אלו הסוגיות העומדות במוקד התביעה שלפניי. בין התובעת לנתבע נחתם הסכם שכירות לתקופה שמיום 6.10.2008 ועד ליום 31.10.2009; בתום תקופת השכירות מימשה התובעת את האופציה שניתנה לה, לפיה הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.10.2010. להבטחת התחייבויות התובעת בהתאם להסכם השכירות הועמדה לרשות הנתבע בטוחה - ערבות בנקאית ע"ס 30,000 ₪. הנתבע מימש את הבטוחה, בגין נזקים אשר על פי הנטען הסבה לו התובעת, ע"ס כולל של 49,716 ₪, בהתאם לפירוט שלהלן: דמי שכירות ע"ס 5,250 ₪ לחודש, עבור חודשים מרץ, יוני, ספטמבר ואוקטובר 2010; תשלום עבור השימוש בגז בחודשים 12.2009 - 6.2010, ע"ס 893 ₪; תשלום עבור וועד בית בחודשים 9.2010 - 7.2010, ע"ס 625 ₪; פיצוי מוסכם - כאמור בסעיף 25 להסכם השכירות, ע"ס 7,000 ₪; פיצוי בגין הוצאות משפטיות - כאמור בסעיף 22(ב) להסכם השכירות, ע"ס 2,500$; תשלום בגין השבת המושכר לקדמותו, ע"ס 11,500 ₪. לטענת התובעת מימוש הבטוחה נעשה שלא כדין, מכאן התביעה. זכאות הנתבע למימוש בטוחה שהועמדו לרשותה כפופה לתנאי הסכם השכירות ולעקרון תום הלב (ת"ק (ת"א) 30127-09-12 אשרמן ואח' נ' חזן (13.2.2013)). יש לבחון האם הנתבע אכן היה זכאי לממש את הבטוחה, ביחס למלוא סכומה. חוב דמי שכירות: הנתבע טוען שהתובעת נותרה חייבת דמי שכירות עבור ארבעה חודשים (מרץ, יוני, ספטמבר ואוקטובר 2010), ע"ס 5,250 ₪ לחודש. אין מחלוקת שהתובעת ובני ביתה פינו את המושכר עוד קודם לכן, ביום 12.9.2010, לפני תום תקופת השכירות. אין מחלוקת שקיים חוב דמי שכירות עבור חודשיים (מרץ ויוני 2010); אין מחלוקת שהתובעת אמורה הייתה לשלם דמי שכירות עד למועד פינוי המושכר (עד ליום 12.9.2010), כאשר לא הוצגו בבית המשפט ראיות המעידות על תשלום יזום (להבדיל מתשלום באמצעות מימוש הבטוחה) המתייחס למחצית הראשונה של חודש ספטמבר 2010. אשר לדרישה לתשלום עבור המחצית השנייה של חודש ספטמבר 2010 ועבור חודש אוקטובר 2010, הנתבע מבסס את דרישתו לביצוע תשלום כאמור מכוח הסכם השכירות, לפיו תקופת השכירות אמורה הייתה להסתיים עד למועד כאמור. התובעת, עם זאת, טוענת שהיא ובני ביתה נאלצו לפנות את המושכר מאחר והנתבע הורה להם לעשות כן, לנוכח כוונתו למכור את הנכס. ביום 10.8.2010 שיגר הנתבע (באמצעות באת כוחו) לתובע מכתב [ת/1] שנושאו "פינוי הנכס תוך 10 ימים". במועד כאמור קיים היה חוב דמי שכירות, והנתבע זכאי היה לדרוש את פינוי המושכר. עם זאת, זכאות - לחוד, ומימוש הזכות - לחוד. תוכן המכתב משתמע לשתי פנים. מחד, דורש הנתבע מהתובעת לפנות את המושכר "פינוי מיידי", לנוכח חוב דמי השכירות, כאשר מאידך ניתנה הסכמה לפיה התובעת תיוותר בנכס עד ליום 24.8.2010 (בכפוף להסדרת החוב), ובמקביל מציין ב"כ הנתבע כדלקמן: "בנוסף, בשיחתנו לפני מס' שבועות, הבהרתי לך כי מרשי החליט למכור את הדירה, וכי עליו לפנותה בימים הקרובים". אזכור כוונת הנתבע למכור את הנכס ושעליו לפנות את המושכר "בימים הקרובים", כל זאת עוד טרם הסתיימה תקופת השכירות, מעלה אפשרות שהסיבה האמיתית להביא לסיום תקופת השכירות היא הכוונה למכור את הנכס ולא ההפרה של ההסכם (שהרי ממילא עמדה בידי הנתבע בטוחה המכסה את מלוא חוב דמי השכירות שנצבר, ואותה העת לא ידע הנתבע על נזקים שנותרו בנכס). במכתב [ת/1] מצוין שהתובעת נדרשת לפנות את הנכס עד ליום 24.8.2010 (בכפוף לתשלום חוב שכר הדירה). בעלה של התובעת טען (במסגרת שאלות שהופנו אל הנתבע; עמ' 15, ש' 3 - 4; עמ' 15, ש' 9) שניתנה ארכה להישאר בנכס עד ליום 12.9.2010. הנתבע הכחיש את הטענות [עמ' 15, ש' 6], אולם נמנע מלזמן את אשתו להעיד (ניתן היה לזמנה להעיד בישיבה הנוספת שנקבעה, ביום 23.7.2013 (או בדיון שהתקיים ביום 21.5.2013, ככל שמי שנכחה באולם הדיונים בספסלי הקהל הייתה אשת הנתבע), שהרי סוגיית מועד פינוי הדירה - בהסכמה או בהיעדר הסכמה - הינה סוגיה מהותית. הימנעות הנתבע מלהעיד את אשתו בסוגיה כאמור נזקפת לחובתו (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, מט (1) 450, 457)). לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה מועד פינוי הנכס הינו מועד מוסכם. על יסוד האמור, זכאי הנתבע לתשלום דמי שכירות עבור חודש ספטמבר 2010, עד למועד פינוי הנכס בפועל ולא מעבר לכך. הנתבע זכאי אפוא לתשלום דמי שכירות ע"ס כולל של 12,600 ₪ [5,250 ₪ עבור חודשיים וסך של 2,100 ₪ עבור חודש ספטמבר 2010]. חוב בגין השימוש במערכת הגז: בסעיף 18 לכתב התביעה מאשרת התובעת שהיא נותרה חייבת סך של 893 עבור השימוש במערכת הגז. חוב לוועד הבית: הנתבע טוען שהתובעת נותרה חייבת סך של 625 ₪ לוועד הבית, עבור החודשים ספטמבר ואוקטובר 2010. הוצגה המחאה ע"ס כאמור, משוכה על ידי התובעת, שחוללה. הנתבע טוען שהוא שילם את הסך האמור לידי וועד הבית, במקום התובעת, כאשר הוא מציג קבלה המעידה על כך [נ/1]. התובעת טוענת שהיא לא נותרה חייבת דבר לוועד הבית [עמ' 10, ש' 31 - 32], גם בעלה טוען כך [עמ' 11, ש' 18]. לאחר שהוצג בפני התובעת ובעלה מוצג נ/1, הודיעה התובעת "אני בטוחה במיליון אחוז שאני שילמתי" [עמ' 12, ש' 21], והבעל טען: "אשתי הלכה ושילמה" [עמ' 12, ש' 24]. אין די בטענה בדבר ביצוע תשלום, ללא הצגת אסמכתא ומבלי לפרט באיזה מועד בוצע התשלום, במיוחד כאשר הוצגה המחאה שחוללה. בנסיבות כאמור ולנוכח הקבלה שהציג הנתבע [נ/1], אני מקבל את טענת הנתבע לפיה התובעת נותרה חייבת סך של 625 ₪ לוועד הבית, סכום שהנתבע שילם במקום התובעת לוועד. תשלום בגין השבת המושכר לקדמותו: אין מחלוקת שהמושכר הוחזר לנתבע במצב שונה מהמצב בו הוא התקבל על ידי התובעת. התובעת מאשרת שנדרשו תיקונים שונים במושכר. עם זאת, לטענתה "הנתבע לא אפשר לתובעים לבצע התיקונים בדירה בהתאם לסיכום שנערך ביניהם, חרף שהתובעים שלחו מכתב כאמור, ובעצם כבר מראשית הדרך החליט הנתבע לעשות דין לעצמו בעשיית עושר ולא במשפט" (סעיף 3 לכתב התביעה). טענתה כאמור של התובעת נסמכת על העובדה שמכתב מיום 20.9.2010 שהפנתה התובעת אל ב"כ התובע - לצורך תיאום ביצוע עבודות תיקונים במושכר - כל זאת בעקבות מכתבו מיום 16.9.2010 של הנתבע לתובעת (אשר על פי הנטען התקבל אצלה ביום 20.9.2010) - לא זכה להתייחסות עניינית. איני מקבל את הטענה כלל ועיקר, וזאת בשים לב לעובדה שהפנייה כאמור נעשתה לאחר החזרת החזקה במושכר. תיקון הליקויים אמור היה להיעשות לפני השבת המושכר לנתבע ולא לאחר מכן. התובעת אומנם טוענת כי בעל מקצוע מטעמה (מר אבי ספיראל) ביקר בנכס עוד ביום 7.9.2010 - מספר ימים לפני פינוי המושכר - וכי נעשה ניסיון לקבל את אישור הנתבע לתיקונים הנדרשים בהתאם להצעת המחיר (נספח ו' לכתב התביעה), כל זאת עוד טרם השבת החזקה במושכר לנתבע. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את התובעת מהאחריות לכך שהדירה אמורה הייתה להימסר - במועד מסירת המפתח (12.9.2010) - כשהוא במצב תקין, בהתאם להוראות הסכם השכירות. אם נמנע הנתבע מלשתף פעולה עם התובעת, היה על התובעת לתקן את הליקויים, בהתאם לממצאי בדיקת הנכס, כפי שנערכה על ידי בעל המקצוע מטעמה. גם אם התנהלותה כאמור של התובעת הקנתה לנתבע את הזכות לפעול לתיקון הליקויים בעצמו (בנסיבות העניין, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום להרחיב בניתוח טענת התובעת לפיה לא ניתנה לה אפשרות ממשית לתקן בעצמה את הליקויים (בהתאם למכתבו של הנתבע לתובעת מיום 16.9.2010, הנתבע אפשר לתובעת לתקן את הליקויים, במהלך פרק זמן קצוב, גם לאחר השבת החזקה במושכר לרשותו)) - ולגבות את עלויות התיקון באמצעות מימוש הערבות, הרי שלא היה מנוס מעריכת חוות דעת של שמאי, טרם עריכת התיקונים, וזאת בשים לב להיקף העבודה והעלויות הגבוהות מאוד (11,500 ₪, סכום הגבוה משני חודשי שכירות), על מנת להבטיח שלא נעשה שימוש שרירותי ומופרז בבטוחה שהופקדה. אין די בהצגת חשבונית המעידה על ביצוע עבודות, כל זאת ללא שנערכה חוות דעת באשר לעבודות שבוצעו ומצב הדירה ערב ביצוע התיקונים, כאשר לא ניתן פירוט באשר לעבודות שבוצעו בפועל וכאשר לא הוצגו תמונות - לא של מצב הדירה במועד השבת החזקה לנתבע ולא של מצב הדירה לאחר ביצוע עבודות התיקונים. בעדותו בדיון מסר בעל המקצוע פרטים נוספים באשר לעבודות שבוצעו [עמ' 18, ש' 8 - 15], אולם גם הפירוט שניתן אינו מספק ואינו מבהיר מדוע נדרשה עבודה בהיקף כה משמעותי. בנסיבות כאמור, לא ניתן לאשר את ההוצאה ע"ס 11,500 ₪. יוצא, אפוא, שלא עלה בידי הנתבע להניח תשתית עובדתית מלאה, מבוססת ומשכנעת לפיה הנזקים שהותירו התובעת ובני ביתה בדירה חייבו עריכת תיקונים בהיקף של 11,500 ₪ או בהיקף אחר. בנסיבות כאמור, בהיעדר ראיה מצד הנתבע, יש לקבל את הראיה שהוצגה על ידי התובעת - נספח ו' לכתב התביעה, אשר מהווה למעשה הודאת בעל דין בדבר הצורך לבצע בדירה תיקונים בעלות של 4,750 ש"ח (כולל מע"מ). פיצוי מוסכם - כאמור בסעיף 25 להסכם השכירות: המערכת ההסכמית בין הצדדים כוללת התחייבויות הדדיות; שני הצדדים הפרו התחייבות כלפי הצד שכנגד: התובעת - אשר נמנעה מלשלם במועד את תשלומי השכירות; הנתבע - אשר מימש את כל הערבות הבנקאית באופן בלתי סביר וללא יחס ישיר להיקף הנזקים. בנסיבות כאמור, אין מקום לזכות מי מהצדדים בפיצוי, וממילא - זכויותיהם של הצדדים לפיצוי אגב הפרת הוראות ההסכם מתקזזות. פיצוי בגין הוצאות משפטיות - כאמור בסעיף 22(ב) להסכם השכירות: במסגרת הסכום שמומש, הובא בחשבון סך של 2,500$, הוצאות משפטיות להן זכאי הנתבע לטענות בהתאם להוראת סעיף 22(ב) להסכם השכירות. סעיף 22(ב) להסכם השכירות מורה כדלקמן: ".... כמו-כן מתחייב השוכר לשלם למשכיר את כל ההוצאות המשפטיות ו/או האחרות שיהיו למשכירו כתוצאה מתביעת התרופות הנ"ל או חלק מהם בצרוף שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 דולר ...". בעת שמומשה הבטוחה לא הוגשה על ידי הנתבע כל "תביעת תרופות" כנגד התובעת וממילא לא הונחה תשתית עובדתית בדבר הוצאות משפט (במועד האמור) בשיעור של 2,500 דולר. המסקנה הינה, שאין כל בסיס לגביית סך כאמור באמצעות הבטוחה. קיזוז בגין התקנת מזגן: התובעת התקינה במושכר מזגן, בעלות משמעותית [סך של 6,408 ₪; ת/3]. בלתי סביר ששוכר, אשר מתעתד להחזיק בנכס למשקף תקופה קצובה לא ארוכה (שנת שכירות בכפוף לקיומה של אופציה להארכת התקופה לשנה נוספת), יסכים להתקין מזגן ללא שהוא יקבל החזר - מלא או חלקי - מהמשכיר, או יוכל לקבל לרשותו את המזגן, בתום תקופת השכירות. מדובר בהשבחה ממשית של המושכר והותרת המזגן במושכר ללא קבלת החזר אינה אלא התעשרות ולא במשפט של המשכיר על חשבון השוכר. אין מחלוקת שהתקנת המזגן בדירה נעשתה בהסכמת הנתבע [עמ' 17, ש' 27 - 28]. לא הונחה בפני תשתית עובדתית ברורה המעידה על כך שבמועד מתן היתר להתקנת המזגן בדירה התחייב הנתבע לשלם לתובעת - בתום תקופת השכירות - תשלום כלשהו עבור המזגן. המסקנה הינה, שהיה על הנתבע לאפשר לתובעת לפרק את המזגן וליטול אותו עמה. קיימת מחלוקת בשאלה האם מנע הנתבע מהתובעת לבצע בעצמה עבודות במושכר (ר' בפרק המתייחס להשבת המושכר לקדמותו). מחלוקת זו אינה רלבנטית, במקום בו נטען שהצדדים ניהלו משא ומתן באשר לשיעור ההחזר שיחזיר הנתבע לתובעת. בסוגיה כאמור, אני מעדיף את עדות התובעת ובעלה - לפיה הייתה הסכמה בדבר ביצוע החזר כספי, אלא שהצדדים היו חלוקים בשאלת שיעור ההחזר [סעיף 22 לכתב התביעה] - על פני גרסת הנתבע שהעיד "אני לא זוכר" [עמ' 18, ש' 5]. אני קובע - על דרך האומדן - בהתחשב בעלות התקנת המזגן והעובדה שמדובר במזגן שנעשה בו שימוש במשך שנתיים, ושהוא הותקן ביוזמת התובעת ולא בהתאם לבקשת הנתבע - שעל הנתבע להשיב לתובעת סך של 3,500 ₪ עבור הותרת המזגן במושכר. על יסוד האמור לעיל, זכאי הנתבע לסך של 15,368 ש"ח מכספי הערבות הבנקאית, בהתאם לפירוט שלהלן: א. חיוב עבור שכר דירה: 12,600 ₪ ב. חיוב בגין צריכת גז: 893 ₪ ג. חיוב בגין וועד בית: 625 ₪ ד. חיוב בגין נזקים במושכר: 4,750 ₪ ה. קיזוז בגין מזגן שנותר במושכר: 3,500 ₪ - סה"כ: 15,368 ₪ לנוכח מימוש מלוא הערבות הבנקאית, זכאית התובעת להחזר ע"ס 14,632 ₪ (ההפרש בין שיעור הערבות לבין הסכום המגיע לנתבע). על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 יום סך של 14,632 ₪, בצירוף אגרת משפט ע"ס 150 ₪ (בהתאם לשיעור היחסי של הסכום שנפסק), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 1,000 ₪. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום.שכירות