חשד בדבר אמיתות מקרה ביטוח

חברת הביטוח טענה כי במהלך בירור החבות נתגלו ממצאים אשר העלו חשד בדבר אמיתות מקרה הביטוח. בהתאם להוראת ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, במקרה בו מבוטח מוסר עובדות כוזבות או מעלים מפני המבטחת עובדות בנוגע למקרה הביטוח, והדבר נעשה בכוונת מרמה, פטורה המבטחת מכל חבות. בטרם שאדרש לטענות הצדדים, אציין כי לאחר שמיעת הראיות והסיכומים הוריתי לנתבעת, אשר הגישה דו"ח חקירה לתיק (נ/1), להמציא לתובע לנתבע ולתיק בית המשפט את התמלילים שערך חוקר הביטוח מטעמה. לתובע ולנתבע אפשרתי להוסיף דברים בכתב ככל שיחפצו בכך לאחר עיון באלה. בהחלטתי מאותו מועד אף קבעתי כי במידת הצורך יזומן דיון נוסף. התמלילים הוגשו לתיק ואף הומצאו לצדדים, כעולה מאישור המסירה שצורף, אך איש מהם לא ביקש למסור תגובה נוספת. דיון והכרעה : לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוצגו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבע ולהידחות כנגד הנתבעת. הנתבע אישר כי פגע ברכב התובע ולפיכך יחויב בתשלום הפיצוי. בנוגע לנתבעת - לא הוכח כי הרכב המעורב בתאונה הינו הרכב המבוטח. עמדת הנתבעת באשר לספקות בנוגע לרכב המעורב הייתה ידועה לתובע ולנתבע ואלה, ובעיקר התובע שעליו נטל ההוכחה, לא עשו די כדי לתמוך גרסתם בנקודה זו. בנוסף, בין גרסאות התובע והנתבע באשר לאופן התרחשות התאונה, מועדה, כלי הרכב המעורבים בה ועוד, נפלו סתירות מהותיות שאינן ניתנות לגישור ואלה הוסיפו והכבידו על גרסתם. אשר לזהות הרכב הפוגע - גרסת התובע והנתבע הינה כי הנתבע חזר בנסיעה לאחור ופגע ברכב התובע. בכתב התביעה ציין התובע כי רכב הנתבע שפגע ברכבו היה רכב מסוג רנו. מנגד, בחקירתו בפני חוקר הביטוח, טען כי הרכב שפגע ברכבו היה סובארו צהובה (ראה עמ' 8 לתמליל חקירתו). לדבריו, עובדה זו נמסרה לו על ידי הנתבע. בכתב ההגנה לא ציין הנתבע את סוג הרכב בו נהג, אף כי בעדותו אישר שאכן נהג ברנו קנגו בצבע לבן וכך אף ציין בהודעה לחברת הביטוח (נ/2). הצדדים קיבלו את תמליל ההקלטה של חוקר חברת הביטוח שעל יסודו טענה הנתבעת שלא הוכח כי הרכב הפוגע הוא הרכב שמבוטח על ידה. למרות זאת, הם לא ביקשו להעיד את רעיית התובע, אשר בהתאם לתמליל זיהתה את הרכב, או אנשים נוספים שהיו במקום כדי לחזק את הגרסה. יצוין, כי במהלך השיחה עם רעיית הנתבע, התובע מסר טלפונית כי טעה קודם בציון הרכב, אולם הספק בנקודה זו לא הוסר. מדובר בעדים שלכאורה אין כל מניעה מזימונם, ולפיכך את העדרם יש לזקוף לחובת התובע. בנוסף, למרות שהנתבע טען כי גם לרכב הפוגע נגרמו נזקים, אין לפניי כל עדות בדבר נזקים אלה שיתיישבו עם הגרסה אודות התרחשות התאונה ואופייה. הנתבע לא הציג חשבונית תיקון או כל מסמך אחר, שיכול היה להעיד כי במועד האמור בוצעו ברכב הרנו תיקונים רלבנטיים לתאונה. בחקירתו בפני חוקר הביטוח, אף שנערכה בסמוך למועד התאונה, לא זכר הנתבע את מלוא פרטי הנזק ברכב ואף לא ידע אם נפגע פנס. לדבריו, הרכב תוקן בברטעה ואין בידיו חשבונית. בעדותו, כאשר נשאל האם הציע לתקן את שני כלי הרכב בברטעה, השיב בשלילה, אך אישר כי רכש חלקים משומשים לתיקון הרכב שלו וזה תוקן על ידי פחח שאת שמו לא זכר. דומני, כי אין זה סביר שהנתבע לא יזכור אילו תיקונים ביצע ברכב בסמוך למועד התיקון ואצל מי, על מנת להביא נתונים אלה כראייה לכך שהרנו היה הרכב הפוגע. אציין, כי חוקר הביטוח קבע לאחר בדיקת הרכב המבוטח, כי אין בו סימנים היכולים להעיד על הנזק המדווח (ראה פרק ממצאים ומסקנות בדו"ח - עמ' 9). התובע לא מצא לנכון לזמן את בעל הרכב הפוגע (אחיו של הנתבע) להעיד על הנזק לרכב, ואף עובדה זו יש לזקוף לחובתו. באמור לעיל די על מנת לקבוע שהתובע לא הוכיח כי רכב הרנו שמבוטח על ידי הנתבעת הוא הרכב הפוגע. למעלה מן הצורך אוסיף, כי בין הגרסאות של התובע והנתבע נפלו סתירות מהותיות, כגון לגבי שעת התאונה ואופן התרחשותה. אף שאין בסתירות אלה כדי להשליך על סוגיית זהות הרכב המעורב הרי שסתירות אלה מכבידות ככלל על הגרסה ומקשות על קבלתה. אשר לשעת התאונה - אף שהתובע עצמו לא היה עד לתאונה, טען בכתב תביעתו כי זו אירעה בשעה 17:00. מנגד, בעדותו בבית המשפט, טען כי זו התרחשה דווקא בלילה. הנתבע אף הוא טען בעדותו כי התאונה אירעה בלילה (21:00 - 22:00), וזאת על אף שבהודעה לחברת הביטוח (נ/2) נרשם כי התאונה אירעה בשעה 17:30, כנטען בתביעה. אשת התובע, אשר לכל הפחות שמעה אודותיה בסמוך להתרחשותה, לא הובאה לעדות. כאמור, עובדה זו יש לזקוף לחובת התובע. לא ניתן כל הסבר לסתירות אלה, אך יוער, כי ההודעה לחברת הביטוח על התרחשות התאונה נמסרה בסמוך לאחריה. לחוקר הביטוח מסרו הצדדים כי התאונה אירעה בלילה, כאשר החקירה נערכה בחודש מאי אותה שנה (היינו כ-3 חודשים לאחר התרחשותה) . אשר לאופן התרחשות התאונה - בעדותו סיפר התובע כי החנה את רכבו ליד בית אחיו עם הפנים ליציאה, שכן רעייתו, כך לדבריו, הייתה באותם מועדים נהגת חדשה והתקשתה בנסיעה לאחור. הנתבע עצמו חנה ליד בית התובע - בשביל המוביל לבית, וחזר בנסיעה אחורנית כ - 50 מ' כדי להסתובב ולצאת. לדברי התובע, כאשר הסתובב הנתבע לכיוון מכונית התובע כדי לצאת קדימה, פגע עם חלקו האחורי ברכב התובע. התובע טען כי הנתבע הוא שסיפר לו על התרחשות זו. כאשר נשאל התובע על דברי הנתבע, שכביכול חנו 2 כלי הרכב בשביל, השיב "שתי מכוניות בשביל שלי לא יכולות להיכנס" (עמ' 7 ש' 27). הנתבע מצדו לא אישר את התרחשות הדברים באופן זה. לדבריו, התאונה ארעה כאשר נסע לאחור לצורך יציאה מבית התובע ופגע ברכב אשר חנה אחריו בשביל. על דברי התובע אמר "התובע בכלל לא היה ולא יודע איך להסביר לך. האוטו חנה מאחורי ומה שהתובע אמר זה לא איך שקרתה התאונה. הוא יכול להגיד לך מה שהוא רוצה" (עמ' 10 ש' 27 - 28). אף אם אניח כי הסברו של התובע נובע מאי הבנה של דברי הנתבע, הרי שהסבר זה אינו מתיישב עם טענת התובע כי בשביל קיים מקום לכלי רכב אחד בלבד. גם בנקודה זו חסרה עדות נוספת שניתן היה בקלות להביאה ועניין זה פועל לחובת התובע. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שהתאונה נגרמה במעורבות הרכב המבוטח ועל כן התביעה כנגד הנתבעת נדחית. התביעה כנגד הנתבע אשר אישר את פגיעתו ברכב מתקבלת. בהעדר מחלוקת על היקף הנזק ברכב התובע (למעט טענה סתמית בכתב ההגנה), אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,575 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. לא מצאתי לפסוק נזק כללי, וזאת בהעדר הוכחה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪. הוצאות אלה מצטרפות להוצאות אחרות שנפסקו כבר בהליך זה בגין ביטול פסק הדין. כספים המעוכבים בקופת בית המשפט יועברו על ידי המזכירות לנתבעת 2 על חשבון הוצאותיה כפי שנפסקו ביום 5.4.11. בתביעת התובע כנגד הנתבע, איני עושה צו להוצאות. פוליסהמקרה ביטוחכיסוי ביטוחי