קביעת בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין המרשיעה מהווה ראיה

קביעת בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין המרשיעה מהווה ראיה לכאורה בהליך דנן, וממילא לא התרתי הבאת ראיות לסתור לענין זה. יתירה מזו, בטיעונו בפני בית המשפט לתעבורה לביסוס הבקשה לאישור הסדר הטיעון, טען ב"כ הנתבעת כי הנתבעת טעתה כאשר הסתמכה על מופע רמזור סמוך השייך לכיוון נסיעה אחר. 4. הנהגות המעורבות העידו בפני ונתבקשה הכרעתי בשאלת קיומה של רשלנות תורמת בלבד אותה יש לייחס, לטענת הנתבעים, לנהגת התובעת. 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בעדויות הנהגות, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתי: נהגת התובעת אישרה כי נסעה במהירות של כ-50 קמ"ש, כאשר האטה לפני הצומת. עובר לחצייתה את הצומת עמדו רכבים מימינה, משמאלה ואף ממולה, מנתיב נסיעת הנתבעת. משהגיעה בערך למחצית הצומת, הבחינה ברכב "צץ" משמאלה במהירות גבוהה והחלה לבלום. נהגת התובעת אישרה כי בכיוון נסיעתה שדה ראיה גדול ורחב. 6. הנתבעת הצהירה כי לקראת סוף פנייתה שמאלה פגע רכב התובעת ברכבה. הנתבעת אישרה כי עובר לצומת קיימים שני רמזורים מולה, האחד המורה לפניה שמאלה והאחר מורה לנסיעה ישר. כן אישרה כי מכיוון נסיעתה שדה ראיה רחב מאוד, אך היא לא הבחינה ברכב התובעת בעת פנייתה שמאלה אלא בעת המגע בין הרכבים. 7. נקודת המוצא, כאמור, הינה כי הנתבעת חצתה את הצומת לאור מופע אדום ברמזור בכיוון נסיעתה. ב"כ הנתבעים ביקש להסתמך על נ/1, שרטוט מתיק המשטרה אודות מיקום עמידת הרכבים לאחר התאונה, כמו גם מיקום ריכוז שברי הזכוכית והפלסטיק במקום. לפיכך טען כי הנתבעת הספיקה לחצות את מרבית הצומת קודם לתאונה, ומכאן יש לייחס רשלנות תורמת לנהגת התובעת. ב"כ התובעת טען כי נהגת התובעת האטה קודם לחצייתה את הצומת, הבחינה ברכבים עומדים גם בכיוון נסיעת הנתבעת וניסתה לבלום את רכבה, בהבחינה בנסיעת רכב הנתבעת בצומת. מכאן אין מקום לייחס רשלנות תורמת לנהגת התובעת במקרה זה. 8. אמנם, זכות הקדימה נתונה היתה לנהגת התובעת לאור חצייתה את הצומת במופע אור ירוק בכיוון נסיעתה. יחד עם זאת, כבר נפסק כי זכות הקדימה הינה יחסית ואיננה מוחלטת וגם נהג לו מוענקת זכות הקדימה, צריך שיפעל על פיה, אלא אם כן אין הוא רשאי להניח כי הרכב החוצה יכבד את זכות הקדימה הנתונה לו. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. 9. במקרה דנן, התאונה אכן ארעה לאחר שהנתבעת חלפה את נתיב הנסיעה משמאלה ואף את נתיבי הנסיעה שנמצאים משמאל לנתיב נסיעת רכב התובעת. צוין בשרטוט, נ/1, סימן מריחת צמיג וכן ריכוז שברי זכוכית ופלסטיק, כמו גם מיקום עמידת הרכבים לאחר התאונה. יש לזכור כי בלא עדות שבמומחיות לעניין זה, יש אף לקחת בחשבון את העובדה כי נקודת עצירת הרכבים במקום ממילא איננה נקודת האימפקט ביניהם בזמן התאונה. 10. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב למיקום התאונה ולריכוז שברי הזכוכית והפלסטיק, כפי שסומנו בנ/1, בהינתן העובדה שאיננה שנויה במחלוקת כי מכיוון נסיעת נהגת התובעת קיים היה שדה ראיה רחב, סבורני כי באם נהגת התובעת היתה מאטה יותר את מהירות נסיעתה קודם כניסתה לצומת, היה בכך כדי למזער את הפגיעה בין הרכבים. לפיכך מצאתי לייחס לנהגת התובעת רשלנות תורמת בשיעור 10% בלבד. 11. באשר לנזקים הנתבעים, ב"כ הנתבעים טען כי התביעה בגין תשלום רכב חלופי איננה ברת שיבוב ולפיכך אין לחייב את הנתבעים לשפות את התובעת בגין ראש נזק זה. בכל הכבוד, אין דעתי כדעת ב"כ הנתבעים. סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 מקנה למבטח זכות תחלוף בגין תשלומים ששילם עפ"י הפוליסה, מכח חבותו המשפטית. לא נטען כי התשלום עבור הרכב החילופי לא בוצע מכח אותה חבות, אם כי התשלום לא שולם למבוטח התובעת במישרין. לענין זה יש לציין כי בתי המשפט הכירו בתשלומים ששילם מבטח, למשל, לשם בירור חבותו, ככאלה הניתנים לשיפוי מאת המזיק. התביעה דנן הוגשה הן מכח הוראות חוק חוזה הביטוח, הן מכח הוראות פקודת הנזיקין והן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראה סעיף 9 לכתב התביעה). מכאן, וכאשר התובעת הציגה אסמכתא לעניין הנזק בגין תשלום הרכב החליפי למבוטחה, כאשר לא הוכח כי לא היה על התובעת לעשות כן במסגרת ההסכם בינה ובין המבוטח וכאשר עילת התביעה מבוססת גם על פקודת הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט, יש מקום לחייב את הנתבעים גם בתשלום ראש נזק זה שהינו צפוי וסביר. 12. התובעת צרפה חוות דעת שמאי מטעמה. חוות דעת נגדית לא הוגשה והשמאי לא נחקר על חוות דעתו. כך גם צורפה אסמכתא לענין התגמולים ששילמה התובעת למבוטחה. ב"כ התובעת הסכים לוותר על תביעתה בגין תשלום עבור חקירה. 13. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סך 14,682 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 10.10.11, בתוספת אגרת המשפט כפי ששולמה, שכר עדת התובעת כפי שנפסק בסך 300 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום האמור. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורההכרעת דין