מלאכה. כן נסמכים המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"מ (י-ם) 1330/09 אליהו זהר נ' עריית ירושלים (5.2.13)) (להלן: "עניין זהר"), שם תקף העותר את הוראות צו הארנונה של עיריית ירושלים לשנת 2006, הכולל סיווג "מכבסות". המבקשים טוענים כי פסק הדין בעניין זהר תומך בעמדתם, הואיל ועד לתיקון צו הארנונה של עיריית ירושלים והוספת הסיווג "מכבסות", חויבה מכבסת העותר לפי הסיווג "בתי מלאכה". 6. המבקשים טוענים לגביית מס שלא כדין הנובעת מסיווג שגוי ומחייבת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. עוד הם טוענים, כי התנהלות המשיבה עולה כדי רשלנות, המקימה עוולה נזיקית מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין ומתאפיינת בחוסר תום לב. תמצית טענות המשיבה 7. המשיבה, בתגובתה לבקשה, התנגדה לה מן הטעם העיקרי כי טענת התביעה לפיה סיווג המבקשים שגוי וכי הסיווג הראוי הינו סיווג 'בתי מלאכה' מקומה באופן בלעדי במסגרת ההליך השומתי הקבוע לכך בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). המשיבה נסמכת על הלכת בית המשפט העליון ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, דינים עליון 2008 (33) 314 (להלן: "עניין גיא לוי") לפיה אין לעקוף את הוראות חוק הערר בדרך של פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וטוענת כי הבקשה אינה עומדת בתנאים לאישור התביעה כייצוגית, כפי שאלה מופיעים בחוק תובענות ייצוגיות. כן טוענת המשיבה, כי פסק הדין בעניין מרסייה, עליו נסמכים המבקשים, ניתן בעצמו כחלק מהליך שומתי של השגה, ערר וערעור. 8. המשיבה מציינת כי המבקשים לא הגישו השגה על חיוב הארנונה בשנת 2010. ההשגות שהגישו לשנת 2011 נדחו. בעקבות הדחייה הוגשו עררים, אשר נדחו לבקשת המבקשים. משמוצו הליכי ההשגה והערר ו/או חלף המועד להגשתם, דורש עיקרון סופיות השומה כי חוב הארנונה לשנים 2010-2011 ייחשב כחוב חלוט. המשיבה טוענת, כי אישור הבקשה ירוקן מתוכן את חוק הערר ויבטל את המעמד הסטטוטורי של מנהל הארנונה וועדת הערר. 9. לבסוף, טוענת המשיבה כי אף לגופו של עניין, אין להחיל את הלכת מרסייה בענייננו שכן, השימוש בנכסי המבקשים אינו נופל בגדר "מלאכה" והסיווג שכותרתו 'בניינים שאינם משמשים למגורים' אינו תת סיווג שיורי בלבד, כי אם סעיף עיקרי וכולל, שנועד מלכתחילה ובמודע לכלול רשימה רחבה ככל האפשר של נכסים עסקיים, וככזה הוא כולל גם נותני שירותים, דוגמת המבקשים. דיון 10. בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי, אשר בית המשפט נדרש לו כדי להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה כייצוגית. לשם כך, יש לבחון את שאלת התקיימותם של התנאים לאישורה של התובענה כייצוגית. ראו, לעניין זה את אשר נקבע ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות בעמק זבולון בע"מ (11.4.13): "הסכנות הטמונות בתובענה הייצוגית, הולידו את הצורך לקבוע מנגנונים לאישורה המוסדרים בסעיפים 4, 3, ו - 8 לחוק תובענות ייצוגיות... המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מןה תובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית, אינו יכול להסתפק בעובדות הנענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי" (שם, בס' 40-41 לפסק הדין). 11. מרבית טענותיה של המשיבה מתמקדות, כאמור, בתנאים לאישור הבקשה. לדידה, אין לאשר דיון בתובענה כייצוגית שכן, לא מתקיימים התנאים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות. חוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית המשפט לאשר תובענה כייצוגית, אם מצא כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות העולות מן התובענה יוכרעו לטובת הקבוצה. לצורך בירור זה, אין להסתפק בבחינת כתב התביעה גרידא, ועל התובע להוכיח כבר בשלב המקדמי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת המקימה סיכוי סביר להכרעה לטובתו. לשם כך, עשוי בית המשפט להידרש כבר בשלב בקשת האישור "להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים" (ת"צ (י-ם) 4517-09-10 מיכאל משה נ' מרק שארפ ודוהם (ישראל-1996) בע"מ (8.9.13) והאסמכתאות המוזכרות שם). לפיכך, כבר בשלב הדיון בבקשה, נדרש בית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מיידית על זכויות התובעים, מבלי להוביל להרתעת תובעים ראויים מלהגיש תובענה ייצוגית. לאחרונה אף נקבע, כי אין בבחינה זאת כדי להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים. כן יש להתחשב, לעניין זה, בפערי המידע המובנים הקיימים בין הצדדים, הפועלים בדרך כלל לטובתו של הנתבע. 12. המחוקק הותיר פתח צר לפנייה לבית המשפט גם למי שלא הגיש השגה במועד הקבוע בחוק, אך התנה זאת במתן אישור מיוחד של בית המשפט. סעיף 3(ג) לחוק הערר קובע, כי על אף מסלול ההשגה על חיוב בארנונה, רשאי מי שחויב בארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע בחוק להעלות טענה כאמור, בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט (ראו ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773). ואולם, תובענה ייצוגית אינה מהווה מסלול עוקף להליך הקבוע בחוק. האם התקיימו התנאים לאישור התובענה כייצוגית? סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות קובע להלן: 8. (א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. במיוחד רלוונטיים לבקשה דנן סעיפים 8(א)(1) (סיפא) ו-8(א)(2) ולכן אבחן אם התקיימו תנאיהם לגבי המבקשים. 13. סעיף 8(א)(1) - התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה - לצורך בחינת התקיימות התנאי המופיע בסיפא לסעיף, אדרש להחלטות ועדת הערר בעניינים דומים לענייננו. בערר 140005214 אביבה רון נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב - יפו (31.12.12) נדרשה ועדת הערר ישירות לשאלה האם מכבסה היא "בית מלאכה", ודחתה פרשנות זו: "מעיון בפסק הדין בענין מישל מרסייה, נראה כי דגש רב הושם אל מלאכתו של הספר ואומנותו (שם, בס' 12)... בפעולות הכיבוס והניקוי היבש, לא "מיוצר" "יש מוחשי" אלא פריט הלבוש נשאר כשהיה, פרט לניקויו מאבק, כתמים ושאר מיני לכלוך (שם, בס' 19). בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מישל מרסייה, נקבע סיווגה של המספרה כבית מלאכה כברירה בין בית מלאכה לקטגוריה השיורית שלא על דרך הפשט...בבחינת מלוא העובדות שהובאו בפנינו, סבורה הוועדה כי פעילות העוררת אינה קרובה במהותה לפעילות של בית מלאכה ותעשייה. כמו כן, סבורה הוועדה כי יש גבול לאופן בו ניתן להגמיש את המונח "בית מלאכה" ואין להחיל אותו על בתי עסק שבמהותן (כך במקור - ד.א.) עוסקים במתן שירותים או שאין באופיים תהליכי ייצור ומלאכה המצדיקים סיווג של בית מלאכה ותעשייה" (שם, בס' 20). למסקנה דומה הגיעה ועדת הערר גם בערר 140004563, עמיר ערן נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב - יפו (7.11.12). 14. החלטות ועדת הערר, מתייחסות למכבסות שעסקן דומה להפליא לעסקם של המבקשים, ולגבי אותן שנים שלגביהן הוגשה הבקשה. ההחלטות ניתנו לאחר שמיעת עדויות הצדדים, לגבי אופי העבודה המתבצעת במכבסות ולאחר עיון בדו"ח הביקורת שהוגש מטעם המשיב, שעורכו לא נחקר. החלטות ועדות הערר מלמדות, כי אין אפשרות סבירה כי שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה יוכרעו לטובת הקבוצה, כדרישת סעיף 8(א)(1) לחוק. המבקשים לא הציגו עובדות חדשות או שונות מאלה שהוצגו בפני ועדת הערר, וטענתם כי מדובר בהחלטות חסרות בסיס ושגויות, אינה מקובלת עלי. 15. עוד רלוונטית לענייננו הדרישה שבסעיף 8(א)(2) לחוק: תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין - סעיף זה אינו מסתפק באפשרות כי תובענה ייצוגית תהא דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, אלא דורש כי תהא זו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה כזו (הדגשים שלי - ד.א.). במקרה שלפנינו הגישו המבקשים השגה וערר לשנת 2011. ההשגות נדחו ואילו העררים נדחו לבקשתם המבקשים. לגישתם של המבקשים, ועדת הערר מוסמכת לדון בשאלות טכניות ואילו בשאלות משפטיות יש לפנות לבית המשפט. המבקשים טוענים, כי אימוץ גישתה של המשיבה ירוקן מתוכן חלק ניכר מחוק תובענות ייצוגיות. אין ממש בטענה זו, כפי שיובהר להלן. 16. המשיבה, בתגובתה, טענה כי התכלית העומדת בבסיס חוק תובענות ייצוגיות נועדה לאפשר זכות גישה לערכות ליחיד, שאין לו כדאיות או יכולת לממשה, וזו אינה מתקיימת מקום שקיים כלי מנהלי זמין ויעיל שנקבע בחקיקה ראשית במסלול השומתי. כן מפנה היא לפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 3901/11 דוד מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, תק-על 2012(3), 5428, שם נקבע כי בענייני שומת מס דרך המלך הייתה ועודנה הליכי ההשגה והערעור, המותווים בחקיקת המס הרלוונטית, ואין מקום לפתוח מסלולי השגה בענייני מס שלא בדרכים הקבועות בחקיקת המס הרלוונטית. כן נקבע, כי אף אם עולות טענות אחרות שאינן שומתיות גרידא, מן הדין לפנות בשלב ראשון אל רשויות המס ולהציג את הטענה בפניהן. במיוחד ראויה דרך זו, מאחר וועדת הערר מוסמכת גם להכריע בשאלות משפטיות. 17. מצאתי, כי גישתה של המשיבה עדיפה, ונתמכת היטב באסמכתאות. יש וועדת הערר תדון בעניין עקרוני במהותו ("מסתמנת הנטיה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין שהטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין שהיא בעלת אופי כללי-עקרוני" - רע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות פ"ד נד(4) 481, 494; בג"ץ 351/88 טית בית נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד מב(3) 441; עניין מרסייה). ודוק: במסגרת המסלול השומתי, ניתן אף לתקוף את החלטת ועדת הערר, היה וזו לא תהא מקובלת על המבקשים - באמצעות הגשת ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים. ועדת הערר מוסמכת לדון בשאלות סיווג וכזו היא הסוגיה העומדת בפנינו. העררים שהגישו המבקשים לשנת המס 2011 נדחו לבקשתם ואילו העררים שהוגשו לשנת המס 2012 עומדים ותלויים בועדת הערר, כך שאין מקום לאפשר דיון במסלול כפול. אשר לשנת 2010 שהחיוב במס לגביה הפך חלוט, לא מצאתי כי מתקיימים בענייננו טעמים חריגים המצדיקים סטייה מהוראות חוק הערר. בנסיבות אלה, אין מקום להסיק כי בירור הסוגיה על דרך של תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בה. שאלת הסיווג לגופה 18. המבקשים התמקדו בטענות לגופו של הסיווג הראוי בצו הארנונה. בעשותם כן, נסמכו על מבחני הפסיקה (עניין מרסייה) וטענו כי יישומם בענייננו מוביל למסקנה כי יש לסווג מכבסות כ'בתי מלאכה'. כן תמכו עמדתם בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין מוך (ע"א 307/72 ברטולד מוך נ' פקיד השומה ירושלים כח(1) 414 (1974)), שם נקבע כי מכבסה היא "תעשיה", לצורך סוגיה של התרת ניכוי פחת. 19. המשיבה טענה כי הסתמכות המבקשים על ההלכה בעניין מרסייה הינה שגויה מלכתחילה וכי החלתה לעניין הקריטריונים לחיובו של נכס בסיווג "בתי מלאכה" תביא דווקא למסקנה ההפוכה - כי מכבסה אינה "בית מלאכה". כן הפנתה המשיבה לעניין זהר, שם נקבע כי כעיקרון קיים חוסר התאמה של הסיווג "מלאכה" לתיאור הפעילות המתבצעת במכבסה ("בעוד שבבתי המלאכה ה"קלאסיים" מתבצעת מלאכת כפיים על ידי אומן שמקצועו מגולם בשם בית המלאכה (נגר-נגריה; מסגר-מסגריה; סנדלר-סנדלריה ; וכן הלאה), העותר אינו "כובס" אלא בעל מכבסה, וגם עובדיו הנם עובדי מכבסה ולא "כובסים" העושים כביכול בידיהם ב"אומנות" הכביסה" - עניין אליהו זהר, בס' 11 לפסק הדין). 20. פסק הדין בעניין מוך ניתן לפני 40 שנה, ועניינו בדרישת בעל מכבסה מפקיד השומה שיתיר לו ניכוי פחת בעד "נכס עסקי", לפי חוק מס הכנסה שעניינו פחת לעסקים. בית המשפט העליון קבע כי מכבסה תסווג כתעשייה בהתבסס על שנאמר בוועדת הכספים של הכנסת. לא מצאתי לנכון ליישם הלכה זו לעניין הסיווג בצו הארנונה. מדובר בדבר חקיקה שונה ובסיווג אחר, ואין דין מכבסה בשנות השבעים כמכבסה בימינו. 21. בעיקר, נסמכים המבקשים על פסק הדין בעניין מרסייה, שם נקבע כי יש לסווג מספרה כבית מלאכה, בעקבות בחינת ההתאמה מבחינה לשונית ותכליתית ושיקולים של אחידות פרשנית. ואולם, כל אחד משופטי ההרכב בעניין מרסייה מצא להדגיש כי סיווג מספרה כ"מלאכה" במסגרת פסק הדין, הוא מחמת אילוץ פרשני, שכן בצו הארנונה לא הופיע בזמנו סיווג "שירותים" - המתאים יותר למספרה. בעקבות פסק הדין, תיקנה העירייה בשנת 2012 את צו הארנונה, כפי שכבר פורט לעיל, כך שהסיווג בסעיף 3.2 הורחב מ"בניינים שאינם משמשים למגורים" ל"בניינים שאינם משמשים למגורים לרבות שירותים ומסחר". כפי שסבר בית המשפט בעניין מרסייה, כי מספרה מתאימה יותר לסיווג "שירותים", כך סבורה אני באשר למכבסה. אין מדובר באומנות, או בייצור בעבודת כפיים. עסקינן באופן מובהק בשירות הניתן לציבור המביא את בגדיו המלוכלכים ו/או המקומטים, ומקבלם בחזרה כאשר הם נקיים, מקופלים ו/או מגוהצים. השירות מתבצע על-ידי עובדים באמצעות מכונות, כפי שספר נעזר בכליו (החשמליים והמכאניים) כדי לספק ללקוח שירות, שבמסגרתו משפר הראשון את מראה שיערו של האחרון. בימינו, אין מדובר עוד בעבודת כפיים מפרכת, כפי שטוענים המבקשים בלהט, גם אם סביבת העבודה מהבילה כמתואר בבקשה. מאחר ובצו הארנונה לשנת 2012 מופיע הסיווג "שירותים", ולאור דברי בית המשפט בעניין מרסייה, אין ספק כי אף לגופו של עניין, אין מקום לסווג מכבסה כ"בית מלאכה" בהתייחס לשנת המס 2012. 22. אשר לשנת 2011, אז לא כלל צו הארנונה סיווג הכולל "שירותים", אפנה בקצרה לבחון את יישומם לענייננו של מבחני הסיווג בהם נעזר בית המשפט בעניין מרסייה - מבחן הפירוש המילוני, מבחן תכלית החוק ובצידם שיקולי אחידות פרשנית. לדברי בית המשפט: "חיים אנו בעולם משתנה. דומה, כי בימים עברו ברי היה לכל, כי הספר, כמסגר וכחייט, כרצען וכסנדלר, בעל מלאכה הוא. הספר שייך היה לקבוצה המסורתית של בעלי המלאכה, אותם אומנים - שדומה כי אט אט נפקד מקומם מהנוף העירוני בימינו - האוחזים בידיהם בכלי מלאכתם ועיסוקם במומחיות שקנו לעצמם, ולא בכדי נכללו הספרים בהתאחדות בעלי המלאכה...אכן, חלק מן המספרות דהאידנא (לרבות זו בה עסקינן) אינן דומות למספרות שלפני דור או שניים" (עניין מרסייה, בס' כה לפסק הדין). ניתוח זה הוביל את בית המשפט לקבוע כי מספרה היא בית מלאכה, על אף שהמספרה המודרנית רחוקה במידת מה מבית מלאכה "קלאסי", כהגדרתו המילונית במיליון "אבן-שושן": "מלאכה": "מקום שעובדים שם במקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידיים (להבדיל מן 'בית חרושת' שעובדים בו בעיקר במכונות) כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה". הגדרה זו מבחינה, לטעמי, בין מספרה למכבסה. ספק רב, כאמור, אם מספרה היא "מלאכה" לאורה של הגדרה זו, ועל אחת כמה וכמה, ספק רב אם ניתן להגדיר כך מכבסה לאור דברי בית המשפט בענין מרסייה. המכבסה המודרנית רחוקה מבית מלאכה קלאסי כהגדרתו המילונית אף יותר מהמספרה המודרנית. לא כל עבודה הכרוכה במאמץ פיזי מסוים היא "מלאכה". על אחת כמה וכמה, נכון הדבר בעידן בו רבות המכבסות האוטומטיות אשר כמעט ואינן מסתמכות על כח אדם. 23. כך, גם באשר למבחן התכליתי, כפי שנותח בעניין מרסייה: "מהטעם הסוציאלי של שיוכם המסורתי של בעלי המלאכה והרצון לאפשר להם להמשיך ולהתפרנס, יחד עם ההבנה כי הם מספקים שירות חיוני לציבור, שרצוי שיהיה נגיש ומצוי גם בשכונות מגורים - ניתנת ההקלה בתשלום הארנונה. אודה, כי התלבטתי האם תכליות אלה עודן רלבנטיות במקרה דנא. ברי, כי הן תקפות בעבור בעלי מלאכה מסוימים, אשר ההתקדמות הטכנולוגית לא שינתה באופן רדיקלי את עיסוקים. אולם, האם המספרות הדאידנא שהתקדמו בהיקף וסוג השירותים המוצעים בהן ועודן חוסות תחת אותן תכליות?..." "לאחר העיון, דומני כי התשובה אינה בחיוב.." (שם, בסעיפים כט' - ל' לפסק הדין). וכך נאמר בעניין זהר: "תכלית זו (היסוד הסוציאלי כפי שעלה בעניין מרסייה - ד.א.) אינה הולמת את המכבסות המודרניות, ודאי לא מכבסות משוכללות ועתירות מיכון וטכנולוגיה כפי שהעותר מתאר את המכבסה שלו. אלה אינן סובלות מנחיתות טכנולוגית ואינן זקוקות להגנה סוציאלית מיוחדת בהשוואה לעסקים אחרים מתחום השירותים והמסחר. לתכלית ההקלה נודע משקל משמעותי בפרשנות הסיווגים המופיעים בחקיקת הארנונה.." (שם, בס' 11 לפסק הדין). מבחן התכלית מדגיש את ההיבט הסוציאלי של שיוכם המסורתי של בעלי מלאכה והרצון לאפשר להם להמשיך להתפרנס מאספקת שירות חיוני לציבור. כפי שאמר ביהמ"ש בעניין מרסייה, ספק אם תכלית זו עודנה רלוונטית במקרה דנא, כאשר מדובר במכבסה ממוכנת כדוגמת המכבסות המנוהלות על-ידי המבקשים. 24. לצורך בחינת האחידות הפרשנית, פנה בית המשפט בעניין מרסייה לסעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957, מכוחו קבע שר העבודה בשנת 1980 כי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה לבין ההסתדרות הכללית, יחולו על כלל העובדים והמעבידים בישראל המעסיקים לא יותר מעשרים עובדים בענפי המלאכה, לרבות מספרות (ילקוט הפרסומים 2641 תש"ם, 2013-2014). מבחינת אחידות פרשנות גרידא, תיתכן אפשרות סיווגה של מכבסה כ"בית מלאכה". ואולם, אין מדובר בשיקול מרכזי, מקום שמדובר בהוראות דין מתחומים אחרים. אין בקביעתו של שר העבודה בעניין זה להשליך על הסיווג בצו הארנונה ומכל מקום, מדובר לכל היותר בפרשנות אפשרית ולא בפרשנות המתחייבת מן ההגדרה הקיימת בצו הארנונה. כך או כך, לא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין הפרשנות הנכונה של צו הארנונה, כאשר שמורה בפני המבקשים הדרך לתקוף פרשנות זו בדרך הקבועה בחוק הערר. 25. אציין, בהקשר זה, כי ביום 9.7.13 ניתנה על ידי החלטה בעניין בת"צ 60430-01-12 אספאידה בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב, בהסתמך על עניין מרסייה. אמנם, הצדדים לא הפנו בסיכומיהם להחלטה זו וייתכן כי הדבר נעשה בהיסח הדעת, אולם מצאתי מקום להתייחס אליו ולהסביר את ההבחנה בין הנושא הנדון שם לבין ענייננו. באותו מקרה נדונה שאלת הסיווג של מכוני יופי, אשר אופי העיסוק בהם דומה במהותו לעיסוק במספרות נושא הלכת מרסייה. בעת שניתנה ההחלטה באותו הליך, לא היה מקום להתייחס לתיקון צו הארנונה, שנעשה בשנת 2012, שכן ההחלטה התייחסה לשנת 2011 ולכן היא משקפת את המצב המשפטי הקודם לאותו התיקון. בנוסף, באותו מקרה הושהה הדיון בועדת הערר לגבי השנה הרלוונטית ביוזמת הועדה, אשר החליטה לא להמשיך ולדון בנושא עד לקבלת החלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. לפיכך, ההתייחסות באותו מקרה הייתה לתובענה שההליכים המנהליים בה מוצו, ונדרשה הכרעה לגופו של עניין בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. זו התקבלה, לאור הדמיון המהותי הרב בין מכוני יופי לבין מספרות, שלא כבענייננו, ובהסתמך על החלטה של ועדת הערר מיום 25.12.12 בערר 140004496 דבורה שפירא נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב, אשר צורפה לתיק בעניין אספיאדה טרם מתן החלטתי. בהחלטה זו קבעה ועדת הערר ברוב דעות כי לא קיים שוני מהותי בין פעילות הנעשית במספרות לבין פעילות הנעשית במכוני יופי, ואף הביעה ביקורת כלפי התנהלות המשיבה, שלא התמודדה עם השינוי שיצרה הלכת בית המשפט בעניין מרסייה. משכך, התקבל שם עררה של העוררת לשנת 2011 ועסקה סווג "בית מלאכה" לצורך גביית תשלומי הארנונה. בנסיבות דאז, אם כן, שלא כבענייננו, התקיים התנאי המופיע בסעיף 8(א)(1) לחוק, לפיו יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, בכל הנוגע לסיווגם של מכוני יופי. כפי שכבר הוסבר, הנסיבות בענייננו שונות, החלטת ועדת הערר אינה תומכת בעמדת המשיבים, וגם לגופו של ענין לא מצאתי, כי יש לקבל את טענתם ולקבוע כי הסיווג שניתן על ידי המשיבה למכבסות הוא שגוי. 26. בטרם סיום אציין, כי המבקשים ביצעו הרחבת חזית אסורה בסיכומיהם, שם נטען לפתע כי הסוגיה במחלוקת היא כיצד יש לסווג מכבסות גם לשנת 2013, בעוד שבתובענה ובבקשה עצמה התייחסו הם רק לשנים 2010-2012. מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית אסורה, לא ניתן להתייחס לשנת 2013 במסגרת התביעה דנן שכן, תביעת השבה מינהלית מוגבלת על פי מהותה לתקופה של שנתיים שקדמו למועד בו הוגשה הבקשה לאישור, לפי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות. כך או כך, הניסיון לכלול את שנת 2013 בגדר המחלוקת הוא ניסיון שלא יצלח. סוף דבר הבקשה לאישור התובענה כייצוגית - נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. ארנונה