תביעה לפנוי מושכר 1. בין אם התובעים לבין הנתבע נחתם ביום 19.3.08 הסכם לפיו השכירה אם התובעים לנתבע מושכר הכולל חנויות ודירת מגורים ברחוב יפו 89 בירושלים וזאת לתקופה שמיום 19.3.08 ועד ליום 1.3.2018. ביום 4.12.11 נפטרה אם התובעים. בעקבות זאת הודיע הנתבע ביום 25.12.11 כי לנוכח הפטירה ומאחר וטרם הוצאו צווי ירושה הוא מפסיק לשלם את דמי השכירות ופותח חשבון נאמנות שאליו יופקדו דמי השכירות. הנתבע גם ביטל את ההמחאות הדחויות שנתן על חשבון דמי השכירות לחודשים ינואר, פברואר, מרץ 2012. ביום 17.12.12 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה צו קיום צוואה לפיו נקבעו התובעים כיורשי כל זכויות המנוחה בבניין ובהתאם נרשמו התובעים כבעלי הזכויות ביום 27.12.12. בעקבות דרישה שהופנתה לנתבע לאחר רישום התובעים כבעלי הזכויות לתשלום החוב בגין דמי השכירות עבור 13 חודש שעמד לטענת התובעים על סך 306,520 ₪, הפקיד הנתבע בחשבון התובעים סך של 129,521 ₪ בלבד. לטענת הנתבע הסכום שהופקד הינו לאחר הפחתה של 35% נכוי מס במקור הן עבור תקופת 13 החודש שלאחר פטירת המנוחה בדצמבר 2011 והן עבור השנה שקדמה לפטירתה. סכום ההפחתה האמור מסתכם ב-167,102 ש"ח (ר' סעיף 28 לתצהיר הנתבע). גם בחודש פברואר 2013 הודיע הנתבע על הפקדת דמי השכירות תוך ניכוי מס במקור. 2. לטענת ב"כ התובעים עומדת לתובעים עילת פנוי בשל אי תשלום דמי השכירות. לטענתם הנתבע קיזז מדמי השכירות 35% בגין ניכוי מס במקור ולא 15% למרות שבהתאם להוראות הסכם השכירות הנתבע אמור לשאת על חשבונו ב-20% משעור המס. לטענת הנתבע המשכירה ולאחר פטירתה יורשיה הם שהפרו את ההסכם בכך שלא המציאו את אישור ניכוי המס במקור ומשלא עשו כן הנתבע לא היה חייב לשלם באותם 20% על פי ההסכם. 3. בהוראת סעיף 7ג להסכם שבין הצדדים נקבע כי "בנוסף ידאג השוכר לשלם את מס ההכנסה שיחול על המשכיר בגין קבלת דמי השכירות, בדרך של "ניכוי מס במקור" לפי אישור שימציא המשכיר לעניין ניכוי ושעור המס שהוא חייב בו, ובלבד שמס ההכנסה על "הדירה" לא יעלה על 10% ומס ההכנסה על החנויות לא יעלה על 20%. היה ושעור המס יעלה על הסכומים הנ"ל, ישא המשכיר בסכומי המס שיעלו על האמור לעיל". אין מחלוקת כי המשכירה ולאחריה יורשיה לא המציאו לנתבע אישור לעניין ניכוי ושעור המס שהם חייבים בהם. עוד אין מחלוקת "כי אם היו דמי השכירות בגובה 3000 דולר והתובעת היתה ממציאה אישור על ניכוי מס במקור בשיעור של 25% היה צריך לשלם לתובעת 3000 דולר פחות 5% על ידי הנתבע והיתרה למס הכנסה על ידי השוכר" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 11.6.13, שורות 23-21). בנוסף, מוסכם על הצדדים כי לפחות ככל הנוגע לנכס העסקי היה על הנתבע לנכות 35% מס. המחלוקת בעניין זה בין הצדדים מתמצית בשאלה האם רשאי היה הנתבע לנכות את מלוא סכום המס ששולם על ידו מדמי השכירות. לטענת הנתבע יש להשיב לכך בחיוב שכן המשכירה ולאחריה יורשיה הפרו את החובה המוטלת עליהם להמציא אישור וכיוון שכך למעשה גם לא נתגבש חיובו לשאת בחלק המס המוטל עליו בהתאם להוראת סעיף 7ג להסכם. 4. אין בידי לקבל טענה זו. הוראת סעיף 7ג להסכם מחייבת את הנתבע לא רק לשלם את מס ההכנסה שיחול על המשכיר בדרך של ניכוי מס במקור, אלא גם לשאת באותו חלק של המס שהינו עד 20% ככל הנוגע לחנויות ועד 10% ככל הנוגע ל"דירה" הנזכרת בהסכם. תלות ככל שקיימת לפי הוראות ההסכם בין חיובי המשכירה לחיובי הנתבע אינה בין המצאת אישור על ידי המשכירה לבין חלק המס שישא בו הנתבע, אלא לכל היותר בין המצאת האישור על ידי המשכירה לבין ניכוי המס במקור. ואולם, הנתבע לא ראה מניעה לנכוי המס במקור במלואו על אף היעדר האישור. סבורה אני איפוא כי היה על הנתבע לנכות, אף לשיטתו, לכל היותר 15% מתשלומי השכירות למשכירה ואולם הוא כאמור ניכה 35%. בכך הפר את החוזה. יתר על כן. הניכוי אותו ביצע הנתבע לטענתו אינו מתייחס רק לתקופה שלאחר פטירתה של המנוחה אלא גם לשנה שקדמה לה. על פי סעיף 21 לתצהירו של הנתבע "במשך כל ימי חייה של המשכירה העברתי לה את מלוא דמי השכירות (הדגשה במקור - ש.ר.) במועד ומתוך הבנה שהמנוחה פטורה מתשלום מס הכנסה". לא ברור מדוע דווקא לאחר פטירתה של המשכירה, בד בבד עם ההודעה על הכוונה לפתוח חשבון נאמנות, החליט הנתבע לקזז מס בשעור 35% ככל הנוגע לשנה טרם פטירתה. יש בכך כדי להוסיף חומרה להפרה ככל הנוגע לאותה שנה. 5. לטענת התובעים גם לא הוכיח הנתבע כי אכן קיזז מס בשיעור 35% כנטען על ידו. לתצהירו צירף הנתבע שני תדפיסים המלמדים על תשלום מס בשיעור הנטען על ידו. אכן צודק ב"כ התובעים בטענתו כי ממסמכים אלו לא עולה במובהק תשלום מס הקשור לדמי השכירות נשוא התביעה דווקא. עם זאת, לא ראיתי לנכון להכריע בנקודה זו שכן סבורה אני כי דין התביעה להתקבל גם בהנחה שהמס כנטען אכן שולם על ידי הנתבע. 6. טענה נוספת שמעלה ב"כ התובעים היא כי הנתבע לא היה רשאי לבטל את השיקים שניתנו על חשבון דמי השכירות וביטולם מהווה אף הוא הפרה של חוזה השכירות. עוד טוענים התובעים כי למעשה גם לא הפקיד הנתבע את הכספים בחשבון נאמנות ואף בכך הפר את החוזה. לטענת הנתבע ביטול השיקים נעשה כדין שכן הוכח כי בהתאם להסדר בין הצדדים היה הנתבע מקבל את השיקים שניתנו על חשבון דמי השכירות כנגד תשלום במזומן. במקרה זה היה על הנתבע לפרוע את השיקים לאחר פטירת המנוחה. כיוון שכך הפקידם בחשבון נאמנות ואף לכך לא היה מחוייב שכן רשאי היה להחזיק את הכספים אצלו עד לקביעת זהות היורשים. בין שרשאי היה הנתבע לבטל את השיקים שעתידים היו להיפרע לאחר פטירת המנוחה ובין שלא, התנהלותו של הנתבע ככל הנוגע להפקדת הכספים לאחר פטירתה של המנוחה נגועה בחוסר תום לב. לאחר פטירת המנוחה הודיע הנתבע לב"כ המשכירה כי הוא פותח חשבון נאמנות אליו יופקדו דמי השכירות השוטפים, לאחר קיזוז המס המתייחס לשנה הקודמת. מעדותו של הנתבע עולה כי החשבון שאמור היה לשמש חשבון נאמנות אינו חשבון שנפתח לשם כך, אלא מדובר בחשבון של בתו, שאף נמשכו ממנו במהלך השנה סכומי כסף, גם אם קטנים, בשל חיובי כרטיס אשראי של הבת (ר' עמ' 11, שורות 26-1). על פי תצהירו של התובע זמן קצר לאחר מכן פנה אל הנתבע ב"כ התובע, שייצג את המשכירה עד לפטירתה, וביקש כי הכספים יופקדו בחשבון נאמנות אותו הוא פותח לשם כך. על פי הגירסא שבתצהיר שלא נסתרה, לא זכתה פנייה זו לכל מענה (ר' סעיפים 27-26 לתצהיר). נראה כי בעניין זה נהג הנתבע שלא בתום לב. אכן עם פטירתה של המנוחה וכל עוד לא התבררה באופן סופי זהות יורשיה רשאי היה הנתבע לנהוג זהירות עם תשלום דמי השכירות. עם זאת, מצופה היה כי בנסיבות אלו ינהג תוך שיתוף פעולה עם מי שייצג את המשכירה עד אז ואשר ביקש להמשיך ולטפל בנושא השכירות. מן הראוי היה שכן יפקיד את דמי השכירות לחשבון נאמנות המקובל על מי שייצג את המשכירה עד אותה עת, על מנת שניתן יהיה לעקוב ולראות כי אכן דמי השכירות משולמים כסדרם, נושאים פרות וכדו'. התנהלותו החד-צדדית של הנתבע בעניין זה כמו גם בעניין קיזוז סכומי המס מדמי השכירות, כל אלו לאחר פטירתה של המנוחה, נגועים בחוסר תום לב ומהווים הפרת חוזה. 7. לטענת התובעים יש גם מקום להורות על פינויו של הנתבע מהמושכר לאחר שהכשיר דירה נוספת במושכר באמצעות בניית גלריה בשטח אחת החנויות שלא בידיעת הבעלים ואף השכיר את שתי הדירות - המקורית וזו שנוספה על ידו שלא באמצעות ב"כ הבעלים ושלא באישורו. אשר לבניית גלריה למגורים טוען ב"כ הנתבע כי לא נרשם בחוזה כי אסור לו לעשות בגלריה שימוש כאמור וכי גם המשכירה וגם בא כוחה היה ערים במהלך השנים לשימוש זה ולמעשה הסכימו לכך. אשר להשכרה שלא באמצעות ב"כ התובעים טוען ב"כ הנתבע כי מאחר ובהסכם לא נקבע כי השוכר חייב לשלם את שכר טירחת העורך דין במקרה של עריכת הסכמי המשנה הרי שדרישתו של האחרון בעניין זה יש בה משום הפרת חוזה הפוטרת את הנתבע מהחובה להשתמש בשרותי ב"כ המשכירה. מהוראות ההסכם עולה כי הנתבע רשאי היה להתקין גלריה במושכר (ר' סעיף 12ב). עוד נאמר בהסכם כי מטרת השכירות של החנויות היא למסחר כללי ומטרת הדירה היא למגורים (ר' סעיף 4ב). עדותו של הנתבע ולפיה היתה התובעת מודעת במהלך השנים להסבת הגלריה למגורים ולמעשה הסכימה לכך לא נסתרה בעדות אחרת (ר' עמ' 13, שורות 15-13), ואין בידי אפוא לראות בהסבה זו של הגלריה למגורים משום הפרת חוזה. עם זאת, הנתבע לא חלק על כך כי השכיר את הדירה המקורית וזו הנוספת שלא באמצעות ב"כ התובעת, וזאת בניגוד להוראות ההסכם. לטענתו היה רשאי לעשות כן לאחר שב"כ התובעים דרש תמורת עריכת הסכמי השכירות תשלום בו לא היו שוכרי הדירות מוכנים לעמוד, על אף שלא היה זכאי לכך. הדרישה ולפיה ייערכו הסכמי שכירות המשנה אותם רשאי היה הנתבע לערוך, באמצעות ב"כ התובעת דווקא, יסודה גם באינטרס של בעלי הנכס לדעת את זהות שוכרי המשנה במושכר. מעיון בהסכמי שכירות המשנה שבתיק עולה כי הסכמי שכירות המשנה שנערכו על ידי ב"כ התובעת גם הקנו בנסיבות מסויימות זכויות ישירות לבעלי הנכס מול שוכרי המשנה, זכויות שלא הוקנו בהסכמים שערך הנתבע (ר' סעיף 15 לנספח 5 לכתב התביעה; ת/1; ת/2). גם אם לא עוגנה זכותו של ב"כ התובעים לדרוש תמורה עבור עריכת הסכמי שכירות המשנה באופן מפורש בהסכם השכירות שנערך עם הנתבע, הנתבע למעשה לא חלק על קיומה של הסכמה בעניין זה שכן שילם לעדותו לב"כ התובעת את שכרו עבור אותם הסכמי שכירות משנה שכן נערכו על ידו. מכל מקום אינני סבורה כי רשאי היה הנתבע לנהוג באופן חד-צדדי ולהשכיר את יחידות הדיור שלא על דעת ב"כ התובעים. אף כאן נהג הנתבע באופן חד צדדי והפר את ההסכם. 8. בהוראת סעיף 16א להסכם נקבע כי הוראות הסעיפים הדנים בדמי השכירות לרבות ניכוי המס, כמו גם בהשכרת המשנה באמצעות ב"כ התובעת הינן הוראות מהותיות אשר הפרתן תיחשב כ"הפרה יסודית". אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולפיה מהוראת סעיף 16ב להסכם הדנה במקרה של אי פירעון המחאה דחויה, יש ללמוד כי רק אותה הפרה מקנה זכות פנוי. נראה כי דווקא הוראת סעיף 16ב באה להיטיב עם השוכר ולקבוע כי גם אם אי פרעון של המחאה מהווה הפרה יסודית אין בו כדי להקנות לתובע את הזכות לתבוע את פנוי המושכר כל עוד נפרע סכום ההמחאה בתוך 7 ימים מאותו מועד. יתר על כן. כל "הרבותא" בקביעת תנייה כתנייה מהותית שהפרתה יסודית היא לצורך זכות הביטול של ההסכם. 9. הוראת סעיף 16א כאמור קובעת כי התניות שהופרו הן תניות מהותיות שהפרתן יסודית. הפרה יסודית מקנה לנפגע זכות בטול אוטונומית בלא צורך במתן אורכה קודם לביטול. אמנם הוראת סעיף 16א לחוזה דנה במקובץ בהוראות שונות של ההסכם. עם זאת, לא הועלתה טענה בדבר גורפות התנייה. יתר על כן. גם בהיעדרה של הוראת סעיף 16א סבורה אני כי יש לראות בהתנהלותו של הנתבע כמפורט לעיל משום הפרה יסודית של ההסכם. התנהלותו של הנתבע לאורך סדרת ההפרות כמפורט לעיל יוצרת בהצטברותן הפרה יסודית של ההסכם אפילו אין כל הפרה בבדידותה עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם (ר' ע"א 262/86 רוט ואח' נ. Deak and Co. Inc פ"ד מה(2) 353, בעמ' 372). עם פטירת המשכירה נהג הנתבע באופן חד-צדדי וללא שיתוף פעולה עם ב"כ המשכירה. על דעת עצמו קיזז את שעור המס, מעבר למה שהתיר לו החוזה. הוא עשה זאת גם רטרואקטיבית ביחס לתקופה שהמנוחה עוד היתה בחיים על אף שלא כך נהג עד לפטירתה. על דעת עצמו הפקיד כספים בחשבון שלא היה למעשה חשבון נאמנות וסירב לשתף פעולה בעניין זה עם ב"כ המשכירה. על דעת עצמו גם השכיר יחידות דיור במושכר שלא באמצעות ב"כ המשכירה. סבורה אני כי הצטברותן של הפרות אלו עולה כדי הפרה יסודית מסתברת. בכתב התביעה מציינים התובעים כי לכל המאוחר הודיעו על ביטול ההסכם עם הגשת התביעה (ר' סעיף 37). אכן ניתן לראות בהגשת התביעה כהודעת ביטול. התוצאה שהתביעה מתקבלת ואני מורה על פינויו של הנתבע מהמושכר בתוך 30 יום מהמצאת החלטה זו. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪. שכירות