סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") מתייחס לגורם זר מתערב וזוהי לשונו: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק" כדי לבחון האם אשמו של אדם אחר הייתה הסיבה המכרעת לנזק, כאמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, נקבעו בפסיקה שלושה מבחנים חלופיים: הראשון- מבחן הצפיות בו נשאלת השאלה האם המזיק, כאדם סביר היה צריך לצפות שהתרשלותו תגרום לנזק לניזוק ובמקרה של התערבות גורם זר, נשאלת השאלה האם התערבות הגורם הזר היא בגדר הצפיות הסבירה. השני- מבחן הסיכון בו נשאלת השאלה האם התוצאה המזיקה היא בגדר הסיכון שיצרה התנהגות המזיק, לרבות גורם זר. השלישי- מבחן השכל הישר בו נשאלת השאלה, האם כל התכונות המציינות את הרשלנות בהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות הנזק וכאשר מדובר בגורם זר, השאלה היא האם התערבותו שוללת, באופן הגיוני, את קיומו של הקשר )ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה פסקה 7 ( 15.07.84)(. לעניין מבחן הצפיות, הפסיקה אינה דורשת צפיות מדויקת של פרטי האירוע, אלא צפיות לאופיו הכללי של האירוע ועפ"י תכונותיו העיקריות )ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה פסקה 9 ( 15.07.84)(. נראה כי התערבות רכב צ"ג לא הייתה בגדר הצפיות הסבירה. משרכב צ"ג נסע בנתיב שממשיך לכיוון ראשל"צ ולא לכיוון ירושלים, סביר כי נהגת המזדה הניחה שמטרתו היא לנסוע לכיוון ראשל"צ, בייחוד כאשר לא עולה מדברי נהגת המזדה כי היה איתות או סימן כלשהו לכך שרכב צ"ג מתכוון לעבור נתיב. לעניין מבחן הסיכון- התוצאה המזיקה, כלומר, הנזקים שנגרמו לרכב התובעת ולרכב הנתבעים, עקב התנגשותם, הם בגדר הסיכון שנוצר עקב סטיית רכב צ"ג, לסטיית רכבים נוספים וגרימה לתאונה. לעניין מבחן השכל הישר, התערבותו של רכב צ"ג, שוללת את קיומו של הקשר הסיבתי בין מעשה הנתבעים לבין הנזק משלולא סטיית רכב צ"ג, סביר להניח כי המזדה לא הייתה סוטה לנתיב השברולט. המסקנה בענייננו היא כי נותק הקשר הסיבתי בין מעשה הנתבעים לבין הנזק, ע"י התערבותו של הגורם הזר- רכב צ"ג ומשכך, עפ"י הוראות החוק, אין לראות את נהגת המזדה כמי שגרמה לנזק באשמתה ובהתרשלותה. חיזוק לכך שפעולות נהגת המזדה אינה מהווה התנהגות רשלנית והייתה סבירה בנסיבות, מצוי מעובדה כי נהג השברולט למעשה פעל באופן זהה לנהגת השברולט ובעת סטיית המזדה לנתיבו, סטה אף הוא ימינה. נראה כי נהגת המזדה ונהג השברולט, נבהלו מסטיית כלי רכב לנתיבם וכתוצאה מכך וככל הנראה גם כדי למנוע תאונה אפשרית, הסיטו את רכבם לצד השני. עולה כי נהגת המזדה נסעה במהירות, התואמת את תנאי הכביש, כאשר התנועה זורמת. נהגת המזדה טוענת כי לולא האטה וסטתה, הייתה מתנגשת ברכב צ"ג ובדיון, לא הוצגו ראיות כלשהן לכך שלנהגת המזדה הייתה אפשרות לפעול אחרת בנסיבות או שנסעה במהירות גבוהה מדי ונהג השברולט אף אמר בעדותו כי אינו יודע אם הייתה לנהגת המזדה דרך תגובה אפשרית אחרת מזו מתגובתה בפועל. לכאורה נראה סביר כי נהג אשר נבהל מרכב הסוטה לכיוונו, יסטה לכיוון הנגדי בכדי לנסות למנוע תאונה עם הרכב הסוטה לכיוונו. כך נקבע בפסיקה: "ברור שאין לקבוע מראש כללי התנהגות של נהג בשעת דוחק ויש להתייחס לכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. לא פעם התנהגות הנהג היא על הגבול בין מקרה של שיקול-דעת מוטעה ובין התנהגות לא סבירה בנהיגת כלי רכבו. כמובן שאין למדוד את התנהגותו של הנהג לפי כללים מדוקדקים שקל לקבעם לאחר מעשה, אך לא תמיד גם נהג סביר יפעל לפיהם בעת המקרה כשהוא פועל בלחץ המאורע ובדוחק הרגע" )ע"א 315/70 אטיאס נ' פורת, כה (1) 365, 370-371 (26.01.71)(. ובת"א (חיפה) 698/61 סאלח נ' רייכברג ואח' לא() 49 , 50 (30.03.62) נאמר כך: "אין לדרוש מנהג כי תוך שניה, כשהוא נקלע לתוך מצב שאותו לא יכול היה לצפות מראש, כאשר הכל התרחש תוך שניה אחת, שהוא יכוון את צעדיו כאדם שיושב על-יד שולחן כתיבה ועושה את חישובו בקור רוח". מן הפסיקה שלעיל עולה כי קיימת גמישות בבחינת התנהגותו של נהג במצוקה, כאשר אין ספק שנהג שעליו להתמודד עם סטייה פתאומית ומהירה לכיוונו, נמצא במצוקה ועליו לפעול במהירות רבה כדי למנוע תאונה עם הרכב הסוטה. עולה כי נהג השברולט נסע במהירות גבוהה מדי. מעדותו של נהג השברולט עולה כי הבחין במזדה שעומדת לסטות לכיוונו ולכן סטה ימינה, לכיוון השוליים. כלומר, על אף שהבחין נהג השברולט במזדה, לפני שסטתה נראה כי לא הייתה לו אפשרות לעצור וייתכן שהדבר נובע מנסיעה מהירה מדי. בנוסף, העובדה שנהג השברולט איבד שליטה על הרכב מחזקת את ההשערה כי השברולט נסעה במהירות גבוהה מדי, שלא אפשרה לה עצירה ואף גרמה לה להסתחרר ולפגוע במזדה. ייתכן שאילו נהג השברולט היה נוסע לאט יותר, הסטייה של השברולט הייתה מתבצעת במהלך נסיעה איטית יותר ולא מובילה להסתחררות כלי הרכב וכך למניעת פגיעה בינו לבין המזדה. סיכום התביעה נדחית. ב"כ הנתבעים אמר בסוף הדיון כי הנתבעים מוותרים על הוצאות, למעט שכר העדות ומשכך, התובעת תישא בשכר העדות מטעם הנתבעים בסך 450 ₪ בלבד. גורם זר מתערבתאונת דרכים