תנאים להליכי גביית ארנונה כאשר החוב במחלוקת העובדות 1.         בשנים 1998 ו-1999 החזיק העותר בנכס ברחוב ווט ג'יימס 9 בחיפה (להלן -"הנכס"), בגינו חוייב בתשלום ארנונה לעיריית חיפה. 2.         בחודש פברואר 2003 הודיעה חברת מילאון, מי שנשכרה על ידי עיריית חיפה לגביית חובות עבור העירייה, לעותר, כי חוב הארנונה שלו בגין הנכס לשנים 1998-1999 עומד על סך 40,750 ₪. בחודש מאי אותה שנה העביר אדם בשם מר רסלאן בסאם לחברת מילאון סך של 12,400 ₪ על חשבון חובו של העותר.  3.        בחודש יולי 2006 הודיעה חברת מילגם, חברה נוספת שנשכרה על ידי עיריית חיפה לצורך גביית מיסים, לעותר, כי חובו בגין הארנונה על הנכס עומד על סך 40,418 ₪. בחודשים אוגוסט ו ספטמבר 2009 הודיעה עיריית חיפה לעותר שחובו עומד על סך 58,572 ₪.  עוד באותו חודש הגיש העותר השגה על החוב למנהלת הארנונה בחיפה. 4.         בהשגתו טען העותר כי לא קיבל דרישת תשלום עד שנת 2003 וכי לאחר שקיבל את דרישת התשלום מחברת מילאון פנה מר רסלאן בשמו לחברת מילאון וטען כי חלה טעות ברישום הייעוד של הנכס לגבי השנים 1998-9. חברת מילאון קיבלה את טענתו, תיקנה את הסכום הנדרש, ומר רסלאן שילם סך 12,400 ₪ שהיה מלוא החוב לעירייה. העותר טען כי כאשר קיבל דרישת תשלום נוספת בגין אותו חוב בשנת 2006 מחברת מילגם, שוב פנה מר רסלאן בשמו לחברת מילגם, הסביר כי כבר שילם את החוב, המציא להם מסמכים המאמתים את דבריו, ובהתאם, נאמר לו, לטענתו, כי כנראה נפלה טעות ברישומים והחוב נמחק. עוד טען המערער כי החוב התיישן זה מכבר. 5.         מנהלת הארנונה דחתה את השגתו של העותר, הן מפאת שיהוי והן לגופו של עניין. בהחלטתה כתבה כי ניתן להשיג על השומה כ-90 יום מקבלת ההודעה עליה. כיוון שהחוב מתייחס לשנים 1998-9 והודעה על קיומו נמסרה למערער לכל המאוחר בשנת 2003, הרי שחלף המועד להשיג על השומות. עוד נכתב כי מאחר והעותר לא השיג במועד על השומה, הפכו חיובי הארנונה לסופיים ואין מקום להפוך בהם עתה בשל עקרון סופיות השומה בענייני מס. עוד נכתב כי העותר לא הוכיח את טענתו בנוגע לטעות בחיוב וכי נוכח השיהוי הרב לא ניתן כיום לבדוק את טענותיו בנוגע לסיווג מוטעה של הנכס. כן ציינה מנהלת הארנונה בהחלטתה כי טענת התיישנות החוב שמעלה העותר יכולה להישמע בהליך משפטי אך לא בהליך גביה מינהלי. בסופו של דבר הסכימה מנהלת הארנונה, לפנים משורת הדין, לבטל את ריבית הפיגורים על החוב כך שהחוב יעמוד על כ-36,000 ₪ במקום 60,000 ₪.  6.         העותר דחה את הצעתה של מנהלת הארנונה, לא שילם את החוב ונמנע מלהגיש ערר על החלטת מנהלת הארנונה לועדת הערר. תחת זאת הגיש את העתירה שלפנינו. טענות העותר 7.         בעתירתו מבקש העותר לבטל את הליכי הגבייה שננקטו נגדו לגביית החוב וכן להצהיר כי הוא אינו חייב לעירייה כל סכום בגין ארנונה. העותר חוזר על הטיעונים שטען בהשגתו לפני מנהלת הארנונה, ומוסיף וטוען כי  לא היה מקום לנקוט בהליכי גבייה שעה שהחוב שנוי במחלוקת, ובמיוחד בשים לב להתיישנות החוב. עוד טוען העותר כי נפלה טעות בסיווג הנכס. טענות המשיבים 8.         חברת מילאון ציינה בתשובתה כי העותר אכן שילם לה על חשבון חובו סך 12,400 ₪. כן טענה כי יש למחוק נגדה את העתירה על הסף שכן היא פעלה בהתאם להוראותיה של העירייה. 9.         העיריה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף מפאת שיהוי ואי מיצוי ההליכים. בעניין זה נטען כי היה על העותר להגיש ערר לועדת הערר, ומשלא מיצה העותר את ההליכים שנקבעו בחוק, יש לדחות את העתירה על הסף. לגוף העניין, נטען כי העותר לא הוכיח את טענתו כי החיוב בגין הארנונה מוטעה. כן נטען כי יש לדחות את טענת העותר כי החוב התיישן, שכן, טענת התיישנות היא טענה דיונית בלבד ואין מקומה בהליכי גביה מינהלית. לבסוף נטען כי לא נפל כל פגם בנקיטת הליכי גביה מינהלית אף אם החוב שנוי במחלוקת. דיון 10.        דין העתירה להדחות על הסף, הן מפאת שיהוי קיצוני והן בשל אי מיצוי ההליכים שנקבעו בחוק. כמו כן, דין העתירה להידחות לגופו של עניין. שיהוי 11. אין ספק כי העתירה הוגשה בשיהוי קיצוני. סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 (להלן - "התקנות"), קובע כי יש להגיש עתירה מינהלית לא יאוחר מ-45 ימים מיום מתן ההחלטה נשוא העתירה או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה. העותר קיבל דרישות לתשלום החוב כדלקמן: בחודש פברואר 2003, בחודש יולי 2006, בחודש אוגוסט 2009 ובחודש ספטמבר 2009. חרף זאת העותר פנה לראשונה לבית משפט זה רק בתאריך 22.11.09, וזאת מבלי שביקש להאריך לו את המועד להגשת העתירה בהתאם לאמור בסעיף 3(ג) לתקנות, ואף מבלי שנתן כל נימוק המצדיק את השיהוי הקיצוני של למעלה משש שנים בהגשת העתירה. נפסק לא אחת כי יש חשיבות רבה בהקפדה על המועדים שנקבעו בסעיף 3 לתקנות, ראו: עע"ם 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מנ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (מיום 4.3.02) : "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". אשר על כן, דין העתירה להדחות מפאת שיהוי קיצוני. אי מיצוי ההליכים 12. ההליך שנקבע בחוק להשיג על סיווג נכס ו/או חיוב בארנונה ביתר, הוא באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה כאמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. על פי סעיף 6 לחוק זה נקבע כי: "6.         (א)        הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. (ב)        על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים". 13.        העותר לא מיצה את ההליכים הקבועים בחוק להשגה על חיובי הארנונה, והגיש עתירה לבית משפט זה על החלטת מנהל הארנונה בלא שהגיש תחילה ערר לועדת הערר, ועל ידי כך עקף למעשה את ועדת הערר. נפסק לא אחת כי אין להיעתר לעתירה הבאה לעקוף את ההליכים שנקבעו בחוק, ראו: רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ (מיום 12.9.2000) כדלקמן: "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה ... על רקע תפיסה זו דחה בית-המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים שבהם נמצא לעותר סעד חלופי בדרך של השגה וערר... עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית-המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת." למותר לציין כי המקרה שלפנינו אינו בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, ועל כן ראוי היה כי השגותיו של העותר תתבררנה תחילה לפני ועדת הערר בדרך שמתווה החוק. לפיכך, נוכח אי מיצוי הליכי הערר על ידי העותר, ועקיפתו את ועדת הערר, אין להיעתר לעתירתו. 14. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף, הן מחמת שיהוי קיצוני של שנים בהגשת העתירה והן מחמת אי מיצוי ההליכים הקבועים בחוק. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה אף לגוף העניין. קיומו של החוב 15. העותר טוען כי הוא פרע את מלוא חוב הארנונה עוד בשנת 2003 וקיבל אישור מחברת מילאון על סילוק מלוא החוב. דע עקא, שהעותר לא הוכיח טענתו זו ולו לכאורה. סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה. לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". היינו, קיימת חזקה כי רישומי העירייה משקפים נכונה את תוכנם. 16. יתרה מכך, אין ספק כי רישומי העירייה מהווים "רשומה מוסדית" כאמור בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ובהתאם, מהווים ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם. 17. לפיכך, נוכח החזקות לעיל, הנטל לסתור את רישומי העירייה מוטל על העותר. העותר לא עמד בנטל להוכיח כי החוב הרשום בפנקסי העירייה שגוי, וכי הסכום ששולם על ידו בחודש מאי 2003 בסך 12,400 ₪, היה לסילוק מלוא החוב. על אף שהעותר טוען כי מר רסלאן המציא לחברת מילגם בשנת 2006, עת קיבל דרישה נוספת לתשלום יתרת החוב, מסמכים המאמתים את דבריו בנוגע להשגת הסדר לסילוק מלוא החוב, הוא לא המציא מסמכים אלה לבית המשפט או כל ראייה אחרת להוכחת ההסכם הנטען ותשלום מלוא יתרת החוב על ידו. נדגיש כי בתגובתה לעתירה ציינה חברת מילאון כי תשלום הסכום הנ"ל היה על חשבון החוב בלבד. העירייה טענה מצידה כי לחברות מילגם ו/או מילאון לא היתה כל סמכות למחוק חובות ולהגיע להסדרים עם הנישומים. 18. אשר על כן, בהעדר כל ראייה מטעם העותר שיש בכוחה לסתור את רישומי העירייה, עומדת בעינה החזקה הקבועה בסעיף 318 לחוק, לפיה, מהווים הרישומים הוכחה לקיום החוב. התיישנות החוב 19. טענת העותר כי החוב התיישן דינה להדחות. אני סבורה כי בהיות טענת ההתיישנות דיונית במהותה, ומהווה מטבעה  "טענת מגן" ולא "טענת חרב", היא אינה מאיינת את החוב אלא מהווה מחסום דיוני בלבד מהגשת תביעה לבית המשפט. מאחר והמשיבה נקטה בהליכי גבייה מינהליים לשם גביית חובו של העותר, להבדיל מהליכים משפטיים, ממילא, טענת ההתיישנות אינה יכולה לסייע לעותר. עתירתו של העותר לסעד הצהרתי המבוססת על  עילת ההתיישנות הופכת את טענת ההתיישנות לטענה מהותית והיא אינה מתיישבת עם הוראות חוק ההתיישנות ותכליתו. ראו בעניין זה דעתו של כב' השופט י. כהן בע"א 522/71 בנין נ' בנין פ"ד כח (2) 309, מיום 20.5.1974: "כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות. ... מהאמור לעיל עולה ...שאין להעלות נגד נושה טענת התיישנות, כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת. ההלכה בעניין זה אף היא תוצאה הכרחית של ההבדל בין התיישנות דיונית ובין התיישנות מהותית, ואין עוררין עליה."   20. כן ראו דבריה של כבוד השופטת ברוש בעת"מ (ת"א) 3161-08 שותפות היכל השלג והקור בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, תק-מח 2010(2), 4906 (מיום 25.4.2010), שם מעלה כב' השופטת ברוש נימוק נוסף מדוע לא תתקבל טענת התיישנות בענייני גבייה: "תוצאה כזו, הפוטרת את החייב מתשלום [בשל התיישנות י.ו.], תגרום לכך, כי חלקו של החייב בתשלום המיסים ייפול על שאר ציבור משלמי המיסים שיאלצו לספוג את מחדליו של החייב, מקום שיש בידי המשיבה כלים נוספים אלטרנטיביים המעוגנים בחוק לגביית החוב. תוצאה כזו אינה הגיונית, אינה שוויונית ואינה צודקת". דברים אלה יפים אף לענייננו. וראה גם עת"מ (ת"א) 2596/07 האפוטרופוס הכללי - ירושלים נ' עיריית ראשון לציון (מיום 11.6.08) : "הרציונל העומד בבסיסם של פסקי הדין המפורטים לעיל מקובל אף עליי. טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית בלבד. לאור זאת היא יכולה לשמש אך ורק כטענת הגנה, ואף זאת בתנאי שהיא מועלית על ידי המשיב. תביעה לסעד הצהרתי המבוססת על  עילת ההתיישנות תהפוך את הטענה לטענה מהותית, והדבר יעמוד בניגוד לדעת המחוקק ולכוונתו כפי שאלו באים לביטוי בחוק ההתיישנות". וכן, ע"א (מחוזי ת"א) 1843/00 חרותי עודד נ' עיריית רמלה, תק-מח 2003(1), 2002, 2004 מיום (12.2.03). "לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער. טענה זו היא אכן טענה דיונית בלבד, והחוב עצמו אינו מתיישן לעולם. מאחר והמשיבה נקטה בהליכי גבייה מינהליים לשם גביית חובו של המערער, טענה זו אינה עומדת למערער". כן ראו פסיקה ברוח דברים אלה: עת"מ 451/02 זיסקינד נ' עיריית קריית ים, עת"מ (ת"א) 1292/01 שושן נ' עיריית רחובות, תק-מח 2002 (1) 56, עת"מ 512/02 זגורי נ' עיריית חיפה, תק-מח 2003 (3),  עת"מ 1224/05 גריסריו נ' עיריית תל אביב (מיום 26.9.06) וכן עת"מ 2278/06 ידגר נ' עיריית תל-אביב,. בעת"מ 1066/03 (ת"א) א.י.ר.מ קנין בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה מיום 23.2.04. 21. אשר על כן, חובו של העותר לא התיישן והעירייה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מינהליים לגביית החוב. גביה מינהלית 22. העותר טוען עוד כי הליכי גביה מינהליים אינם ראויים במקרים בהם מתעוררת מחלוקת בין האזרח לרשות בנוגע לקיומו של החוב, כמו למשל, בשל טענת התיישנות. העותר מסתמך בעניין זה על פסק דינו של כבוד השופט גינת בעת"מ 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה (מיום 19.9.07),  שם נקבע כי על העירייה במקרים כאלה לתבוע את הנישום בבית המשפט.  23. דין הטענה להידחות. פסק דינו של כב' השופט גינת בוטל על ידי בית המשפט העליון בעמ"מ 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל מיום 16.2.10, שם נקבע כדלקמן: "הסוגיה בדבר תוקפם של הליכי גבייה מינהליים הינה סוגיה חשובה. קיימות בדין הוראות שונות המאפשרות לרשויות המינהל לנקוט הליכי גבייה מינהליים בלא שיש לבססם על פסק דין שניתן בהליך רגיל. במסגרת הערעור שבפנינו התייצב היועץ המשפטי לממשלה, נוכח העובדה שמדובר בסוגיה נכבדה. היועץ הצביע על טעמים שונים המצדיקים שימוש בהליכי גבייה כאמור. מדובר בטעמים רבי משקל ועוצמה, שבית משפט קמא התעלם מחלקם. מכל מקום, בנסיבות המקרה שהובא בפני בית המשפט המחוזי לא היה מקום להכריע בסוגיה. " 24. לעצם העניין, אני סבורה כי בנסיבות המקרה שלפנינו בו לא העלה העותר כל טענה מהותית, עקרונית, בעלת השלכות רוחב כנגד קיומו של החוב,  לא הייתה כל מניעה לנקיטת הליכי גבייה מינהליים על ידי העירייה. 25. סופו של דבר - דין העתירה להידחות על הסף בשל שיהוי ומחמת אי מיצוי ההליכים הקבועים בחוק. אף לגוף העניין דין העתירה להידחות, שכן העותר לא הוכיח כי הגיע להסדר לסילוק החוב עם חברת מילאון או מילגם וממילא לא הוכיח כי פרע את מלוא חובו לעירייה. 26. אשר על כן, העתירה נדחית. נוכח החלטתה של מנהלת הארנונה כי לא תתווסף ריבית לחוב, אני קובעת כי העותר יהיה פטור מתשלום ריבית על החוב. בנסיבות, אין צו להוצאות. חובארנונה