על פי גרסת התובע החליק הרכב הפוגע, תוך כדי נסיעתו, לעבר רכב אחר שהחנה לאורך המדרכה ופגע בו בחלקו האחורי (להלן: "התאונה"). כתוצאה מפגיעה זו, נהדף רכבו של נביל לעבר רכבו של התובע שהחנה לפניו, פנים אל פנים, וגרם לנזקים משמעותיים בחלקו הקדמי. לטענת התובע, התאונה ארעה באשמתו המוחלטת של נתבע מס' 1 (להלן: "נהג הרכב הפוגע"), כאשר אין הוא יודע וכן אין לו אפשרות לדעת מהן הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי הנזק שנגרם לרכבו נגרם על ידי הרכב הפוגע שהיה בשליטתו הבלעדית של התובע. לטענתו, אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה לפיה נהג הרכב הפוגע התרשל וכי הנזקים שנגרמו לרכבו נגרמו כתוצאה ממחדליו של נהג הרכב הפוגע. נתבע מס' 1 הכחיש בכתב הגנתו את מעורבותו של רכב התובע בתאונה שארעה ושאינה מוכחשת בין רכבו לבין רכב המרצדס, כמו כן הכחיש את הנזקים שנגרמו, לכאורה, לרכב התובע, לרבות חוות דעת השמאי שהוגשה מטעמו. הנתבע ציין בכתב הגנתו כי, בתביעה שהוגשה נגדו בגין התאונה על ידי מר נביל בתיק תא"מ 37113-09-11, לא עלה כל זכר למעורבות רכב הסיטרואן, הגם שלמיטב ידיעתו הרכב כלל לא בבעלות התובע אשר היה אך הנהג בו, על כן לא ברור מכוח מה הגיש הוא תביעה זו. נתבעת מס' 2 (להלן: "המבטחת") הכחישה בכתב הגנתה את עצם התרחשות התאונה ו/או את אופן התרחשותה כפי שעולה מגרסת התובע, לחילופין את מעורבותו של רכב התובע בתאונה, וכן את הנזקים הנטענים בכתב התביעה ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה. לטענת המבטחת, פטורה היא מחבותה על פי תנאי הפוליסה נוכח הנתונים הכוזבים שנמסרו ביחס לתאונה הנטענת. התקיים בפניי דיון ביום 10.9.13 בו נשמעו עדויות הצדדים והעדים מטעמם. התובע העיד בעצמו וכן העיד מטעמו מר נביל מורה, אחיו של התובע ובעל רכב המרצדס, ואילו מטעם ההגנה העיד נתבע מס' 1, נהג הרכב הפוגע. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון ומסקנות: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובמסמכים שצורפו, וכן לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים והעדים מטעמם, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות מהטעם שהתובע לא הוכיח את עילת תביעתו כנדרש. כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. בענייננו, אין מחלוקת כי, ביום ובשעה הנקובים בכתב התביעה, התרחשה תאונה בין הרכב הפוגע לבין רכב המרצדס, השייך למר נביל, באופן שבו נהג הרכב הפוגע סטה מנתיב נסיעתו כתוצאה מהחלקתו ופגע ברכב המרצדס שהיה במצב של חנייה לאורך המדרכה. אין עוד מחלוקת כי, כתוצאה מהתאונה ניזוק רכב המרצדס בחלקו השמאלי האחורי, תימוכין לכך ניתן למצוא בחוות דעת השמאי ובתמונות שהוגשו לתיק וסומנו ת-2. טענות ההגנה הן, כאמור, ביחס לאי מעורבותו של רכב התובע בתאונה שארעה, אשר כלל לא נכח בזירת התאונה. טענה נוספת נוגעת לכך שהתובע אינו הבעלים של הרכב שלכאורה נפגע, אלא מר מנדלאוי מרעי, זאת כפי שעולה מהעתק רישיון הרכב שצורף לחוות דעת השמאי, מכאן שאינו זכאי לתבוע. ראשית אתייחס לטענה זו של הנתבע לעניין הבעלות ברכב הסיטרואן ואעיר כי, על אף שלא הוצגה בפניי כל ראיה לכך שהתובע הינו הבעלים של הרכב, שוכנעתי כי העדר רישום הבעלות ברכב על שם התובע הינו רק מבחינה פורמלית וכי בפועל, הרכב בבעלותו. על פי גרסת התובע, כפי שעולה מעדותו מיום 10.9.13 עמ' 1-2 ו- 5, רכש התובע, באמצעות אחיו ג'מיל, את הרכב הנפגע ממנדלאוי מרעי יום לפני התאונה ולכן, היות והיה זה יום שבת, לא הספיקו הצדדים לעשות העברת בעלות ברכב. גרסה זו נתמכה אף בעדותו של אחיו, מר נביל, אשר הצהיר כי, הבעלות ברכב שייכת לאחיו עאדל, התובע, וגרסתו לעניין רישום הבעלות על שם מנדלאוי מתיישבת עם גרסת התובע לפיה, הרישום לא בוצע אך בשל שרכישת הרכב נעשתה יום קודם לתאונה. כל ניסיונות ההגנה להפריך את הטענה לפיה התובע הינו הבעלים של רכב הסיטרואן, לא צלחו, ולכן, היות ושוכנעתי בגרסת התובע לעניין זה, אני קובע, לצורך הכרעה בתביעה זו ורק לצורך זה, כי התובע היה, בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, בעליו של רכב הסיטרואן. אם כן, השאלה העומדת כעת לדיון היא, האם התובע הוכיח כי כתוצאה מהתאונה נהדף רכב המרצדס לעבר רכבו אשר הותירו נזקים בחלקו הקדמי, כאשר כאמור התשובה לשאלה זו היא שלילית. ראשית אקדים ואומר כי, עדותו של התובע לא הייתה אמינה בעיניי נוכח הסתירות שנתגלו בגרסתו ולאור זאת שבמהלך חקירתו נמנע ממתן תשובות ענייניות ולא אחת ביקש להפסיק את החקירה ולהימנע ממתן תשובות. נוסף לזה, העד שהעיד מטעמו הינו אחיו של התובע וספק אם עדותו אובייקטיבית, לצד זה שעדות הנתבע נטולת אינטרסים. זאת ועוד, עדות התובע הינה עדות מפי השמועה שכן, התובע הודה בפניי כי לא נכח בזירת התאונה וכי שמע על כך מפי אחיו, מר נביל, כאשר גם נביל בעצמו לא ראה את התאונה במו עיניו אלא הגיע מביתו הסמוך לאחר שנודע לו על כך. על אף שהן התובע והן העד מטעמו, מר נביל, טענו כי נכחו עדים בזמן התאונה, לא דאגו הם לזמן ולו עד אחד, על מנת לאשש את הטענה לפיה רכב התובע נפגע מהדיפת רכבו של נביל כתוצאה מפגיעת רכב הנתבע. אינני מתעלם מהודעתו של מר נביל (הוגשה וסומנה נ-4) שנגבתה על ידי חוקר מטעם חברת הביטוח בה טוען הוא כי, כתוצאה מהתאונה פגע רכבו ברכב נוסף מסוג סיטרואן השייך לאחיו, אולם אינני סבור כי יש די בהודעה זו כדי לבסס את עילת התביעה וזאת בשל מספר טעמים. ראשית, בהודעה של מר נביל לחברת הביטוח (סומן ת- 1) כלל לא נטען כי רכבו נפגע בחלקו הקדמי כתוצאה מפגיעתו ברכב הסיטרואן, על אף שטענה זו עלתה בתביעה זו. שנית, התובע אישר כי, לאחר התאונה הנטענת לא הגיש מטעמו הודעה כלשהי לחברת הביטוח של רכבו, למרות שהעיד כי הרכב היה מבוטח באותו מועד, שלישית, נוכח עדותו של נהג הרכב הפוגע לפיה לא היה רכב סיטרואן ו/או כל רכב אחר מול רכב המרצדס. יוער כי, על אף חוות הדעת השמאית לפיה נגרם לרכב הנפגע נזק בחלקו הקדמי, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנזקים שנתגלו מקורם בתאונה הנטענת מיום 30.1.11. לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי, במאזן ההסתברויות לא הוכיח התובע כי רכבו ניזוק כתוצאה מהתאונה שארעה בין רכב הנתבע לבין רכבו של מר נביל, וכי יש להטיל אחריות על נתבע מס' 1 לנזקים הנטענים. מכאן, שלא הוכחה אחריותה של נתבעת מס' 2. לסיכום, התביעה נדחית. אני מורה לתובע לשלם לנתבעים, כל אחד לחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 800 ₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת התובע העתק פסק-דין זה שאם לא כן הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד יום תשלומם המלא בפועל.רכברכב חונהתאונת דרכיםנזק לרכב