מבוא המחלוקת העומדת ביסוד תביעה זו, נוגעת לזכויות וכספים אשר הגיעו לתובעים, עם עזיבתם את הקיבוץ הנתבע (להלן "הקיבוץ").   המחלוקת, בתמצית, היא זו:   במועד הרלוונטי לכתב התביעה, חלו על חברי הקיבוץ כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ד-1994 (פורסמו בילקוט הפרסומים תשנ"ד, 3489) (להלן "הכללים").   הכללים, אשר התפרסמו בהתאם לתקנה 19(א) (בנוסחה דאז) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, נקבעו על ידי הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, שהקיבוץ חבר בו.   הכללים קובעים את זכותם של חברים היוצאים מן הקיבוץ, לקבל מן הקיבוץ תשלומים בשני ראשים: דמי עזיבה ותשלומי קצבה.   במהלך שנות חברותם של התובעים בקיבוץ, נפתחו על שם חברי הקיבוץ וביניהם התובעים, קופות גמל, קרן פנסיה, וקרנות השתלמות (להלן "הקרנות").   התובעים טוענים כי עם עזיבתם את הקיבוץ, קמה להם הזכות לקבל את הקרנות בנוסף לזכויות המגיעות להם על פי הכללים.   הקיבוץ טוען, מנגד, שהקרנות שייכות לו ולא לתובעים: קופות הגמל נועדו לשמש לקיבוץ כחסכון ונרשמו על שם החברים רק כדי לקבל יתרונות מס, וקרן הפנסיה הוקמה כדי להבטיח את יכולת הקיבוץ לחלק תקציב אישי לחברים המגיעים לפנסיה. על כן, לטענת הקיבוץ, ככל שהקרנות מועברות לחבר העוזב את הקיבוץ, יש לנכותן מכל הכספים המגיעים לאותו חבר על פי הכללים, משמע - הן מדמי העזיבה והן מהקצבה.   בנוסף למחלוקת האמורה, טוענים התובעים לנזקים שנגרמו להם בשל העיכוב בקבלת הכספים שהגיעו להם עם עזיבתם את הקיבוץ, וכן הם טוענים לזכויות נוספות, אשר יפורטו בהמשך.   רקע כללי, מוסכמות ופלוגתאות התובע היה חבר בקיבוץ מיום 5.5.1976 ועד ליום 1.5.2000 והתובעת היתה חברה בו מיום 1.5.1978 ועד ליום 20.2.2001.   ביום 22.5.00, בסמוך למועד עזיבתם של התובעים את הקיבוץ, ערך הקיבוץ תחשיב בכל הנוגע לזכויות התובעים לדמי עזיבה ולקצבה מחד, ולקרנות שלטענת הקיבוץ יש לנכותן מאותן זכויות מאידך. התחשיב נעשה בנספחים ד'1 ו- ד'2 לתצהיר התובעים, כמפורט להלן :   התובע כספים המגיעים לתובע עם עזיבתו - 127,515 ₪ (89,975 ₪ עבור דמי עזיבה ו- 37,540 ₪ עבור קצבה). זכויות התובע בקרנות - 120,624.81 ₪ (111,423.01 + 9,201.80 ₪ מקופות גמל נזילות). היתרה ששולמה לתובע לאחר ניכוי הקרנות - 6,890.19 ₪.   התובעת כספים המגיעים לתובעת עם עזיבתה - 146,320 ₪ (110,119 ₪ דמי עזיבה לתובעת ולילדים ו- 36,201 ₪ עבור קיצבה). זכויות התובעת בקרנות - 127,626 ₪ (122,004 ₪ + 5622 ₪ מקופות גמל נזילות). היתרה ששולמה לתובעת לאחר ניכוי הקרנות - 18,694 ₪.   על פי הסכמת הצדדים, כפי שזו עולה מפרוטוקול הדיון מיום 3.2.2005, אין חולק כי התובעים יחדיו היו זכאים, עם עזיבתם את הקיבוץ, לתשלום בסך של 273,835 ₪, ומסכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבלו התובעים כאמור, בסך כולל של 25,584 ₪.   יחד עם זאת, התובעים חולקים על התחשיב שביצע הקיבוץ בכל הנוגע לשווי הקרנות למועד האמור: התובעים טוענים כי הקיבוץ לא חישב את ערכן הריאלי של הקרנות לפדיון ביום החישוב וכי התחשיב מתעלם מהעובדה שפדיון מוקדם של הקרנות, גורם להפסד ניכר בגלל מסים.   על-פי התחשיב שערך הקיבוץ, סכום הקרנות, בתוספת התשלומים שקיבלו התובעים, כיסה לחלוטין את הכספים שהגיעו לתובעים כדמי עזיבה וכקצבה. על כן, התנה הקיבוץ את העברת הקרנות לרשות התובעים, בכך שהתובעים יצהירו כי קיבלו את המגיע להם כדמי עזיבה וכקצבה. משכך, הגישו התובעים תביעה קודמת נגד הקיבוץ בבית משפט זה (ת.א. 2032/02). במסגרת אותה תביעה, הגיעו הצדדים להסדר ולפיו ישוחררו הקרנות לידי התובעים, מבלי שהדבר יהווה פגיעה בטענות מי מן הצדדים, כאשר הקיבוץ שמר על זכותו לטעון שהעברת הקרנות לידי התובעים מהווה סילוק סופי ומלא של כל חובות הקיבוץ לתובעים, והתובעים שמרו על זכותם לטעון את ההיפך.   התביעה דנן הוגשה ביום 10.8.2004 ונשמעה בפני כב' השופט יונתן אברהם. בתום שמיעת הראיות, נדרשו הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב, אך הם נמנעו מלעשות כן. על כן, ביום 1.5.2008 נמחקה התביעה. ביום 6.10.2010 פנו התובעים לבית המשפט וביקשו לבטל את פסק הדין ולאפשר לצדדים להגיש את סיכומיהם על מנת שבית המשפט יכריע בסכסוך. בקשתם נעתרה והתיק הובא לפני למתן פסק דין.   הזכויות המגיעות לחבר עוזב על פי הכללים כאמור, הכללים קובעים שתי זכויות מהותיות להן זכאי חבר העוזב את הקיבוץ: זכות לדמי עזיבה וזכות לקיצבה.   דמי עזיבה הזכות לקבלת דמי עזיבה, קבועה בפרק ב' לכללים. על פי סעיף 7 לכללים, דמי העזיבה ישולמו לעוזב בסמוך לאחר יציאתו ויציאת התלויים בו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ. הרעיון העומד ביסוד זכות זו, הוא לאפשר לחבר לארגן את חייו בתקופה הראשונה מחוץ לקיבוץ (ראה: ח. נועם, אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהדורת אפריל 2010, עמ' 169-171). קצבה הזכות לקבלת דמי קצבה קבועה בפרק ג' לכללים. על פי סעיף 9 לכללים, הקיצבה משולמת לידי העוזב עם הגיעו לגיל פרישה, מדי חודש קלנדרי, על פי חישוב שאף הוא קבוע בכללים. בשונה מדמי העזיבה, שמטרתם, כאמור, לדאוג להשתלבותו העוזב מחוץ לקיבוץ מיד לאחר העזיבה, הקיצבה, מטבעה, מיועדת לדאוג להכנסת העוזב עם הגיעו לגיל פרישה. סעיף 12 לכללים קובע, כי הקיבוץ רשאי לנכות, מזכות העוזב לקצבה, "זכויות לתשלומים כלשהם מקופת גמל... או לתשלומים אחרים בעלי אופי דומה".   על-פי התוספת הרביעית לכללים, אם סך תשלומי הקצבה להם זכאי העוזב, שווה או קטן מסך כל תשלומי הגמל (המהוונים ליום העזיבה), לא תשולם לעוזב קצבה. סעיף 15(ב) לכללים קובע, כי הקיבוץ רשאי לנכות, מזכות העוזב לקיצבה, גם "זכות עתידה" של העוזב, משמע - זכות "לקבל בעתיד סכומי כסף או שווי כסף, אשר נצמחה בגין עבודתו או משלח ידו של העוזב תוך צבירת הוותק". בדומה לניכוי תשלומי הגמל, גם ניכוי הזכות העתידה נעשה על פי התוספת הרביעית, כמפורט לעיל. יחסי הגומלין בין הוראות הכללים והזכויות בקרנות עולה מכתבי הטענות, כי שני הצדדים לתביעה מבקשים לשנות מהוראות הכללים, בכל הנוגע לזכויות בקרנות:   התובעים מבקשים לקבל את הקרנות בנוסף לקצבה ולדמי העזיבה, על אף שעל פי הכללים, יש לנכות את תשלומי הגמל והזכויות עתידות מן הקצבה, ועל אף שעל פי התוספת הרביעית לכללים, במקרה שבו תשלומי הגמל והזכויות העתידות עולות על הקצבה, לא תשולם קצבה.   הקיבוץ מבקש, מנגד, לנכות את הקרנות לא רק מן הקצבה, כפי שמתירים הכללים, אלא גם מדמי העזיבה.   בהנתן העובדה שאיננה במחלוקת, ולפיה התנועה הקיבוצית בה חבר הקיבוץ החילה על עצמה את הכללים, הרי שהנטל להוכיח כי הוסכם על הקיבוץ וחבריו לחרוג מן האמור בכללים, מוטל על הטוען את הטענה. במילים אחרות - על התובעים להוכיח כי הוסכם על הצדדים שהקרנות מתווספות לזכויותיהם על פי הכללים ולא מנוכות מן הקצבה, ועל הקיבוץ להוכיח כי הוסכם על הצדדים שניתן לנכות את הקרנות גם מדמי העזיבה ולא רק מן הקצבה.    הראיות שהובאו לבית המשפט במסגרת שמיעת הראיות בתיק, לא הוגשו לבית המשפט החלטות רשמיות של הקיבוץ, אם היו כאלה, בדבר רכישת הקרנות, החלטות מהן ניתן היה ללמוד על אומד דעתם של הצדדים באותה עת. בהעדר מסמכים מסוג זה, יש ללמוד על המטרה שלשמה נרכשו הקרנות ועל הסכמת הצדדים ביחס אליהן, מתוך העדויות והראיות שהובאו לפני בית המשפט. עדי התביעה מטעם התובעים העידו התובעים בלבד. על פי האמור בתצהירם, בתחילת שנות ה- 90 הקיבוץ היה קטן ומבוסס ובכך היה חריג בין קיבוצים שבאותם ימים עברו משברים כלכליים וחברתיים קשים. מדובר בתקופה שלאחר "משבר קיבוץ בית אורן", אשר התמוטט באופן מוחלט והשאיר חברים חסרי כל, לרבות חברים מבוגרים רבים שנותרו ללא הכנסה וללא פנסיה. על כן, החליטו חברי הקיבוץ להקים קרנות פנסיה כדי להבטיח את זקנתם. מכיוון שמדובר בקיבוץ מבוסס, החי ברמת חיים גבוהה, שאפו החברים בו להקים קרנות אשר ישקפו רמת חיים זו, על מנת להבטיח את אותה רמת חיים גם בגיל פנסיה. התובעים לא זימנו לבית המשפט מי מחברי הקיבוץ זולתם, על מנת להוכיח טענתם בדבר מטרת הקמת הקרנות. אם אכן הוסכם על הקיבוץ וחבריו כי הקרנות יתווספו על הזכויות על פי הכללים, מן הראוי היה לזמן לעדות מספר חברי קיבוץ ובפרט את אותם חברים אשר היו מעורבים בקבלת ההחלטות בעניין זה. כך למשל, בסעיף 17 לתצהיר התובעים, טוענים התובעים כי "גם בדיונים וגם בהחלטה הנ"ל כלל וכלל לא עלה עניין הקשר בין הקרנות ודמי העזיבה. כל מטרתנו היתה לדאוג לגיל הפנסיה של החברים ואיש לא חשב על חיסכון לצורך הבטחת תשלום דמי עזיבה". אלא שהתובעים לא זימנו מי מבין הנוכחים באותם דיונים, על מנת לתמוך בטענתם זו. מכל מקום, גם אם נכונה טענת התובעים, שהיא בהחלט מתקבלת על הדעת, ולפיה מטרת הקרנות היתה (לפחות בין היתר), להבטיח את זקנתם של חברי הקיבוץ בפנסיה שתנאיה טובים מן הקצבה שבכללים, אין בכך כדי להוכיח את שטוענים התובעים בתביעתם, משמע - שהוסכם שהקרנות מתווספות לכל זכויות התובעים על פי הכללים, כולל הזכות לקצבה. בעניין זה התובע טען בעדותו, כי קיימים בקיבוץ חברים נוספים שהעלו טענה דומה לשלו. כך העיד התובע בעמוד 13 שורות 15-22 לפרוטוקול: "ש. האם שמעת אי פעם מחברים אחרים טענה הדומה למה שאתה מעלה? ת. כן, אחרי שהעליתי את הטענה הזה. ש. מי למשל? ת. מיד אחרי שעזבתי, אחרי השיחה שלי עם מאיר קורנרו, הלכתי אל רן בשן ואמרתי לו אם הוא יודע שהפנסיות הם לא של החברים. הוא אמר שהוא יודע את זה ממה שמוטי סיפר לו על העזיבה שלו. אחרי שאנחנו עזבנו, שלמה שושלב שהוא חבר קיבוץ עד היום והוא התפלץ כשהוא שמע את זה...אני יודע שהוא היה בדין ודברים וקיבל תשובה שלא כל כך מספקת אותו". התובעים לא זימנו כעדים אף לא אחד מאותם חברי קיבוץ שלטענתם העלו את הטענות המועלות על ידם בתביעה. נותרו בעניין זה רק עדות התובע והתובעת, כפי שהועלו בתצהירם המשותף, בלא שנתמכו בעדויות נוספות. עדי ההגנה מטעם הקיבוץ העידו הגב' ניצן דומיניק, אשר משמשת כמנהלת הכספים של הקיבוץ משנת 1996, ומר גיל זנה, אשר שימש כגזבר הקיבוץ בין השנים 1990-1993. בכל הנוגע למטרת הקמת הקרנות טוענים המצהירים, כי הקרנות הוקמו בתחילת שנות ה- 90, משמע - לפני שחברי קיבוצים חשבו על הפרטת הקיבוץ וכאשר בבסיס כל החלטה עמד עקרון השיתוף בקיבוץ. הקיבוץ החליט להפקיד כספים בקופות גמל על שם החברים, למען ישמשו את הקיבוץ כחיסכון. כספים אלו היו שייכים לקיבוץ אך הופקדו על שם החבר, כדי לקבל יתרונות מס. לפיכך, בתנאי ההצטרפות לקופות הגמל נקבע כי "עמיתי" הקופות אינם רשאים לשחרר את הכסף אלא אם תבוא על כך הסכמת וחתימת הקיבוץ, דרישה שלא היתה קיימת אילו הקרנות היו בבעלות החברים. המצהירים טוענים כי בנוסף לקופות הגמל, הוחלט בשנת 1994 לרכוש על שם חברי הקיבוץ את קרן הפנסיה "תשורה", כשההיגיון שעמד בבסיס ההחלטה לרכוש קרן זו, היה להבטיח את יכולתו של הקיבוץ לחלק תקציב אישי לחברים המגיעים לפנסיה. טענת הקיבוץ, לפיה קרן הפנסיה נועדה להבטיח את יכולתו של הקיבוץ לשלם פנסיה לחבריו, אף היא מתקבלת על הדעת. אלא שאין בטענה זו כדי להסביר מדוע שלא ישולמו לחברים העוזבים את הקיבוץ מלוא כספי הפנסיה הנצברים בדרך זו על שמם (במקום הקצבה על פי הכללים), וכן אין בטענות הקיבוץ בעניין זה כדי להוות הוכחה לכך שהוסכם על החברים שבניגוד לקבוע בכללים, קופות הגמל וקרנות הפנסיה יקוזזו מכל הכספים המגיעים לחברים העוזבים, לרבות מדמי העזיבה. ניתוח המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנוסף לעדויות הצדדים, הוגשו לבית המשפט מספר מסמכים, מהם יש להתחקות אחר כוונת הצדדים בכל הנוגע להקמת הקרנות וליחסי הגומלין בין הקרנות לבין הוראות הכללים: מסמך מיום 8.9.1996 "הצעה לשיחת קיבוץ הנושא: פנסיה וקרנות השתלמות" (נספח ד' לתצהיר ניצן דומיניק) בחלקו הראשון של מסמך זה, נדון נושא הפנסיות והוחלט להשוות בין הפקדת סכומים לפנסיה עבור חברים העובדים מחוץ לקיבוץ, לזו הנעשית לשאר החברים. אין בהחלטה זו כדי לומר דבר ביחס למחלוקת נשוא ענייננו.   בחלקו השני של המסמך, נדון נושא "קרן השתלמות". צוין כי לשם ניצול קרן ההשתלמות, על חבר הקיבוץ לקבל אישור בכתב של הקיבוץ, אחרת יקוזז סכום הקרן מתקציבו האישי של החבר. בשולי המסמך צויינה הערה המתייחסת לחברים עוזבים ולפיה: "במידה וחבר עוזב את הקיבוץ, כל כספי קרן ההשתלמות שנצברו על שמו מקוצצים מדמי העזיבה". הקיבוץ לא הגיש לבית המשפט מסמך כלשהו ממנו ניתן ללמוד שהצעה זו אכן התקבלה כהחלטה רשמית של הקיבוץ ובהסכמת חבריו. העדה מטעם הקיבוץ טוענת בתצהירה כי מדובר בהחלטת מזכירות מחייבת, שהובאה לשיחת חברים ולא נמצא תיעוד אשר מבטל אותה או משיג עליה ועל כן היא תקפה. בעדותה בבית המשפט נתבקשה העדה להתייחס לחסר במסמכים (מתוך עמוד 10 שורות 1-33 לפרוטוקול): " ש. כותרת המסמך היא הצעה לשיחה, מאיפה לבית המשפט לדעת שההצעה הזאת אי פעם נדונה. מאיפה לו לדעת שהחלטתם בעד או כנגד, מאיפה. אני מבין שגם על זה אין לכם ראיה. ת. אני לא מצאתי. זה לא אומר שזה לא קיים אבל לא מצאתי. זאת הצעה לשיחה, היתה שיחה כזאת. לא היו מציינים זאת בפרוטוקולים אם זה לא היה". בכל הנוגע למחלוקת נשוא ענייננו, המסמך האמור מתייחס לנושא קרנות ההשתלמות בלבד, להבדיל מקופות הגמל וקרן הפנסיה. על יסוד "הלך הרוח" העולה מהדברים שצויינו במסמך זה, ניתן בהחלט לקבל את טענת הקיבוץ ולפיה קרנות ההשתלמות, בדומה להכנסת החבר מעבודתו, הינן נכס שיש להביאו בחשבון במסגרת ההתחשבנות שבין החבר העוזב לבין הקיבוץ.   יחד עם זאת, בהעדר מסמכים נוספים המעידים כי אכן אותה הצעה שהועלתה במסמך זה, התקבלה באופן רשמי ומפורש בהחלטה של הקיבוץ, הרי שאין בראיה זו, לבדה, כדי להביא למסקנה אותה מבקש הקיבוץ לקבוע, ולפיה הוסכם על חברי הקיבוץ שבניגוד לאמור בכללים, יקוזזו קרנות ההשתלמות גם מרכיב "דמי העזיבה", להבדיל מרכיב "הקצבה". הדו"ח כספי של הקיבוץ ליום 31.12.1994 (נספח ה' לתצהיר ניצן דומיניק): בעמוד 11 לדו"ח, בהערת שוליים המתייחסת לרכיב "קופות גמל", צוין כך: "ההפקדות רשומות על שם החברים וכוללות 116,219 ₪ על שם חברים שעזבו. יכולת הקבוץ לממש יתרות אלה בבוא העת מוטלת בספק".   הערה זו איננה מפורטת באופן שניתן ללמוד ממנה על המחלוקת נשוא ענייננו. מחד, ניתן ללמוד ממנה, כפי שהתובעים טוענים, שהזכויות בקרנות שייכות לאותם חברים שעזבו ולא לקיבוץ (סעיף 102 לסיכומי התובעים). מאידך גיסא, ניתן להבין, מעצם הכללת הסכומים בדו"ח הכספי של הקיבוץ ומתוכן אותה הערה, כי הקיבוץ רואה עצמו כבעל הזכויות בקרנות, אך מטיל ספק ביכולתו לממשן, מסיבות שאינן מובהרות בדו"ח. בעמוד 20 לדו"ח, בהערת שוליים המתייחסת ל"רכישת זכויות פנסיה", צוין כך: "התחייבות הקבוץ בגין זכויות פנסיה ו/או גמלה לחבריו בהתאם לכללים בדבר חבר יוצא או מוצא מהקבוץ לפי תקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973, מכוסה בחלקה ע"י ההפקדות לקופות גמל שונות. על פי ההסכם בין החברים והקבוץ יוכלו החברים להשתמש בכספים אלה במועד עזיבתם את הקבוץ. ההפקדות בניכוי המשיכות נזקפות לדו"ח רווח והפסד. הפקדות הקבוץ לקופות גמל שלא בגין זכויות פנסיה רשומות בדו"ח הכספי בסעיף ניירות ערך והשקעות אחרות". מהערה זו ניתן ללמוד, כי אכן קיימת זיקה בין הפקדות הקיבוץ לקופות גמל על שם חברי הקיבוץ, לבין זכויות החברים על פי הכללים, וכי על פי המוסכם בין החברים לקיבוץ, הזכויות על פי הכללים "מכוסות בחלקן" על ידי אותן קרנות. יש, אם כן, בהוראה זו, כדי לסתור את טענת התובעים ולפיה הקרנות מתווספות על זכויותיהם על פי הכללים. מאידך גיסא, על פי הערה זו הקרנות מכסות את "זכויות פנסיה ו/או גמלה" על פי הכללים, להבדיל מ"דמי העזיבה". קרן הפנסיה "תשורה" בין הקרנות העומדות ביסוד המחלוקת בין הצדדים, מצויה קרן פנסיה בשם "תשורה" (המכונה "קרן פנסיה גמישה" בתחשיב שערך הקיבוץ). כאמור, הצדדים חלוקים באשר למטרת רכישתה של קרן זו. התובעים טוענים כי הקרן נועדה "להבטיח את זקנתם" ואילו הקיבוץ טוען כי היא נועדה "להבטיח את יכולת הקיבוץ לחלק תקציב אישי לחברים המגיעים לפנסיה". ביחס לקרן הפנסיה "תשורה" הוגשו מספר מסמכים, אשר ינותחו להלן. חומר הסברתי שחולק לחברי הקיבוץ - נספח ו' לתצהיר ניצן דומיניק המצהירה מטעם הקיבוץ טוענת בתצהירה, כי להליך רכישת הזכויות בקרן הפנסיה "תשורה" קדמו דיונים וחולק לחברים חומר רב המסביר את ההליך. מעיון בחומר זה ניתן ללמוד על המטרות שלשמן הוקמה קרן הפנסיה. כך צוין, בין היתר, במסמך הראשון:   "לאור המודעות ההולכת וגוברת בקרב הקיבוצים לנושא תנאיו הסוציאליים של חברי הקיבוצים הכוללים כיסוי פנסיוני וקיצבת פרישה כמו כל אזרח במדינה מוצפים אנו בפניות מחברות המתעסקות בנושאים הללו". "...כידוע רצוננו להכנס לתוכנית פנסיה לחברים נובעים מהחששות הללו. 1. עתידו של הקיבוץ. 2. מצבו של החבר בהגיעו לגיל פרישה והדאגה להכנסה קבועה ללא קשר למצבו של הקיבוץ".   עולה מדברים אלו, כי המטרה בהקמת קרן הפנסיה על שם חברי הקיבוץ היתה כפולה: מחד - כפי שטוענים התובעים - הבטחת פנסיה אשר תהלום את רמת חייהם בשל החברים בקיבוץ. ומאידך - כפי שטוען הקיבוץ - הבטחת יכולתו של הקיבוץ לעמוד במחוייבותו להעניק פנסיה לחבריו. עוד מתוארות במסמך זה (שורות 7-11) השאלות שהעסיקו את חברי הקיבוץ בהקשר זה: "אנו שאמורים לקבל החלטות בנושאים אלו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות הבאות. איזו פנסיה העונה לאורח החיים שלנו? מה המשמעות הקיבוצית לביטוח האישי בקרן פנסיה, קופת-גמל או בחברת ביטוח? מה המשמעות לעוזבים?..." בהמשך אותו מסמך (שורה 23) צוין:   "כיום אנו מפקידים בקופות הגמל את הסכום הדרוש על פי תקנון העזיבה שמפרסמת התנועה, שיש לו תוקף חוקי מחייב על פיו אנו נוהגים לגבי העוזבים". מהדברים האמורים עולה, שבכל הנוגע לקופות הגמל (שנרכשו עוד בטרם נרכשה קרן הפנסיה "תשורה"), הוסכם כי חלים הכללים. על פי הכללים, כאמור, ניתן לקזז קופות גמל מרכיב הקצבה בלבד, ולא מרכיב דמי העזיבה. בין יתר המסמכים שחולקו כחומר הסברה לחברי הקיבוץ, מצוי מסמך "עקרונות תכנית הפנסיה", אשר יצא תחת ידי קרן "תשורה". בעמוד 7 למסמך זה צוין, כי על הקיבוץ לתכנן את המערך הפנסיוני הרצוי, תוך שיילקח בחשבון, בין היתר, "מצב חבר הקיבוץ למקרה עזיבת הקיבוץ". גם בעמוד 8 למסמך זה מתייחסת קרן "תשורה" ל"עזיבת חבר קיבוץ": "בעת עזיבת הקיבוץ יוכל חבר הקיבוץ להמשיך את תוכנית הפנסיה הן כעצמאי והן כשכיר. מערכת זאת מהווה חלק ממסגרת התחייבויות הקיבוץ לחברים עוזבים בהתאם לחוק ליוצאי קיבוץ...".   מדברים אלה ניתן ללמוד, ברחל בתך הקטנה, כי קרן הפנסיה "תשורה" לא נועדה להבטיח אך ורק את יכולתו של הקיבוץ "לחלק תקציב אישי לחבריו", כפי שטוען הקיבוץ, אלא היא נועדה גם להבטיח את תשלום הפנסיה לעוזבים את הקיבוץ.   במסמך נוסף, שכותרתו "תמצית עקרונות תכנית הפנסיה בתשורה", צוין, בין היתר, כך: "...בין הקיבוץ לבין חברי הקיבוץ לבין קרן הפנסיה נחתמת התקשרות פנסיונית המעגנת את זכויות הקיבוץ לקבלת כספים או פנסיה כל זמן שחבר הקיבוץ ממשיך בחברותו בקיבוץ ואת זכויות חבר הקיבוץ לשחרור חשבונו בקרן עם עזיבת הקיבוץ" דברים אלה סותרים את טענת הקיבוץ לפיה קרן הפנסיה מהווה קניין של הקיבוץ. יחד עם זאת, אין בדברים אלה כדי לשלול מן הקיבוץ את זכותו לקזז את סכומי קרן הפנסיה מהסכומים המגיעים לעוזבי הקיבוץ על פי הכללים.   מסמכי התקשרות התובעים בקרן "תשורה" - נספחים ז' ו- ח' לתצהיר ניצן דומיניק במסמך שכותרתו "הודעת הרשאה מינוי מוטב ויפוי כח בלתי חוזר", מיייפים התובעים את כוחו של הקיבוץ לפעול בשמם בקרן הפנסיה. נספח א' לכתב ההרשאה, הוא הסכם מיום 25.12.1994, שהצדדים בו הינם הקיבוץ, התובעים (כעמיתים בקרן) וקרן "תשורה". בסעיף 6 להסכם נקבע, כי הקיבוץ משלם לקרן, מדי חודש בחודשו, תשלומים עבור העמיתים. על פי סעיף 10 להסכם, בעת שהעמית מפסיק את חברותו בקיבוץ, עליו ליתן ל"תשורה" הודעת עזיבה מאושרת על ידי הקיבוץ בתוך 30 יום, וההודעה תשמש אסמכתא לפקיעת כתב ההרשאה. נספח ב' לכתב ההרשאה, הוא "בקשה לרכישת זכויות בקרן פנסיה". מסמך זה, אשר חתום על ידי התובעים, עומד ביסוד המחלוקת בין הצדדים. כך צוין בסעיף 3 למסמך: " הנני מבהיר בזאת כי בנוסף לכל האמור בכללים לחישוב פיצויי עזיבה ומבלי לגרוע מהם הנני מסכים כי כספים שהופקדו על שמי יקוזזו מזכויותי לפיצויי עזיבה ו/או קיצבה במסגרת כללים לחישוב פיצויי עזיבה". מסמך זה, יש בו כדי להוות מקור הסכמי מחייב לטענת הקיבוץ ולפיה, בכל הנוגע לקרן הפנסיה "תשורה", זכאי הקיבוץ לקזז את סכומי הקרן המגיעים לתובעים, לא רק מרכיב ה"קצבה" שבכללים, אלא גם מרכיב "דמי העזיבה". התובעים אינם חולקים על כך שחתמו על מסמך זה. אלא שלטענתם, "מדובר בחתימה שהוצאה במרמה תוך הסתרת פרטים מהותיים מאיתנו" (סעיף 57 לתצהיר התובעים). התובעים טוענים כי המסמך נחתם בחדר האוכל של הקיבוץ במהלך ארוחת ערב. הגזבר התיישב בשולחן "עם ערימה גדולה של מסמכים" והחתים חברים "בסיטונאות". איש לא הסביר את תוכנם של המסמכים ואיש לא טען שיש בהם שינוי כלשהו שהחברים צריכים להתייחס אליו, אלא המסמכים הוצגו כדבר פורמלי הנחוץ לצורך רכישת קרנות פנסיה ותו לא. לטענת התובעים, הם חתמו על המסמך מתוך אמון שרחשו לגזבר ולנציגי הקיבוץ, שפעלו כנאמנים של חברי הקיבוץ ובהתאם להחלטות הקיבוץ, ואין ולא היתה החלטה הקושרת בין קרנות הפנסיה לבין דמי העזיבה. טענה זו של התובעים, אין בידי לקבלה.   ראשית וכאמור לעיל, התובעים לא הזמינו כעדים מטעמם ולו חבר אחד מבין כל חברי הקיבוץ שחתמו על המסמכים יחד איתם. זאת, על אף שלטענת התובעים בתצהירם "זכורים לי היטב אנשים שהתלבטו בעניין חתימת כל כך הרבה מסמכים שהם לא הבינו ושלא היה איש שיסביר את מהותם... ונאמר להם בפשטות - "אם אתם רוצים פנסיה תחתמו - אם לא תחתמו לא יהיה פנסיה". יתרה מכך, עולה מטענותיהם האמורות של התובעים, כי הם לא היו בין אותם אנשים שלא הבינו על מה הם חותמים. הדבר מתיישב עם טענת הקיבוץ, שלא נסתרה, ולפיה התובע עסק בהוראה והיה מזכיר הקיבוץ בין השנים 1989-1990 ומרכז המשק בין השנים 1994-1995, והתובעת עבדה בהנהלת החשבונות בקיבוץ. הלכה פסוקה היא, כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהא בית המשפט נכון להסיק כי החתימה והמסמך עליו היא מובאת, הם בטלים. (ע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק פ"ד מד (1) 341 והפסיקה המובאת שם). התובעים לא הוכיחו כי הונעו לחשוב שהמסמך עליו חתמו, הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר. הדברים נכונים בפרט בהתחשב בהשכלתם של התובעים ובתפקידים בהם נשאו בקיבוץ. התובע אף אישר בעדותו (עמוד 17 שורות 2-8 לפרוטוקול), כי כמרכז משק הוא "קיבל בירושה" את נושא הפנסיות והיה חשוף להצעה שהובאה בפני ועדת משק לפני שהובאה לשיחת הקיבוץ וכן לדיון שהיה בשיחת הקיבוץ על ההצעה לפנסיה. התובע אישר כי "מדובר בשני דיונים ואולי עוד אחד שהייתי חשוף אליהם". הגזבר אשר החתים את התובעים על המסמכים, הצהיר בתצהירו כי התובעים חתמו על ההסכם בפניו, לאחר שידעו היטב על מה הם חותמים ולאחר שהוסבר הנושא, הן בשיחת חברים, הן בחומר שחולק לחברים טרם רכישת הזכויות והן בעת החתימה על ההסכם. עוד טוען הגזבר, כי התובעים היו מאז ומתמיד מעורבים בכל הנעשה במזכירות הקיבוץ ומתוקף היכרותו אותם, הם לעולם לא היו חותמים על הסכם שלא קראו אותו. טענות אלה של הגזבר, לא נסתרו בחקירתו הנגדית בבית המשפט (ראה עמוד 18 שורות 2-21 לפרוטוקול). הריני דוחה, אפוא, את טענת התובעים לפיה חתימתם על המסמך נעשתה במירמה ותוך העלמת פרטים מהם. טענה נוספת של התובעים הינה, כי מהמילים "מבלי לגרוע מהכללים", הרשומות בהסכמה עליה חתמו, ניתן ללמוד שלא היתה למי מהצדדים כוונה לצמצם את הכללים (שכאמור, מאפשרים קיזוז מרכיב הקצבה בלבד ולא מרכיב דמי העזיבה). גם טענה זו, אין בידי לקבלה: ראשית, התובעים חתמו במפורש על הסכמה לקיזוז הכספים מזכויותיהם "לפיצויי עזיבה ו/או קיצבה". שנית, רשימת הזכויות שעל פי הכללים הקיבוץ רשאי לנכות (כגון תשלומי גמל, זכויות עתידות וכספים שעל העוזב להעביר לקיבוץ), איננה רשימה סגורה. הצדדים אינם מנועים מלהוסיף על הכללים ולהסכים על ניכוי זכויות נוספות, כגון קרנות פנסיה, וזאת בין אם מרכיב הקצבה, ובין אם מרכיב דמי העזיבה.   לעניין זה יש לציין, כי בעוד שבסעיף 18 לכללים הוגבלה זכותו של הקיבוץ להוסיף על דמי העזיבה, הרי שלא נקבעה בכללים הוראה דומה, אשר מגבילה את זכות הקיבוץ וחבריו להסכים על ניכוי זכויות נוספות על אלה הקבועות בכללים, מרכיב דמי העזיבה. בנסיבות אלה, אין לראות בהתחייבות עליה חתמו התובעים, בדבר ניכוי קרן הפנסיה מדמי העזיבה, ככזו הגורעת מן הכללים או מנוגדת להם. טענת התובעים בדבר שווי הקרנות כאמור, התובעים טוענים כי הקיבוץ לא חישב את ערכן הריאלי של הקרנות לפדיון ביום החישוב, וכי החישוב מתעלם מהעובדה שפדיון מוקדם של הקרנות גורם להפסד ניכר בגלל מסים. לטענת התובעים, "עפ"י חישוב גס השווי לפדיון של הקרנות ביום החישוב היה כ- 45% פחות מערכם הנומינלי" (סעיפים 43-45 לתצהיר התובעים). התובעים לא ביססו טענותיהם בעניין זה בכל ראיה שהיא ולא הציגו את החישוב הנכון לטענתם. וודאי שאין לקבוע ממצאים בעניין רק על בסיס "חישוב גס", שכלל לא פורט הבסיס לו ושממילא לא הוכח. על כן, הריני מקבלת, כממצא עובדתי, את התחשיב שערך הקיבוץ באשר לשווי הקרנות, כפי שזה מפורט בנספחים ד'1 ו- ד'2 לתצהיר התובעים. סיכום - זכויות התובעים על פי הכללים והקרנות התובעים, אם כן, הוכיחו כי הם בעלי זכויות בקרנות וכי הם היו זכאים לקבלן עם עזיבתם את הקיבוץ. יחד עם זאת, התובעים לא הוכיחו כי הם היו זכאים לקבל את הקרנות בנוסף לכל זכויותיהם על פי הכללים. הקיבוץ, מנגד, לא הוכיח טענתו, העומדת בניגוד לכללים, ולפיה הוא היה רשאי לנכות את שווי כל הקרנות, הן מרכיב הקצבה והן מרכיב דמי העזיבה. בכל הנוגע לקופות הגמל - על פי סעיף 12 לכללים והראיות שהובאו, רשאי היה הקיבוץ לנכות את תשלומי הגמל מרכיב הקצבה בלבד. בכל הנוגע לקרנות ההשתלמות - הובאו על ידי הקיבוץ ראיות שהיה בהן כדי להצדיק ניכוי מרכיב הקצבה בלבד. בכל הנוגע לזכויות התובע מעבודה - על פי סעיף 15(ב) לכללים ניתן לנכות זכויות אלה מרכיב הקצבה בלבד. בכל הנוגע לניכוי הזכויות האמורות מרכיב הקצבה, הרי שבהעדר אינדיקציה להסכמה אחרת של הצדדים, יעשה הניכוי על פי התוספת הרביעית לכללים, משמע - אם ערך הקרנות עולה על הזכות לקצבה, לא תשולם לעוזב הקצבה הקבועה בכללים. רק בכל הנוגע לקרן הפנסיה "תשורה", הוכח כי ניתן לערוך ניכוי מרכיב דמי העזיבה. על יסוד האמור לעיל, יחושבו להלן זכויות התובעים: התובע סה"כ זכויות התובע בקרנות, למעט קרן "תשורה" - 91,149.81 ₪. סכום זה עלה על סכום הקצבה על פי הכללים (37,540 ₪). על כן, התובע לא היה זכאי לקצבה על פי הכללים, מעבר לאותן קרנות שהועברו אליו. את זכות התובע בקרן תשורה (29,475) ₪ רשאי היה הקיבוץ לנכות מזכות התובע לדמי עזיבה (89,975 ₪). משכך, היה התובע זכאי ליתרת דמי העזיבה בסך של 60,500 ₪, בניכוי הסך של 6,890 ₪ ששולם לו.   סה"כ זכאי היה התובע לתשלום סך של 53,610 ש"ח מעבר לקרנות שהועברו לרשותו.   התובעת סה"כ זכויות התובעת בקרנות, למעט קרן "תשורה" - 51,605 ₪. סכום זה עלה על סכום הקצבה על פי הכללים (36,201 ₪). על כן, התובעת לא היתה זכאית לקצבה על פי הכללים, מעבר לקרנות שהועברו אליה. את זכות התובעת בקרן "תשורה" (76,021₪) היה הקיבוץ רשאי לנכות מזכות התובעת לדמי עזיבה (110,119 ₪). משכך, היתה התובעת זכאית ליתרת דמי העזיבה בסך של 34,098 ₪, בניכוי הסך של 18,694 ₪ ששולם לה. סה"כ זכאית היתה התובעת לתשלום סך של 15,404 ₪ מעבר לקרנות שהועברו לרשותה.   טענות נוספות של התובעים התובעים טוענים כי הם היו זכאים לקבל את זכויותיהם כבר ביום 20.2.2001 וכי הקיבוץ נהג בחוסר תום לב שעה שעיכב עד ליום 24.4.2003 את העברת הקרנות לשליטתם ודרש את כי יוותרו על טענותיהם כתנאי להעברת הקרנות. הקיבוץ טוען בסיכומיו, כי בעלי התפקידים בקיבוץ הסכימו להעביר לתובעים את הקרנות, אך הואיל והקרנות כיסו את כל המגיע לתובעים כדמי עזיבה וקצבה, ביקשו נציגי הקיבוץ מהתובעים שיחתמו שקיבלו את המגיע להם כדמי עזיבה, וזאת על פי "נוהג שהיה קיים לגבי כל העוזבים". התובעים "שברו נוהג זה" ודרשו דמי עזיבה כפולים והקיבוץ לא הסכים לרעיון לא סביר זה ומכאן הסיבה לעיכוב בשחרור הזכויות לתובעים.  במחלוקת זו שבין הצדדים, יש לקבל את טענת התובעים.   סעיף 7 לכללים קובע, כי דמי העזיבה ישולמו לעוזב בסמוך לאחר יציאתו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ. כאמור, הרעיון העומד ביסוד קביעה זו, הוא להעמיד לרשות העוזב סכום כסף ראשוני שיאפשר לו להתארגן בתקופה הראשונה שמיד לאחר עזיבתו את הקיבוץ. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, באשר לסכום המגיע לתובעים עם עזיבתם, לא הצדיקה כי הקיבוץ לא ישלם להם את זכויותיהם - לא על פי הכללים ולא על פי הקרנות. שומה היה על הקיבוץ, משנתגלעה אותה מחלוקת, לשלם לתובעים את המגיע להם על פי טענת הקיבוץ (בין אם בהעברת הקרנות או בתשלום על פי הכללים), ולהותיר את יתרת הסכומים שבמחלוקת להכרעה (בין אם בבוררות, על פי סעיף 19 לכללים, ובין אם בבית המשפט). טענת הקיבוץ בדבר "נוהג" להחתים את העוזבים על כתב ויתור, לא זו בלבד שלא הוכחה בראיות, אלא שאין בה כדי להצדיק את ההתניה או את העיכוב בתשלום הכספים. באשר לנזקים להם טוענים התובעים:   התובעים לא הוכיחו טענתם, כי בעקבות העיכוב בהעברת הכספים הם נאלצו לבטל זכרון דברים עליו חתמו לרכישת דירת מגורים ולשכור דירה. התברר בחקירתו של התובע (עמוד 15 שורות 1-16 לפרוטוקול), ומנספח י"ז לתצהירי התובעים, כי ביטול זכרון הדברים נעשה על ידי התובעים עוד בטרם עזבה התובעת את הקיבוץ ובטרם נוהל המשא ומתן בין התובעים לבין הקיבוץ, בנוגע לדמי העזיבה. מאידך גיסא, הריני מקבלת את טענת התובעים, לפיה העיכוב בהעברת הקרנות גרם להם להוצאות משפט בתביעה הראשונה שהוגשה (ת.א. 2032/02). בהסכם הפשרה שהושג בין הצדדים לא עלתה כל הסכמה ביחס להוצאות אלה, וממילא התובעים רשאים לטעון לכך בהליך דנן, משהוברר כי לכל הפחות, לא היה מקום לעכב את העברת הסכום שלא היה שנוי במחלוקת.  כן שוכנעתי כי יש לחייב את הקיבוץ בפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בשל העיכוב הניכר בהעברת הכספים, שהיו אמורים להיות משולמים להם, כדמי עזיבה, בסמוך לאחר עזיבתם את הקיבוץ.   חלוקת רווחים ולימודים ארוכים התובעים טוענים כי יש לחייב את הקיבוץ לשלם להם את חלקם ברווחים שחולקו לחברי הקיבוץ עבור תקופות בהן היו התובעים עדיין חברים בקיבוץ. אלא שהתובעים לא הביאו ראיות בעניין זה, וכך אף הם מאשרים בסיכומיהם. יתרה מכך, הטענה איננה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 45 לתקנון הקיבוץ (נ/1) לפיה "הקיבוץ אינו מחלק רווחים בכל צורה שהיא, וכל עודף ההכנסה על ההוצאה עובר להונו העצמי של הקיבוץ". גם הטענה לפיה התובעת זכאית לדמי לימודים, על אף שבתקופת חברותה בקיבוץ לא מימשה את זכותה ללימודים אקדמאים, לא הוכחה על ידי התובעים בכל ראיה שהיא ומכאן שיש לדחותה. סיכום על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה כדלקמן: על הקיבוץ לשלם לתובעים סך של 69,014 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 22.5.2000 ועד ליום 1.5.08 (במועד זה נמחקה התביעה משלא הוגשו סיכומי התובעים ומשכך, אין הצדקה לחייב את הקיבוץ בהפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ואילך). בנוסף לכך, על הקיבוץ לשלם לתובעים סך כולל של 10,000 ₪ וזאת כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בשל העיכוב בתשלום דמי העזיבה במועד. כמו כן, על הקיבוץ להחזיר לתובעים את אגרות בית המשפט ששילמו התובעים בתיק זה ובתיק מס' 2032/02, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ועד היום, וכן לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד, עבור שתי התביעות, בסך כולל של 12,000 ש"ח. כל הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לידי התובעים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-דין זה בידי ב"כ הנתבע, אחרת - הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ו אדר א' תשע"א, 2 במרץ 2011, בהעדר הצדדים.  מושבים נחלות ומשקיםפיצוייםמשק חקלאיקיבוץ