העובדות בקציר האומר: התובע, יליד 1945, הגיש נגד הנתבעת תביעה לתגמולי ביטוח על פי פוליסת תאונות אישיות לפיצוי בגין נכות שנגרמה לו עקב תאונת עבודה שארעה ביום 15/6/99 . סמוך לאחר התאונה הגיש התובע לנתבעת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין תקופת אי הכושר שבה היה נתון עקב התאונה, עד לתאריך 24/12/99, והנתבעת שילמה לו את תגמולי הביטוח. בתאריך 2/6/00 ובטרם תום 12 חודשים מיום ארוע התאונה, נבדק התובע על ידי ד"ר דניאל, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מארוע התאונה בשיעור 14.5% . בעקבות ארוע התאונה, הגיש התובע תביעת נזיקין (תיק אזרחי 3782/00) בבימ"ש השלום בעכו, שנסתיימה לאחר מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, פרופ' רופמן, אשר קבע ביום 8/5/02 כי הנכות הצמיתה אשר נותרה לתובע עקב התאונה היא בשיעור של 12% . הוסכם על הצדדים בענין התובענה כי הנכות שנותרה לתובע בעקבות התאונה נשוא התביעה הינה בשיעור 12% בהתאם לחוות דעת של פרופ' רופמן מיום 8/5/02 . ב"כ התובע פנה לראשונה אל הנתבעת בבקשה לתשלום פיצוי בגין 17/6/02. בעקבות פנייה זו וביום 20/2/03, כשמונה חודשים לאחר פנייתו הראשונה של התובע לקבלת פיצוי עקב נכותו, הודיעה הנתבעת כי היא דוחה את התביעה "עקב תקופת התיישנותה שהיא מעל 3 שנים מיום המקרה". לאור תגובה זו, הגיש התובע את תביעתו לביהמ"ש ביום 27/4/03, לתשלום פיצוי בגין הנכות הצמיתה . 2. הפן הדיוני: הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר הוצג בפני ביהמ"ש, וזאת ביום 24/2/04 לפיו הוסכם ביניהם כי בימ"ש יכריע בסוגיות הבאות הנתפסות על ידם כסוגיות משפטיות. כמו כן הוסכם כי במידה וייקבע כי הנתבעת חייבת בתשלום לתובע, הרי מוסכם כי חוות הדעת של פרופ' רופמן, זו בשיעור 12% מיום 8/5/02, היא זה שתהווה בסיס לפיצויים. הצדדים הגישו סיכומיהם, כאשר כל צד מנסח טענותיו בטוב טעם, ואף טרחו והמציאו לביהמ"ש פסק דין אשר ניתן בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע : 529/04 - הראל חב' לביטוח בע"מ נ' דוד אוחיון, על ידי כב' השופט יוסף אילון, לביסוס האסמכתא של התובע, לטענתו כי התביעה טרם התיישנה וזאת בסוגייה המרכזית אשר נפלה המחלוקת בין הצדדים. 3. המחלוקות המשפטיות: המחלוקת המרכזית אשר נפלה בין הצדדים, היא אם התיישנה התביעה, אם לאו. בצד מחלוקת מרכזית זו קמו ועלו שאלות אינצידנטליות כמו האם מהווה התנייה הקבועה בסעיף 3 ו- 4 לפרק 8 א' לפוליסה תנאי מקפח בחוזה האחיד, האם ניהול המו"מ נעשה בתום לב ומשתיק את הנתבעת מלטעון באשר לטענתה כי התובענה התיישנה. מצאתי לנכון להתמקד בסוגייה המרכזית ולשלוח מידי פעם זרוע אשר תגע בסוגיות האגביות עד שתבוא החלטתי בסופה של החלטה זו, וזאת על סמך העובדות המוסכמות ועל סמך המסגרת הנורמטיבית אשר רובצת על המקרה דנן. ואומר, הסוגייה אשר הונחה בפני הינה סוגייה אשר טרם זכתה למיטב ידיעתי להחלטה של ביהמ"ש העליון מבחינת זה ראה וקדש. משמע, הלכה מחייבת אשר בתי המשפט חייבים לנהוג כמותה ומצאתי, שעה שכתבתי החלטה זו הלכות לכאן ולכאן ואומר דעתי במקרה דנן. תחילה אדון בטענת המבקשת להתיישנות התביעה. סעיף 31 לחוק קובע כי:- "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע כי:- "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מכאן תאמר, כי עפ"י החוק מתחיל מירוץ ההתיישנות ביום אירוע "מקרה הביטוח", ועל פי חוק ההתיישנות מתחיל המירוץ ביום בו הגיעה לעולם עילת התביעה. לכאורה, עניין לנו בהוראות סותרות, אלא שכפי שכבר נקבע כי יש לקרוא את סעיף 31 לחוק. בסביבת "דין ההתיישנות" תוך שילובו בהוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, וכפי החלטת כב' השופט אלון שם:- "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח ( - והיא תתחיל ביום שבו נולדה "עילת התביעה" בשל אותו "מקרה הביטוח")". ומן הראוי להביא מדבריו היפים לענייננו כאן: "...אכן, הגורם לנכות יסודו בארוע התאונתי, ברם כיצד ניתן לטעון כי מירוץ ההתיישנות לתביעה שעילתה בפוליסת נכות ותגמוליה נקבעים עפ"י אחוזי הנכות, יחל בטרם התגבשה כלל הנכות נשוא אותה התביעה? לטעמי, ההיגד "קרה מקרה הביטוח" שבסעיף 31 לחוק, אינו אלא הגרעין הפנימי שאין חיותו נפרדת מ"עילת התביעה" העוטפת אותו, "עילת תביעה" כמובנה בהוראות חוק ההתיישנות. עילת תביעה שכזאת לא קמה ולא נולדה, לצורך מרוץ ההתיישנות , כל עוד לא הגיעה לכלל הגיבוש והמסויימות הנדרשים להווצרותה - קרי, לענייננו - קביעת הנכות ושיעור הנכות... ...כוונתי, ס' 31 לחוק חוזה הביטוח, יש לקוראו בסביבת "דין ההתיישנות" המוגדרת בחוק ההתיישנות תוך שילובו בהוראות ס' 6 לאותו החוק... ...אין ס' 31 לחוק חוזה הביטוח בא לשנות מאותה הוראה כללית, גם כשהדברים אמורים בתביעת ביטוח - שכן גם בכזאת לא תתחיל תקופת ההתיישנות אלא "ביום שבו נולדה" עילת התובענה"".... השינוי שאומר לעשות ס' 31 לחוק הביטוח בדין ההתיישנות מתייחס רק לקיצור תקופת ההתיישנות ולא ליצירת "עילת תובענה" מזן אחר ושונה, שאינה מגובשת ואינה מסויימת ככל עילת תובענה באשר היא..." מכאן אנו מוצאים כי צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים על מנת שיזכה המבוטח בתגמולי הביטוח. האחד - נכות מלאה ותמידית; והשני - שהנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה, כשאין חולקין שאירוע תאונתי שלא נגרמה בעטיו נכות צמיתה - אינו מקים עילת תביעה למבוטח. מאלה עולה, כי התאונה, לכשעצמה, אינה עילת התביעה, ולמצער יש להכלילה במונח "מקרה הביטוח", ו"עילת התביעה" תהא הנכות התמידית, הצמיתה שנגרמה כתוצאה מהתאונה. למעלה מכך הרי נמצא כי הפוליסה הדגישה, ולא בכדי, כי הנכות צריך שתהא "תמידית" ועל כן - לא קמה הזכאות לתגמולי הביטוח כל עוד עסקינן בנכות זמנית. אין חולקין כי יש להמתין עד להתגבשות הנזק הסופי, ורק אז יקום חיובה של חברת הביטוח בתשלום, כשסכום הפיצוי תלוי ומותנה בגובה וסוג הנכות הצמיתה שתיפסק למבוטח. ומכאן תמצא לומר, כי כאשר עניין לנו בפוליסה למקרה נכות עקב תאונה, הרי התאונה היא שתהא "מקרה הביטוח", והנכות הצמיתה היא היא "עילת התביעה", ומירוץ ההתיישנות ככל שהוא נוגע לנכות שנגרמה מהתאונה, יחל מהיום בו נולדה עילת התביעה. מסקנה זו אינה עומדת בסתירה להחלטות ביהמ"ש העליון עליהן סומכת הנתבעת, שהרי ברע"א 1395/00 צפריר נ. אררט, ... קבע כב' השופט לוין, כי:- "לעניין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות...". דברים אלה, בכל הענווה, מקובלים עלי, שהרי יש הגיון בקביעה כי מועד קביעת הנכות ע"י המל"ל או מומחה רפואי, הרי הוא מועד שרירותי, ואין בו כדי להוות נקודת זמן על פיה ניתן למנות תקופת ההתיישנות, זאת בין היתר, מהסיבה הפשוטה, שיכול והנכות התגבשה גם לפני שנים ורק בשלב מסויים, מאוחר, החליט המבוטח להבדק ולברר שיעור נכותו. ובעניין שבפנינו הנה טוען המשיב כי את תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות נכותו, ולא מיום קרותה, ולכל המוקדם נתגבשה זו ב - 6/2/00, שהרי המומחה מטעמו, ד"ר דניאל קבע נכות ביום זה. וכאן המקום להדגיש שוב, כי מועד התגבשות הנכות ולא מועד קביעתה הוא הרלבנטי, וגישה זו לא נשללה בהחלטותיו השונות של ביהמ"ש העליון, וכפי שנאמר בבר"ע 529/04 הנ"ל, נכון הוא כי במספר פסקי דין והחלטות של הערכאות הדיוניות העדיפו בתי המשפט גישה פרשנית אחרת, לפיה היום שבו "קרה מקרה הביטוח" הוא בכל מקרה יום אירוע התאונה, גם אם טרם התגבשה הנכות, וזאת מהנימוקים שפורטו באותן החלטות (שהובאו לעיוני), אך עד כה, טרם נפסקה הלכה בביהמ"ש העליון בסוגיה זו התלויה ועומדת בפניו "בגדרו של ההליך אשר ברע"א 4384/03 ...". ועוד ראה בע"א 1105/01 עמיתי דוד נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, שהרציו שם לפי דעת הרוב נכון גם לענייננו, שהרי שם נאמר כי כאשר הנכות הצמיתה מתגלה ומתגבשת כבר ממועד התאונה הנה לא מתעוררת בעיה מיוחדת, שהרי התאונה והנכות מתלכדות למועד אחד, אך לרוב מתגבשת הנכות הצמיתה רק לאחר מועד התאונה, עם השלמת הטיפול הרפואי והתייצבות מצבו הבריאותי של המבוטח, וכל עוד לא התייצבה הנכות, הנה כל רופא שאליו יפנה המבוטח, כדי לקבל חוות דעת לשם הוכחת טענתו כי נכותו תהיה צמיתה, לא יוכל לתת אלא חוות דעת ספקולטיבית. מכאן נקבע שם כמו שיש לקבוע כאן כי המצב בתחום ביטוח נכות מתאונה שונה מהמצב בתחום דיני הנזיקין או דיני הביטוח האחרים - שם די בנזק כלשהו כדי שיווצר מקרה ביטוח, כשלעומת זאת, הכיסוי לנכות מתאונה דורש קיומה של נכות צמיתה. כב' השופטת א. קובו קובעת שם כי המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי אלא מושג בינארי , כשבביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או העדרה של נכות צמיתה. נכות צמיתה, כך נקבע שם, להבדיל מ"נזק" היא מצב סופי ולא מצב מתפתח , ועל כן - כל עוד לא נתגבשה הנכות הצמיתה - אין לדבר על "מקרה ביטוח", זאת בניגוד לביטוח נזקים רגיל שבו "חלקי הנזק" הם רציפים ופרוגרסיבים, ששם משנתגלה נזק כלשהו, מתגבש מקרה הביטוח, ושוב אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק. מתוך כך, סברה כב' השופטת א. קובו, עדיפה הגישה הגורסת כי המועד הקובע לענין חישוב ההתיישנות במועד התגבשות הנכות הצמיתה. השופטת רובינשטיין שהצטרפה לדעתה של כב' השופטת א. קובו הוסיפה עוד כי משמעות המונח "נכות" שלקה בה "המבוטח" היא התגבשותה של המסקנה הרפואית לגבי מהותה של הנכות , שהרי כל עוד מצב הנכות אינו מוגדר וברור אין אפשרות שהמבוטח יתייחס לנושא וגם אין אפשרות שחב' הביטוח תסיק מסקנות ברורות לגבי המקרה, וכך - רק כאשר הנכות לובשת צורה הניתנת להגדרה קבועה, היינו נכות תמידית - מתחיל מרוץ ההתיישנות . ודי באמור לעיל לגרום לדחיית הבקשה, שהרי ניתן לקבוע כי המועד הרלבנטי לדיון הוא לכל המוקדם 2/6/00, כמפורט לעיל, ומכאן - כי התביעה לא התיישנה, הנה אינני מוצא לקבל גישתה מתוך אלה - שהרי כידוע, הטעמים והרציו העומדים בבסיס דיני ההתיישנות הם שניים, האחד - החשש שמעבר לתקופת ההתיישנות לא ישמור הנתבע על ראיותיו, והשני - כי הנתבע רשאי להניח כי לאחר תקופת ההתיישנות, ויתר התובע על תביעתו ובהסתמך על הלכה זו שינה הנתבע מצבו לרעה. וראה לענין זה ברע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות 1992 בע"מ ואח' נ' מ"י ואח' מיום 4.5.04 - אמנם בהליך פלילי אך ההגיון והרציו זהים גם לענין כאן. אם לא מתקיימים שני טעמים אלה, הרי באי קיומם יש כדי ליתן משנה תוקף להחלטתי, ונזכור שוב כי מדובר באיחור קל בלבד (אף שמצאנו כי גם איחור של יום אחד גרם לדחיית תביעה, כשהשיקול היה דווקני, טכני - אך גם אז התייחס לנסיבות המיוחדות שהוצגו), שהרי אין אתה יכול לומר כי נגרם נזק ראייתי כלשהו לנתבעת, שהרי היה ידוע לה, זה מכבר, כי התובע עומד על תביעתו, שהרי אין חולקין כי פנה אל הנתבעת בעבר, דיווח לה כל שאירע, תביעתו לביהמ"ש אינה משום "הפתעה" לנתבעת, שהיתה צריכה לצפות וגם לדעת כי משדוחה היא דרישת התובע לתגמולי ביטוח, תוביל אותו דחייתה אל שערי ביהמ"ש. אדגיש שוב כי הנתבעת טוענת להתיישנות בגין איחור בהגשת התביעה, אלא שבמהלך התקופה שקדמה להגשת התביעה לא שקט התובע על שמריו, אלא פנה ושב ופנה אל הנתבעת בדרישות שונות שנענו בשלילה, מסיבות שאין צורך להעלותן כאן. אין ספק כי ניהול מו"מ שכזה, כפי שנעשה, אין בו לעצור מירוץ ההתיישנות, אך מאידך אין בו לסלול אותה "דרך מילוט" בה בחרה הנתבעת לנקוט בהעלותה טענת ההתיישנות. (ראה בש"א (באר שבע) 1333/04 הדר חב' לביטוח בע"מ נגד אבו סקיק סעדי ס.נ. השופטת טהר שחף) . סוגייה אחת אשר העלה במקרה דנן ב"כ הנתבעת, ואינה עולה בקנה אחד עם החלטתי זו, היא זו הקובעת כי קיימת חובה על הגשת כתב תשובה לטענה שהינה טענת התיישנות . לא נעלם מעיני פסק דינו של כב' השופט ר. שפירא בבר"ע 1753/02, בביהמ"ש המחוזי בחיפה - ציון חב' לביטוח נ' יוסי ג'נח ואח', פדיאור (לא פורסם) 03 (4) 465, אשר דן אף הוא בסוגייית ההתיישנות, אך נראה לי כי במקרה זה שבו דן כב' השופט שפירא, לא היה מקרה זהה למקרה דנן, שכן שם עיקר ההתמקדות היתה בידיעה אם קיימת פוליסת ביטוח, אם לאו, ואם עשה התובע ככל יכולתו על מנת להפרע מחברת הביטוח בטרם חלוף שלוש השנים, מה עוד שבמקרה שם, עמדו לתובע נתבעים נוספים מהם יכול היה להפרע, מבלי שתביעתו תדחה בגין התיישנות. הצדדים התייחסו לדברים אלה בסיכומיהם. ובמלוא הצניעות, דעתי שונה מדעתו של כב' השופט שפירא במקרה זה, שכן עסקינן בטענה שהינה טענה פרוצדורלית ולאו טענה שהינה במישור המהותי כמו כל סוגיית ההתיישנות (ברובה) . לפיכך, שעה שביכר אדם שלא כתב תשובה לטענת התיישנות, לא ישמוט הדבר מתחת רגליו את היכולת להתמודד עם טענה זו, שכן עסקינן בטענה משפטית ולא בטענה של עובדה בדרך כלל . (ראה גם תגובה לסיכומי הנתבעת סעיפי 1 - 7 המקובלים עלי במלואם). ומתוך הנסיבות שהובררו כאן, אין לי אלא לחזור ולהמליץ בפני חב' הביטוח, כפי המלצת ביהמ"ש, כב' השופטת א. זהבה בת.א 121994/01 בש"א 55729/01, תומר כהן נ' כלל חב' לביטוח בע"מ מיום 3.1.02 להבהיר למבוטחיהן, בשלבי המו"מ ביניהם, כי תעמודנה על טענת ההתיישנות, גם כאשר נעשה מו"מ רציף וארוך, שאם לא כן - יכול ותימצא התנהגותן גובלת בחוסר תום לב וניצול לרעה של זכויות דיוניות, שיהא בהן למנוע העלאת טענת ההתיישנות. תוצאת דיון, כפי שטוענת לו הנתבעת, עלולה להיות אף קשה יותר למבוטח התובע, שהרי אם מבוטח שכזה יגיש תביעה לביהמ"ש ולא תימצא בו נכות צמיתה - עלול הוא להיות מחוייב בהוצאות, ויכול והחשש מפני חיוב בהוצאות - ימנע ממבוטחים רבים, שתביעתם עימם, מלתבוע, כשהתוצאה היא גרימת עוול גדול הרבה מזה שאולי יגרם למבטחת. כפי שציינתי במהלך הדיון, עלו טענות נוספות במסגרת המחלוקת אשר נפלה בין הצדדים, אך אלה נבלעו בדיון אשר נדון במסגרת טענת ההתיישנות, כך למשל הסוגייה שאין מדובר בסעיף של תנאי מקפח. כך גם המקרה שבו בימ"ש יכול לקבוע, מקרה בו לא נזקקתי לעשות כן, כי חברת הביטוח נהגה שלא בתום לב ובכך למעשה ליצוק תוכן לסוגייה או עיקרון מהותי הרובץ על כל מערך המו"מ והחוזים עד כדי הפסקת מירוץ ההתיישנות, אך אומר בקצרה כי ניהול מו"מ ללא מתן תשובה במשך 8 חודשים יש בו כדי יציקת יסוד לטענת שיהוי וחוסר תום לב. סוף דבר - אני מוצא לדחות טענת הנתבעת להתיישנותה של התביעה. הצדדים יודיעו לביהמ"ש תוך 30 יום מהיום בדבר הדרך לסיום התובענה. המזכירות תשלח עותק מההחלטה לצדדים. ניתנה היום כ"ח באב, תשס"ד (15 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים. שמעון שר, שופט אי כושר עבודה