סירוב לממש את תקופת האופציה בחוזה שכירות

תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי בין הצדדים הסכם שכירות מיום 15/12/11 ביחס למושכר ברח' האחים אוסטשינסקי 22/29 ראשל"צ (הסכם השכירות או ההסכם, נספח א' לכתב התביעה; המושכר, בהתאמה). תקופת השכירות לפי ההסכם היא מיום 15/12/11 ועד ליום 30/6/13 (תקופת השכירות המקורית). הנתבע הודיע לתובעים בכתב, כי הוא מבקש לממש את תקופת האופציה ולהאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת. התובעים הודיעו, כי אינם מסכימים לכך ודורשים את פינוי המושכר, משום שהנתבע לא שילם את דמי השכירות כסדרם, לפי ההסכם וקיים חוב דמי שכירות. לתקופת השכירות המקורית. בהמשך לכך, הוגשה התביעה שבפניי. לפי ההסכם, על הנתבע לשלם את דמי השכירות בתשלומים דו-חודשיים בסך של 9000 ₪ ולמסור שיקים מראש לתשלום. לטענת התובעים, הנתבע לא מסר לתובעים שיקים מראש כנדרש בהסכם ותחת זאת, הפקיד כספים במועדים אקראיים ובסכומים לפי ראות עיניו. התובעים חזרו וביקשו שישלם לפי ההסכם, אך הנתבע לא שעה לדרישתם. לטענת התובעים, כתוצאה מהאמור נוצר חוב המגיע לסך של למעלה מ- 40,000 ₪. כתב התביעה והתצהיר על נספחיו, אינם כוללים פירוט של התשלומים שבוצעו או תחשיב שמבהיר את החוב הנטען. בהמשך לבקשות שהגיש הנתבע ולהחלטות בית המשפט, צירף התובע רשימה שערך ובה מפורטים התשלומים שביצע הנתבע ע"ח חוב דמי השכירות (תצהיר מיום 27/5/13, להלן: רשימת התשלומים שערך התובע) ובהמשך, צירף דפי חשבון לתאריכים 17/6/2012 ועד ליום 28/3/2013 (צורף לתגובה שהוגשה ביום 13/6/13). הנתבע מכחיש קיומו של חוב כלשהו. הנתבע טוען, כי דמי השכירות לתקופה של 18 חודשים מיום 1/1/2012 ועד ליום 1/6/2013, הם 78,750 ₪,כדלקמן: דמי השכירות עבור 17 חודשים לפי 4,500 ₪ לחודש (76,500 ₪) בצירוף חצי חודש ינואר 2012 (2,250 ₪), הם 78,750 ₪. הנתבע טוען, כי יש לקזז מהחוב סך של 24,900 ₪, בגין שיפוץ שביצע במושכר. לטענתו, שולמו דמי שכירות בסך של 53,850 ₪: סך של 40,350 ₪, בהפקדות ובהעברות בנקאיות ועוד סך של 13,500 ₪ באמצעות שלושה שיקים שנפדו מחשבונה של אמו, גב' שי שולמית. בסך הכל, בצירוף עלות השיפוץ, שולמו 78,750 ₪ עד ליום 1/6/13. לפיכך,לטענת הנתבע, אין כל חוב. הנתבע ערך בנספח א' לכתב ההגנה טבלה שמרכזת את התשלומים שביצע מול חיובי שכר הדירה. לטענתו, צורפו העתקים של מסמכים חשבונאיים המעידים על כל התשלומים בהפקדות ובהעברות. כן צורף העתק השיקים בסך של 4,500 ₪ כל אחד, שנטען שנפדו: שיק שמספרו 682 ליום 5/2/12, שיק שמספרו 683 ליום 5/3/12, ושיק שמספרו 684 ליום 5/4/12. הצדדים נחקרו על תצהיריהם. במהלך שמיעת הראיות הוגשו מוצגים ת/1-ת/3. כיוון שכתבי הטענות לא שיקפו את המחלוקת בין הצדדים לאשורה כפי שעלתה עם שמיעת הראיות, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בסיכומי הצדדים ובכל החומר שהוגש לצדדים על ידי בית המשפט, אני מקבלת את התביעה. המסקנה העולה מחומר הראיות היא שהנתבע לא שילם את מלוא דמי השכירות לתקופת השכירות המקורית. במצב דברים זה, לא עומדת לזכותו האופציה לפי סעיף 11 להסכם, להאריך את תקופת ההסכם לשנה נוספת, שכן זו מותנית במילוי תנאי החוזה בתקופת השכירות המקורית. בדין, אפוא, סירבו התובעים למימוש האופציה והודיעו לנתבע על סיום ההסכם. תקופת ההסכם הסתיימה ביום 30/6/13, ויש להורות על פינוי הנתבע. אבאר הדברים בקצרה. סכום דמי השכירות שצריך היה הנתבע לשלם עבור תקופת השכירות המקורית לפי הסכם השכירות, תקופת השכירות היא שנה ושישה וחצי חודשים, אך השבועיים הראשונים מיום 15/12/11 עד ליום 1/1/12 הם ללא תשלום דמי שכירות, על מנת שיוכל השוכר לשפץ את שסוכם בין הצדדים. מכאן, שיש לשלם עבור 18 חודשים סך של 4,500 ₪ לחודש ובסך הכל: 81,000 ₪. לטענת הנתבע, יש לחייב רק עבור מחצית חודש ינואר 2012. בח"נ טען כי תקופת השכירות בפועל הייתה רק ל- 17 וחצי חודשים (במקום 18 וחצי) ולכן, סוכם שישלם רק עבור מחצית ינואר. גרסתו זו שונה מגרסתו בכתב ההגנה (ס' 10), שם טען כי תקופת השכירות היא 18 חודשים החל מחודש ינואר ולא העלה טענה שהוסכם על כניסה מאוחרת לדירה. גרסה זו גם איננה מתיישבת עם הוראות ההסכם המפורשות (ראו ס' 1-2 להסכם). לסיכומיו בחר הנתבע לצרף תכתובת בדוא"ל עם התובע שבה הודיע לנתבע, בין יתר הדברים, שהוא מנכה חצי חודש שכירות לינואר. כידוע, לא ניתן לצרף חומר ראיות חדש לסיכומים. בכל מקרה, אין בכתבות הדוא"ל כדי להוכיח את טענות הנתבע. התובע הודיע לנתבע כי החשבונות שערך אינם מקובלים עליו, והצדדים לא הגיעו לכל הסכמה בעניין החובות הכספיים (ראו הדוא"ל נספחים ח-ט, ל', כולם מיום 27/6/12). לפיכך, אינני מקבלת את גרסת הנתבע ואני קובעת, כי דמי השכירות לתקופת השכירות הראשונה עומדים על סך כולל של 81,000 ₪. התשלומים שבוצעו ע"ח דמי השכירות בסיכומיו ערך הנתבע רשימה מסודרת של התשלומים שביצע לטענתו, המסתכמים בסך של 40,350 ₪ וציין, כי לכתב ההגנה צורפו כל המסמכים שמעידים על התשלומים הללו (ס' 12 לסיכומים, להלן: רשימת התשלומים שערך הנתבע). לטענת התובעים, לפי המסמכים שהציג הנתבע, הוא הפקיד מיום 21/12/11 ועד ליום 28/5/13, 12 הפקדות בסך כולל של 29,350 ₪. אין להחשיב הפקדה נטענת בסך של 2,000 ₪ מיום 21/12/2011, שכן המסמך שהוצג לא ברור (לא הובהר התחשיב לפרטיו, אלא נטען רק הסכום הכללי). מעיון במסמכים שהגיש הנתבע עולה, כי אין עדות לתשלום בסך של 4,500 ₪ שבוצע לפי הטענה ביום 5/5/12 ותשלום זה, אף אינו מופיע בטבלה, נספח א' לכתב ההגנה, (צורפה גם כנספח ב' לסיכומים). בטבלה, נספח א' הנ"ל, מופיע בחודש מאי שיק ע"ס 4,500 ₪, שחזר. הא ותו לא. לפיכך, אין להביא בחשבון תשלום נטען זה, שהוכחש ולא הוכח. מצאתי שיש ברשימת התשלומים שערך הנתבע, תשלומים נוספים שביצועם אינו נתמך במסמכים בנקאיים: תשלום בסך 2,500 ₪ מיום 20/6/12 ותשלום בסך 2,000 ₪ מיום 28/2/13. אלא שתשלומים אלה נרשמו בטבלת התשלומים שערך הנתבע, כתשלום שהתקבל ולפיכך, יש להביא בחשבון כתשלומים ששולמו\ מכוח הודאת התובעים. לגבי התשלום בסך של 2,000 ₪ מיום 21/12/2011 - לסיכומים צורף העתק קריא להנחת דעתי (נספח ג') ואני מקבלת את הטענה שהופקדו כספים כאמור. התוצאה העולה מהאמור היא שבסך הכל, שולמו בהעברות או בהפקדות, 35,850 ₪. אשר לשיקים - הנתבע טוען, כי שולם סך של 13,500 ₪ בשלושה שיקים בסך של 4,500 ₪ כל אחד, משוכים ע"י אמו ומחשבונה. התובע העיד, כי בתחילה מסר לו הנתבע 4 שיקים בסך של 4,500 כל אחד. הראשון תוקן ולבסוף, חזר ללא כיסוי. השיקים האחרים, הם השלושה שנזכרים ע"י הנתבע, הוחזרו לנתבע לפי בקשתו וכלל לא הופקדו (צורף אישור בנקאי על החזרת השיק וכן, תכתובת דוא"ל מהבנק לתובע שלפיו שלושת השיקים הנ"ל, לא הופקדו, ת/1). לכתב ההגנה צירף הנתבע את העתקי השיקים כשאינם חתומים. בח"נ הסביר הנתבע, כי ככל הנראה, צילם את השיקים בטרם נמסרו לתובע. ואולם לסיכומיו צירף הנתבע עותק של השיקים הללו כשהם חתומים, ומבלי שנתן הסבר להימצאותם. יתר על כן, הנתבע צירף תכתובת דוא"ל עם התובע, שבה ביקש ממנו להחזיר לו את השיק של חודש פברואר ולא להפקידו (השיק שמספרו 682) (ראו הדוא"ל מיוני 2012, נספח ל' לסיכומי הנתבע). דברים אלה מחזקים את גרסתו של התובע, שלפיה השיב את השיקים לידי הנתבע לפי בקשתו (עמ' 2 ש' 28-29, עמ' 4 ש' 1-2). הנטל הוא על הנתבע להוכיח ששילם את הסכומים שהוא טוען ששילם. הנתבע נשאל מדוע לא המציא תדפיס חשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים על מנת להוכיח שאמנם נפדו והשיב, כי אמו נפטרה ואינו יכול להביא תדפיסים מחשבונה (עמ' 3 ש' 32). טעם זה אינו מניח את הדעת ומכל מקום, לא הוכח שהנתבע ניסה כלל לפנות לבנק לקבל את תדפיס החשבון או מידע בעניין פירעון השיקים וסורב. הנתבע גם לא פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט (יש לציין, כי אף שהנתבע איננו מיוצג, הוא ידע להגיש בקשות לקבלת מסמכים מהתובע ולהארכת המועד להגשת כתב ההגנה ובכלל, ייצג את עניינו בבקיאות רבה, לרבות בחקירת התובע). נכון הוא שהתובעים לא הציגו תדפיס חשבון בנק מלא לכל תקופת השכירות המקורית (אלא רק החל מיוני 2012). אלא שבעניין זה כאמור, נטל ההוכחה הוא על הנתבע ואין מדובר בעניין שניתן להוכיחו רק באמצעות המסמכים שברשות התובעים, אלא גם ובעיקר באמצעות ראיות מחשבון הבנק שנמשך. לאור האמור אני מקבלת גרסת התובע וקובעת, כי לא הוכח שהשיקים בסך של 13,500 ₪, נפרעו. עלויות השיפוץ אין מחלוקת שהוסכם, כי יבוצע שיפוץ ע"ח התובע וכי התובע צריך לשלם לנתבע את עלויות השיפוץ (או לקזז את הסכום מחוב דמי השכירות). התובעים חולקים על עלות השיפוץ הנטענת בסך של 24,900 ₪. לטענתם, הנתבע משנה את הסכום כראות עיניו. בתכתובת הדוא"ל טען תחילה לעלות של 8,780 ₪ ובהמשך, לעלות של 13,000 ₪, ואילו בכתב ההגנה בהליך זה, טען לעלות של 24,900 ₪ (הנתבע אף ערך טבלה חדשה בעניין עלויות השיפוץ, אותה צירף לסיכומים). בנוסף, לטענת התובעים, לא נעשו כל הדברים שצריך היה לעשות במסגרת השיפוץ ונכללו בחיוב גם פריטים שהתובע לא צריך לשאת בעלותם, כגון פח. יחד עם זאת, לטענת התובעים, גם אם נניח לצורך הדיון בתביעה זו - שהינה תביעה לפינוי בלבד ולא תביעה כספית - כי עלות השיפוץ היא כטענת הנתבע, ונקזז אותה מחוב דמי השכירות, לא שולמו מלוא דמי השכירות. נושא השיפוץ לא התלבן די הצורך במסגרת הראיות שהביאו הצדדים (התובע התעלם מהעניין כליל בכתב התביעה וראיות חלקיות צורפו רק במהלך שמיעת הראיות, ת/2). לאור האמור ומכיוון שהכרעה בסוגיה זו איננה נדרשת לצורך הכרעה בתביעה - אניח לצורך העניין, כי עלות השיפוץ היא, כטענת הנתבע, 24,900 ₪. סיכום דמי השכירות שצריך היה הנתבע לשלם עבור תקופת השכירות המקורית הם 81,000 ₪. הנתבע שילם סך של 35,850 ₪ בלבד. היתרה לתשלום היא 45,150 ₪. אם נקזז את עלויות השיפוץ לפי טענת הנתבע בסך של 24,900 ₪, עדיין קיימת יתרת חוב בגין דמי השכירות, בסך של 20,250 ₪. סוף דבר לפי סעיף 11 להסכם, תנאי למימוש האופציה הוא קיום הוראות ההסכם בתקופת השכירות המקורית. הנתבע לא שילם את מלוא דמי השכירות לתקופת השכירות המקורית ובכך לא קיים את אחד החיובים העיקריים והמהותיים שעומדים ביסודו של כל הסכם שכירות, כמו גם ביסודו של הסכם זה. לפיכך, לא עומדת לנתבע הזכות לממש את תקופת האופציה ולהאריך את הסכם השכירות לשנה נוספת; ובדין סירבו התובעים למימוש האופציה והודיעו לנתבע על סיום ההסכם. תקופת השכירות הסתיימה, אם כך, ביום 30/6/13. על כן, אני מקבלת את התביעה. ניתן בזה פסק דין לפינוי המושכר כהגדרתו לעיל. הנתבע ישיב את המושכר לידי התובעים כשהוא נקי מכל אדם ומחפציו של הנתבע. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים שכ"ט בסך של 5,900 ₪, בצירוף החזר האגרה בסך 645 ₪. חוזה שכירותחוזההסכם אופציהאופציהשכירות