חיפוש באתר גלילה הורנשטיין, עו"ד

גלילה הורנשטיין, עו"ד

נרשמ/ה כמייצג/ת בהכרעה המשפטית להלן





בית המשפט המחוזי בירושלים      פשר000306/00      
     בשא 1550/03בשא 2654/03בשא 4403/04בשא 4716/04בשא 4920/04בשא 4978/04בשא 5608/04      
בפני:      כבוד השופטת חנה בן-עמי            17/08/2006      


בעניין:ובעניין:ובעניין:ובעניין:ובעניין:ובעניין:ובעניין:ובעניין: ובעניין: ובעניין: חוק העמותות, תש"ם-1980פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983עמותת בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים (בפירוק)רו"ח דורון שורר, בתפקידו כמפרק העמותהע"י ב"כ עו"ד זיו לברופאי העמותהע"י ב"כ עו"ד סימון סייףעובדי העמותהע"י ב"כ עו"ד גלילה הורנשטייןגמלאי העמותהע"י ב"כ עו"ד כרמלי-אמנון ושות'המוסד לביטוח לאומיע"י ב"כ עו"ד רחל סובולנציבות מס הכנסה – יחידת הפירוקיםע"י ב"כ עו"ד אריק שמירהיועץ המשפטי לממשלהע"י ב"כ פרקליטות מחוז ירושליםכונס הנכסים הרשמיע"י ב"כ עו"ד יונתן קירש                









ה ח ל ט ה


אקדמות מילין:

1. בעקבות בקשה שהוגשה, ע"י קבוצת עובדים שמשכורותיהם לא שולמו וכן ההסתדרות הכללית החדשה, לפירוקה של עמותת בית החולים הכללי משגב לדך, ירושלים (להלן: "העמותה" או "ביה"ח"), ומשדו"ח שהוגש ע"י המנהל המיוחד שמונה ע"י ביה"מ הצביע על כך שלא ניתן להמשיך ולהפעיל את ביה"ח עקב קשיים שונים, ובעיקר נוכח קשיים כספיים אליהם נקלעה העמותה וכשלון כלכלי בהפעלת ביה"ח, ניתן, ביום 1.3.01, צו פירוק זמני נגד העמותה, ורו"ח דורון שורר מונה כמפרקה הזמני.

החל מהתאריך האמור חדלה העמותה מלספק שירותים רפואיים (למעט שירותים הקשורים בניהול ארכיב, רשומות רפואיות וכיו"ב), וביום 9.12.02, לאחר שביה"ח נמכר ונוכח דו"ח אקטוארי שהצביע על כך כי מצבה הכספי של העמותה המשיך והתדרדר, ניתן ע"י ביה"מ צו פירוק קבוע.
2. העמותה, שעיקר פעילותה ועיסוקה היו בתחום המילדות, רכשה, כשנה לפני מתן צו הפירוק הזמני, פוליסת אחריות מקצועית מאריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"). משפג תוקף הפוליסה – ביום 31.3.01 – ובהתייחס לעמדתו החד משמעית של ב"כ היועה"מ לממשלה, כי אין לחלק דיווידנדים כל עוד לא הובטח מקור לתשלום פיצויים לילודים שנפגעו ע"י ביה"ח או עובדיו בגין רשלנות רפואית, הורה ביה"מ על המשך רכישת כיסוי ביטוחי מחברת הביטוח במסגרת פוליסות ביטוח מסוג "יום הגשת התביעה", באופן המקנה לעמותה ולעובדיה הגנה מפני תביעות המוגשות בתקופת הפירוק.

3. מאז ניתן צו הפירוק עמד ב"כ היועה"מ באופן עקבי על עמדתו כי הוא מתנגד לחלוקת דיווידנד נוסף כלשהו לנושי העמותה, כל עוד לא הוסדר נושא הנושים הנזיקיים העתידיים, לרבות לאחר תום תקופת הפירוק.

בעיקר בהתייחס לעמדה זו, שב"כ היועה"מ ביסס אותה על האינטרס הציבורי, וכן על טובתם של עובדי ביה"ח ורופאיו שתביעות נזיקין תוגשנה נגדם ע"י נושים עתידיים ובהעדר כיסוי ביטוחי הם ימצאו עצמם מתמודדים ישירות מולן, הורה ביה"מ פעם אחר פעם על חידוש תוקף פוליסת הביטוח, תוך שבד בבד ניתנו הוראות לענין קיום מכרז ובדיקת הצעות לעריכת ביטוח אחריות מקצועית לשנים הבאות, לרבות אלה שלאחר תום תקופת הפירוק. דא עקא, עקב הקושי באיסוף וניתוח נתונים, שחלקם הגדול היה בלתי נגיש, ונוכח הסיכון המיוחד הכרוך בביטוח האמור, נרתעו חברות ביטוח ישראליות מהגשת הצעות לכיסוי ביטוחי לתקופה שלאחר הפירוק. בנסיבות אלו, ושוב עקב יזמתו ועמדתו החד משמעיים של ב"כ היועה"מ, הורה ביה"מ (כב' הנשיא ו' זיילר) כי תיערך מצגת ביטוחית לחיתום הסיכון ע"י מבטח משנה בחו"ל. עקב כך פנה המפרק אל מדנס סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "מדנס"), המתמחה בביטוח אחריות מקצועית, שלקחה על עצמה להגיש מצגת כאמור, ואולם זו התמהמהה בהגשת המצגת, עקב קשיים שנקרו בדרכה, שכן, כפי שהתברר - לצורך הכנתה נדרשו נתונים שהשגתם כרוכה בהשקעת זמן וטרחה רבה.

4. נוכח נסיבות אלו - משהועבר התיק לטיפולי - הוריתי (בהחלטה מיום 10.4.05) על זימונו של נציג מדנס לדיון; כ"כ הוריתי כי המפרק יגיש, בתוך 30 יום, הצעה לחלוקת דיווידנד ביניים בסכום של כ-5 מליון ₪ בין הנושים השונים.

התייצב נציג מדנס בביה"מ הוברר כי אין בידו להעריך משך הזמן שעוד נדרש לצורך הגשת המצגת, מה גם שלדבריו לא ברור כלל אם ניתן להשיג מלוא הנתונים הנחוצים.

משהוברר כי הסיכוי לקבלת מצגת חיתום בזמן הנראה לעין הינו קלוש, הושגה, במהלך הדיון, הסכמת נציג חברת הביטוח וכן ב"כ כל הצדדים כי עד להחלטה אחרת תחודש הפוליסה מידי חודש, עם הודעה מוקדמת לגבי החודש שלאחריו. זאת בהנחה שאמנם, בתוך זמן קצר ניתן יהיה לגבש הסדר נושים לחלוקת הדיווידנד, בדרכים אלטרנטיביות שהוצעו ע"י ביה"מ.

ואולם, אף כי לצורך זה קויימו שתי ישיבות נוספות, בסופו של יום התברר כי גם ההוראה לענין חלוקת דיווידנד ביניים לא נשאה פרי, משנוכח התנגדות ב"כ היועה"מ וכן המל"ל, לא הגיש המפרק הצעה כלשהי לחלוקת כספים.

משלא ניתן היה לקדם פתרון מוסכם, וגם נסיונות לקבל תמונת מצב ברורה של העלויות העלו חרס, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב בכל השאלות שנותרו במחלוקת, שעניינן האחריות הביטוחית וכן חלוקת הדיווידנדים לקבוצות הנושים השונות.
חלק א' - סוגית האחריות הביטוחית

5. כבר בישיבת ביה"מ מיום 9.12.02, בה נדונה הפיכת הפירוק הזמני לפירוק קבוע, הודיע ב"כ היועה"מ כי הוא מתנגד לחלוקת דיווידנד נוסף כלשהו כל עוד לא תושלם תמונת הביטוח. עמדה זו הנחתה את ב"כ היועה"מ לאורך כל המהלכים בתיק זה. כך, למשל, בישיבה מיום 29.10.03 (בפני ס' הנשיא, השופט ד' חשין), אמר ב"כ היועה"מ:

"זה תיק תקדימי לכל כיוון ולכן היועץ המשפטי לממשלה התייצב להליך. הדבר הובא לעניינו של היועץ. בכל זאת זה בית חולים שהתפרק. יש שאלות משפטיות נכבדות, שחברי גם לא מצא להם הד במשפט הישראלי; צריך לבדוק את כל שיטות המשפט... את השאלה יצטרכו לברר עד תום ועד אז הכספים צריכים להישאר בקופת הפירוק. לא מדובר בשאלה תיאורטית אלא מעשית..." (עמ' 5 לבש"א 2654/03).

יתר על כן, ב"כ היועה"מ לממשלה התנגד להצעת חברת הביטוח אריה לביטוח ביה"ח לתקופה של שבע שנים, שכן סבר שיש למצות תהליכי בדיקה להצעה לביטוח עד לתום תקופת ההתיישנות. יצויין כי בהתייחס לכך כי התביעות הצפויות הן ברובן תביעות של ילדים אשר נולדו בבית החולים ונפגעו במהלך לידתם ו/או בסמוך לאחר מכן, עומדת להם תקופת התיישנות כוללת של 25 שנים ממועד היוולדם, תוך שאפשר, כי תקופה זו תוארך במסגרת החריג הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (בהתייחס להתיישנות שלא מדעת) למשך 3 שנים נוספות.

6. לטענת ב"כ היועה"מ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיונים שקויימו (בפני הנשיא ו' זיילר, ס' הנשיא ד' חשין וכן בפניי), נוכח נסיבות תיק זה לפיו מפורק בישראל לראשונה בית חולים ליולדות, יש ליתן משקל ומעמד לנושים הפוטנציאליים של העמותה, שכן אלו ייוותרו בתום ההליך למול שוקת שבורה, כאשר ביטוח בית החולים לא יחול עוד על מקרים שארעו בביה"ח ולא דווחו למבטחת עד לתום מועד הביטוח (ביטוח מסוג של יום התביעה).

לטעמו ביטוח תאגיד רפואי הנמצא בהליכי פירוק מפני רשלנות רפואית מקצועית שהובילה לפגיעה בילודים קטינים – כאשר חלקם אף אינו יודע עדיין על פגיעתו - צריך לעמוד בראש מעייניו של ביה"מ, המופקד על האינטרס של הקטינים "שאין בידם לבוא ולהתייצב בפניו". עוד סבר, בניגוד לדעת העובדים והגמלאים, כי עמדתו זו מייצגת גם את טובתם, שבהעדר ביטוח עשויים לעמוד בפני תביעות אישיות שתוגשנה נגדם ע"י הנושים העתידיים, שכן, כדבריו, כל העת זורמות תביעות בגין פגיעות קשות ואילמלא הכיסוי הביטוחי היה החוב רובץ עליהם.

7. בהתייחס לאלו, אף שב"כ היועה"מ היה ער לקשיים שעמדו לפתחו של המפרק והזמן הרב שנדרש עד שהוברר כי אין חברת ביטוח בישראל שתהיה מוכנה לבטח את הנושים העתידיים, הוא עמד על כך שמדנס תגיש תמונת העלות של ביטוח רפואי עתידי גם לתקופה שלאחר תום הפירוק - דבר שגזל זמן יקר נוסף. (ר' בענין זה גם תגובת ב"כ היועה"מ בבש"א 5608/04).

8. משהוברר כי אין כל דרך לקדם בהסכמה חלוקת דיווידנד או הסדר בדרכים שהוצעו ע"י ביה"מ, וב"כ המפרק הבהיר כי יש לצפות כי בכל החלטה שתינתן בתנאים אלו יוגשו ערעורים ע"י קבוצות המתדיינים השונות - דבר שיגרור בזבוז זמן נוסף, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב בכל השאלות שנותרו במחלוקת.

דא עקא, אף במועדים להגשת סיכומיו לא עמד ב"כ היועה"מ, משהגיש בקשות דחייה חוזרות ונישנות.

והעיקר, סיכומים לגוף הענין לא הוגשו ע"י ב"כ היועה"מ לממשלה עד עצם היום הזה. במקום זה הוגשה, ביום 25.6.06, "עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה", במסגרתה לא הובאו נימוקים משפטיים כלשהם להצדקת טענותיו לענין מעמדם של נושים עתידיים בהליכי פירוק. במקום זה נטען כי בהעדר מצגת ביטוחית מעודכנת "יש לשאוף לאיזון בין זכויותיהם של נושים נזיקיים עתידיים לבין זכויותיהם של נושים אחרים, והעובדים והגמלאים בכלל זה...", ו"אחת הדרכים להגיע לאיזון המוצע היא להורות למפרק לפרסם הודעה לציבור הרחב, ובה מועד החלוקה, וזאת בטרם יינתן צו לחלוקת הכספים. פרסום כאמור יגרום לכך שהורי קטין שנפגע יהיו מודעים לזכותם להגיש תביעה בטרם תתרוקן קופת הפירוק, אף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות לתביעתו... מוצע לקבוע תאריך יעד של כ-12 חודשים".
עוד נאמר שם "כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה, כי על המפרק חלה חובת זהירות כלפי כל תביעה שתוגש בטרם יסתיים הליך הפירוק, גם לאחר תום שנים עשר החודשים האמורים לעיל, ויהיה עליו להביא בחשבון הכולל תביעות נוספות ככל שיוגשו, גם בטרם סיום הליך הפירוק".

9. מעבר לצורך יוער כי "הצעה" זו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לא זאת שהיא הועלתה ע"י ביה"מ, אף כי נדחתה בנסיבות שפורטו, אלא, שבצדק טוען המפרק כי הוצאתה לפועל של הצעה זו עלולה להביא לביטול פוליסת הביטוח הנוכחית, באופן שיותיר את קופת העמותה חשופה לתביעות, לרבות מצידו של המבטח בפוליסה הנוכחית, בשל קיום הסכם הביטוח בחוסר תום לב; מה גם שלפי הוראות הדין והפסיקה כל עוד לא ניתן צו חיסול נגד העמותה ניתן לפתוח בהליכים נגדה, בכפוף להוראות סע' 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות").

עוד יש טעם בטענת המפרק כי פנייה להזמנת תביעות של נושים נזיקיים יש בה משום אפלייה כלפי נושים אחרים בעלי מעמד זהה אשר אחרו בהגשת תביעות מטעמם.

10. ממילא בהעדר נימוק משפטי כלשהו, ניתן היה לדחות על אתר הטענה לענין זכויותיהם של תובעים נזיקיים עתידיים במסגרת הליכי פירוק, תוך חיוב המדינה בהוצאות שישקפו את הנזק שנגרם לנושי העמותה, שזכויותיהם קופחו במהלך השנים משנאלצו להמתין לחלוקת דיווידנדים, בעיקר עקב עמדתו העיקשת של ב"כ היועה"מ לממשלה.

יחד עם זאת, משהתייחסו המפרק וכן ב"כ הצדדים האחרים לסוגיה זו, ומאחר שעמדה זו של ב"כ היועה"מ לממשלה השפיעה במידה רבה על מהלכי הפירוק, תידון השאלה המשפטית לגופה.

למען הבהירות יוער כי גם המפרק תמך ברכישת ביטוח אחריות רפואית למשך תקופת הפירוק, והמחלוקת בין הצדדים היתה אך בשאלת הכיסוי הביטוחי בתום הפירוק.
11. לענין רכישת ביטוח אחריות מקצועית במהלך תקופת הפירוק, ציין המפרק כי אף שהיה ער לכך כי יש בכך משום העדפה מסויימת של הנושים העתידיים על פני נושיה האחרים של העמותה, רכישת ביטוח כאמור עולה בקנה אחד עם האינטרס של כלל הנושים, שכן קיומו של הביטוח מנע את הצורך לשלם מתוך קופת הפירוק את סכומי הפיצויים אשר נפסקו לזכותם של נושים נזיקיים, בהתייחס לכך כי סכום הפרמיה המשולם אינו שקול כנגד הסכומים העלולים להיפסק לחובת העמותה. עמדה זו גובתה ע"י נציגי הנושים העיקריים (חברי הוועדה המלווה), כמו גם הכנ"ר, וזכתה לאישורו של ביה"מ כבר מראשית הדרך.

עוד צויין על-ידו כי הערכה זו הובררה כנכונה הואיל ובמהלך תקופת הפירוק הוגשו נגד העמותה, כמו גם נגד רופאים והצוות הפרה-רפואי, תביעות רבות בהיקף כספי ניכר, שאינו שקול כנגד סכומי הפרמיה ששולמו. מה גם שרכישת הביטוח היטיבה עם אנשי הצוות הרפואי שבהעדרו היו נחשפים באופן אישי לתביעות מצד הניזוקים.

לטעמו של ב"כ המפרק מסיבות אלו ממש מן הראוי שהכיסוי הביטוחי שנרכש יימשך עד לתום תקופת הפירוק.

12. לענין רכישת ביטוח אחריות מקצועית לעמותה לתקופה שלאחר תום הליכי הפירוק ציין ב"כ המפרק כי סוגיה זו התעוררה מאחר והעמותה הפעילה בית חולים (שעיקר עיסוקו בתחום המיילדות) וכפועל יוצא מכך מוגשות, ועתידות להיות מוגשות נגדה, תביעות נזיקין בגין רשלנות רפואית על ידי נושים שונים (לא רצוניים) אשר ניזוקו כתוצאה מן הטיפול הרפואי שניתן להם בבית החולים. החשיפה לתביעות כאמור היא בעיקרה מצד אותם נושים אשר דבר פגיעתם לא דווח בעבר על ידי העמותה לחברות הביטוח שביטחו אותה בביטוח אחריות מקצועית (Incurred But Not Reprorted).

עוד כפי שהובהר על-ידו בחלק משנות פעילותה של העמותה היא לא קיימה ביטוח אחריות מקצועית, או שקיימה ביטוח אשר סיפק כיסוי חלקי בלבד (רק לחלק מאנשי הצוות הרפואי והפרה רפואי). יתר על כן, פוליסות הביטוח שרכשה העמותה (בתקופות בהן היה קיים כיסוי ביטוחי) היו מסוג "יום הגשת התביעה", להבדיל מ"יום קרות הארוע", באופן שהן מעניקות כיסוי ביטוחי רק לתביעות שהוגשו במהלך תקופת חלותה של הפוליסה.

לפיכך עיקר החשיפה לתביעות הוא מצד הנושים העתידיים שעניינם לא דווח לחברת ביטוח כלשהי לאורך הדרך, ככל שהיה קיים כיסוי ביטוחי במועד הרלבנטי, וכמובן מצד אלה שניזוקו בתקופה בה לא היה קיים כיסוי ביטוחי כלשהו, או שהיה קיים כיסוי ביטוחי חלקי בלבד, ככל שתקופות ההתיישנות הנוגעות לכך טרם חלפו.

לכך יש להוסיף את העובדה כי חברת הביטוח אשר העניקה לעמותה כיסוי ביטוחי בתקופה שקדמה לפירוק התנתה את הסכמתה לבטח את העמותה גם לאחריה בכך שהכיסוי הביטוחי יחול רק בנוגע לארועים שהתרחשו החל מיום 1.1.93.

ממילא, בהעדר כיסוי ביטוחי בתקופה שלאחר תום הליכי הפירוק, סביר להניח, כי התובעים יפנו את תביעותיהם כנגד גורמים אחרים, כגון הצוות הרפואי והפרה-רפואי וכן מדינת ישראל (משרד הבריאות).

13. עוד ציין ב"כ המפרק בסיכומיו כי גם בשיטות משפט אחרות בהן קיימות הוראות בדבר נשייה עתידית, בין אם מכוח החוק ובין אם מכוח הפסיקה, נקבע כי יש צורך לאפיין את אותה קבוצת נושים ולגדרה ע"מ שניתן יהיה לבדוק האם יש לחבריה זכות להגיש תביעות בנות הוכחה בפירוק. ככל שאכן יש להם זכות כאמור, ניתן, באמצעות הגדרת הקבוצה, והגדרת עילות התביעה שבידי חבריה, ליתן את המענה הטוב ביותר לצרכיה, מבלי לפגוע באינטרסים של יתר הנושים.

משפט משווה:

במסגרת סקירה שהובאה ע"י ב"כ המפרק הנוגעת לדין הזר, הוא הפנה להוראות הדין באנגליה, עליהן נסמכו ופורשו הוראות הדין בישראל, לרבות פקודת הפשט"ר, שיש בהן כדי להצביע על השוני הברור בהגדרת חובות בני תביעה בפש"ר ובפירוק, כדלקמן:

על פי סעיף 382 לחוק פשיטת הרגל, 1986 (1986, Insolvency Act) וכן בהוראות כונס הנכסים הרשמי האנגלי למפרקים ובעלי תפקידים, חובות בני תביעה בפירוק כוללים חבות בנזיקין, ואין כל חשיבות לכך אם חוב וחבות הינם קיימים או עתידיים, ודאיים או מותנים, אם ניתן לכמתם באמצעות הוראות חוק ופסיקה ברורים אם לאו. כל זאת בכפוף לכך, כי המעשה שבגינו צמחה החבות אירע עובר למועד הקובע.

בסע' 553 לחוק החברות האנגלי משנת 2001, נקבע כי כל החובות וכל התביעות, הקיימים או העתידיים, הוודאיים או המותנים, הם בני תביעה בפירוק.

“CORPORATIONS ACT 2001 - SECT 553
Debts or claims that are provable in winding up
(1)  Subject to this Division, in every winding up, all debts payable by, and all claims against, the company (present or future, certain or contingent, ascertained or sounding only in damages), being debts or claims the circumstances giving rise to which occurred before the relevant date, are admissible to proof against the company”.


כפי שצויין ע"י ב"כ המפרק, בהקשר זה נפסק על ידי בית המשפט העליון באוסטרליה בענין Silbermann V Onc. Tel Ltd (In Liquidation) Unreported, Supreme Court of New South Wales per Gzell J. 15 April 2002)), כי חרף הלשון המרחיבה של סעיף 553 הנ"ל, המחוקק לא התכוון לכלול בגדר תביעות בנות חוב בפירוק כל תביעה עתידית:

It is unlikely that s553(1) of the Act was intended to "extend the category of future claim to any obligation
that comes into existence at any time in the future. Such an interpretation would place an intolerable burden on a
liquidator whose responsibility it is to determine which
."claims are to be admitted to proof and in what amounts


עוד נאמר שם כי בעקבות אירועים של חדלות פירעון אשר נבעו, בין היתר, בשל מספר רב של תביעות, קמו ועדות שמטרתן היתה לבחון את המצב החוקי והמשפטי ולהמליץ על שינויים. אחת מהוועדות האמורות הינה וועדת החקירה המיוחדת בנושא מחקר רפואי וקרן הפיצויים (Special Commission(of Inquiry into the Medical and Compensation foundation. במסגרת מסקנות הוועדה, הועלה הצורך ביצירת מסגרת חקיקתית אשר תמנע חוסר וודאות ותאפשר אחידות ושוויון בהליכי חדלות הפירעון, לרבות בנוגע לנושים העתידיים, אשר במסגרת החקיקה הקיימת באוסטרליה אינם זוכים להכרה.

בארה"ב על פי סעיף 101(5) ל-US Bankruptcy Code, הזכות לפיצוי הינה תביעה בת חוב בפירוק – בין אם זכות זו נקבעה במסגרת של פסק דין ובין אם לאו; בין אם היא לסכום קצוב ובין אם לאו; בין אם היא קבועה או מותנית; בין אם התגבשה לכלל תביעה ובין אם לאו; בין אם היא מוסכמת ובין אם במחלוקת, בין אם מקורה בחוק או בדיני היושר; בין אם היא מובטחת ובין אם לאו:

Claim means -“
(A) right to payment, whether or not such right is reduced to judgment, liquidated, un-liquidated, fixed, contingent. matured, un-matured, disputed, undisputded, legal, equitable, secured or unsecured; or
(B) right to equitable remedy for breach of performance if such brench gives rise to a right to payment, whether or not such right to an equitable remedy is reduced to judgment, fixed, contingent, matured, un-matured, disputed, undisputed, secured or unsecured".

לסיכום, צויין כי חרף העובדה כי סוגית הנושים העתידיים, ובמיוחד אלה הנזיקיים, עלתה לתודעת המשפט הבינלאומי כבר לפני כ-30 שנה, היא טרם הוסדרה כראוי במסגרת הסדר חקיקתי ועדיין מצויה בהליכי בחינה, פיתוח ושינוי, וכי במדינות אחדות בחרו להקים קרן תביעות, ולא לרכוש ביטוח אחריות מקצועית, וזאת הן לנוכח הקושי הכרוך בהערכת היקף הנשייה והסיכונים הביטוחיים הצריכים לענין והן לנוכח העלויות האסטרונומיות הכרוכות בכך.

הדין בישראל:

14. אמנם בדין הישראלי – בין בחקיקה ובין בפסיקה – לא ניתן מענה מפורש לסוגיית נשייה עתידית במסגרת הליכי חדלות פרעון, ויכול שזהו ענין שהמחוקק צריך ליתן דעתו עליו. יחד עם זאת, נראה כי אין ביה"מ נזקק למשפט משווה בבואו להכריע בסוגיה זו, שכן לענין תביעות דמי נזק בלתי קצובים נתן המחוקק הישראלי את דעתו:

סע' 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1981 (להלן: "פקודת פש"ר"), קובע:

"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל".

בסע' 72 לפקודה נקבע סייג להוראה זו, כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף 71 –
(1) תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה,... אינן בנות תביעה בפשיטת רגל;".
(ההדגשות כאן ולהלן לא במקור).

הוראות אלו בפקודת פשט"ר חלות על חברה בפירוק מכוח הוראות סע' 352 ו-353 לפקודת החברות, הקובעים כדלקמן:

”352. בכפוף לתחולתם של דיני פשיטת רגל על חברות חדלות פרעון, ניתן בכל פירוק לתבוע מהחברה כל חוב קיים או עתיד, ודאי או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, ויש לשום ככל האפשר שומה צודקת את ערך החובות שהם מותנים או בלתי קצובים.
353. בחברה חדלת פרעון ינהגו על פי דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידות או מותנות ולקבלת דיבידנד" (ההדגשות לא במקור – ח'ב').

בהתאמה, חלות ההוראות האמורות אף על עמותות שבפירוק, מכוח סעיף 54 לחוק העמותות, התש"ם-1980.

15. בהתייחס לאלו, תביעות נזיקיות שלא התגבשו לסכום קצוב באמצעות הסכם או עפ"י פסק דין בטרם הגשתם למפרק במסגרת הוכחת החוב בפירוק נשייתם אינה ברת תביעה במסגרת הפירוק. (ר' בענין זה גם ת"א (ת"א) 267/76 מירון בן ציון ופריבס, עו"ד נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) פ"ד נא(2) 485, 495).

כפי שגורסת המלומדת פרופ' צ' כהן בספרה פירוק חברות, הוצאת תש"ס-2000, עמ' 267: "ההגיון העומד, כנראה, מאחורי חריג זה הוא שבתביעה כזו יש להכריע הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הפיצוי – הכרעה שעשויה להיות סבוכה". כך גם סבור פרופ' א' פרוקצ'יה, בספרו דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל, התשמ"ד-1983 (עמ' 229), כי מטרתו של סע' 72(1) לפקודת פשט"ר היא שלא להעמיס על הנאמן את העול הכרוך באומדן התביעה שאינה קצובה, אומדן שעלול להיות ארוך וסבוך, בעוד האינטרסים של הנושים בניהול יעיל של פשיטת הרגל מחייבים כי היא תתנהל במהירות וביעילות.

16. הפועל היוצא מהאמור הוא כי על נושה נזיקי שנשייתו טרם נקצבה למועד מתן צו הפירוק לבקש מביה"מ לפתוח בהליכים (או להמשיך בהם) ורק לאחר מתן פסק הדין הוא יכול להמציאו למפרק כהוכחת חוב.

בהנחה שבקשות מהסוג האמור תעתרנה, ותביעות נזיקיות אמנם תלויות ועומדות בביה"מ, על המפרק להתחשב בהן בעת חלוקת הדיווידנד לנושים. בענין זה נאמר ע"י פרופ' צ' כהן:

”המפרק צריך להביא בחשבון את התביעות הנזיקיות התלויות ועומדות בעת חלוקת מסת הנכסים על ידיו ולבצע את ההפרשות הדרושות לצורך כיסוי תביעות אלה. המפרק אינו יכול לסיים את הליך הפירוק, כל עוד תביעות נזיקיות תלויות ועומדות בפני ביה"מ. אולם אין בתביעות הנזיקיות התלויות ועומדות כדי למנוע מהמפרק לשלם את דיווידנד הפירוק לנושים הזכאים לכך. על המפרק להפריש רזרווה עם מרווח בטחון, שתאפשר לו לשלם גם את המגיע לנושים הנזיקיים שתביעתם מתבררת בביה"מ" (שם, עמ' 267).

הא – ותו לא. מי שלא טרח להגיש תביעה לביה"מ - שהן לפי המלצתו של פרופ' פרוקצ'יה והן לפי המלצתה של פרופ' צ' כהן, מן הראוי למצוא דרך שתאפשר דיון מהיר בהליכים הנדונים (ר' צ' כהן, שם, עמ' 267-268) – נשללת ממנו האפשרות להגיש הוכחת חוב בהליך הפירוק.

17. יוער כי אותה מטרה עצמה, שעניינה ניהול מהיר ויעיל של הליך פשיטת הרגל – ובהתאמה פירוק חברה - באה לביטוי גם בהוראת סע' 71(ב) לפקודת פשט"ר, לפיה:

”נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע"
פקודת הפשט"ר, כפי שתוקנה בשנת תשנ"ו, מחייבת, איפוא, כל נושה להגיש את תביעת החוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס. הכנ"ר או הנאמן, כמו גם המפרק, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישו במועד שנקבע.

המועד הקובע לקיומו של חוב בר תביעה במסגרת הליכים לפירוק חברה הוא יום מתן צו הפירוק (תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987, המפנה ל"תאריך הקובע שבסע' 354(ה) לפקודת החברות").

18. ואף זאת "העיקרון שלפיו יש לחלק באופן שוויוני את נכסיו של פושט הרגל, הוא עקרון יסוד בדיני פשיטת הרגל. הוא הדין באשר לחלוקת נכסי תאגיד (ר' סע' 353 לפקודת החברות). על כן נפסק לא אחת כי הוראות וכללים הסוטים מעקרון השוויון והקובעים דין קדימה או דין הדחיה של חוב בפירוק או בפשיטת רגל, יש לפרשם על דרך הצמצום..." (ע"א 3929/02 רויטל לוין כרם נ' עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 364).
ממילא, אפילו היה מוכח כי תביעות לדמי נזק בלתי קצובים הינן בנות תביעה בהליכי פירוק, יש בהקצאת סכום כסף לרכישת כיסוי ביטוחי עבורם, משום העדפת נושים, האסורה על פי הדין.

מן הכלל אל הפרט:

19. הנה כי כן, לא זאת שעל פי הדין הישראלי, תביעות לדמי נזק בלתי קצובים אינן בנות תביעה בהליכי פירוק, אלא שנוכח הפרסומים הרבים שהיו סביב פירוקה של העמותה והזמן שחלף מאז מתן צו הפירוק, ניתן להניח כי מי שנגרם לו נזק כאמור, דאג להגשת תביעה לביה"מ כדין. מכל מקום אל מול האינטרסים של נושים נזיקיים שטרם הגישו תביעותיהם עומדים האינטרסים של קבוצות נושים אחרות – לרבות העובדים והגמלאים, שחלקם בנשייה הולך וננגס עם כל יום שעובר.

למרבה הצער, למרות כל ההחלטות שניתנו, אין גם עתה בפני ביה"מ תמונת מצב כלשהי לענין תביעות שהוגשו – בין שניתן בהן פסק דין ובין שהן תלויות ועומדות. לא כל שכן, הערכה לגבי נושים נזיקיים שטרם הגישו תביעותיהם. ואמנם יתכן כי בסופו של יום יפנו נושים אלו תביעותיהם גם נגד המדינה (משרד הבריאות); ואולם, לא זאת שטענת ב"כ היועה"מ לממשלה כי האינטרס הציבורי מחייב הגנה על קטינים אינה מדוייקת, שכן בוודאי חלק לא מבוטל של הנושים העתידיים הינן אמהות או אף חולים אחרים שטופלו בביה"ח, אלא, בצדק שואל ב"כ המפרק - מדוע המדינה, הסבורה עתה (ולפחות עד למועד הגשת עמדתה), כי יש צורך בכיסוי ביטוחי עד לתום תקופת ההתיישנות, לא דאגה לפקח על קיום תנאי הביטוח שרכשה העמותה במרוצת השנים, שכן, אילמלא עשתה כן, לא רק שהעמותה לא היתה נאלצת לשאת מקופתה בתשלום פיצויים לניזוקים, אלא שהיה מובטח כי הפוליסות יכללו סעיףRUN OFF מתאים, בהתחשב באופי פעילותה ובסוג התביעות הצפויות ותקופות ההתיישנות שלהן.

בהתייחס לכל אלו יש לקבוע כי חלוקת הדיווידנדים תיעשה בהתעלם מקיומם של נושים נזיקיים, אם הללו טרם הגישו תביעתם לביה"מ.

חלק ב' - סוגיית הזכאות לדיווידנדים לקבוצות העובדים השונות:

20. במסגרת טיפולו של המפרק בהוכחות החוב שהוגשו ע"י פרטים וקבוצות שטענו לקיום יחסי עובד-מעביד בינם לבין העמותה, או לזכויות שצברו מכוח עבודתם בביה"ח, הוגשה על-ידו – במסגרת בש"א 4978/04 – בקשה למתן הוראות, בסוגיות שיפורטו להלן. כ"כ הוגשו בקשות ע"י חלק מרופאי ביה"ח שעבדו כתורני חוץ ולא הוכרו ע"י המפרק כעובדים הזכאים לפיצויים בדין קדימה (בש"א 4920/04), וע"י גב' קלודין חורי, גמלאית של ביה"ח – שעתרה (במסגרת בש"א 4403/04) לשלם לה את כספי הפנסיה התקציבית שלטענתה התקבלו מכוח ההסכם שנחתם בינה לבין ביה"ח ביום 1.12.97 – לפי נוסחת היוון, על פי זכויותיה.

21. מאחר שבקשתו של המפרק מקפלת בתוכה הן את בקשתה של הגב' חורי – שהינה גמלאית, והכרעה בענין כלל הקבוצה לה היא משתייכת תיתן מענה גם לבקשתה, והן את בקשתם של הרופאים - תורני החוץ, ממילא יתרכז הדיון בסוגיות שבקשת המפרק מעוררת.

מעיון בבקשת המפרק, התגובות לבקשה וסיכומי הצדדים, עולה שהסוגיות הדורשות הכרעה הינן כדלהלן: הגדרת קבוצת העובדים שצברו זכויות לפנסיה תקציבית; הכרעה בשאלת זכותם של עובדים שעבודתם הופסקה עם תחילת הליכי הפירוק לפנסיה תקציבית, לפיצויי פיטורין, או לשניהם; הכרעה בשאלת החלוקה של כספי חשבון הנאמנות והגדרת יחסי העבודה בין תורני החוץ לביה"ח.

ההסכמים וההסדרים בענין הפנסיה:

22. החל מיום 1.1.56 התנהלו יחסי העבודה בבית החולים משגב לדך על-פי חוקת העבודה אשר נחתמה בין הסתדרות הפקידים שבהסתדרות הכללית לבין ביה"ח (להלן – חוקת העבודה). פרק י' לחוקת העבודה קובע כי עובד אשר יפוטר מעבודתו, יהא זכאי לפיצויי פיטורין וכן לכספים אשר על בית החולים להפריש ל"קופה המרכזית של תגמולים ופנסיה שליד הועד המרכזי של הסתדרות הפקידים", בהתאם לתקנון ולתנאים של הקופה. כפי שנקבע היו ההפרשות לקופה המרכזית אמורות להיות בשעור של 5% מהשכר הרגיל מחלקו של המעביד ו-5% חלקו של העובד.

הפרשת כספי תגמולים ל"קופת התגמולים המרכזית" כאמור, על פי שעור ההפרשה שנקבע, היתה מבטחת את עובדי בית החולים בפנסית יסוד בלבד. דא עקא, בפועל לא הופרשו ע"י ביה"ח כל הכספים כמתחייב.

23. בנסיבות אלו נחתם, ביום 23.9.73, "הסדר קיבוצי מיוחד" בין כלל עובדי ביה"ח (מלבד הרופאים) לבין ביה"ח. (הסכם זה ייקרא להלן גם: "הסכם הפנסיה התקציבית" או "הסכם 73").

סעיף 3 להסכם האמור קובע:

"מוסכם בזאת בין הצדדים כי העובדים יהיו זכאים לאותן זכויות פנסיה שזכאים העובדים אשר מועסקים בשירות המדינה על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) תש"ל-1970".(להלן: "חוק הגמלאות").

עוד נקבע בהסכם הפנסיה התקציבית כי ייפתח חשבון "באחד הבנקים המוכרים או במוסד פיננסי מוכר בהתאם להחלטת משגב לדך", אליו תעביר העמותה בתוך שנה ממועד חתימת ההסכם את הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים על-ידה בעבר לקופת התגמולים המרכזית, ובנוסף יופרש על-ידה לחשבון האמור סך השווה ל-16% מהשכר הכולל של כל עובד, מדי חודש. יוער כי בפועל לא הועברו ע"י העמותה עד לשנת 1998 סכומים כלשהם גם על פי הסכם זה.

24. הסכם הפנסיה התקציבית הוחל גם על רופאי ביה"ח מכוח "הסכם קיבוצי מיוחד", מיום 3.7.95, שנחתם בין העמותה לבין ההסתדרות הרפואית בישראל וועד הרופאים של ביה"ח. (סעיף 9 להסכם קובע: "ההסדר הפנסיוני החל או שיחול על כלל עובדי ביה"ח יחול גם על הרופאים"). (להלן: "הסכם הרופאים").

25. בהמשך להסכם הפנסיה התקציבית, נחתם, ביום 6.7.98, "הסכם קיבוצי מיוחד" בין נציגות העובדים לבין העמותה, בו סוכמה מסגרת הביטוח הפנסיוני של העובדים (נספח ז' לבקשת המפרק – להלן: הסכם בענין הפנסיה המקפת או הפנסיה הצוברת, או "הסכם 98").

בסע' 3.א להסכם האמור נקבע:

”כל עובד קבוע במשגב לדך במועד חתימת הסכם זה יבוטח בתכנית פנסיה מקיפה בקרן מקפת רטרואקטיבית החל מיום 1.1.96 ואילך... אלא אם נקבע אחרת בהסכם זה לגבי עובד מסויים או קבוצת עובדים"

בסע' 4.א להסכם נקבע:

"עובדים קבועים בביה"ח, אשר נכון ליום 1.11.96 טרם מלאו להם 38 שנה, וכן עובדים קבועים בביה"ח אשר נכון ליום 1.11.96 טרם מלאו להם 40 שנה וצברו פחות מ-8 שנות ותק בעבודה בביה"ח עד מועד זה, יבוטחו כאמור בקרן מקפת החל ביום 1.1.96".

על פי סע' 4.ב להסכם "תורגמו" זכויות הפנסיה אשר נצברו קודם לכן ע"י עובדים אלה לפיצויי פיטורין שהופרשו לקופת פיצויי פיטורין לטובתם, וכפי שנקבע: "קופת הפיצויים הינה לצרכי פיצויים בלבד, ולא תשמש את המעסיק ו/או מי מטעמו ו/או צד ג' כלשהו לכל דבר וענין אחר".

עוד נקבע בסעיפים 5 ו-6 להסכם 98, כדלהלן:

"5. א. עובדים קבועים בביה"ח אשר נכון ליום 1.11.96 מלאו להם 38 ואשר טרם מלאו להם 40 ואשר צברו לפחות 8 שנות ותק בעבודה בביה"ח עד למועד זה, יבוטחו כאמור בקרן מקפת מיד לאחר שהגיעו לגיל 40 ויצברו 10 שנות ותק.
ב. במקרה זכאות של עובדים אלה לגמלאות (זיקנה או נכות) או שאיריהם לגימלת שארים, יהיו עובדים אלו זכאים לקצבה מביה"ח עפ"י הסכם הפנסיה התקציבית, ביחס לתקופת עבודתם בביה"ח עד למועד בו בוטחו בקרן מקפת ובגינו הם זכאים לקצבה מקרן הפנסיה, ולקצבה מקרן מקפת ביחס ליתרת התקופה...
6. 1. עובדים קבועים בביה"ח אשר נכון ליום 1.11.96 מלאו להם 40 שנה ולמעלה, החליטו בין האפשרות לבחור בין פנסיה תקציבית לבין ביטוח בקרן מקפת...".

על פי סע' 7 להסכם 98, הוראות הסכם הפנסיה התקציבית ימשיכו לחול על כל העובדים הקבועים של ביה"ח, אשר אמורים ליהנות מפנסיה תקציבית – בין מלאה ובין חלקית.

כ"כ נקבעו בסע' 7ב(1)–(4) להסכם האמור הסכומים שעל ביה"ח להעביר לקרן הנאמנות – אשר כעבור 5 שנים ממועד חתימת ההסכם, ניתן יהיה להשתמש בהם לצורך תשלום הפנסיה התקציבית לזכאים לכך. בסע' 8 להסכם 98 נקבע כי בכל שנה קלנדרית תיערך בדיקה אם הצטברו בקופת פיצויי הפיטורין כספים לכיסוי חבות ביה"ח להשלמת פיצויי פיטורין בשיעור ? 2 מהשכר החודשי, וכן פיצויי הפיטורין אשר אמורים היו להיות מופקדים מכוח סע' 4 להסכם.

26. עוד נחתם, ביום 6.7.98, "הסכם נאמנות" בכל הנוגע להפרשת כספים לחשבון נאמנות ע"י ביה"ח, לצורך הבטחת זכויות פנסיה תקציבית של עובדי ביה"ח (להלן: "הסכם הנאמנות"), כאמור בהסכם 98.

על פי סע' 5 להסכם הנאמנות הנהנים הינם העובדים הזכאים על פי הסכם 98 לפנסיה תקציבית, בגין מלוא תקופת עבודתם או חלקה, וכן כל הגמלאים שהיו במועד החתימה על הסכם הנאמנות כבר זכאים לפנסיה תקציבית.

כספים אלו שבחשבון הנאמנות, הועברו לשליטת המפרק על פי החלטת ביה"מ (כב' הנשיא ו' זיילר).

27. הנה כי כן יצרו סעיפים 4-6 להסכם 98 שלוש קבוצות עובדים:

קבוצה הזכאית לפנסיה מקרן מקפת (להלן: "פנסיה צוברת") בלבד.
קבוצה הזכאית לפנסיה תקציבית בלבד.
קבוצה הזכאית לפנסיה צוברת ופנסיה תקציבית.
28. לגבי העובדים הזכאים לפנסיה צוברת במלואה או כרכיב מהפנסיה שלהם, לא עלתה בעיה, והם זכאים לפיצויי פיטורין, כפי שנקבע ע"י המפרק.

מתוך קבוצת העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית חלק יצאו לפנסיה בטרם הליך הפירוק – קבוצה זו (להלן: "גמלאי העמותה") - אין מחלוקת כי היא זכאית לכספי הפנסיה התקציבית; אולם, כפי שיבואר להלן, בהיות שהגמלאים אינם נושים בדין קדימה, יש להגדיר את הכספים מתוכם יוכלו להיפרע.

29. קבוצה אחרת היא קבוצת העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית - כרכיב או על מלוא זכויות הפנסיה שלהם. המחלוקת בעניינם של אלו מתייחסת לשניים: האם הליך הפירוק הינו הליך המקים זכות לקבל את כספי הפנסיה במקום או בנוסף לפיצויי פיטורין. ואם כן, מהי, מתוך קבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית - מלאה או כרכיב של זכויות הפנסיה - הקבוצה הזכאית לקבל את כספי הפנסיה במקום ו/או בנוסף לפיצויי פיטורין, לאור ההוראות השונות המופיעות בחוק.

בשאלות אלו נחלקו דעות המפרק, העובדים וכן קבוצת הגמלאים. למען בהירות הדיון, תוצג ותידון כל עמדה בנפרד.

30. בהתייחס להוראת סע' 3 להסכם 73, לפיה זכאים העובדים לאותן זכויות פנסיה להן זכאים העובדים המועסקים בשירות המדינה על פי חוק הגמלאות, חלוקים הצדדים אם דין הליך הפירוק כדין פיטורין על פי חוק הגמלאות, והאם ההוראות האחרות בחוק הגמלאות חלות בענין דנן.

לטענת המפרק חוק הגמלאות אינו עונה לסיטואציה של פירוק, שכן כל נושא הפנסיה התקציבית בחוק מתייחס לעובדים בשירות המדינה שנסיבות של פירוק אינן אפשריות לגביה. יתירה מכך, החלת חוק הגמלאות על עובדי ביה"ח נעשתה כאמור בהסכם משנת 1973, לאחר שביה"ח לא הפריש כספים לקופה מרכזית לתגמולים, כפי שהתחייב בהסכם קודם (ר' חוקת העבודה משנת 1956), ולמעשה גם הכספים שהיו אמורים להיות מופרשים לטובת פנסיה תקציבית לפי ההסכם משנת 1973 לא הופרשו, וזאת בידיעת העובדים ונציגות העובדים. מכאן שאלה לא השכילו להבטיח את זכויותיהם בענין זה בזמן אמת והסכימו למעשה לפנסיה צוברת ולא לפנסיה תקציבית. מה גם שבשנת 1998 הם אף הסכימו לאמץ הסדר של פנסיה צוברת ולהחילו, רטרואקטיבית, מיום 1.1.96.

עוד מפנה ב"כ המפרק להוראת סע' 15 לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורין"), הקובע כי מי שזכאי לגמלה על פי חיקוק תבוא הגמלה במקום הזכות לפיצויי פיטורין, וכן לסע' 14 לחוק, לפיו כספים המופרשים לקופת גמל או לקופות אחרות, יבואו במקום פיצויי פיטורין, אם הסכם קיבוצי קבע זאת או אם הדבר אושר ע"י שר העבודה.

לפיכך, לטעמו, עובדים שיהיו זכאים לפנסיה תקציבית לא יהיו זכאים לפיצויי פיטורין (לרבות תשלומים בגין פיצויי פיטורין מאת המוסד לביטוח לאומי).

נוכח תוצאה זו סבר ב"כ המפרק שמן הראוי לפצות את העובדים שאינם זכאים לפנסיה תקציבית בפיצוי בשעור של 5% משכרם החודשי, לכל חודש עבודה בביה"ח. (סכום שהוא שווה ערך לסכום שהיה ביה"ח מפריש לקופה המרכזית לתגמולים).
ב"כ המפרק אף מוכן להרחיב את קבוצת הזכאים לקבל פנסיה תקציבית מעבר לקבוצת הגמלאים, בהסתמכו על הוראות סעיף 17 לחוק הגמלאות, שזה לשונו:

"יציאה לקיצבה לפי רצון העובד (תיקון: תשל"ג, תשס"ד)
עובד רשאי לצאת לקיצבה –
(1) לאחר ששירת עשרים וחמש שנים, אם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בתוספת השניה;
(2) לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; (3) לאחר תקופת שירות של עשרים שנה בהוראה, כמורה או כגננת, יהא גילו בשעת הפרישה אשר יהא".

הטעם שמעלה ב"כ המפרק להרחבת קבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית כאמור לעיל נעוץ בעובדה כי שעה שחוק הגמלאות הקנה זכות בחירה לעובד לפרוש, יש לאשר לעובדים אלה לבחור באפשרות להיות זכאים לגמלה לפי חוק הגמלאות, במקום קבלת פיצויים.

אשר על כן, לפי הצעת ב"כ המפרק, כל העובדים אשר עבדו 25 שנים והגיעו לפחות לגיל 55 או כל העובדים אשר עבדו לפחות 10 שנים והגיעו לגיל 60, יהיו זכאים לפנסיה תקציבית או לפיצויי פיטורין ותגמולים כאמור לעיל, לפי בחירת העובד.

31. הכונס הרשמי סובר כי יש לאמץ את עמדת המפרק, שכן לדידו היא מהווה פשרה הולמת שתכיר בזכויותיהם של עובדי העמותה לקבל חלק מהפנסיה שהיתה מגיעה להם לו היו פורשים לפני הפירוק מבלי לפגוע יתר על המידה בקבוצת הגמלאים, זאת למרות עמדתו כי סעיף 17 לחוק הגמלאות אינו הסעיף המתאים בנסיבות הענין.

32. לטענת ב"כ העובדים, יש לדחות את עמדת המפרק, שכן עמדה זו אינה משקפת נכונה את המצב המשפטי, כפי שהוא עולה מההסכמים הקיבוציים השונים ומהוראות חוק הגמלאות.

לטענתו, ההסכם משנת 1998 נועד להבטיח את זכויותיהם של העובדים כי הסדר הפנסיה התקציבית ימשיך לחול עליהם. לענין זה הוא מפנה לסעיף 7 להסכם 98, הקובע: "הוראות הסכם הפנסיה התקציבית ימשיכו לחול ביחס לכל אותם עובדים קבועים של ביה"ח, אשר על פי הסכם זה אמורים ליהנות מפנסיה תקציבית, בין מלאה ובין חלקית...". עוד, בסעיף 5ב סיפא, נאמר: "מוסכם ומובהר בזאת, כי שכרם הקובע לצורך חישוב זכאותם לפנסיה תקציבית יחושב לפי הוראות הסכם הפנסיה התקציבית כאילו המשיכו להיות מבוטחים בפנסיה התקציבית עד הפרישה מביה"ח".

עוד לטענת ב"כ העובדים, סע' 17 לחוק הגמלאות כלל איננו רלוונטי לענייננו, שכן הוא מתייחס לפרישה מרצון, בעוד בנסיבות ענייננו אין לראות את העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית כעובדים שפרשו מרצון, אלא כעובדים שהפרישה נכפתה עליהם.

לענין זה מפנה ב"כ העובדים לסע' 4 לחוק פיצויי פיטורין, לפיו:

"עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת-רגל של מעבידו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי-פיטורים כאילו פוטר".

כפי שהובהר ע"י ב"כ העובדים הלכה למעשה, העמותה פיטרה את עובדיה ביום 28.2.01. יתירה מכך, ביום 1.3.01 התקיים דיון בו נעתר ביה"מ לבקשת ב"כ המפרק לסגור את שערי ביה"ח. לטעמו, פעולה זו, מהווה למעשה הודעת פיטורין שנייה, שכן מיום 1.3.01 לא נפתחו שערי ביה"ח והעובדים לא יכלו לעבור בשעריו. אישוש נוסף לכך הוא מוצא באישור שנשלח ביום 27.12.01, ע"י המפרק (אז בתפקידו כמפרק זמני), בו צויין יום 28.2.01 כתאריך הפסקת העבודה של העובדים.

עוד הפנה ב"כ העובדים לפסיקה לפיה צו פירוק לחברה מהווה הודעת פיטורין לעובדיה. בענין זה הסתמך על המ' (תל-אביב-יפו) 2081/96 אהרוני יחזקאל נ' משה וידאל תק-מח 97(2), 111, שם נבחן הקושי שנוצר לאור העובדה כי גם לאחר מינוי המפרק הזמני לא הופסקה עבודתם של חלק מעובדי החברה. בענין זה ובהתייחס למשפט האנגלי, לפיו צו פירוק פועל, מעת פרסומו, כהודעת פיטורין לכל עובדי החברה, נאמר ע"י ביה"מ (כב' השופטת ורדה אלשיך):

"נראה לי הפתרון לפיו צו הפירוק כמוהו כהודעת פיטורין לכל עובדי החברה, ואילו אותם עובדים הממשיכים לעבוד אחר מתן צו הפירוק, בהם יש לראות כמועסקים מחדש, על ידי מעביד חדש - המפרק... מכל המקובץ עולה כי צו הפרוק שניתן כנגד החברה כמוהו כהודעת פיטורין לכל עובדי החברה."

עוד הפנה ב"כ העובדים לרע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי ואח' תק-על 2005(3), 2436, עמ' 2438, שם נאמר:

"הסוגיה המרכזית המועלית על ידי המבקשת לגופו של ענין הינה האם יש לתת תוקף להסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים, אף לאחר שמונה מפרק קבוע לעמותה. התפיסה המקובלת בדין הישראלי, שמקורה הוא במשפט האנגלי, הינה כי מתן צו פירוק לחברה נחשב כהודעת פיטורין לעובדיה (ראו: ח' הרדוף זכויות עובדים בחילופי מעבידים בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תשמ"ח) 54-53; מ' הורוביץ (סלומי) הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות (תשס"ג) 192)".

33. נראה כי הלכה למעשה, לא קיים ויכוח של ממש בין המפרק (וכן הכנ"ר) לבין עובדי העמותה בענין תחולת סעיף 17 לחוק הגמלאות על עובדי העמותה. גם המפרק אינו סבור כי סעיף זה הוא הסעיף המתאים בענייננו, ונראה כי "אימוצו" נועד "לרכך" את הפגיעה בעובדים הנמצאים תחת הסדר של פנסיה תקציבית, ע"מ לצמצם את אוכלוסיית העובדים שתפסיד את כספי הפנסיה התקציבית.

בהתייחס לסעיף 4 לחוק פיצויי פיטורין, וכן הפסיקה בנדון, ברור כי הפסקת עבודה עקב הליכי פירוק אין דינה כהתפטרות, אלא פיטורין. הרציונל מאחורי תפיסה זו גם הוא ברור, שכן סעיף 17 לחוק מאזן למעשה בין ההגנה על חופש הרצון של העובד לבין ההנאה מהזכויות אותן צבר במשך שנים, מתוך הנחה כי בהגיעו לגיל מסוים, יכולתו לבנות מחדש את עתידו המקצועי קטנה יותר, ועל כן יש מקום לאפשר לו ליהנות מהזכויות אותן צבר במהלך חייו.

מכל מקום, בהיות שגם לפי עמדתו של המפרק, הצעתו בענין היתה לפנים משורת הדין, ומשדחו העובדים הצעה זו, אין זה תפקידו של ביה”מ להגן על המוצע בעל כורחם; לא כל שכן כשהגנה זו אינה מתבקשת מהדין. מה גם שהרחבת קבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית משמעותה הגדלת מספר הזכאים להיפרע מתוך כספי חשבון הנאמנות, ומכאן שעשויות להיפגע זכויות אוכלוסיית נושים אחרת - היא קבוצת הגמלאים.

34. גמלאי העמותה התנגדו הן לעמדת המפרק והן לעמדת העובדים, כפי שתוצג בהמשך. לטענתם אין להרחיב כלל את קבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית. לטעמם, שעה שרק גמלאי העמותה החלו לקבל את כספי הפנסיה, רק עבורם התגבשה הזכות להיפרע מתוך כספי חשבון הנאמנות.

לטענת ב"כ הגמלאים יש לבחון את שאלת הזכאות לפנסיה תקציבית מתוך ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים, ולפי הסכמים אלו, רק לעובד אשר יצא לגמלאות התגבשה זכות לפנסיה תקציבית. עוד נטען שאף שקיימת לעובד זכות לפנסיה אם פרש בדרך הקבועה בחוק, "אם הפסקת העבודה נעשית כתוצאה מפירוק, אזי אין בכך לזכות את העובד בזכות לגמלאות כלל ועיקר!!". לטעמם, ממילא זכאים העובדים לפיצויי פיטורין מהמל"ל, ושיתופם בכספי הפנסיה ידלל את קופת הנאמנות עד כי הגמלאים יקבלו אחוז נמוך בלבד מהכספים להם הם זכאים, מבלי שיוכלו להיפרע מתוך שאר כספי העמותה, היות שאינם נושים בדין קדימה.
מעבר לכל אלו נטען על ידם כי גם נוכח מצבם הבריאותי והכלכלי הלקוי, ראוי שביה”מ יפעל, ולו מכוח דיני היושר, ויורה כי כספי חשבון הנאמנות יחולקו באופן בלעדי לגמלאי ביה"ח.

35. אכן, מטבע הדברים, בהליך פירוק אין הקומץ משביע את הארי, וככל שניתן, מצווה ביה"מ לאמץ אמות מידה שיאפשרו חלוקה הוגנת של "העוגה המצומקת". לא כל שכן אמורים הדברים כאשר האוכלוסייה הנפגעת הינה בהגדרה אוכלוסייה חלשה, שלא זאת שאין מי ממרכיביה מסוגל לחזור ולגייס מחדש את ההון אותו צבר במהלך חייו ושנעלם בגלל מחדליהם של אחרים - הם מעסיקיהם לאורך שנים, אלא שגם החוק אינו מקנה להם שום רשת ביטחון מפני הנזקים הצפויים לאוכלוסייה זו במקרה של פירוק [ר' סעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם- 1980].

36. דא עקא, לטענת העובדים, בקבלת עמדת הגמלאים יש כדי לפגוע בזכויותיהם, שכן לטעמם, זכותם אינה מסתכמת בבחירה בין פנסיה תקציבית לבין פיצויי פיטורין, אלא שהם זכאים לפיצויי פיטורין בנוסף לזכותם לקבלת פנסיה תקציבית, ומכאן – שבתשלום פיצויי פיטורין בלבד (ע"י המל"ל) יש כדי לפגוע בזכויותיהם מעבר למידה הדרושה, שהיא כאמור יכולת הפרעון היחסית מכספי העמותה.

את עמדתם מבססים העובדים על האמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין:

"פיצויים ותגמולים
תשלום לקופת-תגמולים, לקרן-פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי-פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר".

לדידם, שעה שלא היתה כל כוונה של מי מהצדדים להסכמים הקיבוציים שנחתמו עם העמותה ליעד את הכספים שהופרשו לקרן פנסיה לטובת פיצויי פיטורין, לא כל שכן לאור העובדה שהסכם 98 עושה הבחנה חדה וברורה בין כספי חשבון הנאמנות לקרן לפיצויי פיטורין (אליה לא הופרשו כספים כלשהם), מתבקשת המסקנה לפיה זכאים עובדי ביה"ח לפיצויי פיטורין בנוסף לזכאותם לקבל פנסיה תקציבית.

37. טענה זו אין בידי לקבל:
מתוך הפסיקה הדנה בנושא תחולתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין, עולה תמונת מצב סבוכה, במסגרתה מכיר ביה"ד לעבודה באפשרות לקבל פיצויים בנוסף לכספי הפנסיה בתנאים מסויימים, גם בהגיע העובד לגיל פרישה (ר' דב"ע לב/22-3 עיריית חדרה נ' מנחם מליחי פד"ע, כרך ד תשל"ג (להלן "פרשת מליחי"); דב"ע לז/103-3 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' שלמה בנדורי פד"ע ט 295 (להלן "פרשת בנדורי)); אולם, לפי העיקרון הכללי, פרישה אינה מהווה התפטרות או פיטורין (ר' ע"א 49/66 אריה מארגל נ' מדינת ישראל פ"ד כ(3) 281). כמו כן הפסיקה קובעת שאם לא היתה התפטרות או פיטורין כלל לא עולה שאלת יישומו או פירושו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין (ר' דב"ע מד/18-3 גקט יעקב נ' מקורות, בינוי ופיתוח בע"מ פד"ע טו 294).

בענין מוכנותם של בתי הדין לעבודה להכיר בזכותו של עובד לקבל פיצויי פיטורין, בנוסף לגמלאות להם הוא זכאי, היטיב לנסח את המבחן עו"ד פסטרנק בספרו משפט העבודה, הוצאת הסתדרות העובדים הכללית החדשה (מהדורת 2002):

"מבחינה מהותית, ככל הנראה ההלכה קובעת כי פרישה תוך קבלת קצבת פנסיה ראויה שוללת את קיומה של זכות לפיצויי פיטורים. כלומר עצם קיומה של תכנית פנסיונית העונה על בפועל דרישות מינימום מסוימות שידונו בהמשך, שוללת את הזכות לפיצויי פיטורים" (עמ' 74, פרק 10.10).

במהותו נועד סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין למנוע מצב בו ישלם המעביד תשלום כפל לעובד (ר' פרשת בנדורי, עמ' 300), שכן, אם כבר הפריש המעביד לקופת הפנסיה את הכספים המיועדים לפיצויי פיטורין עבור העובד אזי אין עוד מקום לחייבו בתשלום פיצויי פיטורין בנוסף לכספים שכבר הופרשו והעובד יוכל ליהנות מהם. לא זו אף זו, למעשה מקנה הסעיף לצדדים סמכות להחליט על הדרך בה יחולקו כספי הפיצויים במקרה של פיטורין: "הדרך בה נקט המחוקק בסעיף 14 היא השארת ההחלטה בידי הצדדים הנוגעים בדבר, שעה שהם מנהלים משא ומתן בדבר כריתתו או חידושו של הסכם קיבוצי, שיסדיר את מכלול הזכויות והחובות ההדדיות. זוהי שעת הכושר לשקול את משקלם הסגולי של פיצויי פיטורים לעומת שאר זכויותיהם של העובדים ואת מידת הנטל הכלכלי המוטל על שכמו של המעביד לפי מגוון שיטות המימון הבאות בחשבון" (ר' פרשת מליחי, עמ' 119).

38. בענייננו, לא הוצגו מרכיבי הכספים שהופרשו בגין פנסיה תקציבית, אולם סעיפים 4ב' ו-8-10 להסכם 98, קובעים לאמור:

"4ב. ביחס לתקופת עבודתם של עובדים אלו בביה"ח עד יום 1.1.96 יערוך ביה"ח חישוב של פיצויי הפיטורין המגיעים לכל עובד ועובד הנמנה על קבוצה זו של עובדים, בגין תקופת עבודתו בביה"ח עד יום 1.1.96, ויפריש את הסכום החסר להשלמת מלוא פיצויי הפיטורין בגין תקופה זו, לקופה כללית לפיצויים ליד בנק דיסקאונט לישראל בע"מ או לכל קופה אחרת עליה יסכימו הצדדים (להלן:"קופת פיצויי הפיטורין").
8. אחת לכל סוף שנה קלנדרית תיערך בדיקה אם הצטברו בקופת פיצויי הפיטורין די כספים לכיסוי חבותו של ביה"ח להשלמת פיצויי הפיטורין השיעור של 2 ושליש אחוז מהשכר בגין העובדים המבוטחים בקרן מקפת על פי הסכם זה וכאמור בסעיף 4ב' לעיל. היה ויתברר כי חסרים בקופה כספים לכיסוי התחייבות זו ישלים ביה"ח לקופה את החסר.
9. במועד סיום עבודת העובד בזכאות לפיצויי פיטורין ו/או בזכאות לפנסית זיקנה ו/או נכות ו/או שאירים (להלן לצורך הסכם זה: "זכאות לפיצויי פיטורין"), ישוחררו לזכותו התשלומים המגיעים לו על חשבון פיצויי פיטורים כאמור בס"ק 4 ב' ג' ו- 8 לעיל, קרן ורווחים.
10. עובד הזכאי לפיצויי פיטורין יחושבו פיצויי הפיטורין על פי חישוב שכרו האחרון במכפלת ויתקו בביה"ח. במקרה זה העובד יהיה זכאי לשחרור הכספים שהצטברו לזכותו בקופות ע"ח פיצויי פיטורין ובמידה וימצא כי לא הצטברו לזכותו בקופות די כספים לענין זה, ישלים ביה"ח את החסר."

מהסעיפים האמורים עולה שהסכם 98 חילק את כספי הפיצויים לעובדים במקרה של פיטורין בין ההפרשה לקרן פנסיה, שהועברו לחשבון הנאמנות, לבין קרן מיוחדת לפיצויי פיטורין. עוד עולה, שבגיל פרישה, זכאי העובד לקבל תוספת של שני אחוז ושליש ע"ח פיצויי הפיטורין שהופרשו לקרן פיצויי פיטורין. אומנם, ההסכם הקיבוצי אינו מקנה לקבוצת העובדים זכות לקבל פיצויי פיטורין מלאים בנוסף לפנסיה התקציבית, כנטען על ידם, אך בהנחה שהם זכאים לפנסיה תקציבית, בהתאם למוסכם במסגרת הסכם 98, הם זכאים, בנוסף, לפיצויי פיטורין בגובה שני אחוז ושליש משכרם.
מכאן, שיש לדחות את טענת הגמלאים, לפיה יש להעדיף את קבוצת הגמלאים על פני קבוצת העובדים בהקצאת כספי חשבון הנאמנות, שכן בחישוב פיצויי הפיטורין עבור העובדים אין כדי לשקף את מלוא זכויותיהם. על כן, השאלה של חלוקת כספי חשבון הנאמנות לא יכולה להיפטר באמצעות דיני היושר, שהרי אם יימצא שקבוצת העובדים זכאית אף היא לתבוע חלקה בכספי הפנסיה התקציבית, אזי תהיה זו פגיעה ממשית בזכויותיה, לאור הזכאות הכפולה (הגם חלקית ולא מלאה) להגביל תביעתם לפיצויי פיטורין בלבד.

39. כאן המקום להעיר כי אין בידי לקבל גם את עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אין להכיר בזכות העובדים לקבל פיצויי פיטורין בנוסף לפנסיה, לאור האמור בסעיף 39 לחוק פיצויי פיטורין.

סע' 39 קובע לאמור:

”גימלה ופיצויי פרישה (תיקון: תשל"ג, תשל"ז, תשמ"א)
(א) עובד או שאירו הזכאים, בגלל פרישת העובד, לגימלה לפי חוק זה פרט למענק לפי סעיפים 23 או 27, לא יהיו זכאים בגלל אותה עילה לפיצויי פיטורים המשתלמים לעובד או לשאיריו אלא בנסיבות ובתנאים המפורטים בסעיף זה".

ממילא, התייחסות סעיף זה, כפי שעולה מפורשות מהכתוב, הינה ל"פרישת עובד", בעוד בענייננו זכאותו של העובד לגמלת פרישה, אם קיימת, קיימת מכוח פיטוריו ולא פרישתו.

40. ממילא, אין בכל אלו כדי ליתן מענה לשאלה המרכזית הניצבת בפנינו: האם זכאים העובדים שחל עליהם הסדר הפנסיה התקציבית – בין במלואה ובין כרכיב מהפנסיה - לתבוע כספים אלו, למרות שטרם יצאו לפנסיה במועד פירוק העמותה.

לצורך זה תיבחן עמדת העובדים:

כאמור לעיל, בחלק בו נדונה עמדת המפרק, הוכח כי בדין הישראלי, הן מתוקף סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורין והן לאור הפסיקה בנושא, מעמדם של העובדים עקב פירוק ביה"ח הינו כשל עובדים אשר פוטרו ממקום עבודתם.

לפיכך, מפנה ב"כ העובדים לסעיף 15(4) לחוק הגמלאות, הקובע כדלקמן:

"15. זכות לקיצבת פרישה (תיקון: תשל"ז, תשנ"ד, תשס"ד)
אלה זכאים לקיצבת פרישה:
(1) ...
(4) מי שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבה אחרת כשהוא בגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק א' בתוספת השניה, או יותר ולא נפסל לשירות המדינה לפי החלטת בית-הדין למשמעת;...".

לטעמו, מאחר שעל פי סע' 15 (4) קיימת זכאות לקצבת פרישה לאחר פיטורין, זכאית קבוצת העובדים לגביה מתמלא התנאי האמור בסע' 15(4) גם לפנסיה תקציבית, ולפיכך יש מקום כי עמדת המפרק, כפי שהיא מובאת בבקשתו, תתוקן באופן שייאמר בה:

"להורות כי העובדים של ביה"ח משגב לדך, אשר העסקתם נפסקה ביום 1.3.01 ואשר נכון ליום 1.11.96 מלאו להם 10 שנות עבודה הינם זכאים לבחור בזכות לפנסיה תקציבית, מלאה או חלקית לפי הענין. הזכות לפנסיה תקציבית תהוון מיום 1.3.01 ו/או מיום הגיע העובד/ת לגיל 60, הכל לפי המועד המאוחר".

לטענת ב"כ המפרק אין לבסס את הגדרת קבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית לפי סעיף 15(4) לחוק, שכן מצב של פירוק איננו מתאים למסגרת סעיף זה. ראשית פיטורין עקב פירוק אינם פיטורין מטעם המעביד, אלא פיטורין מכוח חוק החברות - כתוצאה מהליך הפירוק. עוד הוטעם על-ידו, כאמור לעיל, שהחוק אינו עונה לסיטואציה של פירוק, שכן, הוא נועד להתאים ליחסי עבודה עם המדינה, וזו לא יכולה להגיע לכלל פירוק.

41. אכן סע' 4 לחוק פיצויי פיטורין משווה את תנאיו של עובד שאיבד את מקום עבודתו עקב פטירת מעבידו למצבו של עובד שעבודתו נפסקה עקב פירוק התאגיד בו עבד, לענין הזכאות לפיצויי פיטורין. השאלה העולה היא האם הסעיף משווה את מצבם רק בכל הנוגע לתשלום פיצויי פיטורין, או שמא לכל הזכויות הנובעות מפיטורין?

לענין היקף תחולת סעיף 4, לשון החוק ברורה: "עובד שעבודתו נפסקה מחמת פטירה או פשיטת-רגל של מעבידו, ובתאגיד - פירוקו או מחיקתו, זכאי לפיצויי-פיטורים כאילו פוטר". דהיינו בחוק הושוו תנאיו של עובד שעבודתו הופסקה עקב מות מעבידו לאלו של עובד שעבודתו הופסקה עקב פירוק התאגיד בו עבד לענין פיצויי פיטורין. הא ותו לא. יתרה מכך, החוק אינו קובע שמי שעבודתו הופסקה כאמור דינו כדין עובד שפוטר, אלא כעובד הזכאי לפיצויי פיטורין "כאילו פוטר".

למסקנה דומה הגיע ביה"ד הארצי לעבודה בדב"ע נו/6-8, מועין שמשום נ' עיריית נצרת, (פד"ע, כרך ל', 72), שם נדונה שאלת זכאותו של עובד לקבל קצבת פרישה לפי סעיף 15(4) לחוק, לאחר שהלה התפטר בתנאים אשר זיכו אותו לפיצויי פיטורין (על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין).

בענין האמור קבע ביה"ד:

"10. חוק פיצויי פיטורים קובע חובה של תשלום פיצויי פיטורים אף בנסיבות אחרות מאשר פיטורים (נסיבות אלה הן: הפסקת עבודה, פטירה, התפטרות). אולם המחוקק הקפיד שלא לקבוע במקרים אלה עילה אחרת לתשלום פיצויי פיטורים (מלבד לגבי המתגייס למשטרת ישראל או לשירות בתי הסוהר, בתנאים מסוימים – סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים), אלא קבע כי הזכאות לפיצויי הפיטורים או נסיבות סיום העבודה, ייחשבו כפיטורים. בנושא זה השתמש המחוקק במונחים שונים, אשר מהותם ותכליתם היא אחת. דהיינו – אי קביעת זכאות לפיצויי פיטורים עקב התפטרות וכיו"ב, אלא ראיית התפטרות בנסיבות מסוימות כפיטורים, לענין חוק פיצויי פיטורים, וכתוצאה מכך היווצרות זכאות לפיצויי פיטורים.
ניסוחיו של המחוקק בנושא זה הם כדלקמן (ההדגשות הוספו):
(א) זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר" (סעיף 4 לחוק – הפסקת עבודה מחמת פטירת המעביד, פשיטת רגל או פירוק תאגיד);" (עמ' 76).

ולמטה מזה:

"11. מהאמור לעיל עולה כי המחוקק קבע חובת תשלום פיצויי פיטורים לעובד מפוטר בלבד, אך בנסיבות מסוימות של התפטרות הוא קבע כי ההתפטרות תיראה לענין פיצויי פיטורים או לענין חוק פיצויי פיטורים, כפיטורים.
משמעות הדבר היא כי בהתמלא התנאים שבנסיבות המסוימות האמורות, אין משתנה מהותו ואופיו של סיום העבודה. על כן, אין פירושו של דבר שההתפטרות באותן נסיבות הפכה לפיטורים, הן מבחינת חוזה העבודה והן לענין אחר, אלא שתוצאתה של התפטרות שכזו היא תשלום פיצויי פיטורים על-פי חוק פיצויי פיטורים"(עמ' 77).

42. כאמור, עובדי העמותה לא סמכו ידיהם על סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורין בלבד, אלא גם על פסיקה שאימצה את ההסדר האנגלי לפיו צו פירוק חברה כמוהו כהודעת פיטורין לעובדים (ר' פס"ד אהרוני ופס"ד ההסתדרות הרפואית בישראל, לעיל).

אף אני, ומבלי להיזקק לדיון מחודש בנושא, מצטרפת לעמדתה של כב' השופטת אלשיך בפס"ד אהרוני, לפיה צו הפירוק כמוהו כהודעת פיטורין לעובדי החברה, אף כי פרשנותם של העובדים לפיה גם פיטורין עקב פירוקה של חברה נכנסים לגדר המונח "סיבה אחרת", המופיע בסעיף 15(4) לחוק, אינה נראית לי:

ראשית, לא הובא ע"י ב"כ העובדים כל מקור משפטי, לא מהדין הישראלי, גם לא מהדין הזר, ובפרט מהדין האנגלי - עליו נשענת הפסיקה הישראלית - המצביע על כך שהפרשנות המוצעת מקובלת או מתבקשת. יתירה מכך, יש לפרש את המונח "סיבה אחרת" לאור התכלית החקיקתית אותה הוא מבקש להגשים (ר' בג"צ 846/93 יעקב ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה ו-4 אח', פ"ד נא(1), 3, עמ' 10-11: "איננו שואלים את עצמנו אך את השאלה: "מה פירוש הדיבור 'מכל סיבה' או 'מסיבה כלשהי' בלשון העברית". השאלה אותה אנו מציגים לעצמנו הינה, מהו המסר הנורמטיבי - כלומר, מהי המשמעות המשפטית (להבדיל מהלשונית) - העולה מלשון המסמך בהקשרו. ענין לנו, אפוא, בפרשנות משפטית של המסמך)".

בענייננו דומה שהמונח "סיבה אחרת" מתייחס באופן ספציפי לסיבות הפיטורין האפשריות המנויות בחוק עצמו. יש לזכור שהמדובר בחוק ספציפי המיועד לעובדי המדינה אשר אומץ לתוך הסדר קיבוצי. כהסדר כללי החל על עובדי המדינה, ברור על פניו שהחוק אינו יכול לחול על מקרה של פשיטת רגל או פירוק, שכן המדינה לא יכולה להגיע לחדלות פירעון, לפחות לא במובן המקובל בדיני פשיטת הרגל. דווקא העובדה כי ההסדר אומץ לתוך הסכם קיבוצי, מאלצת אותנו להתחקות אחר כוונת הצדדים, וחזקה שהם לא ביקשו להרחיב את תחולת החוק מעבר למסגרתו הטבעית.

לכך יש להוסיף כי גם בהיבט החוזי, סע' 5.ב להסכם 98, קובע:

”במקרה זכאות של עובדים לגמלאות (זקנה או נכות)... יהיו עובדים אלו זכאים לקצבה מביה"ח על פי הסכם הפנסיה התקציבית...".

43. המורם מכל האמור הוא שעובדי ביה"ח (לרבות הרופאים השכירים) שטרם פרשו לפני תחילת הליכי הפירוק אף כי רכשו זכויות לפנסיה תקציבית - על מלוא או חלק מזכויות הפנסיה שלהם - אינם זכאים לקבל גמלת פרישה, במקום או בנוסף לפיצויי פיטורין, אלא זכאים לפיצויי פיטורין בלבד.

44. יוער כי ב"כ העובדים מפנה לכך שלמעשה עובדים הזכאים לפנסיה צוברת יקבלו, בנוסף לכספי הפיצויים, גם "מכתבי שחרור כדי שיוכלו לקבל את כספי הפנסיה לה הם זכאים. לאמור, שבפועל עובדים מקבלים גם פיצויי פיטורים וגם תשלומי פנסיה".

באשר לעובדים הזכאים לפנסיה צוברת, הם יוכלו לקבל את כספי הפנסיה שלהם עם הגיעם לגיל פרישה (ר' בענין זה, ח. הרדוף, זכויות עובדים בקופות גמל, הוצאת פלרשטיין-גינוסר, 1997, עמ' 120). לכאורה, גם העובדים הזכאים לפנסיה תקציבית היו אמורים להיפרע מתוך כספי חשבון הנאמנות בהגיעם לגיל פרישה, אלא שככל הנראה אין די כספים כדי שהגמלאים עצמם יוכלו להיפרע מתוך כספים אלה. אי לכך, בתום הליך הפירוק, לא יישארו כספים בחשבון הנאמנות לטובת תשלומי הפנסיה של העובדים בהסדר פנסיה תקציבית.
תוצאה זו אמנם קשה. אולם יש לזכור שלמעשה, הזכאים לכספי פנסיה אינם נושים בדין קדימה, ולכאורה, כספי התגמולים הם "חלק מנכסי המעביד" (ר', הרדוף, שם). מכאן, שלכאורה, דרך תביעת כספי התגמולים היא ע"י הגשת תביעה בנשייה רגילה, לא בדין קדימה.

הצדדים העדיפו לא לכלול את כספי חשבון הנאמנות (וכספי קרנות אחרות, אם ישנן), בנכסי המעביד, ולטעון לגופו של ענין לזכאות לקבל את כספי הפנסיה התקציבית, וסבורני כי דרך זו יש בה כדי להשיג את האיזון המרבי בחלוקת הנשיאה בתוצאות פירוק ביה"ח, כפי שהיטיב להבהיר ב"כ העובדים "אין מחלוקת שקריסת העמותה גרמה לפגיעה כלכלית בכל נושיה וכי עצמת הפגיעה עשויה לגדול, או לקטון בהתחשב במצב המשפטי של כל נושה, או קבוצת נושים. החוק, עם זאת, איננו מכוון להתמודד עם עצמת הפגיעה וכל שניתן לעשות במסגרתו הוא לדאוג לחלוקה יחסית שווה של כספי קופת הפירוק וכל כספים אחרים הקיימים לחלוקה בין הזכאים להם, בחלקים שווים, לפי היחס שבין נשייתם לבין סכומים העומדים לחלוקה, ולא בדרך אחרת שמעבר לקבוע בחוק..." (סעיף 40 לסיכומיו). ממילא, בנסיבות הענין, לבד מקבוצת העובדים שבחרו בפנסיה צוברת, גם קבוצת העובדים הטוענים לזכאות בפנסיה התקציבית וגם קבוצת הגמלאים ייפגעו קשות מהליך פירוק החברה. דווקא מצב בו קופת הפירוק וחשבון הנאמנות מופרדים, יש בה להשיג את התוצאה הפוגעת פחות עבור כל הצדדים.

מעמדם של תורני החוץ

45. גם הרופאים שעבדו בביה"ח אינם זהים במעמדם. לצד הרופאים שעבדו כשכירים לכל דבר, קיימת קבוצה של רופאים שהועסקו כעובדים חיצוניים עצמאיים, הגישו חשבוניות מס בגין השירות שנתנו לביה"ח והתמורה שולמה להם בהתאם. (רופאים אלו ייקראו להלן: "תורני החוץ").

תורני החוץ הועסקו מכוח סע' 14 ל"הסכם הרופאים", שקבע כי ביה"ח רשאי להעסיק רופאים, תורני חוץ, בכל דרך כפי שימצא לנכון.

רופאים אלו, שכטענתם עבדו רק בביה"ח משגב לדך, אף כי על בסיס קבלני, היו רשומים כעובדים עצמאיים בביטוח לאומי ובמס הכנסה, ובהיות שביה"ח הוגדר כמוסד ללא כוונות רווח (מלכ"ר) ההוצאה בגין מע"מ היתה הוצאה כספית שלא זיכתה את ביה"ח בזכות קיזוז תשלום מע"מ. ממילא הית ה זו הוצאה שלא ניתן להחזירה לביה"ח.

46. במסגרת בש"א 4920/04 עתרו תורני החוץ כי יוכרו יחסי עובד מעביד בינם לבין ביה"ח. בתגובתו התנגד המפרק לבקשה זו, וסבר כי בין תורני החוץ לביה"ח לא התקיימו יחסי עובד מעביד, ולפיכך חובות ביה"ח כלפיהם הינם חובות בדין רגיל. לחילופין טען כי אם ייקבע שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין תורני החוץ לביה"ח, מתבקש ביה"מ להורות כי הם יהיו זכאים לתשלום פיצויי פיטורין בלבד (בנוסף לחוב המגיע להם בגין השירות שניתן על-ידם), וכי חישוב פיצויי הפיטורין ייעשה על פי שכרם הרגיל של הרופאים בדרגה לה היו זכאים ובוותק שהוכר לכל אחד מהם ע"י ביה"ח בעת שעסקו בתורנויות, כאילו היו עובדי ביה"ח מהמנין. עוד סבר כי יש לקבוע כי כל תורנות מלאה שביצעו תורני החוץ, תיחשב כ-8 שעות עבודה לצורך חישוב פיצויי הפיטורין.

בסיכומיו, חזר בו ב"כ המפרק מהתנגדותו להכרה ביחסי עובד מעביד בין התורנים לביה"ח, אף כי עמד על טעוניו האחרים לענין חישוב פיצויי הפיטורין.

הכונס הרשמי הצטרף לעמדתו של המפרק, הן בנוגע להכרה ביחסי העבודה בין תורני החוץ לבית החולים והן לגבי דרך חישוב פיצויי הפיטורין.

47. ב"כ הגימלאים התנגד להכרה בתורני החוץ כעובדים של ביה"ח בטענה כי רופאים אלה הועסקו מפעם לפעם באופן לא רצוף ובהפרש של חודשים; הם קיבלו תשלומים עפ"י חשבוניות, והועסקו בבתי חולים אחרים במקביל. עוד נטען כי אם יוכרו יחסי עבודה בין תורני החוץ לביה"ח יהיה בכך כדי לפגוע קשות בקופת הפירוק ובסופו של דבר בזכויותיהם של הגמלאים, שהינם הקבוצה החלשה, ממילא. לחילופין טען ב"כ הגימלאים כי אם יוכרו יחסי עבודה בין תורני החוץ לביה"ח, יש לקזז מפיצויי הפיטורין שהם יקבלו את השכר העודף אותו הם קיבלו בהיותם עובדים עצמאיים ביחס לרופאים המועסקים ע"י ביה"ח.

48. ב"כ היועה"מ לממשלה סבר כי על ביה"מ לקבוע מיהו הפורום המתאים לדון במעמדם של תורני החוץ, שכן העניין מקפל בחובו שאלות עובדתיות ושאלות משפטיות מורכבות.

49. דין טענותיהם של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה וכן גמלאי העמותה להידחות.

בעניין עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אכן קביעת יחסי עובד מעביד הינה שאלה שבמצב עניינים רגיל אמורה להידון בפני ביה"ד לעבודה, כערכאה המוסמכת ע"פ חוק לדון בעניינים אלה. אולם, שעה שענין זה הובא לפתחו של בימ"ש זה במסגרת הליך של פירוק, כשהשאלה התעוררה עקב הפירוק ונוכח תביעות חוב שהגישו תורני החוץ במסגרת הפירוק, בדין הובאה השאלה להכרעת הערכאה הרלוונטית לדיון בשאלות הקשורות להליך הפירוק, ולאור הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בסמכותו של בית משפט זה לדון בשאלת יחסי עובד מעביד בין תורני החוץ לביה"ח (ר' רע"א 4381/03 ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ ואח' תק-על 2005(2), 176 ,עמ' 177).

באשר לעמדת הגמלאים, אין די בסכנה לדילול קופת הפירוק כדי לדחות את טענות תורני החוץ. בסופו של דבר, תיקבע זכותם של תורני החוץ לחלק בקופת הפירוק בהתאם למעמדם ביחס לביה"ח, כפי שקובע הדין, גם אם יש בכך כדי לפגוע בנושים אחרים שמצבם הכלכלי קשה יותר.

49. לענין קביעת יחסי עובד מעביד, העולה מהפסיקה הוא שהמבחן הקובע הינו מבחן מהותי (ר' דב"ע (עע) 283/99 שמעון ברק נ' כל הקריות בע"מ ואח' פד"ע לה, 641 (להלן: "פס"ד ברק")), והמרכזי מבין המבחנים הינו מבחן ההשתלבות (ר' פס"ד ברק, 652; בג"ץ 6194/97 שלמה נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה ו-3 אח' פ"ד נג(5), 433, עמ' 439-440; בג"ץ 1163/98, רע"ב 5984/98 - עפר שדות נ' שרות בתי הסוהר תק-על 2001(2), 739, עמ' 744; בג"צ 6651/05 - רס"ן אהרון (רוני) שפירא נ' ראש אגף כח אדם במטה הכללי של צה"ל תק-על 2006(1), 1220, עמ' 1225).
"לפי מבחן זה אדם נחשב עובד, ראשית, אם הוא משתלב בפעילות הרגילה של מפעל (הפן החיובי של המבחן), ושנית, אם אין לו עסק עצמאי משל עצמו (הפן השלילי של המבחן). ראו, לדוגמה, בג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 646" (ר' פס"ד שדות, לעיל, עמ' 744).

בפסק דין ברק הופעל מבחן ההשתלבות כדלקמן:

"בחינת הסממנים המאפיינים את מערכת היחסים שהתקיימה בין המערער לבין העיתון, שקילתם ואיזונם מביאים אותנו למסקנה כי אכן מעידים הם על מערכת יחסי עובד-מעביד מתוך שמתקיימים יסודותיו של מבחן ההשתלבות (ראה דב"ע נב3-254/ חיים – מפעל הפיס [6], בעמ' 381). על הפן החיובי של מבחן ההשתלבות יעידו אלה: במהלך תקופה ממושכת בת 11 שנה השתלב המערער בפעילותו הרגילה
של ה"מפעל" – הוא העיתון, עת ביצע תפקיד של סוכן מכירות המביא מודעות לעיתון; המערער היה חלק מן המערך הארגוני של העיתון, וביטוי לכך ניתן, בין היתר, בכך שנהג לעבוד גם במשרד של העיתון, קיבל בו שירותי מזכירות כשאר העובדים וכן שירותי איתורית (במידה מסוימת, גם אם מלוא היקפם לא הוכח); נהג לקחת חלק בישיבות ההנהלה של רשת העיתון; נבחר כעובד מצטיין; נדרש להעברת תפקידו לעובדים אחרים של העיתון עת הוצע לו קידום לתפקיד של מנהל בסניף אחר של הרשת, הממונה, בין היתר, גם על פעילות ממין זו שנהג הוא עצמו לעשות קודם לכן – בחינת סוף דבר המעיד על מהלכו. הנה אפוא כלל הסממנים הללו ומשקלם המצטבר מעידים במובהק על כך שפעילותו של המערער אכן הייתה חלק אינטגרלי מן המערך הארגוני והתפעולי של העיתון.
הפן השלילי של מבחן ההשתלבות מתקיים אף הוא במלואו, באשר אין חולק כי במהלך כל התקופה לא ניהל המערער עסק עצמאי משל עצמו, אלא עבד באופן בלעדי עם העיתון ובעבורו בלבד" (פס"ד ברק, עמ' 653).

50. נוכח המבחנים הרווחים בפסיקה כאמור, שגם ב"כ תורני החוץ סומך ידיו עליהם, וכך גם ב"כ המפרק, אני קובעת, ככלל, כי בין תורני החוץ לבין ביה"ח התקיימו יחסי עובד ומעביד. (אין באמור כדי לגרוע מחובתו של המפרק לבדוק כל תביעת חוב לגופה, ומזכותו לקבוע כי במקרה ספציפי כלשהו לא התקיימו יחסי עובד מעביד – נוכח המבחנים האמורים).

51. את עתירתם של תורני החוץ כי פיצויי הפיטורין שלהם יחושבו לפי השכר אותו קיבלו בפועל - כולל התוספות להם הם זכאים עבור התורנויות וכן שעות נוספות, הם סמכו על עב 1733/98 ד"ר אילן גור נ' ביה"ח הכללי משגב לדך בע"מ (טרם פורסם) (להלן: "פס"ד גור"): ד"ר אילן גור עבד מספר שנים במשרה חלקית בביה"ח, ולאחר מכן החל לעבוד במסגרת תורנויות בלבד, כששכרו שולם לו באמצעות חשבונית מס, בדומה לתורני החוץ בענייננו. בפסק הדין שניתן בעניינו דחה ביה”מ את עמדת ביה"ח והכיר בד"ר גור כעובד של ביה"ח גם בתקופה בה עבד בתורנות. (יש לשים לב לכך שגם בפסק הדין דנן הופעל מבחן מעורב שבמרכזו מבחן ההשתלבות לקביעת יחסי עובד מעביד. בנוסף הסכימו הצדדים על שכרו הקובע של ד"ר גור לחישוב פיצויי פיטורין, כשהשכר חושב על פי ממוצע השכר החודשי אותו קיבל בפועל במהלך תקופת עבודתו בביה"ח).

52. כאמור, ב"כ המפרק סבר כי יש לקבוע שפיצויי הפיטורין לתורני החוץ יחושבו על בסיס שכרם הרגיל של רופאים בדרגה ובוותק להם היו זכאים. לטענתו יש לאבחן בין פסק דין גור לעניינם של תורני החוץ, שכן לא זאת שבפני ביה"ד שם לא הועלו טענות "בעלות חשיבות מדרגה ראשונה" (כמו הטענה לענין סמכות ביה"ח להעסיק רופאים אלו "בכל דרך כפי שימצא ביה"ח לנכון" - כאמור בסע' 14 להסכם הרופאים), אלא שבפרשת גור לא דן ביה"ד בסוגיית גובה השכר הקובע לפיצויי פיטורין, וממילא לא הובאו בפניו כל האלמנטים הדרושים להכרעה במחלוקת באופן עקרוני.

53. טענת ב"כ המפרק בדין יסודה, ולו מן הטעם הפשוט שענין קביעת גובה השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורין כלל לא היה במחלוקת בפס"ד גור, וממילא הסוגיה לא נדונה לגופה ולא נקבע מבחן כלשהו לקביעת השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורין. העובדה שבמקרה הספציפי האמור ביה"ח היה מוכן, על דרך הפשרה, לשלם לד"ר גור פיצויי פיטורין על בסיס התשלומים ששולמו לו בפועל, אין משמעותה שנקבעה הלכה לפיה באופן זה יחושבו פיצויי הפיטורין לעובדים ששכרם שולם להם על פי חשבוניות מס.

54. יתר על כן, פס"ד גור הינו חריג לפסיקה של ביה"ד הארצי. כך, בדב"ע נג/31-3 ד"ר יוסף אלדור נ' המרכז הרפואי שערי צדק, עבודה ארצי, כו(2) 189, 190, נקבע:

"הרכיבים שיבואו בחשבון שכר העבודה על פי התקנות הם שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה.
מן "ההן" אנו למדים על ה"לאו, זאת אומרת שרכיבים אחרים של השכר, אף אם הם משתלמים בקביעות, לא יבואו במנין לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. כך למשל נקבע כי "תוספת שדה" ו"תוספת ערבה" לא יכללו בפיצויי הפיטורים (דב"ע לה/8-3 מקורות בע"מ-מרקוביץ, פד"ע ו' 125) וכן "פרמיה" (דב"ע לד/68-3 ארגמן בע"מ-קורניצקי, פד"ע ו' 103; דב"ע מט/141-3 בלבול-מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א 439) וכמובן לא תשלום בגין שעות נוספות וכוננויות".

עוד, בדב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה תק-אר 97(3), 80, נקבע:

"בענין השכר הקובע לענין חישוב פיצויי הפיטורים, המערער מלין על קביעת בית-הדין קמא לפיה תוספות התורנויות, אשר מהוות את עיקר שכרו, לא יובאו בחשבון בחישוב הפיצויים.
.21 פסק-הדין קמא מבוסס בענין זה על ההלכה שיצאה מלפנינו בדב"ע נג/31-3 ד"ר יוסף אלדור - המרכז הרפואי שערי צדק (לא פורסם) ובדב"ע נג/104- 3, עירית תל-אביב-יפו - ד"ר ליאורה לשבסקה (לא פורסם).
גם במקרים אלה, בדיוק כמו בעניננו, מדובר היה ברופאים שעבדו בבתי חולים כתורני-חוץ, ובתפקידם זה ביצעו אך ורק תורנויות בלילות ובימי שישי, שבת וחג. נפסק שם, כי אין התוספות בגין התורנויות מובאות בחשבון לענין חישוב הפיצויים, ובית-הדין קמא פסק בהתאם לכך במדויק.
בא-כח המערער כלל לא ניסה להתמודד עם פסקי-דין אלה ועם הטעמים שהובאו בהם, ואין לנו אלא לחזור על האמור שם".

55. ב"כ תורני החוץ לא התעלם מהקביעות בפסק דין איסר, אף כי טען שבענייננו הגיעו הצדדים להבנות, כפי שנוסחו בטיוטת מכתב מיום 18.3.03 (שהעתקו צורף כנספח א' לתגובתו), המהווה "פשרה הולמת" גם בענין הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורין לתורני החוץ. עוד הפנה לפסיקה המאפשרת להכיר בשכר שהתקבל בפועל כבסיס לחישוב פיצויי פיטורין.

56. אין בידי לקבל הטענה כי יש באמור בטיוטת המכתב שצורפה משום הסכמה מחייבת. טיוטת המכתב לא קיבלה את אישורו הסופי של המפרק, וממילא את אישור ביה"מ, היא לא הונחה לעיון יתר קבוצות הנושים, והעיקר - מהמכתב שנשלח ע"י ב"כ תורני החוץ ביום 20.3.03 לעו"ד מאיר אבירם - מנסח טיוטת ההסכם - עולה שגם מצידם של תורני החוץ לא אושרה טיוטת ההסכם (כפי שציין ב"כ תורני החוץ: "בשלב זה עלי לקיים התייעצות עם כלל הרופאים". ר' נספח ב' לתשובת תורני החוץ לבקשת המפרק).

57. באשר לפסיקה – ב"כ תורני החוץ מפנה לחוות דעתה של השופטת א' ברק בפס"ד איסר, שם נאמר:

"מקובלת עלי חוות דעתו של חברי, נשיא בית-הדין, מלבד שאלת השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים. לדעתי, ואת דעתי זו הבעתי בשבתי בבית-הדין האזורי לעבודה, מי שכל עבודתו מושתתת על תורנויות, ושכרו נקבע לפי אותן תורנויות, יש לראות בשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים את השכר הכולל את התוספות בגין תורנויות. למעשה לא מדובר בתוספת אלא בשכר רגיל. זוהי צורת העבודה הרגילה של אותו עובד" (שם, 80).

ואולם, באותו הקשר הוסף:

"אלא שמאחר ופסיקה שניתנה בשנים האחרונות הן לגבי רופאים והן לגבי עובדי מגן דוד אדום, פסקה את ההפך, כאמור בפסק דינו של חברי הנשיא, הרי שלמען יציבות ההלכה אין אני סוטה מההלכה האמורה. יחד עם זה נראה לי, כי יש לשקול מחדש הלכה זו".

58. למעשה, ההלכה הקובעת בענייני שכר עובדים שעוסקים אך בתורנויות ברורה, ולפיה פיצויי הפיטורין יחושבו לפי שכר הבסיס של העובד, ללא תוספת התורנויות. לאור האמור בפסקי הדין שהובאו לעיל, שהנמקתם מקובלת עלי, הן מבחינת הניתוח המשפטי והן מבחינת התוצאה המשפטית, אינני רואה מקום לסטות מהלכות אלה ולקבוע מבחן אחר לחישוב פיצויי הפיטורין לתורני החוץ.

לפיכך נקבע בזה כי פיצויי הפיטורין יחושבו בהתאם לשכר הבסיס של תורני החוץ, בדרגה ובוותק לה היו זכאים, ללא התוספות עבור התורנויות והשעות הנוספות, או כל תוספת אחרת. יחד עם זאת, משתשלומי המע"מ ששולמו בגין עבודת תורני החוץ לא הגיעו לידיהם, אינני מאשרת קיזוזם מהסכומים המגיעים להם.

59. יוער כי ב"כ הרופאים טען גם בענין קבוצת רופאים בהנהגת ד"ר שיינפלד, שהיתה אחראית על הייעוץ הכירורגי של ביה"ח; דא עקא, בקשה בעניינם לא הוגשה והם גם לא מופיעים כצד באף אחד מההליכים הארוכים בעניין פירוק ביה"ח וממילא עניינם לא זכה להתייחסות בסיכומי ב"כ הצדדים ולא ניתן להחליט פרטנית בטענה, אף כי, לכאורה, נראה שלענין קביעת מעמדם, ניתן להסיק מהמבחנים הכלליים שנקבעו בהחלטה דנן.

60. סוף דבר אני קובעת ומורה כדלקמן:

  1. נושים נזיקיים, מכל סוג שהוא, שלא הגישו תביעה לביה"מ נגד העמותה, אינם זכאים לדיווידנד כלשהו במסגרת הפירוק.
  2. האחריות הביטוחית שנרכשה תבוטל לאלתר ע"י המפרק, לאחר מתן הודעה מוקדמת של 30 יום.
  3. קבוצת העובדים - בין אלה הטוענים לזכאות לפנסיה תקציבית מלאה ובין אלה הטוענים לזכאות לפנסיה תקציבית כרכיב מזכויות הפנסיה שלהם - שעבודתם הופסקה עם תחילת הליכי הפירוק, זכאים לפיצויי פיטורין בלבד. (אין באמור כדי לגרוע מזכותם של הזכאים לפנסיה צוברת לקבל את כספי הפנסיה המגיעה להם, בהגיעם לגיל פרישה).
  4. כספי קרן הנאמנות ישמשו לדיווידנדים לגמלאי העמותה. היה ולאחר פירעון החוב לגמלאים, ייוותרו כספים בחשבון הנאמנות יצורפו כספים אלה לקופת הפירוק. היה ולא יספיקו כספי חשבון הנאמנות לכיסוי חוב העמותה לגמלאיה, יוכלו הגמלאים לתבוע את יתרת החוב מתוך כספי קופת הפירוק, כנושים רגילים של ביה"ח.
  5. לתורני החוץ ישולמו דיווידנדים על בסיס השכר המגיע בדרגה ובוותק לה היו זכאים, ללא תוספות, כמפורט.
  6. המפרק יפעל לחלוקת דיווידנדים לאלתר לפי ההנחיות דלקמן, ויודיע לביה"מ, בתוך שלושה חודשים, מהן הפעולות שעוד נותרו לביצוע עד לסיום קיומה של העמותה ע"י חיסולה.
  7. המדינה (היועץ המשפטי לממשלה) תשלם הוצאות גמלאי העמותה בסך 100,000 ₪, וכן הוצאות עובדי העמותה ורופאי העמותה בסך 50,000 ₪ לכל קבוצה. לסכומים אלו יוסף מע"מ, והם ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מתום שלושים יום מהיום.


ניתנה היום, כ”ג באב תשס"ו (17 באוגוסט 2006), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקי ההחלטה לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 17.8.06




חנה בן-עמי, שופטת      



ביטוח

בנקאות

משפחה

מיסים

הגנת הצרכן

קניין רוחני

מנהלי

נזיקין

נדל"ן

סדר דין

פלילי

תעבורה

עבודה

מסחרי

דף הבית

חיפוש עו"ד