החזקת סמים שלא לצריכה עצמית מקימה חזקת מסוכנות, אשר הנטל להפרכתה מוטל על הנאשם. המדיניות הנוהגת והמקובלת הינה, כי בדרך כלל יש להורות על מעצר עד לתום ההליכים של נאשם המואשם בביצוע של עבירות סחר בסמים וזאת על מנת להגן על שלום הציבור. בית המשפט יחרוג מכלל זה רק במקרים בהם קיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. (ר' בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'אמל, פד"י מט (3) 164; בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה ואח', פד"י נ (2) 101; בש"פ 6226/04 אבו חצירא נ' מדינת ישראל). בבש"פ 6317/97 יצחק נ' מדינת ישראל נפסק, בין היתר, כי: "עבירות של סחר בסמים על פי עצם טיבן אינן יודעות לא מקום ולא שעה. אין הן עבירות התלויות במקום ואין הן עבירות התלויות בשעה". (ר' גם: בש"פ 9405/04 חופני נ' מדינת ישראל; בש"פ 2616/99 נגר נ' מדינת ישראל; בש"פ 7931/07 מדינת ישראל נ' אבו קנדיל). הגישה המושרשת והמקובלת, כאמור, בפסיקת בית המשפט העליון גם לאחר חקיקת חוק המעצרים, הינה כי בעבירות סמים חמורות דינו של הנאשם בהן להעצר עד תום ההליכים. זולת במקרים יוצאי דופן ואין מקום לנקיטת חלופת מעצר ואף לא בתנאי מקביל של מעצר בית מלא, נוכח המסוכנות הטמונה בנאשמים אלה כי ימשיכו בעיסוק בהפצת הסם. (ר' בש"פ 10594/03 קורסנוב נ' מדינת ישראל). בבש"פ 7180/03 מדינת ישראל נ' לוי, נפסק, בין היתר, כי: "מקובל שבענייני סמים יש למנוע בדרך כלל ממי שמעורב בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית להתהלך חופשי, כדי שלא יחטיא את הציבור. כפי שציין השופט לוי בבש"פ 3445/02 מדינת ישראל נ' שבתאי (לא פורסם): " תרומתם של בתי המשפט לצמצום ממדיו של נגע הסמים, אינה יכולה להיות מילולית בלבד, והיא צריכה להתבטא גם במעצרם של אלה התורמים להפצתו עד תום ההליכים, למעט מקרים חריגים ביותר". (ר' גם: בש"פ 1061/14 שחר נ. מדינת ישראל).החזקת סמיםסמים