תביעת פיצויים בגין הליך גביה שהתרחש בליווי שוטרים בבית הורי התובע, אשר בעקבותיו נדרשו התובעים לשלם 1,907 ₪, תוך שהובהר להם כי אין מנוס מכך, ותוך שלטענתם נוצר מצג כאילו אנשי הגביה מטעם הנתבעת, מר אשר גרוס ("אשר") ומר יקיר גולן ("יקיר"), הם שוטרים. הסכום אכן שולם, בסופו של יום. הטענות 3. התובעים טוענים, כי הליך הגביה היה פגום בכל אלה: הדו"ח המקורי, דו"ח חניה, לא הגיע לידי התובעים ולא נמסר להם, וביום בו ארע הארוע שלגביו ניתן הדו"ח כלל לא השתמשו ברכב; אישור המסירה שבידי הנתבעת מעיד על מסירה עבור אשה אחרת הנושאת את שמה של התובעת, לידי אחיה מחמוד, בעוד לתובעת עצמה אין אח בשם זה; לאור טענות התובעים בדבר אי קבלת הדו"ח, לא היו הגובים אמורים לטעון שאין מנוס מתשלום; בעוד כתב ההרשאה היה לאשר בלבד, הרי שבפועל האציל זה את סמכויותיו ליקיר, שניהל את עיקר שלבי הליך הגביה, בעוד מעמדו היה של מלווה בלבד; הליך עיקול המיטלטלין ברישום שקדם להליך המתואר היה פיקטיבי ושגוי, באשר לכאורה בוצע בבית אמה של התובעת, בעוד זו לא היתה בבית בשעה הנטענת לביצוע ההליך; הארוע כולו, לרבות הגעת שוטרים לבית המשפחה, הסב עגמת נפש רבה ופגיעה קשה בשמם הטוב של התובעים. 4. מכל הטעמים דלעיל עותרים התובעים לחייב את הנתבעת להשיב להם את סכום הדו"ח ששילמו, 1,907 ₪, לשפותם בסך 1,000 ₪ עבור הזמן שהשקיעו בקשר עם הארוע, ולפצותם בסך 20,000 ₪ עבור עוגמת הנפש והפגיעה בשמם הטוב. 5. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת, לפני הכל, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, מאחר ומשעה ששולם הדו"ח עצמו, כמתואר לעיל, יש לראות את התובעים כאילו הודו באשמה בפני בית המשפט, הורשעו בדין ונשאו את עונשו, ולפיכך לא ניתן לדון שוב בעניין זה בבית משפט אזרחי. באשר להליך הגבייה עצמו, טוענת הנתבעת כי הוא בוצע ללא דופי ועל פי הנהלים, כי לא היה מצג כאילו אנשי הגביה הם שוטרים, כי מעורבותו הערה של יקיר היתה רק מאחר שהתובע תאם איתו את אופן ביצוע התשלום. כי ככל שטענת ההמצאה לאישה אחרת בשמה של התובעת היא נכונה, למפרע, אין הדבר פוגם בתקינות הליך הגבייה, שבוצע על סמך אישור מסירה שנחזה להיות כדין. בסיכומו של עניין טוענת הנתבעת, כי על התובעים היה לשלם את הדו"ח שהוצא כדין, ולמנוע מעצמם את כל הנזקים הנטענים. 6. על טענת חוסר הסמכות משיבים התובעים, כי מאחר שיקיר עצמו אמר לתובעים כי הם יכולים לשלם, ואם הם חושבים שהתשלום אינו מוצדק, הם יכולים להגיש תביעה קטנה, הרי שהנתבעת מושתקת מלטעון לחוסר סמכות. גם לגוף העניין הם סבורים שהסמכות כן נתונה לבית משפט זה. 7. בדיון שהיה בפני נחקרו התובע, התובעת, אמה של התובעת, אחיו של התובע, אשר ויקיר. בסופו של יום, ולאור האמור להלן, איני מוצא צורך להרחיב אודות תוכן עדויותיהם. בניגוד למקובל בבית המשפט לתביעות קטנות, ומחמת אורך העדויות ומורכבות הטענות, סיכמו הצדדים בכתב. דיון והכרעה 8. דין התביעה להידחות. מחמת אופי ההליך, וחרף האריכות בה נקטו הצדדים, ובמיוחד התובעים, ינומק פסק-הדין בקצרה: סמכות 9. ככלל, וגם על פי הפסיקה שצרפו התובעים לסיכומיהם, נעדר בית משפט אזרחי סמכות לדון בטענות נגד ההרשעה הסטטוטורית הגלומה בתשלום קנסות, עפ"י הוראות סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; עם זאת, מוסמך בית המשפט לדון בטענות אודות נזקים שנגרמו עקב הליך הגביה עצמו. 10. לפיכך, בכל מקרה לא היה מקום לשקול דחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות, אלא לכל היותר דחיית רכיב התביעה המתייחס לסכום הדו"ח ששולם. 11. במקרה דנן, נוכח דבריו של יקיר לתובע, מבקשים התובעים לייחס מניעות לנתבעת מלהעלות את טענת חוסר הסמכות העניינית. דברים אלה של יקיר נאמרו לתובע לא בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם, אלא בפגישתם ליד תחנת המשטרה בטייבה, ושוב בפגישתם בחלוף יום או יומיים ליד בית הספר בו עובד התובע, שם גם שולם הדו"ח. הווה אומר - אפילו היינו נכונים לראות בדבריו של יקיר מצג של הנתבעת עצמה, ומכוח כך לייחס לה מניעות כיום, הרי שמדובר בדברים שנאמרו לאחר זמן, ולאחר שניתנה לתובעים שהות להיוועץ בעורך-דין כאוות נפשם. אין ידוע אם עשו כן, אולם החלטתם לדחות את תשלום הדו"ח, ואחר-כך פגישותיו המתואמות של התובע עם יקיר, תוך הקלטת השיחות ביניהם, מעמידה את התובעים, בעיני, כמי שאינם יכולים להסתמך על דבריו של יקיר כאילו רק לאור דבריו בחרו לשלם את הדו"ח על מנת לתבוע החזר לאחר מכן. 12. אני סבור, איפוא, שמשעה ששילמו התובעים את הדו"ח, שוב אינם יכולים להשיג על עצם חבותם לשלמו, מחמת היותם מורשעים בדין ומחמת היות בית משפט זה בית משפט אזרחי. את רכיב החזר התשלום יש לדחות, איפוא, מחמת חוסר סמכות עניינית. תקינות הליך הגביה 13. דא עקא, שאין בכך כדי למנוע מהתובעים לתקוף את הליך הגבייה עצמו, ולתבוע את נזקיהם, אם יוכיחו כי ההליך לא בוצע כהלכה וגרם אגב כך לנזקים. 14. בהתייחס לשני ארועים נקודתיים מבקשים התובעים לטעון כי נגרמו להם נזקים (למעט הנזק הקטן, יחסית, של השחתת זמן) - הליך הגבייה בבית הורי התובע, ומעמד קבלת הכסף ליד מקום עבודתו. לגבי שני אלה, טענת התובעים היא, בראש ובראשונה, כי עצם ההליך היה פגום, מחמת שלא קיבלו הודעה בכתב אודות הדו"ח קודם לביצוע ההליך. 15. בעניין זה ניטשה המחלוקת סביב מסירת ההתראה, אשר אין חולק כי נמסרה - אלא שספק למי נמסרה. אישור המסירה מעיד כי היא נמסרה למחמוד, אחיה של "רימה מטר". התובעת טענה, וטענתה לא נסתרה, כי אין לה אח בשם מחמוד, וכי בירור של התובעים עם אנשי הדואר העלה, כי אלה טעו לסבור שהנמענת היא אשה אחרת בשם רימה מטר, לה אח בשם מחמוד, וכי הוא זה שקיבל את דבר הדואר. 16. אני נוטה לקבל טענה זו, אלא שאיני רואה שיש בה כדי לסייע לתובעים: תקינות הליך הגביה ייבחן לא באספקלריא של בחינת רזיו וצפונותיו של הליך המסירה, אלא בבחינת תקינותו למראית עין, שכן די לה לרשות להסתמך על מסירה-לכאורה, שאם לא תאמר כן, תימצא הרשות נדרשת תמיד לחקור אחר תקינות עבודת הדואר. שעה שהיה בידי הנתבעת אישור מסירה הנחזה להיות תקין בדבר מסירת ההתראה לידי התובעת, זכאית היתה להסתמך על כך בנקיטת הליך-ההמשך של הגביה. ביצוע ההליך 17. הליך הגביה עצמו, איפוא, נעשה כדין. באשר לביצועו, עיקר הטענות נוגעות לחלוקת התפקידים בין אשר, הגובה המוסמך, לבין יקיר, המלווה. לא מצאתי בטענות אלה ממש. איני רואה כל פגם בכך שאשר ביקש מיקיר לתאם את קבלת הכסף מהתובעים; אין בתיאום זה, על פני הדברים, משום חריגה מסמכות. התובע אינו מייחס ליקיר, בפגישתם, נקיטה בהליכי גביה כלשהם או עשיית פעולה היכולה להתפרש כנקיטה בהליך שכזה. כל שהיה הוא חילופי דברים לצורך תיאום התשלום, ובכך לא מצאתי פגם. 18. טענות נוספות נוגעות להתנהלות המסוימת של יקיר, אם באמירת המשפט שממנו ניתן אולי להסיק יצירת מצג של שוטר ("אני חוזר לתחנת המשטרה"), אם בפגישה בתוך שטח חצר התחנה או בסמוך לה (בהתאם להבדלי הגרסאות בין התובע לבין יקיר בנקודה זו) - אולם לא מצאתי כי משהו מכל אלה פוגם בהליך הגביה עצמו, או כי משהו מאלה, בפני עצמו, גרם נזק כלשהו לתובעים. נזכיר, כי הנזק מיוחס לעצם ההגעה לבית הורי התובע בלווית שוטרים, ובהגעה זו לא מצאתי פגם, כאמור לעיל (אף התובעים אינם מצביעים על פגם בעצם השימוש בשוטרי ליווי בתוככי הכפר טירה); ולהגעה הנטענת לבית הספר בו עובד התובע. לשתי נקודות זמן אלה אין נגיעה למצגים שיצר או לא יצר יקיר באשר להיותו שוטר כביכול. משכך, איני צריך להכריע בשאלה אם נוצר מצג כזה, אם לאו. 19. נותרה הנקודה האחרונה, איפוא, והיא מעמד גביית הכסף, בתוך רכבו של יקיר, ליד בית הספר. לא מצאתי בחומר הראיות יסוד לקבל את הטענה כי משהו במעמד זה נעשה באופן היכול לגרום פגיעה או השפלה לתובע, ועל כן לא מצאתי בסיס לטענה כי מגיע פיצוי כלשהו על כך. סיכום ותוצאה 20. לשון אחר, ועל דרך הסיכום: מנקודת ראותם של התובעים, אשר - כך נראה - אכן לא היו ערים לאפשרות התרחשות הליך הגביה, מאחר שככל הנראה לא קיבלו בפועל את ההתראה שקדמה להליך זה, ניתן להבין את תחושותיהם הקשות ואת תרעומתם כלפי הנתבעת, תרעומת שהביאה אותם להצביע על כל כשל נקודתי או מחדל (ככל שהיו כאלה בפועל) בהתנהלות אנשי הגבייה, ולנסות להיאחז במכלול כדי למצוא מזור לכעסם ולעלבונם. אלא, שתקינות פעולות הנתבעת חייבת להיבחן מנקודת ראותה-שלה, ובמקרה דנן, כפי שתיארתי, לא היתה לנתבעת סיבה לסבור שהתובעת לא קיבלה את ההתראה, ועל כן, מנקודת ראותה, פעלה כדין. 21. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה. בשים לב לכל הנסיבות, ולתחושותיהם של התובעים, אשר היו מוצדקות מנקודת ראותם, כפי שציינתי, איני עושה צו להוצאות. המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום (ימי הפגרה אינם באים במניין הימים). משטרהפיצוייםשוטר