1. בקשה לביטול הצו שניתן למעצר של האוניה בעקבות תביעה לתשלום חוב כספי בגין אספקת דלק. הרקע 2. התובעת הינה חברה זרה העוסקת בין היתר באספקת דלקים וטובין לאוניות. התובעת סיפקה לאוניה דלקים בנמלי-ים שונים ובהזדמנויות שונות. בתוספת התביעה שהוגשה בתיק זה טוענת התובעת כי בחודשים מאי-יוני 2010 סיפקה לאוניה דלק, אך תמורתו לא שולמה. ביום 29/5/2010 סופק לאוניה בנמל אודסה דלק שתמורתו היתה 151,010 $. בגין אספקה זו הוצאה לאוניה חשבונית מיום 31/5/10 שמספרה 2010-2696. ביום 31/5/10 סופק לאוניה דלק בנמל באיסטנבול שתמורתו 14,973 $. בגין אספקה זו הוציאה התובעת חשבונית שמספרה 2010-2714. סה"כ סיפקה התובעת לאוניה, על פי האמור בכתב התביעה, דלק בסך של 165,983$. חשוב לציין כי התובעת הדגישה בסעיף 12 לתוספת התביעה כי האונייה חייבת לה סכומים נוספים בגין אספקות דלק, בסך של כ- 925,000 $ ועל כן ביקשה רשות לפיצול סעדים. 3. התובעת טוענת בכתב תביעתה כי היה על האוניה לסלק את החוב תוך 30 יום ממועד החשבוניות. הואיל והתמורה לא שולמה, דרשה התובעת את תשלום החוב בצירוף ריבית מוסכמת של 2.5% לחודש. ביום הגשת תוספת התביעה עמד החוב על פי הנטען, על סך של 207,483 $ (שערכם בשקלים 746,938 ₪). 4. התביעה הוגשה לבית משפט זה לאחר שהאוניה נכנסה לנמל אשדוד. התובעת טענה בתביעתה כי עומדות לה עילות תביעה מכוח הוראות סעיפים 4, 5 לחוק האדמירלות משנת 1861 (Admiralty Court Act 1861). כן טענה כי עומד לטובתה שעבוד ימי מכוח סעיף 40 לחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך-1960. 5. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת גם בקשה למעצרה של האוניה עד לפירעון החוב, או עד הפקדת ערובה מתאימה לפירעונו. ביום 23/3/11 ניתן צו למעצרה של האוניה. בהחלטתי ציינתי כי האוניה תשוחרר אם יופקד סכום התביעה במזומן או בערבות כמקובל (להלן "צו המעצר"). הבקשה 6. ביום 24/3/11 התייצבה האוניה, באמצעות בעליה חברת :Kaptanoglu Denizeilik Ve Nakliyat LTD (להלן "הבעלים") וביקשה את ביטול צו המעצר. האוניה העלתה בבקשתה מספר טענות המצדיקות את ביטול צו המעצר. עם זאת אישרה האוניה את קבלת הדלק וכן אישרה כי התחייבה לשלם עבור הדלק את הסכום הנתבע. הטענה העיקרית שנטענה על ידה היתה כי החוב בגין חשבונות הספק שבבסיס התביעה נפרעו. להוכחת טענה זו צירפה האוניה אישור על תשלומים שונים שבוצעו על ידה בשנת 2010 ואשר סכומם עולה על סכום רכישת הדלקים באותה שנה (נספח "ד" לבקשה). 7. עוד טענה האוניה כי בינה לבין התובעת מערכת חשבונות עניפה המתנהלת כחשבון עובר ושב. לפיכך טענה כי לא עומדת לתובעת כל עילה, על פי דיני הימאות, המקימה שעבוד ימי או עילה המקנה לבית משפט סמכות למעצרה של האוניה. לגישת האוניה, יתרת חוב על פי חשבון עובר ושב אינה נכללת בין עילות התביעה על פי דיני האדמירליות. כמו כן טענה כי מקום שהאספקה נעשית על פי הסכם עם הבעלים, להבדיל מהסכם עם קברניט האוניה, לא קמה לספק זכות לשיעבוד ימי. 8. בנוסף לאמור, טוענת האוניה כי "דין העניין" על פיו תבחן עילת המעצר הינו הדין הטורקי. על פי דין זה, כך נטען, לא עומדת לתובעת עילת מעצר ואספקת דלק בנסיבות שתוארו ואינה מקימה שעבוד ימי. 9. האוניה טענה גם כי מי שסיפק את הדלק לאוניה היה ספק מקומי בכל נמל וכי רק למי שסיפק בפועל את הדלק עשויה לקום עילת מעצר. לגישתה יש לראות את התובעת כצד שלישי שלטובתו אין כל עילה על פי דיני הימאות ומכל מקום לא עומדים לטובתו שיעבוד ימי או עילת חפצא. 10. האוניה העלתה גם טענות טכניות שונות כגון פגם בייפוי הכוח והעדר סמכות לפעול בשם התובעת למצהיר מטעמה. 11. בנוסף אציין כי על פי הנטען האוניה הינה אונית מטען ששוויה (לצרכי ביטוח) הוערך ב-3,000,000$. בשל מעצר האוניה, כך נטען, צפויים להגרם לאוניה ולבעליה נזקים רבים, בין היתר בשל עלויות עגינה, והפסד רווחים צפויים מעסקאות להובלת מטען. בשים לב לנזקים אלו טוענת האוניה כי ככל שבית המשפט יותיר את צו המעצר על כנו, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובות מתאימות להבטחת נזקיה. ההליכים 12. לאחר הגשת הבקשה לביטול צו המעצר נערכו דיונים במהלכם התברר כי אין מחלוקת שבין הבעלים לתובעת התנהלה מערכת התחשבנות ארוכה. עוד התברר כי התובעת מאשרת את התשלומים שבוצעו על ידי האוניה והבעלים בשנת 2010, אולם טוענת כי אלו נזקפו על חשבון יתרות חובה קודמות. כך התברר כי בסוף שנת 2009 עמדה יתרת החוב של הבעלים על סך של 853,164$. יתרה זו אושרה על פי הנטען, על ידי הבעלים בחתימה על מסמך המכונה "יתרת חשבון" (נספח א' לתשובה מיום 28/3/11). כן הסתבר כי גם בשנת 2011 שילמו הבעלים לתובעת סך של 100,000$ וכי על פי מסמכי הבעלים יתרת החוב נכון ליום 19/1/11 עומדת על 11,449 $ בלבד. דיון והכרעה 13. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שדין הבקשה לביטול צו המעצר להידחות וכי יש להותיר את הצו בתוקפו עד תשלום החוב או עד הפקדת סכום התביעה במזומן או בערבות בנקאית. אנמק את טעמי ואתחיל בדיון בעניין יתרת החוב, שכן ברור כי אם לא אשתכנע כי הובאו ראיות לכאורה לקיומו של חוב אין מקום למעצר האוניה ומתייתר הדיון בשאר הטענות. החוב 14. מטיעוני הצדדים והמסמכים שהוגשו מתברר כי אין מחלוקת על אספקת הדלק נשוא התביעה ואין מחלוקת על התמורה שהיה על האוניה לשלם עבור הדלק. האוניה טוענת כי פרעה את החוב ועל כן כן מוטל עליה הנטל לשכנע בפירעון, שהרי טענת "פרעתי" היא בבחינת טענה של הודאה והדחה (לעניין הנטל בטענת פירעון ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי פסקה 258, עמ' 321 (מהדורה שביעית, 1995)). כדי להוכיח את טענת הפירעון המציאה האוניה כרטסת הנהלת חשבונות ממנה עולה כי בשנת 2010 שילמה סכומים העולים על סכום החיובים בגין האספקות השונות. כמו כן הציגה את כרטסת הנהלת החשבונות לשנת 2011 ממנה מבקשת היא להסיק כי יתרת החוב הינה כ- 11,000 $ בלבד. ב"כ הנתבעת טען כי די בכך שהנתבעת הציגה ראיות על תשלומים הסמוכים למועדי החשבוניות נושא התביעה כדי להצביע על פירעון החוב. התובעת לעומתה טוענת כי התשלומים ששולמו בשנת 2010 נזקפו על חשבון חובות קודמים של האוניה. לטענת התובעת, בהעדר הוראה אחרת, היא רשאית לזקוף כל תשלום על חשבון חובות עבר ועל כן כל עוד לא סולקו חובות עבר אלו היא רשאית לתבוע את החוב נשוא החשבוניות. במיוחד מפנה התובעת לאישורם של הבעלים על יתרת החוב לתחילת שנת 2010, יתרה אשר לא מצאה ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות של האוניה אך מצאה ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. 15. בשלב זה של ההליך איני יכול לקבוע מהו "דין החוזה" השולט על חוזה האספקה של הדלק לאוניה ואיש מהצדדים לא הביא ראיות על כך. על כן אניח, לצורך ההליך הנוכחי, כי על חוזה האספקה חל הדין הישראלי. סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן." סעיף זה מקנה לחייב את הכוח לקבוע בעת התשלום לאיזה חוב מחובותיו ייזקף התשלום. לא עשה כן, עובר הכוח להחליט כיצד ייזקפו התשלומים לנושה. הדין אינו קובע מועד מפורש שבו על החייב לעשות שימוש בכוחו זה, ודומה כי אם לא עשה כן עד מועד התשלום, עובר כוח הזקיפה לנושה מיד עם ביצוע התשלום (ראה א. פורת, מתוך "דיני החוזים" בעריכת ד. פרידמן, עמ' 602). 16. צריך לזכור כי לנושה, ולעתים גם לצדדים שלישיים, יש אינטרס לגיטימי לדעת מוקדם ככל האפשר האם החייב מבקש לעשות שימוש בכוחו זה לזקוף את התשלומים, שכן הנושה (ולעתים גם צד ג') צריכים לדעת כיצד לכלכל צעדיהם. כך, למשל, אם לחייב מספר חובות שאחד מהם עומד להתיישן, חשוב לנושה לדעת אם התשלום ייזקף על חשבון חוב זה או על חשבון חוב אחר, שכן במקרה האחרון יהיה עליו למהר ולממש את זכויותיו. משמע, לנושה אינטרס ממשי להבהרת המצב המשפטי בהקדם. על כן נדרש החייב לבטא באופן ברור את רצונו בזקיפת התשלומים. הדרך הפשוטה ביותר הינה כמובן מתן הודעה בכתב או בעל-פה לנושה (א. פורת לעיל, עמ' 596). עם זאת ניתן להכיר גם בזקיפה מכללא (שם), ובתנאי שהחייב נתן ביטוי חיצוני ברור, שיגיע לנושה, לרצונו. הסקת המסקנה בדבר שימוש בכוח הזקיפה עשויה להילמד מהתנהגות הצדדים, מנסיבות התשלום וכן מטיבם של החובות (ראה למשל ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865 (1998)), שם ציין כב' השופט ת' אור כי טיב החובות מלמד כי התשלומים שביצעה המשיבה לבנק נועדו לכיסוי חוב ההלוואות ולא חוב בחשבון החח"ד). אחד הביטויים העשויים ללמד על כוונה לזקוף תשלומים לסילוק חוב מוגדר הינו תשלום סכום המתאים בדיוק לחוב מסוים מתוך שלל חובותיו של החייב לנושה (ראה א. פורת הנ"ל עמ' 597 וה"ש 73 שם). לעומת זאת מקום שהתשלומים ששילם החייב לנושה אינם תואמים את החיובים אלא נעשו באפון אקראי, עשוי הדבר להצביע כי החייב ויתר על זכותו לזקוף את התשלומים וכי הותיר לנושה לזקוף את התשלומים כרצונו. עוד נזכיר כי בדרך כלל, בהעדר ראיה אחרת, מקום שבו יחסי הנושה והחייב הם יחסים מתמשכים הכוללים חיובים וזיכויים שונים, ניתן להניח כי ברצון הצדדים כי כל תשלום שישולם ייזקף תחילה בגין החיוב המוקדם ביותר. כך בע"א 359/68 הולצמן נ' בנק הפועל המזרחי בע"מ, פ"ד כב(2) 884 (1968) נאמר: "אם איש מן הצדדים לא דאג לזקיפת התשלומים שבוצעו, מייחסים כל תשלום שנכנס לחוב קודם לכן, לפי סדרי המועדים של החיובים והזיכויים". 17. אין טענה כי האוניה או הבעלים ביקשו אי פעם לזקוף תשלום לסילוק חוב החשבוניות נשוא התביעה דווקא. גם הנסיבות אינן מצביעות על כוונה שכזו. סכומי התשלומים ששולמו במהלך שנת 2010 לא תאמו את סכומי החוב ולא קיים כל קשר בין הסכומים ששולמו ומועדם לסכומי החיובים. על כן מתחייבת המסקנה כי התובעת רשאית הייתה לזקוף כל תשלום ששולם על חשבון חבות העבר. מאחר ולא נסתרה הטענה כי התובעת אישרה את יתרת הפתיחה לשנת 2010 על סך של 853,164$ ברי שהתשלומים ששולמו בשנת 2010 ואפילו התשלום משנת 2011, אינם מכסים את יתרת החוב ואת החיובים נשוא התביעה. יוצא שהאוניה לא עמדה, בשלב זה, בנטל לשכנע ולו לכאורה, כי פרעה את החובות. קיומו של חוב לכאורה לתובעת הוא הבסיס לדיון. נבחן כעת האם קיומו של החוב מקים לתובעת עילה למעצר האוניה. על מעצרה של אוניה 18. התביעה שהגישה התובעת הינה תביעת חפצא (claim in rem). תביעת החפצא היא תביעה מיוחדת הנתונה לסמכות בית המשפט לימאות בלבד. מהותה של תביעת החפצא הינה באפשרות להגשת תביעה כנגד החפץ (REM) אף בהעדרו של הנתבע. בבתי המשפט באנגליה, הותנתה בעבר סמכות התביעה כנגד נתבע זר במעצרו ותפיסתו. במשך השנים רוככה הדרישה ובתי המשפט הסתפקו בתפיסת רכושו של הנתבע, כאשר הבסיס לכוח התפיסה של הרכוש נמצא בקיומו של שעבוד יציר חוק, ותפיסתו נועדה לאפשר מימוש השעבוד. הליך שימת היד על הרכוש הוכר כתביעות חפצא. מטרת תביעת החפצא בבית המשפט לימאות הינה מעצרה של האוניה כדי להיפרע ממנה או מהכספים שהופקדו לשחרורה, את חובה לתובע (ראה ד"ר גוטשלק "תביעות חפצא וסמכות בית המשפט" הפרקליט כט 45 (תשל"ד); ע"א 296/71 האוניה "מיטרה אסימינה" ובעליה נ' חברת הלפור בע"מ, פ"ד כה(2) 632, 638 (1971)). מבחינה דיונית מופנות תביעות החפצא כנגד הנכס- כלומר האוניה - אך כדי להצליח בתביעתו על התובע להצביע על עילה מוכרת כנגד בעלי האוניה, צוותה או קברניטה (ראה דיון בת.א. (חי') 732/96 האוניה Ellen Hudig נ' הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline (החלטה מיום 22/4/04)). ניתן לומר שתביעת חפצא הינה תביעה כנגד גופו של כלי השיט המיוסדת על אחריותם של בעל כלי השיט או צוותו. 19. נזכיר גם כי הסמכויות המיוחדות שהוענקו לבית המשפט לימאות מרחיבות את הסמכות הפרסונלית של בית המשפט. סמכותם של בתי המשפט מותנית בדרך כלל בהמצאותו של הנתבע בתחום השיפוט ומסירת ההזמנה לדין לידיו (ראה י' זוסמן לעיל בעמ' 35). חוק בית המשפט לימאות מאפשר הגשת תביעה גם מקום שהנתבע גופו אינו מצוי בתחומי השיפוט של המדינה ודי בכך שקיים נכס (REM) בתחום השיפוט. יתירה מזו, הימצאותה של האוניה בתחום השיפוט מקימה לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בתובענות שונות, אף אם עילות התביעה נולדו מחוץ לתחום השיפוט וכאשר הזיקה היחידה בין עילת התביעה ובעלי הדין לתחום השיפוט הינה המצאות האוניה בישראל. 20. עוד נציין כי סמכותו של בית המשפט לימאות מותנית לא רק בהימצאות האוניה בשטח השיפוט אלא גם בקיומה של עילה מוכרת בחוקי הימאות. בטרם נחקקו חוקי האדמירליות מ-1840 ו-1861 הותנתה סמכות בית המשפט לימאות לדון בתביעות חפצא כנגד האוניה בקיומו של "שעבוד ימי" (Maritime Lien). החוק מ-1840 גיבש את עילות התביעה שהעניקו שעבודים ימיים על אוניה. החוק מ-1861 הרחיב את עילות התביעה וכלל גם עילות נוספות שאינן מוכרות בהכרח כמקימות שעבוד ימי. נזכיר כי כיום מצויה רשימת השעבודים הימיים המוכרים בישראל גם בחוק הספנות (כלי שיט), התש"ך- 1960 בסעיף 41, וברי כי קיומו של שעבוד ימי על פי חוק הספנות, אף אם אינו נכלל ברשימת העילות בחוקי האדמירליות - מקים לבית המשפט סמכות לדון בתביעת חפצא למימושו. 21. חוקי האדמירליות משנת 1840 ומשנת 1861 קובעים כי סמכותו של בית המשפט בתביעת חפצא קמה כאשר עומדת לתובע עילה למימוש שיעבוד ימי או Claim In Rem. ההבחנה בין תביעה למימוש שיעבוד ימי לבין תביעת חפצא לא פותחה בבתי המשפט בישראל אולם לענייננו אין צורך לדון בדבר שכן לכאורה על פי הדין בישראל, וכמקובל במרבית העולם, תביעת חוב בגין אספקת מצרכים ושירותים חיוניים (Necessaries) מקימה עילה לשיעובד ימי. בחוק האדמירליות משנת 1861 נאמר: The High Court of Admiralty shall have jurisdiction over any claim for necessaries supplied to any ship elsewhere than in the port to which the ship belongs […] לשון הסעיף הינה לשון של הענקת סמכות אך משמעות ההוראה הינה הקמת עילת תביעת חפצא. גם חוק הספנות (כלי שיט) מכיר בקיומו של שיעבוד ימי להבטחת חוב בגין אספקת מצרכים ושירותים חיוניים לאוניה. וכך קובע החוק בסעיף 41: ואלה החובות שיהיו מובטחים כאמור לפי סדר דרגותיהם: [...]; (8) תשלומים הנתבעים בעד או עקב אספקה או שירותים שסופקו לכלי השיט לפי הסכמים או עיסקאות שנעשו על ידי קברניט כלי השיט, במסגרת הסמכויות שהוענקו לו על פי דין, במידה שאספקה ושירותים אלה היו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו - בין אם התשלום נקבע על ידי הקברניט ובין אם על ידי נותני האספקה והשירותים. 22. הטעם להכרה בשיעבודים הימיים שהם ברובם יצירי חוק, נוצר בשל טיבו המיוחד של המשפט הימי. המשפט הימי עוסק בנכס מיוחד - כלי שיט - אשר מטיבו ומהותו נע ונד בעולם ועובר ממדינה למדינה תוך זמן קצר. הפעלתה של אוניה כרוכה בתשלומים רבים לנותני שירותים בכל נמל ונמל, לאנשי צוות, לספקים וכו'. אוניה אינה יכולה לשוט על פני המים ללא קץ, ועליה להצטייד מעת לעת בדלק, במזון, במים וכו'. מטבע הדברים אוניה אינה יכולה לעגון בכל חוף בו תחפוץ, אלא עליה להשתמש בשירותי נמלים, דבר הכרוך בתשלומי אגרות שונים. במהלך מסעה של האוניה עלולים להיגרם לה ולמטענה נזקים, ולעתים יש צורך בפעולות דחופות לתיקונם, להצלתה ובמיוחד למניעת טביעתה של האוניה. האוניה אינה יכולה לשוט ללא צוות שיפעילהּ ויפעיל את כל מתקניה.   תכונות מיוחדות אלו של האוניה והאינטרס הציבורי הרחב לאפשר תנועת אניות בנמלים הביאו את המחוקקים במרבית העולם להכיר בזכויות מיוחדות הניתנות לנושיה השונים של האוניה, ועל כן הוקנו לנושים אלו בטוחות בדמות שיעבוד ימי ועילות לתביעת חפצא. בע"א 352/87 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ, פ"ד מד(3) 45 (1990), מציין הנשיא שמגר: (א) השיעבוד הימי מוענק לתביעות חוב מסוגים שונים. באופן כללי ניתן לומר כי אלו הן תביעות אשר המחוקק חפץ ביקרן, ואשר הוא דואג, על כן, להבטיחן בבטוחה קניינית.בחלק מן המקרים מדובר בסוג של פעולות אשר המחוקק מבקש לעודד מטעמים של אינטרס ציבורי כללי. כך הוא הדבר אצלנו, למשל, בעניין" תשלומים המגיעים בעד הצלת חיי אדם בכלי-שיט" (סעיף 41(5)). במקרים אחרים מבקש המחוקק להבטיח את המשך תיפעולה התקין של האוניה. דוגמא לכך מהווה השיעבוד שנוצר לטובת תביעת אנשי הצוות לשכרם (אצלנו מעוגן הדבר בסעיף 41(4)), וכן השיעבוד בגין תשלום הנתבע עקב אספקה או שירותים שהיו דרושים לשמירת כלי השיט או להמשך מסעו (ראה סעיף 41(8)).   אותן תכונות מיוחדות של הנכס הביאו את המחוקק להעניק לנושי האוניה זכות לתבוע את האוניה עצמה בתביעת חפצא ללא צורך לרדוף ולאתר את בעלי הזכויות בה. השיעבוד הימי הולך עם האוניה באשר תלך. לשיעבוד הימי מספר תכונות מיוחדות כפי שסיכמן הנשיא שמגר בע"א 352/87 הנ"ל:   (א) השיעבוד רובץ על הנכס עצמו והוא "נע" עימו. TRAVELLING") "WITH THE PROPERTY; ראה (1980 - THOMAS, MARITIME LIENS (LONDON 12 P. זוהי זיקה ישירה לנכס, שמשמעותה המעשית היא, כאמור, כי הנושה רשאי לפרוע את חובו מתוך הנכס. תביעתו של הנושה היא תביעת חפצא IN) )REM (ראה THOMAS בעמ' 4). (ב) השיעבוד הימי עובר עם חלופי הבעלים של האוניה. משמעותה של תכונה זו היא כי היא כובלת גם צדדים שלישיים ולא רק את הצדדים המידיים למערכת היחסים אשר יצרה את הזכות. היבט מעשי של תכונה זו בא לידי ביטוי, למשל, בזכות העקיבה. זכות זו משמעותה כי בעל הזכות הקניינית רשאי לעקוב אחר הנכס בגלגוליו השונים. חלופי מחזיקים בנכס לא יפגעו, על כן, בבעל הזכות הקניינית. לענייננו, בשינויי הנובע מן העניין, מכר של האוניה לבעלים חדשים לא יפגע בשיעבוד הימי; הוא ימשיך לרבוץ על האוניה ולכבול גם את הבעלים החדשים, אף אם הם לא ידעו על קיומו של שיעבוד.    כדי ליתן אפשרות לממש את הזכויות המיוחדות הללו הכיר המחוקק גם בסעד של מעצר האוניה. מעצרה של אוניה נועד לאפשר לנושיה להיפרע מהאוניה גופה. משנעצרה האוניה, קמה לבית המשפט הסמכות לדון בתביעת החפצא נגד האוניה, ואם זו תתקבל, רשאי בית המשפט להורות על מכירת האוניה ועל פירעון החוב מדמי המכר. 23. משפרשנו את עקרונות היסוד נבחן את הטענות שהעלו האוניה והבעלים כנגד מעצרה. הטענה הראשונה הינה כי השיעבוד הימי הניתן לספקי מצרכים ושירותים חיוניים לאוניה נועד להגן רק על הספקים הישירים לאוניה ולא על חברות כדוגמת התובעת, שמספקת את הדלק באמצעות ספקים מקומיים שונים. האוניה טוענת כי התובעת אינה אלא צד ג' שאינו זכאי להנות מהזכויות המיוחדות הניתנות לספק הישיר. טענה זו אין לקבל. השיעבוד הימי נועד להעניק בטוחה למי שמספק מצרכים ושירותים חיוניים לאוניה ואין כל מניעה כי יעשה זאת באמעות ספקי משנה שונים. אין בהוראות חוקי האדמירליות או חוק הספנות כל בסיס לצמצום שכזה. אין גם כל הגיון בדבר. כשאוניה נזקקת למצרכים כדוגמת דלק היא פונה לחברות שזו התמחותן והן פונות לספקי המשנה למיניהם. ההתחייבות לאספקה של הדלק היא של החברה המתקשרת, היא החייבת בתשלום לספק המשנה והיא שגובה את התשלום מהאוניה. זאת ועוד, האינטרס לעודד ספקים לספק את הדרוש לאוניה לשם תפעולה התקין אינו מוגבל רק לאספקות מקומיות בלתי מתוכננות אלא נועד להגן על כל ספק. אם הספקים לא יזכו לשיעבוד ימי, ברי כי יתנו כל אספקה בתשלום מראש או בקבלת בטוחות, והדבר יביא לעיכוב האוניה ולשיבוש מסעה בים. יתירה מזו, עיכוב באספקה שמביא לעיכוב בהפלגת האוניה, יגרום בדרך כלל להפרות הסכמים נוספים ויגרור תביעות של נושים רבים. על כן האינטרס בהענקת זכות שיעבוד אינו מצוצמצם רק לאספקה על ידי ספקים ישירים. 24. טענה נוספת שמעלה האוניה הינה כי השיעובד הימי ניתן רק להבטחת חוב הנובע מהסכמים לאספקת מצרכים ושירותים שנחתמו על ידי קברניט האוניה ולא להבטחת הסכמים שנכרתו בין הספק לבעלי האוניה. הטעם בדבר, כך נטען, כי מקום שבו האספקה נעשית על פי הסכם עם הבעלים יכול הספק להבטיח עצמו גם בכלים אחרים. השיעבוד נועד רק להבטיח עסקאות שנעשות על ידי האוניה בהיותה מחוץ לנמל הבית וכאשר הקברניט נאלץ להתקשר בעצמו כדי להבטיח את המשך מסעה של האוניה. טענה זו כפשוטה איני יכול לקבל. אין כל מניעה להכיר בשיעבוד ימי להבטחת חוב הנובע מהסכם אספקה שנכרת עם הבעלים. קברניט האוניה הינו שלוחם של הבעלים ואין להבחין בין הסכם שעושה השלוח לבין הסכם שעושה השולח. אין גם כל טעם המצדיק הבחנה בין הסכם שכורת הבעלים להסכם שכורת הקברניט לרכישת המצרכים החיוניים. מטרת הענקת השיעבוד הינה להבטיח את תיפעולה התקין של האוניה והמשך מסעה ללא עיכובים בנמל עד להסדרת תשלומים עבור המוצרים החיוניים. ייתכן שבעבר היה הקברניט יורד לרציף ומחפש את הספק המקומי אלא שלא כך הדבר כיום. בעידן המודרני עם כל אמצעי התקשורת הרבים, בעליה של האוניה יהיה מעורב בכל רכישה שנעשית, ללא קשר למקום הימצא האוניה. דומה שדי בכך כי הקברניט יאשר את אספקת הדלק כדי לבסס את השיעבוד הימי להבטחת התשלום (ראה גם בש"א (חי') 93/03 האונייה Rina נ' B. Sohtrik Shipping (ניתן ביום 19/10/03)). מוכן אני לקבל כי יהיו מצבים בהם ניתן יהיה להסיק, מהתקשרות מוקדמת בין הבעלים לספק, כמו במקרים של חתימת חוזי מסגרת וכדומה, כי הספק ויתר על זכותו לשיעבוד ימי, אולם טענה ממין זו לא נטענה ולא הובאו כל ראיות היכולות ללמד על ויתור שכזה. 25. כאן יש להזכיר כי האוניה טוענת כי הדין הרלבנטי לבחינת תוקפו של השיעבוד הימי הינו הדין הטורקי וכי דין זה אינו מכיר בשיעבוד במקרה של הסכם לאספקה שנכרת עם הבעלים. בע"א 352/87 לעיל נקבע כי על תוקפו של השיעבוד יחול "דין העניין" - LEX CAUSAE (השופט שמגר, בעמ' 59, פסקה 13, ודברי השופט ברק, בעמ' 71, פסקה 2). אמנם עשויה להיות מחלוקת מהו אותו "דין העניין", אך ברי כי בהיעדר כל זיקה - למעט מעצר האוניה - לישראל, דין העניין אינו הדין הישראלי (אלא מכוח "חזקת שוויון הדינים" שעשויה להתברר אם לא יובאו ראיות אחרות). אזכיר גם כי השופטת נתניהו, שהייתה בדעת מיעוט לעניין זה, סברה כי את תוקף השיעבוד הימי יש ללמוד מ"דין המקום" דווקא. בשלב זה אין לקבוע מהו דין העניין הרלבנטי. כפי שניתן לראות מפסק הדין בעניין האוניה "Nadia S" (ע"א 352/87 לעיל), הגדרת דין העניין אינה פשוטה ומצריכה סיווג בכל מקרה ומקרה (שם, עמ' 61, פסקה 14 לפסק דינו של השופט שמגר). ייתכנו אפשרויות שונות לקביעת דין העניין, כמו דין מקום הימצאות האוניה, דין החוזה (המותנה גם באומד דעת הצדדים), דין הקניין וכדומה. הקביעה מהו דין העניין מותנית כמובן גם בבירור עובדתי (או אולי בהסכמה על העובדות הרלוונטיות). לפיכך בשלב זה של ההליך טרם ניתן לקבוע כי הדין הטורקי הוא דין העניין הרלוונטי. 26. זאת ועוד, כל אחד מהצדדים הצטייד בחוות דעת של עורך דין המבין בדין הטורקי ומחוות דעת אלו ניתן לראות כי ישנה מחלוקת בשאלת התנאים להיווצרות שיעבוד ימי בדין זה. כידוע דין זר הינו עובדה שיש להוכיחה ועל כן בשלב זה די לי בקיומה של מחלוקת לעניין הדין הזר כדי לקבוע שקיימת ראיה לכאורה כי גם על פי הדין הטורקי קם שיעבוד בנסיבות שכאלו. 27. האוניה העלתה גם טענות בנוגע לסמכות המצהיר מטעם המבקשת אולם טענות אלו אינן רלבנטיות להליך הנוכחי. מצהיר אינו צריך להיות מוסמך כשלוח של בעל הדין וכל שנדרש ממנו הוא כי ידע את העבודות הרלבנטיות. במקרה הנוכחי העובדות הרלבנטיות, האספקה וסכום החיוב אינן שנויות במחלוקת והנטל להוכיח את הפירעון מוטל על שכמי האוניה. מכאן שאין כל צורך לבחון את התצהיר שצורף לבקשה. 28. אין לקבל גם את טענת האוניה שאין לבקש מעצר בשל חוב הנובע מחיובי ריבית. הריבית הינה חלק מהחוב ואין מקום להבחין בין מעצר בשל קרן החוב לבין מעצר בשל ריבית שהצטברה בשל אי תשלום במועד. כמובן שהאוניה תוכל להעלות טענות לגבי שיעור הריבית ואלו ידונו במסגרת התביעה לגופה. הפקדת ערבות 29. האוניה שלחה הודעה לפיה הינה מוכנה להפקיד התחייבות עצמית של בעלי האוניה. כתב ההתחייבות שצורף כולל התחייבות לתשלום כל סכום שייפסק, אם ייפסק בבית משפט טורקי. בדיון נאמר על ידי בא כוח האוניה כי הבעלים יהיה מוכן ליתן התחייבות אישית גם לתשלום חוב שייפסק בישראל. כך או כך, ברי כי התחייבות אישית שכזו, שאינה ניתנת למימוש מהיר בישראל ואינה כוללת כל פירוט של נכסים למימוש במקרה של פסק דין, אינה ערבות מספקת לשחרור האוניה ואינה יכולה לשמש תחליף למעצרה. הדרישה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה 30. כידוע הענקת סעד זמני להבטחת תביעתו של תובע על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מותנית בהפקדת ערובות שונות כמפורט בתקנות 364 ו- 365 לתקנות. הוראות אלו אינן חלות בבית המשפט לימאות. למרות זאת נקבע בפסיקה כי בית המשפט לימאות מוסמך להתנות מתן צו למעצרה של אוניה בהפקדת ערובות על ידי מבקש המעצר (ע"א 168/93, רע"א 201/93 Fullwood Marinated INC. נ' Lofobunker CO.S.A (ניתן ביום 13/11/95)). עם זאת נפסק כי הסמכות להתנות צו מעצר מסורה לשיקול דעת בית המשפט והיא תופעל רק במקרים נדירים (או נדירים פחות), כגון כאשר המסמכים המבססים את בקשת המעצר שנויים במחלוקת ואמיתותם מוטל בספק. הטעם בדבר הינו ליתן תוקף לאינטרס הציבורי של הגנה על נושי האוניה. ככל שיוטלו הכבדות על מימוש השיעבוד הימי, כך ייפגע הסחר הימי ונותני שירותים וספקים יחששו מהתקשרות עם האוניות ללא תשלום מוקדם. אותם שיקולים שפורטו לעיל להצדקת הליך המעצר יפים גם לשם צמצום השימוש בסמכות להתניית צו המעצר בהפקדת בטוחות. 31. ראינו שבמקרה הנוכחי אספקת הדלק לאוניה והתמורה המגיעה למבקשת עבור אספקה זו אינם שנויים במחלוקת. המחלוקת הינה בשאלת פירעון החוב. הנטל להוכחת הפירעון מוטל על שכמי האוניה. על כן לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות המיוחדות המצדיקות התניית צו המעצר בהפקדת התחייבות מצד התובעת. סוף דבר 32. בשים לב לכל האמור אני דוחה את בקשת האוניה לביטול צו המעצר. האוניה תשוחרר אם יופקד סכום התביעה במזומן או בערבות בנקאית. בלא קשר לאמור מוצע לצדדים לבדוק אפשרות להגיע להסכם בדבר בירור מהיר של החשבונות על ידי בעל מקצוע מתאים. אני קובע את התיק לקדם משפט ליום 26.4.11 שעה 9:00. רון סוקול צו מעצרצוויםמשפט ימי - דיני ימאותמעצר