העדר רישום תיקון ליקויי בניה אצל הקבלן

העדר רישום ומעקב אצל הקבלן על טיפול בליקויים בדירה מצביע על התנהלות לקויה בתחום זה ומחזק את טענת התובעים כי הנתבעת התחמקה מלתקן הליקויים אף שניתנה לה הזדמנות סבירה לעשות כן.    1. בפסק דין אשר יצא מלפני כב' ביהמ"ש העליון לפני 31 שנים (מארס 1972), מצאנו את אלו הדברים: "עם כל ההבנה שיש לבתי המשפט לקשיים בהם נתקלים אנשי המשטרה במילוי תפקידם הקשה, הרי כשמדובר בזכות יסוד זו של שמירת חופש הפרט, אין מנוס מן הדרישה כי יקפידו על כל תג ותג מדרישות החוק גם בנסיבות הקשות בהן הם נתקלים", ציון שמשי נ' מ"י, פ"ד כו(1) 654 בעמ' 661ה.   אם לשפוט על פי הנגלה בתיק המונח בפני, לא כל אנשי המשטרה הספיקו, עד כה, להפנים דברים ברורים אלו ! 2. בבוקר ה-20/04/93 סמוך לשעה 07:10 עוכב התובע בתחנת משטרת נווה יעקב, בעקבות תלונת רעייתו דאז על מעשה תקיפה שביצע כנגדה. מיד עם עיכובו נכלא בתא צר (כ-2מ' X 2 מ' שטחו) הנמצא בתחנה ומשמש לכליאת עצירים; בשעה 13:00 של אותו יום נעצר; כעבור כשעתיים הועבר למשטרת מגרש הרוסים; משם שוחרר כעבור יומיים ב-22/04/93 בשעה 09:15;   זו מסגרת התביעה לפיצויים בשל כליאת שווא ותקיפה - מכות אותן ספג התובע לטענתו מידי נתבע מס' 1 בהיותו בתא המעצר במשטרת נווה יעקב ואשר גרמו לפציעתו.   3. אלו העובדות השייכות לעניין - שאינן במחלוקת:   (א) "עובדות המסגרת" המפורשות בסעיף 1 לעיל - פרט למעשה התקיפה - שהוא עיקר סלע המלוקת;   (ב) בעת ההיא שרת רב פקד (אז פקד) אבי סמואל (להלן גם: "סמואל") כקצין חקירות במשטרת נווה יעקב;   (ג) בשעה 12:00 לערך, התרחש בפתח תא הכליאה "אירוע המחלוקת" שבסיומו נמצא התובע מושלך על רצפת תא הכליאה כשגופו מקופל; באירוע היו מעורבים התובע וסמואל.   (ד) ביומן המעצרים של תחנת נווה יעקב צויין שהתובע נעצר בשעה 13:00 בשל "תקיפת שוטר";   (ה) באותו יום בשעה 14:55 נבדק התובע ע"י חובש בית המעצר במשטרת מגרש הרוסים וכך נכתב ביומן מרפאת בית המעצר: " ... על פניו יש המטומה בעצם הלחי ובגבה שמאל יש נפיחות ואודם כמו כן בשפה בצד שמאל ישנו חתך קטן ונפיחות קלה ..."; בתצלום שצורף לדף "רישום כלוא" נראית היטב פגיעה באזור עין שמאל.   (ו) בתאריך 24/04/93, יומיים לאחר שחרורו - צולם התובע ע"י מכרו, עד התביעה מר קצ'לס; עפ"י תאורו של העד - שלא נסתר (ואף לא נעשה נסיון להפריכו בחקירה נגדית) הבחין ש"ראשו היה נפוח ועל הפנים ובצוואר ראיתי שטפי דם" (תצהיר עדות סעיף 3) בתצלומים, אשר הוגשו לביהמ"ש נראים סימני פגיעה סביב עין שמאל ובאזור הגב והמותן.   4. השאלות שבמחלוקת:   (א) האם בדין נכלא התובע בתא הכליאה בתחנת נווה יעקב בין השעות 07:50 ועד העברתו לבית המעצר במגרש הרוסים ולאחר מכן במשך יומיים בבית המעצר במגרש הרוסים ?   (ב) אם לא היתה כליאתו כדין האם זכאי היה להתנגד לכליאתו ?   (ג) האמנם, כטענת התובע, הוכה ונחבל ע"י סמואל בהיותו בפתח תא הכליאה ?   (ד) אם יימצא שלא היה יסוד חוקי לכליאתו ואם יימצא שאכן הוכה ע"י סמואל האם זכאי הוא לפיצויים בשל אלו ומה שיעורם ?   5. כליאת התובע לאחר עיכובו ובטרם מעצרו בתא כליאה בתחנת נווה יעקב:   (א) סבורני שהליך כליאת התובע בתא המעצר היה פסול כל כולו מן הראשית - מתום לא היה בו ! "עיכוב" אסור שיהיה כרוך בשלילת חירות המעוכב, כל שמותר הוא שלילה זמנית של "חופש התנועה" [סעיף 66 של חוק המעצרים; י. קדמי / על סדר הדין בפלילים חלק ראשון עמ' 1; המ' 44/72 שמשי נ' מ"י פ"ד כו(1) 654; ע"פ 325/84, אברג'יל נ' מ"י, פ"ד לח(3) 365 בעמ' 372ז']; העיכוב נועד לחקירה, גביית עדות, בירור או כיוצ"ב. במהלך העיכוב מזומן המעוכב להתלוות לשוטר לשהות בתחנת המשטרה (או בניידת, או כיוצ"ב) לצורך השגת מטרת העיכוב ואין לשלול חופש התנועה של המעוכב במידה העולה על הדרוש לצורך המטרה שלשמה עוכב; בשום פנים אין לכלוא מעוכב בתא מעצר (או תא כליאה או תא מעוכבים כפי שכונה המקום בענייננו); זמן העיכוב צריך להיות מנוצל למטרת העיכוב ואסור שיעלה על משך 3 שעות (סעיף 73 של חוק המעצרים);   "לכאורה נראה כי עיכוב לפרק זמן העולה על הקבוע בסעיף 73 הופך את המשך העיכוב ל"בלתי חוקי" ומקנה לנעכב זכות לעזוב את המקום שבו הוא מעוכב כאשר המעכב אינו מוסמך למנוע זאת ממנו" (י. קדמי, שם, עמ' 21); "שימוש בכוח מצידו של המעכב למניעת עזיבת המקום כאשר חולף משך הזמן הקבוע לעיכוב - עולה, לכאורה כדי תקיפה; והנעכב רשאי לכאורה, לממש את זכותו לחופש התנועה אגב שימוש בכוח סביר" (י. קדמי, שם, שם - הערת שוליים 61).   (ב) התובע בענייננו "עוכב" בשעה 07:20, חקירתו נערכה בשעה 11:30 כלומר כ-4 שעות לאחר שעוכב. חמורה מכך בתום החקירה הוחזר לתא הכליאה שם שהה עד מעצרו בשעה 13:00, כ-6 שעות לאחר עיכובו.   (ג) ביומן תא המעצר אין כל רישום אודות כליאת התובע קודם מעצרו. הרישום הראשון מופיע עם מעצרו בשעה 13:00; אין גם רישום אודות כליאת אנשים נוספים ששהו עמו באותו תא, עפ"י עדותו שלא נסתרה. בני אנוש כלואים איפוא בתא כליאה צפוף כשאין כל רישום על כך (ועל כן גם אין כל אפשרות, בדיעבד, לברר מי היה ומה קרה שם !).   (ד) קשה לחשוב על משגים, הפרת חובות ופגיעה בזכויות - שלא נעשו כאן; יש לדחות טענת הנתבעים להגנת סעיף 44 של פק' סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) - פטור מאחריות בשל מעצר או עיכוב "בתום לב".   6. האם זכאי היה התובע להתנגד לכליאתו הבלתי חוקית ואף להפעיל כח סביר לשחרורו מתא הכליאה ?   לשון סעיף 34 י' של חוק העונשין תשל"ז-1977: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו ...".   י. קדמי, המובאות דלעיל וכן שם עמ' 23: "עיכוב שלא כחוק" - מקנה "לנעכב" זכות התנגדות, לאמור: זכות ל"פטור" עצמו מן ההגבלה שמטיל עליו העיכוב, וללכת לדרכו באין מפריע; ובלבד שלא יעשה יותר מאשר ראוי לעשות בעניין זה באורח סביר".   עיין דברים מפורשים גם בפס"ד שמשי (המ' 44/72) הנ"ל שם בעמ' 658 ו !   זכותו של הנפגע מפגיעה בלתי חוקית להפעיל כח מגן ולפגוע בתוקף המבצע בו תקיפה בלתי חוקית "כדי להדוף תקיפה זו ולהציל אינטרס לגיטימי מסכנת פגיעה הנשקפת מהתקיפה" [הגנה עצמית במשפט הפלילי / ד"ר בועז סנג'רו (נבו - תש"ס) עמ' 21];   וכן עיין ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מ"י פ"ד לג(3) 141;   7. מעצר התובע במשך יומיים נוספים; פקודת המעצר עצמה לא הוצגה בפני; ביומן הכליאה נרשם כי התובע נעצר בשל "תקיפת שוטר"; בהוראת השחרור נרשם שהיה עצור בחשד "תקיפת שוטר ותקיפה" (מן הסתם חשד תקיפת רעייתו עפ"י תלונתה)   נוכח מסקנותי עד הנה על פיהן נכלא התובע בתא המעצר שלא כדין והיה זכאי להתנגד בכח לכליאתו וקביעה נוספת עליה אעמוד להלן, על פיה הותקף התובע ונחבל ע"י קצין המשטרה סמואל - לא היה יסוד לעילת "תקיפת שוטר" כהצדק למעצרו.   הנתבעים טוענים כי גם אם אתעלם מעילת תקיפת השוטר עדיין ניצבה עילת החשד לתקיפת האשה כמצדיקה מעצרו ועל כן לא ניתן לקבוע שמעצרו למשך היומיים הנוספים לא היה כדין. אין אני מקבל טענה זו בכל הכבוד. גם אם צויינו שתי העילות בפקודת המעצר נראה שהחמורה בהן היתה תקיפת השוטר. משנפלה עילה זו נותרת בעינה רק העילה הפחות חמורה ואין כל סימוכין לטענה שדי היה בעילה זו כדי להצדיק מעצר התובע. משניתנו שתי עילות להצדקת המעצר (אם כך היה) ואחת מהן נופלת יש לצאת מהנחה, לטובת התובע, שאלמלא אותה עילה לא היה נעצר.   מעבר לזאת לא הובאה בפני תלונת רעיית התובע או פרטים נוספים מהם יכול בית המשפט ללמוד ולהסיק את המסקנה המבוקשת ע"י הנתבעים כי התובע היה נעצר למשך יומיים גם אלמלא נושא תקיפת השוטר.   [במאמר מוסגר: לא ברור לי כיצד נכלא התובע ליומיים תמימים בלא שהובא בפני שופט ואולם הצדדים לא הרחיבו את הדיבור בנקודה זו ועל כן אמנע מכך גם אני].   אני קובע איפוא שכליאת התובע בעת "עיכובו" כמו גם מעצרו מ-20/04/93 שעה 13:00 ועד 22/04/93 בשעה 09:50 נעשו ללא עילה מוצדקת.   8. אירוע התקיפה:   (א) בנושא זה מצויות בפני שתי גירסאות, זו של התובע וזו של הנתבע 1;   גירסת התובע אודות התקיפה והזמן שאחריה עד מעצרו מפורטת בתצהיר עדותו (סעיפים 9 ו-10) ובשל חומרתם רואה אני להביא את הדברים כלשונם ובמלואם: "בערך בשעה 11:45 התחלתי לדפוק בצורה נואשת על דלת התא, נעניתי כעבור מס' דקות שנראו בעיני כהרבה זמן ודלת התא נפתחה. במשך דקות המתנה חשבתי בליבי שהערבים הוכנסו בכוונה לפגוע בי, והחלטתי לבקש לצאת ע"מ לגשת לשירותים. כשהדלת נפתחה עמד מולי קצין שהתברר אח"כ שהוא מפקד התחנה. הוא דיבר איתי בצורה עויינת מאוד כשאמרתי את בקשתי הוא אמר לי שאיני מבקש מספיק יפה ושאחזור לתא. אמרתי לו שאינני רוצה לחזור לתא ואז הוא אמר לי שהוא "יראה לי" וצעד צעד לכיווני אני החלטתי להתנגד לדחיפה שלו ולחצתי את עצמי כנגדו. הוא הרים את ידו הימנית ואני את ידי בהתגוננות. הוא היה כל כך קרוב שידי נגע בפנים שלו אז הוא ליפף את ידו השמאלית בחוזקה סביב צווארי ובידו הימנית החל עם אגרוף להכות אותי בפנים. המכה הראשונה היתה בתוך עיני הימנית, המכה השניה קצת מעל העין השמאלית המכה השלישית היתה באף והמכה הרביעית היתה על שפתי. במכה הרביעית הצלחתי קצת להסתובב ולכן היא היתה בפחות עוצמה. אז הוא הפיל אותי על הריצפה נשמטו משקפיו מפניו. שוטר אחר שעמד ליד החל לבעוט בי בצד הגוף. שתי בעיטות פגעו להתחלת עצם הירך ליד הכליות התפתלתי והבעיטה האחרונה היתה בגב התחתון, אינני יודע לזהות את השוטר הזה בשם אך לא אשכח את השנאה בפניו. לאחר מכן גררו אותי שוכב חזרה לתוך התא וסגרו את הדלת. אני צעקתי מכאבים שאני "לא מסכים" "לא מסכים" אחד הערבים בתוך התא הגיש לי ממחטה מנייר לנגב את הדם שירד מאפי משפתיי ומהחתך ליד העין.   בערך בשעה 12:20 פתחו את תא המעצר שוטר (אני חושב משה) ואמר לי להתלוות אליו, הוא לקח אותי במדרגות לקומה שניה לכיור בתוך השירותים ואמר לי לשטוף את הדם שהיה על פני ועל הזרוע ועל הידיים. אז הוא לקח אותי למשרד של מפקד התחנה. במשרד ישב פקד אברהם סמואל, זה שהיכה אותי, הוא התחיל לדבר איתי והחוקר משה ישב בפינה, הדלת היתה סגורה. הם אמרו לי שאני אהיה מואשם בתקיפת קצין משטרה ורק אם אני אחתום על עדות שאני מתנצל מכל הלב הם ישחררו אותי וישכחו מכל העניין. הוא אמר לי שאני אדם אלים שמכה אישה חסרת הגנה ואחד מהם אמר שאילו היה לו רשות היה יורה בי. אם לא אחתום הם יגרמו לי תוצאות חמורות. אני אמרתי שאני מיובש והם אמרו שאוכל לשתות אחרי שאני חותם. אז משה לקח אותי לחדר אחר וכתב על טופס במשך מס' דקות הוא אמר לי לחתום. לא יכולתי לראות מה שכתוב כי לא ראיתי טוב בגלל הפגיעה בעין, וחתמתי גם על טופס נוסף - הוא אמר שזה היה תלונת גרושתי. חתמתי. בערך בשעה 13:00 משה לקח אותי למטה וכבל אותי לרדיאטור נשארתי כבול לרדיאטור לא רחוק מהיומנאי עם הראש למטה עד השעה 14:00 בערך. אז התחילו להעביר אותי ממקום למקום וכל פעם כבלו אותי לאיזה כיסא או צינור במשרד זה או אחר. בערך בשעה 15:00 באו שני שוטרים בלי מדים והורידו מהקומה השניה שהייתי בה באותו עת. מעדתי במדרגות מרוב חולשה ויובש ובקושי מנעתי מעצמי פגיעה. לקחו אותי לדסק של היומנאי ואמרו שעוצרים אותי במגרש הרוסים. ביקשתי לטלפן ונתנו לדבר בשפורפרת עם המנוי שאמרתי להם. יכולתי רק לדבר ולא יכולתי לשמוע את הצד השני כי לא החזיקו את השפורפרת נכון. אני הייתי עם אזיקים כל הזמן. הכניסו אותי לניידת בליווי השוטר שבעט בי והסיעו אותי למגרש הרוסים".   (ב) סמואל איננו חולק למעשה על העובדה כי פגע בתובע, ואולם לדבריו היתה זאת אך תגובה אינסטינקטיבית לתקיפתו על ידי התובע בעת שפתח את תא המעצר על מנת להוציא ממנו את התובע. מיד עם פתיחת פתח התא ספג מהלומה בפניו מאגרופו של התובע ובתגובה ותוך שהוא בהלם סובל מכאב רב ומתקשה לראות דבר מעוצמת הפגיעה בעיניו ומחמת שמשקפיו הועפו, דחף את התובע בחוזקה פנימה אל תוך התא והתובע אכן נפל ארצה: "מאחר והייתי בהלם הצלחתי להדוף בכח רב את התובע פנימה אל תא המעצר וסגרתי את הדלת, על מנת לטפל בעצמי" (תצהיר עדות סמואל סעיף 7). (ג) נוכח קביעותי דלעיל שכליאת התובע בתא המעצר לא היתה כדין וכי התובע רשאי היה להשתמש בכח סביר על מנת להחלץ מכליאתו אין לי למעשה צורך להכריע בשאלה איזו מן הגירסאות היא הנכונה, האמנם החל אותו אירוע במכה אותה שלח התובע לעברו של סמואל ברצותו לצאת מתא המעצר או שהיוזמה לתקיפה היתה כל כולה של סמואל, האם אך נדחף התובע או שמא הוכה נמרצות.   (ד) עם זאת לא אמנע מהכרעה: מקום שם יש הבדלים בין גירסת התובע לגירסת סמואל, מעדיף אני את גירסת התובע על פני הגירסה האחרת;   התרשמתי מסמואל שאין הוא מהמהססים למהר ולהפעיל כח כנגד נחקרים או עצורים; הוא הודה בפני כי הוגשו כנגדו "לא מעט" (כלשונו) תלונות בגין שימוש בכח כלפי עצורים או נחקרים; ממספר הצהרות שהצהיר או אישר במהלך עדותו ומאופן אמירתן, ניתן היה להתרשם מקו של תוקפנות (בניסוח עדין) המאפיין אותו והוא אף גאה בו. כך למשל: "התפקיד שלנו זה לא ללטף את הראש אלא לאכוף את החוק ולהרתיע. אני רוצה שבחור שמגיע לכאן יפחד מספיק כדי לא לחזור לכאן" או "חוסך שבטו שונא בנו" (אמירה שמשום מה לא נרשמה בפרוטוקול אך נאמרה וב"כ המלומד של הנתבעים בסיכומיו אף מאשר זאת).   בעוד התובע זכר כל פרט נעלמו פרטים רבים מזכרונו של סמואל;   עדות סמואל איננה מתיישבת בפרטים שונים עם עדות עד ההגנה משה אוחנה, השוטר היומנאי שהגיע לאירוע במהלכו או בסמוך לאחריו, לשמע צעקת התובע. כך למשל העיד השוטר אוחנה כי כשהגיע למקום הבחין בתובע כשהוא שוכב מכופף על רצפת תא המעצר ודלת התא פתוחה ואילו סמואל העיד כי הוא זה אשר מיהר לסגור את דלת התא מיד לאחר שדחף את התובע אל תוכו. אין זה, כפי שאולי נראה במבט ראשון, הבדל של מה בכך אלא מהותי: לגירסת סמואל, כאמור, כל שעשה היה תגובה מהירה לחבלה שספג מיד התובע - כל כולה דחיפה חזקה של התובע אל תוך התא וסגירת דלת התא. זוהי בודאי פעולה קצרה שמישכה שניות ספורות. מאידך, אם כטענת השוטר אוחנה, שמע את הצעקה, הספיק להגיע ממקום מושבו ועדיין ראה את סמואל כשהוא ניצב בפתח התא והדלת עדיין פתוחה הרי זה משך זמן שאינו מתיישב עם פעולת דחיפה מהירה ומתאים לתיאור התובע כגירסת סמואל   בנושא משקפיו של סמואל, העיד אוחנה כי אלו היו מוטלות מפורקות על הרצפה ואילו סמואל שלל את האפשרות שנשברו.   תיאור הסימנים על גופו של התובע לאחר מעשה כפי שפורטו בדו"ח רופא חדר המעצר במגרש הרוסים ונראים בתצלומים - הפגיעות במקומות שונים חזית (בחלקים שונים של הפנים), צד ואחור, אינם מתיישבים בשום פנים עם תיאורו של סמואל על פיו כל פעולתו היתה דחיפה אחת חזקה שכתוצאה ממנה נפל התובע אפיים ארצה.   זאת ועוד, השוטר אוחנה העיד כי כשהגיע למקום ראה את התובע כשהוא שוכב מכופף על רצפת תא המעצר, תאור שאושר אף בעדות סמואל. מצב זה מתאים למי שספג מכות ונפל כשהוא מכווץ מעוצמת כאביו יותר מאשר למי אשר נדחף וכשל אל הרצפה שאז התגובה הראשונה והמהירה היא לקום ממקום הנפילה.   "האפשרות" שהתובע פצע את עצמו או שנפגע ע"י מי שהיו עמו בתא הכליאה נזרקה ע"י הנתבעים לחלל בלא כל ביסוס ואחיזה, אינה מתקבלת על הדעת ובדיקתה נמנעה ע"י מחדלי הנתבעת משאין רישום של הכלואים בתא ומשלא נבדק התובע וטופל מיד לאחר האירוע.   (ה) [במאמר מוסגר לא אוכל שלא לציין תמיהתי (לשון המעטה) מהעובדה שאושרה ע"י כל העדים שהתובע הושאר, לאחר מעשה התקיפה, כשהוא מוטל על רצפת תא הכליאה בלא שמצא מי לנכון לבדוק מצבו ו/או לטפל בפצעיו].   (ו) אני קובע איפוא כי התובע אכן הותקף ע"י סמואל שלא כדין, הוכה ונחבל כמתואר על ידיו.   9. המסקנה עד הנה: התובע זכאי לפיצויים הן בשל כליאת השווא והן בשל תקיפתו ופציעתו. את האחריות לכליאה הראשונה (עם עיכובו) אין לייחס לסמואל ויש לייחסה לנתבעת 2 בלבד; אחריות להמשך המעצר ולתקיפה מוטלת על שני הנתבעים הדדית.   10. שיעור הפיצויים התובע העמיד תביעתו על -.54,000 ₪. מתוך סכום זה -.30,000 ₪ נזק שאיננו נזק ממון - כאב וסבל, עוגמת נפש וצער בשל תקיפתו וכליאת השווא. סבור אני כי סכום זה הוא על הצד הנמוך מאוד - כשמדובר בכליאת שווא במשך למעלה מיומיים, תקיפה ופציעה, כמתואר לעיל.   אין צריך להרחיב הדיבור על החומרה בשלילת החירות - הזכות הניצבת בראש זכויות היסוד - בתנאי מעצר ששמם יצא למרחוק לשימצה . חמורה לא פחות - הפגיעה הקשה בגופו של הנאשם תוך גרימת חבלות קשות והשלכתו אל תוך תא הכלא בלא כל טיפול.   בהכירי היטב את עקרונות הדיון על פיהם התובע הוא שקובע את גבולות הסעד אשר יוענק בסופו של דיון שקלתי כלום לא יהא זה צודק במקרה מיוחד זה - ובהיותי סבור שסכום הפיצויים שנתבע עפ"י כתב התביעה אינו פיצוי הולם לעוולות שנגרמו לתובע - לחרוג מן הגבולות אשר הוצבו בכתב התביעה. סבור אני (ולא בלי התחבטות) שבנסיבות המיוחדות של העניין, כאשר מדובר, מלכתחילה, בראש נזק הנקבע עפ"י אומדן שאיננו מוכח בראיות מיוחדות ונתון לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר הסכום הנתבע איננו משפיע על האגרה הנגבית בעת הגשת התביעה, ראוי שאפסוק את הפיצוי הראוי, לעניות דעתי, ואפילו עולה הוא על הנתבע. אני מעמיד איפוא את הפיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון על סך -.50,000 ₪.   בנוסף לנזק שאינו נזק ממון תבע התובע פיצוי בשל הפסד הכנסה בימי מעצרו ובשבוע שלאחר מכן, שבו לדבריו נבצר ממנו לצאת לעבודה בשל פצעיו. וכן בשל "אובדן מוניטין" - תוצאת העדרותו הפתאומית מעיסקו ונסיבות אותה העדרות. חשדנות לקוחות הבאים עמו במגע עסקי שמהססים מיצירת קשר עם מי שמבלה עתותיו בבית האסורים.   ראשי נזק אלו לא הוכחו כדבעי. עם זאת ברור בעיני שהתובע סבל נזק ממון בשל מספר ימי העדרות מעבודתו ואף פגיעה כלשהי בשל רתיעת אנשים מקשרים עמו, בעקבות האירוע. אני פוסק לו בגין כל אלו פיצוי גלובלי עפ"י שיקול דעתי בסך -.10,000 ₪.   11. התוצאה: אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע -.60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (18/04/2000) ואת הנתבע 1 לשלם, מתוך סכום זה הדדית עם הנתבעת 2 -.50,000 ₪ וכן אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם את אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום בנוסף לזאת שכ"ט עו"ד בסך -.7,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.  בניהליקויי בניהקבלן