חיסיון תחקיר צבאי

זו בקשת הנתבע, כי בית המשפט יורה על הצגתם של דוח החקירה שערך צה"ל ביחס לאירועי צומת נצרים מיום 30.09.00, ושל פרוטוקול הדיון שהתקיים בועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביום 07.11.00 כראיות מטעם הנתבע בתיק זה. הנתבע עתר בבקשתו לזמן למועד שמיעת ההוכחות נציג ממזכירות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ונציג דובר צה"ל, אשר יביאו עמם את הפרוטוקול של ועדת החוץ והביטחון ואת דוח החקירה שערך צה"ל לשם הגשתם כראיה מטעמו במסגרת פרשת ראיותיו בתביעה נשוא הדיון. מונחים בפניי הבקשה, תגובת היועץ המשפטי לממשלה ותשובתם של התובע והנתבע. עניינה של התביעה בתיק העיקרי-הפרסומים והמסקנות בנושא מותו של הילד מוחמד א-דורה אשר נורה למוות ביום 30.09.00 בעת חילופי יריות בצומת נצרים בין פלשתינים חמושים לבין חיילי צה"ל ששמרו בעמדה סטטית בצומת. דוברי הרשות הפלשתינית טענו כי הילד נהרג כתוצאה מירי של החיילים הישראליים. נסיבות מותו של הילד זכו להד תקשורתי עולמי. התובע טוען כי ערך תחקיר בשאלת מקורו של הכדור שהביא למות הילד, והגיע למסקנה, לטענתו, בהתבסס על צילומים וקולות מסרט שצילם והקליט צלם שתיעד את האירוע כי, לא יכול היה הילד להיפגע מכדור שנורה על ידי כוחות צה"ל. בכתב התביעה טוען התובע כי, הנתבע כתב לעיתון "הארץ" במדור "קוראים כותבים" דברים המהווים פרסום לשון הרע. טוען התובע כי הנתבע אשר כתב במכתב שפורסם בעיתון כאמור, כי חקירת אירוע מותו של הנער מוחמד א-דורה, שערך התובע הייתה חקירה לא מדעית, לא אובייקטיבית, ולא רצינית, ובכך בין היתר פרסם פרסום המכפיש את התובע וכי דבריו הם דברי דיבה בגדר פרסום לשון הרע על התובע ובגדר עוולה על פי חוק איסור לשון הרע. בכתב הגנתו טען הנתבע, כי בהתאם לאמור בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" ביום 07.11.00, ע"י הכתבת ענת ציגילמן, ולמחרת מותו של הילד הודיע צה"ל כי קיימת סבירות גבוהה שהילד נהרג מירי חיילי צה"ל, ובמסיבת עיתונאים הביע סגן הרמטכ"ל דאז, בשם צה"ל צער על מותו. בנוסף טוען הנתבע, כי על פי פרסום שהוא צירף לתצהיר עדותו הראשית(נ/4), התקיים דיון בועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביום 07.11.00 ובו נשמעה על ידי חברי ועדת החוץ והביטחון ביקורת על חקירת מותו של הילד מוחמד א-דורה, כולל התייחסות לנזק שנגרם לתדמית מדינת ישראל בעולם. טוען הנתבע כי הואיל ומדובר בעניין בעל היבט ציבורי ולא ביטחוני בעל רלוונטיות בתיק שלפנינו, אין הצדקה לחסיון עליו ויש לאפשר הצגת דוח חקירה של צה"ל וכן הפרוטוקול של ועדת החוץ והבטחון. השאלה הראשונה שעל בית המשפט להשיב עליה בבקשה זו היא שאלת הרלוונטיות של המסמכים לפלוגתא שבמחלוקת. כבר נפסק בערעור אזרחי 323/98, אריאל שרון נגד עוזי בנזימן (תקדין עליון 2002 כרך 1 עמ' 158) בדבר הימנעות בית המשפט מלהכריע בעניינים של אמת היסטורית. השאלה היחידה שבמחלוקת בתיק היא הפלוגתא שהעמיד התובע בכתב תביעתו-האם נכונה טענת הנתבע, כי החקירה שערך התובע הייתה חקירה לא מדעית, לא אובייקטיבית ולא רצינית. במילים אחרות, בסופו של יום, יכריע בית המשפט בשאלת הפגיעה או העדר הפגיעה בשמו הטוב מבחינה מקצועית של התובע. הגנתו של הנתבע היא כי דבריו אינם מהווים לשון הרע, ולחלופין אפילו יקבע בית המשפט כי בדברים יש משום לשון הרע - עומדות לנתבע ההגנות המתייחסות להבעת הדעה ולטענת אמת בפרסום. בגדר טענת אמת דיברתי, יבחן בית המשפט את טענת אופן ניהולה של החקירה של אירוע מותו של הנער, כאינדיקציה למקצועיותה של החקירה שערך התובע. על מנת להוכיח טענתו זו, מבקש הנתבע להביא את דברי הביקורת שהושמעו במסגרת הדיון בועדת החוץ והבטחון כפי שדווח עליהם בתקשורת, ואת התחקיר שערך צה"ל. בגין נסיבות המקרה - העברתי את הבקשה לקבלת תגובת היועץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו הארוכה והמפורטת, מתנגד לחשיפתם - הן של פרוטוקול הדיון בועדת החוץ והבטחון, והן של דוח חקירת צה"ל את האירועים בצומת נצרים שהוצג במסיבת העיתונאים. התחקיר הצבאי אותו מבקש הנתבע לקבל, הוא "תחקיר צבאי" כמשמעותו בסעיף 539 א', לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955, תכליתו לשרת את תרבות התחקיר והפקת הלקחים בצה"ל, כך שחיילים יוכלו למסור באופן חופשי למפקדיהם מידע מלא בדבר שגיאות וטעויות שביצעו הם וחבריהם בלא חשש שדבריהם יהיו להם לרועץ בהליך משפטי כלשהו. מלשון החוק עולה חשיבותו של התחקיר הצבאי, בצורך שיש לצה"ל בהפקת לקחים, אשר אולי בכוחם למנוע אובדן חיים, כאשר התחקיר מתקיים באווירה המעודדת את החיילים למסור כל הפרטים מבלי להסתיר או לחשוש כי דברים שיאמרו ישמשו נגדם בהליך משפטי. ראה: בג"צ 6208/96, מור חיים ואחרים נגד צה"ל פד"י כרך נ"ב (3) עמ' 835 בעמ' 845. ראה: בג"צ 7232/98, יוסוף ואחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים (טרם פורסם) עמ' 836 פסקאות 7,8,10 . למימוש תכליתו של התחקיר הצבאי, העניק לו המחוקק שתי הגנות מיוחדות- האחת- חסיון על פי סעיף 539 א' (ב)(2) לחוק השיפוט הצבאי; השנייה - הגנת אי קבילות על פי סעיף 539 א' (ב)(1) לחוק השיפוט הצבאי. לעיקרון בדבר היות חומר התחקיר הצבאי חסוי בפני כל אדם, נקבעו ארבעה חריגים בהוראות סעיף 539 א' (ב) לחוק השיפוט הצבאי, אשר אף לא אחד מהם חל בענייננו. הגבלה נוספת שקבע המחוקק למניעת שימוש בתחקירים צבאיים מסוג זה בהליכים המשפטיים נקבעה בסעיף 539 א' (ב)(2) לחוק השיפוט הצבאי, שהיא הוראה קטגורית, גורפת וחד משמעית שלפיה, לא ניתן להתייחס לתחקיר או לעשות שימוש כלשהו בתחקיר כראיה בהליך המשפטי. על פי לשונה של הוראה זו לכאורה לא ניתן להיענות לבקשה לזמן את נציג צה"ל שיביא עמו התחקיר, ולא ניתן לגלותו לנתבע, ולא ניתן גם להציגו במשפט. אל מול הוראות סעיף 539 א' לחוק השיפוט הצבאי תשט"ו - 1955 יש לבחון את הוראת הפטור בסעיף 9(א)(1) וסעיף 4 לחוק חופש המידע תשנ"ח - 1998 אשר יישומם ראוי כי יעשה תוך שימוש בנוסחת איזון המורכבת משני מבחנים מצטברים: מבחן חומרת הפגיעה הצפויה באינטרס הנוגד, ומבחן הוודאות הקרובה להתרחשותה של הפגיעה (ראה בספרו של פרופ' סגל: "הזכות לדעת באור חופש המידע" עמ' 176). מלשון סעיף 539 א' לחוק השיפוט הצבאי, ותכליתו החקיקתית ניתן ללמוד על האינטרס הציבורי העומד בבסיסו של לשון הסעיף, היוצרת החיסיון הגורף, הנחרץ והקטגורי, והוא חיסוי הדיונים ותוכנם, על מנת לאפשר עריכת התחקיר באופן מלא ותקין, ועל מנת לאפשר התבטאות חופשית של החיילים שהיו מעורבים בו, ושבלעדיה לא ניתן להבטיח בירור וחקירה מעמיקה ונכונה של נושא התחקיר העומד לדיון. התחקיר שערך צה"ל גם אליבא דנתבע שבפני נועד אך לשימושם של גופי הצבא כדי להפיק לקחים. אין התחקיר בגדר מסמך שנועד להיות פתוח לעיון כולי עלמא. בעיני עולה חומרת הפגיעה הצפויה בחשיפת תוכנו של התחקיר הצבאי העלולה להכניס לתחקיר גורמים ולחצים שיהיה בהם כדי להרתיע את המשתתפים , החיילים, ולמסור למפקדיהם דברים בצורה חופשית, על חומרת הפגיעה הצפויה באינטרס הנוגד-במקרה שבפני כאשר האינטרס של הנתבע להוכיח את הגנתו, כי הגנת "אמת דיברתי" עומדת לו ביחס ל"חוסר מקצועיותו", לכאורה, של התובע בבדיקות שערך והמסקנות אליהן הגיע. בעיני הטעמים כבדי המשקל העומדים מאחורי תכלית חקיקתו של סעיף 539 א' , והחסיון ואי הקבילות הקבועים בו, הם אותם נסיבות יוצאות דופן שבגדרן יש ליתן עדיפות לסודיות על פני דרישת השקיפות. במקרה שבפנינו - אין פלוגתא בשאלה כיצד נהרג הילד מוחמד א-דורה או על ידי מי. הפלוגתא שבפנינו עניינה דרכי פעולותיו של התובע בבדיקה שערך. השאלה היא האם בעובדה שסיכום ממצאי התחקיר פורסמו בתקשורת איננה מאיינת את הטענה בדבר קיומה של מגבלת החיסיון הקבועה בחוק על התחקיר כולו, והאם אין בכך להסיר את מגבלת החיסיון על התחקיר כולו. סיכום ממצאי התחקיר אשר פורסמו ע"י הגורמים הבכירים בצבא פורסמו בתקשורת והם מצורפים, לתיק המוצגים של הנתבע (נ/4). על פי האמור ב-נ/4 הפרסום בתקשורת, נעשה לצורכי תדמיתו של צה"ל במדינת ישראל ובעולם כולו נוכח ההד התקשורתי לו זכה אירוע הירי שגרם למותו של הנער מוחמד א-דורה. על פי הפרסום במסמך נ/4 , הותר לפרסום רק סיכום ממצאי התחקיר. פרסום סיכום ממצאי התחקיר בוצע על פי הסמכות הנתונה לרמטכ"ל או מי שהוסמך על ידו כאמור בסעיף 539 א'(ב)(5): "הרמטכ"ל או מי שהוא הסמיך לכך, רשאי לאשר העברת סיכום ממצאי התחקיר או חומר התחקיר כולו או חלקו, כגוף ציבורי שהמידע דרוש לו, לצורך ניהול תפקידו בלבד, וכן רשאי הוא לאשר העברת סיכום ממצאי התחקיר לאדם הנוגע בדבר..." ואמנם כך נהג צה"ל בעבר, והתיר עיון בדו"ח ועדת חקירה שהקים צה"ל על מנת לחקור את נסיבות התרחשות "אסון המסוקים" למשפחות השכולות (בג"צ 5960/98 שלפוברסקי נגד שר הביטחון , פד"י נ"ה כרך (1) 552). בענייננו, אין המדובר בבקשתה של המשפחה השכולה של הנער מוחמד א-דורה. בעניינו המדובר בשאלה אם טענת ההגנה של הנתבע כי התובע ערך בדיקה לא מקצועית שעל יסודה הגיע למסקנותיו היא פרסום לשון הרע. בנסיבות אלה שבפני ואל מול הפלוגתא שבמשפט - אנו מעמידים את החיסיון הנועד להגן על כוחות צה"ל המעורבים בתחקיר, שמטרתו היא לעודד את המעורבים למסור את הידוע להם בלא חשש פן מסירת המידע תפגע בהם, לפיכך ראוי בענייננו להצדיק את המשך החיסיון במלוא היקפו. מול האינטרס הציבורי של שמירת התחקיר הצבאי כחסוי, עומד עניינו של הנתבע, לבחינת דרך פעולתו ומסקנותיו של התובע. וכן האינטרס הציבורי לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן בו מתאפשר לכל צד הנוטל בו חלק להביא את מלוא ראיותיו. האיזון בין האינטרסים הוא שיקבע אם ייעתר בית המשפט לבקשה לגילוי אם לאו. כאמור, בחינת חשיבותה וחוזקם של האינטרס לעודד חיילים המעורבים בפעילות צבאית למסור את הידוע להם בלא חשש פן מסירת המידע תפגע בהם, כמוה כוודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה אשר לטובתו ראוי למנוע את זרימתו של מידע צבאי לציבור, מידע שחשיבותו רבה דווקא בשל האופי הקיומי של ענייני הבטחון. שוכנעתי מטיעוני היועץ המשפטי לממשלה בקיומן של העילות לאי מסירת המידע כיוצא מכלל חופש המידע המצדיקה את אי גילויו של המידע. בשולי הדברים אומר כי הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח - 1998 , אינן חלות במקרים בהם מסדיר חיקוק אחר את אופן מסירת המידע, כאמור בסעיף 20 לחוק חופש המידע. בנסיבות אלה, דינה של הבקשה לזמן את נציג דובר צה"ל על מנת שיביא עמו את התחקיר הצבאי מיום 30.09.00 להידחות. כפי שציינתי לעיל, בועדת החוץ והבטחון של הכנסת התקיים ביום 07.11.00, דיון בעניין מותו של הילד אחמד א-דורה, בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" בעניין זה. פורסם כי הישיבה הייתה בהשתתפות הרמטכ"ל דאז ופרוטוקול הישיבה סווג כ"סודי ביותר". תקנון הכנסת קובע את מעמדם של פרוטוקולים של ועדות הכנסת. התקנון קובע כי עניין פרוטוקולים של ישיבות ועדת החוץ והבטחון שאינן פומביות בסעיף 102 ג' : "פרוטוקולים של ישיבות ועדת החוץ והבטחון שאינן פומביות, יהיו פתוחים לעיון אם עברה תקופה של 30 שנה מיום סיום הדיון במליאת הוועדה ו-50 שנה מיום סיום הדיון בוועדת משנה של הוועדה, זולת אם סבר יושב-ראש הוועדה שיש בעיון משום אפשרות פגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה או בפעולות כלכליות בינלאומיות חסויות או בקהילות וציבוריים יהודים ברחבי תבל וסיכון עלייתם ארצה". סעיף 102 ג' לתקנון מכיל את תקנות הארכיונים על העיון בפרוטוקולים של הוועדות ומסירת העתקים מהם. פעולתה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, מוסדרת במסמך שפורסם באתר האינטרט: ובו נקבעו הוראות ברורות בדבר סודיות הדיונים בועדת החוץ והבטחון, לרבות, הצהרת סודיות של חברי הכנסת המנויים מלהעביר מידע לעיתונאים והקובע כי דיוני כלל הועדות יוגדרו כחשאיות, יהיו סגורות לתקשורת לפני, במהלך ואחרי הדיונים , למעט, מליאת ועדת החוץ והבטחון בה יותר צילום פוטו אפ, וכשעה בתום הדיון במליאה, יבוצע תדרוך לעיתונאים ע"י צוות הועדה או חבר הכנסת לפי החלטת יושב ראש הועדה. אותו מסמך קובע גם את סיווגם של הדיונים של הועדה-כסודי ביותר וכדומה. משמעות הדברים היא כי לחברי הכנסת ולגורמים המשתתפים בדיונים בועדת החוץ והבטחון מתאפשר לקיים דיונים סודיים בלא שהדברים המוחלפים יגיעו לידיעתם של גורמים שהם אינם מוסמכים. וזאת יש לזכור כי תקנון הכנסת שחוקק מכוח סעיף 19 לחוק יסוד הכנסת, ומעמדו הוא כשל חקיקת משנה מהווה "חיקוק אחר" , המסדיר את אופן מסירת המידע. מכאן שגם לפי חוק חופש המידע לא ניתן להתיר מסירת מידע מפרוטוקול ישיבת ועדת החוץ והבטחון שהוא מידע שאין לגלותו על פי כל דין בהתאם להוראת סעיף 9 (א)(4) לחוק חופש המידע. מסקנתי אפוא כי גם דין הבקשה לחשוף את הפרוטוקול של ישיבת ועדת החוץ והבטחון להדחות אוסיף כי מן הבקשה והתשובה של הנתבע לא עולה מהי התרומה הייחודית שלא מצא הנתבע בראיות אחרות- גלויות, העומדות לרשותו. גילוי הפרוטוקול של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, תוך פגיעה בחיסיון הקבוע בתקנון הכנסת שעה שהמבקש לא הצביע על שיקול קונקרטי ממשי המצדיק את מסירת הפרוטוקול לידיו, אינו מאפשר היענות לבקשתו. העולה מכל המקובץ כי דין הבקשה כולה להדחות. התיק נקבע לשמיעת ההוכחות בפני כב' השופטת שושנה אלמגור סגנית הנשיא ביום 15.12.05 בשעה 09:00. כל העדים ישמעו באותו יום. צבאחיסיון