עתירה זו מופנית כנגד החלטת ועדת הערר אשר קיבלה את ערעורם של המשיבים 3-4, כנגד אישורה של תוכנית גע/מק/022 על ידי הועדה המקומית. בהחלטתה קבעה ועדת הערר, כי יש לקבל את הערר ולבטל את אישור התוכנית.   א. רקע: העותרים חיים ואיבון שוקרון (להלן: "העותרים"), מתגוררים במושב שדה אליעזר, בבית הבנוי על מגרש 84 (להלן: "המגרש").   משיבה מס' 1, וועדת הערר המחוזית (להלן: "ועדת הערר"), הוציאה תחת ידה פסק דין ביום 16/5/06, נשוא עתירה זו (להלן: "פסק הדין"). משיבה מס' 2, הועדה המקומית (להלן: "הועדה המקומית"), היא זו אשר אישרה בישיבתה מיום 3/2/06, את התוכנית המפורטת, נשוא הערעור.   משיבים 3 ו- 4, יעקב ואילנה סביר (להלן: "המשיבים"), היו העוררים בפני ועדת הערר. מגרשם של המשיבים, מס' 84, גובל מצד מערב, במגרש העותרים מס' 83. ואילו מגרש מס' 93 של המשיבים, גובל מצד דרום, במגרש העותרים מס' 83. חלקה 84, נטועה כארבע שורות עצי זית, מקו הגבול עם חלקה 83 לכיוון מערב, למרחק של 20 מטר לערך.   בשנת 1997 החליטו העותרים להציב בחלק המערבי של חלקתם שני מבנים אשר משמשים יחידות אירוח (להלן: "צימרים"), ללא היתר בניה כדין. המבנים הוצבו בחריגה מקווי הבנין, באופן אשר לא ניתן לאשרו על דרך של שימוש חורג (הואיל ומדובר בסטיה ניכרת מהוראות תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתוכנית), התשס"ב - 2002). על כן הכינו העותרים תכנית נקודתית המצויה בסמכותה של הועדה המקומית, לשינוי קווי בניין. העותרים הגישו לועדה המקומית תוכנית מפורטת מס' גע/מק/022, המהווה שינוי לתכנית מתאר מספר ג/3368 ולג/5241 מאושרות, וכפופה לתוכנית מס' ג/13000. בתוכנית זו ביקשו העותרים אישור שינוי בהוראות קווי בנין, הקבועים בתוכנית מפורטת. עיקרי הוראת התוכנית כללו שינוי בקווי הבנין, וקביעת הוראות למתן היתרי בניה. הוועדה המקומית, החליטה לאשר את התוכנית בתנאים שנקבעו, זאת למרות התנגדות המשיבים.   המשיבים הגישו ערר לועדת הערר וטענו כי, קווי הבניין כפי שאושרו פוגעים בהם בשל מספר סיבות. תחילה משום שקוו הבניין מצדו המזרחי מקטין מאד את המרווח אליהם, ויפגע לעמדתם בבניה עתידית שהם יבקשו לבצע. באשר לקו הבנין האחורי, טוענים המשיבים כי, אין סיבה להקטין קו בנין באופן כה משמעותי - מחמישה מטרים לפחות ממטר וחצי, - באופן אשר עשוי להביא לכך כי החלקה החקלאית אותה הם מעבדים והנמצאת מדרום לחלקת העותרים, תגרום למטרדים שונים.   בתאריך 16/5/06 ניתן פסק הדין, נשוא עתירה זו. ב. טענות הצדדים: טענות העותרים: מלכתחילה, ביקשו העותרים להציב צימרים במקום מסוים, במרחק כ- 3 מטרים מקו הגבול בין החלקות. המשיבים מנעו את כניסת המשאיות לאותו איזור. מאחר ולצורך הצבת הצימרים היה צריך לעבור דרך מגרש המשיבים, ומאחר והמשיבים התנגדו לכניסת המשאית, נאלצו העותרים להציב את הצימרים במקום אחר על המגרש תוך סטיה קלה מקווי הבניין.   כחודשיים שלושה לאחר אותו אירוע, ביקשו העותרים להכניס מנוף לשטח על מנת להזיז את הצימרים כדי שלא תיווצר בעיה של קווי בנין, אך המשיבים עמדו בסירובם ולא הותירו להכניס המנוף דרך שטחם, תוך איומים שיגישו תלונה על הסגת גבול. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקבל היתר ללא הגשת תוכנית מפורטת, המהווה שינוי לתכנית מתאר, שתאפשר לעותרים, לקבל בסופו של דבר, היתר בניה לצימרים. העותרים עוד טוענים כי, הועדה המקומית שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים והתייחסה לכל פרט ופרט לפני שאישרה את תוכנית העותרים. הועדה לקחה בחשבון את כל האפשרויות והעדיפה לאשר את התוכנית תוך התבססות והסתמכות על חוק התכנון והבניה, ועל סמכותה החוקית. בניגוד להחלטת ועדת הערר, הרי שאין בשינוי של 90 ס"מ בקו בנין, כדי לפגוע באיכות החיים, ביכולת הבניה בעתיד, או בנכס של המשיבים.   על אף ההלכה לפיה יש לצמצם בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, להתערב בהחלטות רשויות התכנון, הרי שבענייננו, אין עסקינן בהתערבות בהחלטה של רשות תכנון אחת, אלא בהכרעה בין שתי החלטות סותרות, של שתי רשויות תכנון.   ועדת הערר, ביססה את פסק דינה על נושא קווי הבנין, ועל העובדה שלא היה בידי העותרים, היתר בניה במועד הגשת התוכנית. בנוסף, בניגוד לאמור בפסק הדין, לא הוכחה שום פגיעה בזכות, או באיכות החיים של המשיבים, לא הוצגה כל ראיה לפגיעה כזו.  הועדה המקומית, דנה בנושא קווי הבנין, ולא מצאה כי יכול שתגרם פגיעה באיכות חייהם של המשיבים עקב שינוי בקווי הבנין.   הועדה המקומית פעלה במסגרת סמכותה לפי סעיף 62 א (א)(4) לחוק התכנון והבניה, אין בהחלטתה פגם תכנוני, או פגם בהפעלת סמכותה.   טענת המשיבים לפיה יאלצו להתרחק מטר נוסף מגבול המגרש אין לה כל יסוד. המשיבים לא הבהירו טיעונם זה, בפרט לאור העובדה כי, מגבול החלקה ובשטח של כעשרים מטר, מערבה מקו הגבול, עם חלקת העותרים, נטועים עצי זית, דבר העומד בסתירה לטענת המשיבים. השינוי בקו הבנין מתייחס לשטח מאד מצומצם לאורך קו הגבול. במרבית שטח קו הגבול נותר קו הבנין במרחק של 5 מטר, כך שלא היה בשינוי זה, משום פגיעה באיכות חייהם של המשיבים כמתואר בפסק הדין. בפני ועדת הערר, וגם בפני הועדה המקומית, לא הוצגה חוות דעת מטעם המשיבים בכל הקשור למפגעי רעש. בהעדר ראיות לעניין המפגעים הנטענים לא היה מקום, לנימוקי הועדה בגוף פסק הדין.   בניגוד לקביעות ועדת הערר לפיהם, הקמת הצימרים היתה בלתי חוקית, ומשום כך מן הראוי שלא לאשר את התוכנית, וכי אישור התוכנית מכשיר ומעודד עבריינות. טוענים העותרים כי, בקשתם לשינוי קווי הבנין מעודדים הכשרה ומתן תוקף חוקי לבניה, גם אם בתחילה לא נעשתה כחוק.   טענות המשיבה 1 - ועדת הערר:   החלטתה של ועדת הערר, התקבלה בהתאם לתוכניות החלות על האזור הרלוונטי, ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה לה משיקולים ענייניים וסבירים. משכך, לא נפל בה כל פגם המגלה עילה להתערבות בית המשפט.   משניתנה החלטת ועדת הערר, הרי שהחלטת הועדה המקומית, בטלה מעיקרה ואין לה כל נפקות. קבלת טענת העותרים לפיה בפנינו שתי החלטות סותרות, ולפיכך יש להכריע ביניהן, תרוקן מתוכן את תפקידה של הועדה המחוזית כועדת ערר ותייתר את הסמכויות המוקנות לה בדין. משניתנה החלטת ועדת הערר, החלטת הועדה המקומית, כאילו לא ניתנה מעולם.   הועדה המקומית בתגובתה, הודיעה כי היא מקבלת את החלטת ועדת הערר ואת סמכותה ואין היא חולקת על החלטתה. משהוועדה המקומית עצמה חזרה בה מהחלטתה, הרי שאין לעותרים על מה לבסס את טענותיהם לצדקת עמדת הועדה המקומית.   בית המשפט העליון, קבע כי ועדת הערר רשאית ואף חייבת להחליף את שיקול דעתה של ועדה מקומית בשיקול דעתה שלה. גם אם שיקול דעתה של הועדה המקומית היה סביר אין בכך בכדי לפגום בהחלטת ועדת הערר, כל עוד גם שיקול דעתה סביר.   בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה, של ועדת הערר, אלא אם נפל בה פגם של ממש, ו/או ניתנה בחוסר סבירות קיצוני. מדובר בבקשה, המיועדת להכשיר בדיעבד, עבירות בניה. העותרים ביצעו הפרות בניה בוטות ומשמעותיות, המצדיקות דחיית העתירה.   אין בביצוע הבניה בפועל, תוך סטיה מהוראות התוכניות החלות, כשלעצמה, משום עילה לכך שהתוכנית המפורטת לא תאושר. השיקול העיקרי אשר על הועדה לתכנון ובניה לשקול הוא השיקול התכנוני, ורק כאשר יש הצדקה תכנונית לאישור התוכנית, יישקל גם שיקול של מניעת עבריינות.   הבסיס לפסק הדין כנגדו טוענים העותרים ככזה שאינו מעודד אזרחים ליתן תוקף חוקי לפעילויות בלתי חוקיות, התווה על ידי היועץ המשפטי ואומץ על ידי בתי המשפט. במתווה זה אין כדי להביא לדחיה על הסף של כל התוכניות שיש בהן מרכיב של לגאליזציה, אלא נדרש שבכל תוכנית כזו יראה יזם התוכנית נימוק תכנוני, נפרד מהנימוק של הכשרת הבניה הקיימת.   בפני ועדת הערר, וכן בנימוקי העתירה לא הובא כל נימוק תכנוני שיצדיק סטיה מקווי בנין כפי שנקבעו בתוכנית החלה על המקום. המשיבים אינם צריכים להוכיח את הפגיעה האפשרית, אלא העותרים, החורגים מהוראות התוכנית, צריכים להצדיק מבחינה תכנונית את השינוי.   אישור התוכנית עלול לגרום מטרד למגורים סמוכים.   טענות המשיבה 2 - הועדה המקומית:   החלטת ועדת הערר באה במקום החלטת הועדה המקומית, ועל כן הועדה המקומית איננה צד להליך זה. עמדת ועדת הערר מבוססת ומעוגנת היטב בפסיקה ובמגמות החדשות, בכל הקשור לאכיפת חוקי הבניה והכשרת מבנים בלתי חוקיים.   מקובלת על הועדה המקומית העמדה לפיה אין מקום לאשר תוכניות אשר מטרתן היחידה הכשרת מבנים שנבנו מלכתחילה ללא היתר ובניגוד לתוכניות מתאר תקפות, בהעדר כל הצדקה תכנונית. טענות המשיבים 3-4:   המשיבים הצטרפו לתשובת המשיבות 1 ו- 2. וביקשו להוסיף כי, העותרים לא הציגו חוות דעת מקצועית כלשהי, לפיה לא ניתן להעתיק את המבנים שהונחו ללא היתר ובניגוד לקווי הבנין, למקומם כחוק. המשיבים, בניגוד לדברי העותרים, מעולם לא מנעו את כניסת המשאיות והצבת הצימרים לפי קווי הבנין. המבנים הונחו, ללא ידיעת המשיבים. המשיבים מעולם לא מנעו כניסת מנוף לשטח על מנת להזיז את הצימרים, כדי שלא תיווצר בעיה של קווי בניה.   כאשר הצימרים הורדו באמצעות מנוף, לא היה הכרח להכניסם דרך חלקת המשיבים על מנת להניחם עפ"י קווי בנין כנדרש. לעותרים היו דרכים חלופיות על מנת להעמיד את הצימרים במקומם הנכון, שהרי המנוף שהעביר את הצימר הדרומי נכנס לעומק המגרש והוריד את הצימר רחוק מהכביש. במגרשם של המשיבים, בסמוך לגבול קיים בור סופג המשרת גם את מגרשם של העותרים והמשיבים, כניסת משאית כבדה עם מנוף יכולה היתה לגרום לנזקים קשים. העותרים יכולים היו להעמיד הצימרים בקו הבנין הנכון באותה דרך בה הונחו.   קבלת העתירה תשנה את אופי הישוב כולו, ותגרום לאנדרלמוסיה בכל הישוב. במסגרת תוכניות מתקדמות של הרחבת שדה אליעזר המצויות בשלבים מתקדמים ביותר, עתידים להיבנות כ- 95 בתים חדשים ועשרות צימרים ברחבי הישוב, לפיכך לשינוי קווי המתאר, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת בכל היישוב. העתקתם של הצימרים היא בת ביצוע נוכח העובדה כי הצימרים הינם מבנים יבילים שאינם מחוברים בחיבור של קבע. החיבורים לביוב, מים וחשמל הם גמישים וניתנים להעתקה. ג. דיון:   [1] בקשת להארכת מועד - שיהוי:   אדון תחילה בטענה כי, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ובמקביל בבקשת העותרים להארכת מועד.   [א] בעתירתם מבקשים העותרים כי, בית המשפט יורה על הארכת המועד להגשת העתירה. בפרק השלישי לעתירה טוענים העותרים כי, על אף שפסק הדין הגיע לידיהם כבר ביום 19/5/06, הרי שזמן קצר לאחר תום המועד החוקי להגשת העתירה, פרצה מלחמת לבנון. לאחר תום המלחמה, בהיותם תושבי הצפון, נדרשו מספר שבועות עד שהחיים חזרו למסלולם הרגיל, רק אז התפנו העותרים להחליט כי יש בסיס להגשת ערר על החלטת ועדת הערר.   העותרים טוענים כי, סיכויי הערר ממשיים וכי הערר נסוב על ענין מהותי ורגיש, המצדיק מתן אורכה. ענין עקרוני זה עליו נתבססה החלטת ועדת הערר, צריך שבית המשפט יתן דעתו עליו.   בפסק הדין נדחתה התוכנית המפורטת שהגישו העותרים, לשם קבלת הקלות והיתר למבנה שהקימו. דחיה זו יש בה משום פגיעה כלכלית קשה בעותרים, ומשום יצירת מציאות קשה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. ביטול "פסק הדין" ואישור התוכנית כפי שאושרה על ידי הוועדה המקומית, לא יפגע באיכות חייהם של המשיבים ולא יהיה בו משום עידוד העבריינות. העותרים טוענים כי פעלו כדין בהגשת התוכנית המפורטת ולשם כך השקיעו ממון וזמן רב, כדי שהצימרים שהותקנו בחלקתם יזכו להיתר. מתן הסעד לא יפגע באינטרס כלשהוא של מי מהמשיבים. לתמיכה בעתירתם ובבקשתם צורף תצהיר.   בסיכומיהם שבו העותרים וטענו בתגובה לעתירה כי, לא הביעה ועדת הערר התנגדות לבקשה להארכת מועד. כך גם הועדה המקומית. המשיבים התנגדו מטעמים פרוצדוראליים וטענו כי, היה על העותרים להגיש בקשה נפרדת. לענין זה משיבים העותרים, כי אין כל קביעה בתקנות סדרי הדין. המשיבים לא ביקשו לחקור את העותרים על תצהיריהם באשר לרקע העובדתי המשמש בסיס לבקשה להארכת המועד.   משהסכימו הצדדים להגשת סיכומים בכתב,יש לראות בכך הסכמה להארכת המועד.   על פי תקנה 3 (ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א 2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), רשאי בית המשפט להאריך המועד. משמע, ניתן לבית המשפט שיקול דעת נרחב.   [ב] ועדת הערר בסיכומיה טענה כי, לא וויתרה על טענת השיהוי. אין לראות בכך שלא ביקשה לחקור את העותרים על תצהיריהם משום הסכמה לבקשה להארכת המועד. המועדים הנקובים בבקשה אינם שנויים במחלוקת, כך מועד תחילת וסיום המלחמה, וכן המועד בו הוגשה העתירה בפועל. משום כך לא היה צורך בחקירת העותרים. ועדת הערר טוענת כנגד ההסברים שניתנו על ידי העותרים לאיחור בהגשת העתירה. השיהוי הוא למעלה מחמישה חודשים מעת שקיבלו את פסק הדין.   תקנה 3 (ג) קובעת כי, אם הראה בעל הדין סיבה מוצדקת לאיחור, הרי שלבית המשפט תהא הסמכות להאריך המועד להגשת העתירה. על העותרים להראות שאין האשם בהם, וכי לא התרשלו עת השתהו בהגשת העתירה. אולם, בענין הנדון התנהגות העותרים מלמדת על רשלנותם ועל הזנחת עניינם. ניסיונם של העותרים להיתלות במועד פרוץ המלחמה כסיבה לשיהוי, איננו נכון ונעשה שלא בתום לב, שהרי המלחמה פרצה כ- 10 ימים לאחר תום המועד להגשת העתירה. המלחמה נסתיימה כחודשיים לפני הגשת העתירה.   לפיכך, מתקיים בעניננו שיהוי שאין לו כל הסבר מתקבל על הדעת.   [ג] המשיבה 2, לא טענה בענין זה.   [ד] המשיבים טענו כי, היה על העותרים להגיש בקשה נפרדת להארכת מועד. מכל מקום מאז סיום המלחמה חלפו למעלה מ- 60 יום, ועל כן אין כל הצדקה לאיחור. התנגדותם לא היתה מטעמים פרוצדוראליים בלבד, אלא מטעמים מהותיים ומפנים בענין זה לכתב תגובתם וכן מצטרפים לטיעוני ועדת הערר. העותרים לא הציגו כל נימוק שיש בו כדי להצדיק את האיחור הרב בהגשת העתירה - כחמישה חודשים, לאחר מתן פסק הדין. העותרים אינם מסבירים מדוע לא הגיעו להחלטה בדבר הגשת העתירה עוד קודם למלחמה, עת חלף המועד קודם לפרוץ המלחמה.   הפסיקה מקפידה על קיום המועד של 45 יום, שממועד זה הופך פסק הדין להיות סופי והצד שכנגד רשאי לראות את ענינו כבא על סיומו - עקרון סופיות הדיון.   השיהוי שבעתירה עלול להסב למשיבים נזק בשל כך שהם עומדים בפני מכירת החלקה הצמודה לחלקת העותרים, לשם כך אף פנו למנהל ולועדה כדי לברר את זכויותיהם.     [ה] הכל מסכימים כי, העותרים הגישו עתירתם תוך שיהוי של ממש. בקשתם למתן ארכה וטענת השיהוי חד הם וידונו להלן כמקשה אחת, משום שהן מצריכות דיון על פי אותם שיקולים. השאלה היא, האם יש מקום לדחות את העתירה משום השיהוי. לשם כך אבחן תחילה את מהות טענת השיהוי והמבחנים הכרוכים בה.   השיהוי נבחן על פי שלושה מבחנים שלובים. אופן התנהגות העותרים והאם מצביע חלוף הזמן על כך שהעותרים וויתרו על זכויותיהם (המבחן הסובייקטיבי). המבחן הנוסף הינו (המבחן האובייקטיבי), הינו האם מחדלם של העותרים פגע באינטרסים ראויים של המשיבים. והשאלה הנוספת הינה, עד כמה כרוכה ההשלמה עם המעשה המינהלי הפגום, בפגיעה בשלטון החוק, שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי, תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאינה כדין (בג"צ 3/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, תק-על 2005 (4), 3563).   בתקנה 3, לתקנות סדרי הדין, נקבע המועד להגשת עתירה מנהלית, לבית המשפט המינהלי מסורה הסמכות להאריך מועד זה, אם הראה בעל הדין סיבה צודקת, להבדיל מטעם מיוחד, לעשות כן (ראה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). המבחן בעניננו, הוא גמיש יותר מאשר זה שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי המצריך טעם מיוחד לשינוי המועד שנקבע בחיקוק. מכאן, למדנו כי, אין בקביעת המועד כשלעצמו, ומטרת התקנה ותכליתה, כדי להצר את מרחב שיקול הדעת השיפוטי. אלא, יש בקביעת מועד זה משום הסדר חקיקתי, באשר לכללי השיהוי הנהוגים אצלנו מימים ימימה בבית המשפט הגבוה לצדק. דבר החקיקה הביא לקביעה חקיקתית של המועד שיש בו כדי לאזן את האינטרסים כולם, הן של העותר והן של המינהל. ברור כי, דבר חקיקה זה איננו אות מתה אלא יש בו כדי להוות נקודת מוצא גם מקום שבית המשפט קובע שיש לחרוג ממועד זה, לקצרו ו/או להאריכו (תקנה 3 (ג) הנ"ל). והכל "אם ראה הצדקה לכך". יחד עם זאת, ברור שהכלל הוא, המועד שנקבע בתקנות סדרי הדין, חריגה ממנו הינו החריג הדורש כי ימצא בסיס עובדתי ומשפטי מתאים ומצדיק לכך.   בית המשפט שוקל תחילה מהן הסיבות שבגינן נוצר העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאת ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות. עוד נזכור כי, סדרי הדין נועדו לשם שמירת הסדר וההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו (ראה לענין זה הדברים שנאמרו בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, [לא פורסם] 24/3/02).   השאלה האם השתהו העותרים, או שמא יש מקום להעתר לבקשתם להארכת המועד נבחנת על יסוד איזון בין שלושת היסודות, שהזכרתי מעלה תוך שקלול משקלם היחסי בנתוני כל מקרה. אולם, תחילה על העותרים ליתן הסבר מדוע ובגין מה השתהו, עליהם להראות במה נעוץ העיכוב שאינו בשל רשלנותם, או הזנחתם. ככל שהשתהותם של העותרים גדולה יותר וחסרת הסבר, יהא בכך כדי לתמוך במסקנה כי, וויתרו וזנחו את זכותם להגשת העתירה. מן הכלל אל הפרט. שקלתי את הטענות לגופן ומצאתי כי, אין באיחור של כ- 10 ימים עד פרוץ המלחמה, כדי ללמד על כך שהעותרים זנחו והתרשלו בהגשת העתירה. באשר לתקופה של מספר שבועות אשר חלפה מאז תום המלחמה, סבורה אני כי אין בתקופה זו כדי להוות זלזול ורשלנות במימוש זכויותיהם. אין כל ספק כי, תושבי שדה אליעזר בצפון, אשר סבלו באופן כה מסיבי מהפגזות קשות במהלך כל המלחמה, יש לאפשר להם זמן על מנת להחזיר החיים למסלולם. דומה כי, אין להכביר מילים על הסבל הרב ושיבוש החיים הקשה שנגרם לתושבי הצפון המופגז, כך שאין לאמר כי, התקופה שחלפה מאז המלחמה ועד להגשת העתירה, יש בה כדי ללמד על זלזול והזנחה. ההפך הוא הנכון, לטעמי יש בטיעוני העותרים והנימוקים המועלים על ידם, כדי להוות הצדקה אובייקטיבית למבחן ההצדקה הקבוע בתקנה 3 (ג) הנ"ל.   חלוף הזמן כשלעצמו, אינו השיקול המכריע אלא, אם חלוף הזמן גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים אחרים, הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו והן של הרשות המנהלית והן של צדדי ג', אחרים. מכאן, שבבואנו לערוך איזון ראוי בין כל השיקולים, נביא בחשבון גם את הסיבות שגרמו לעיכוב, התנהגות הצדדים ותוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין.   שעה שאנו מבקשים לערוך איזון בין כל האינטרסים המתבטאים בשלושת היסודות הנזכרים לעיל, שומה עלינו להביא במנין שיקולינו גם את המועדים הקבועים בחוק. לענין זה כבר אמרתי כי, קיימת הצדקה של ממש להשתהותם של העותרים.   יודגש כי, העותרים טענו לחשיבות הבאת פסק הדין לביקורת שיפוטית, בשל חשיבותן העקרונית של הטענות השונות. העותרים הדגישו את המסקנה העולה מתוך פסק הדין ולפיה בכל מקרה בו קיימת חריגות, יש לדחות תוכנית, רק כדי שלא יצא חוטא נשכר. אף אני סבורה שיש טעם רב בכך שבית המשפט יבחן את השאלה העקרונית העולה מתוך פסק הדין, לענין מתן הקלות מותרות על פי הדין, שעה שמבקש הקלות אלה ביצע בניה תוך חריגות מקו בנין.   יתרה מזאת, איש מן המשיבים לא הצביע על כל פגיעה באינטרס מוגן שלו אם תשמע העתירה לגופה. ההפך הוא הנכון, בשל השאלה העקרונית אשר נדונה בפסק הדין, ראוי שהדיון יתקיים לעצם הענין העולה מן העתירה.   יודגש כי, ועדת הערר לא טענה בנימוקיה כי, יגרם נזק כלשהוא למי מהצדדים מעצם קיום הדיון בעתירה לגופה למרות השיהוי. המשיבים טענו בתגובתם לעתירה כי, יגרם להם נזק בשל כך שסמכו על סופיות החלטת ועדת הערר. מאז החלטת ועדת הערר פעלו המשיבים באופן נמרץ כדי למכור את זכויותיהם במגרש המצוי בסמוך למגרשם של העותרים והם מצויים במו"מ מתקדם למכירת חלקים מזכויותיהם במגרש. לשם כך פנו לועדה ולמנהל מקרקעי ישראל על מנת לבדוק אפשרויות הניצול של זכויותיהם במגרש. לפיכך, השיהוי עלול להסב להם נזק (ראה סעיף 12, לתגובתם). על טענותיהם אלה לא חזרו בסיכומיהם, איש אינו יודע עוד האם המגרש נמכר, או שמא לאו. מכל מקום, אין בנימוק זה לבדו כדי להטות את הכף לצד דחית העתירה בשל הזמן שחלף.   לפיכך, ומכל המקובץ, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת המועד, עד להגשת העתירה בפועל.  [2] היקף הביקורת השיפוטית - המסגרת הנורמטיבית:   היקף הביקורת השיפוטית של בית-משפט לעניינים מינהליים בנושאים הנדונים לפניו, הנו כהיקף הביקורת השיפוטית המופעלת על-ידי בג"ץ (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000). הביקורת השיפוטית על פעולות הרשות המינהלית נתחמת לד' אמות עילות ההתערבות של המשפט המינהלי, כפי שנתגבשו בפסיקת בית-המשפט העליון, כגון: העדר סמכות, הפלייה פסולה, שיקולים זרים וחריגה ממתחם הסבירות. בהעדר עילת התערבות, מהעילות האמורות, בית-המשפט לא יבוא בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו (ראו: בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון לבנייה, פ"ד מה(3) 678, 688). עוד מורה ההלכה הפסוקה, כי בית-המשפט לא שם עצמו כ"טריבונל עליון לתכנון", ואינו מחליף את שיקול הדעת הניתן למוסדות התכנון בשיקול דעתו שלו. בית המשפט יימנע מלהתערב בפעילותם של גופי התכנון, אלא אם יימצא בהם פגם המצדיק התערבות בעילה מעילות המשפט המינהלי (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 446). על כן, הביקורת השיפוטית על החלטות המינהל, ובייחוד על החלטותיהם של מוסדות התכנון, "מצטמצמת לתהליך קבלת ההחלטה, ואין היא חודרת לשיקולים מקצועיים שעמדו ביסוד ההחלטה המינהלית" (ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 47 ; עת"מ (ירושלים) 471/04 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, תק-מח 2005(1), 2753,2761). כאשר ישנם מספר פתרונות אפשריים וסבירים במידה זו או אחרת, לא יתערב בית המשפט. לפי עקרונות אלה התערבות בית המשפט אפשרית רק מקום שימצא, כי הדרך בה בחרה הרשות המקצועית חורגת לחלוטין ממתחם הסבירות (בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פ"ד מה(3) 678; בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הועדה לבניה למגורים, תק-על 91(2) 96; עת"מ (י-ם) 816/05 טל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, משרד הפנים ירושלים, תק-מח 2006(1), 832, 841).   על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל, תבחן העתירה שבפני.   החלטות רשויות התכנון:   אין מקום לקבל טענת העותרים, לפיה על בית המשפט להכריע בין שתי החלטות סותרות, של שתי רשויות תכנון. בדין טענה ועדת הערר כי, קבלת טענתם זו של העותרים תרוקן מתוכן את תפקידה של הועדה המחוזית כועדת ערר ותייתר את הסמכויות המוקנות לה בדין. פסק הדין שניתן הריהו תחת החלטת הועדה המקומית שאיננה קיימת עוד.  סעיף 12 ב ((א)(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע: "12ב. סמכויות ועדת הערר (א) ואלה התפקידים והסמכויות של ועדת הערר: (2) לדון ולהחליט בערר על החלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי כאמור בפסקה (1) שענינה חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד', או היתר לפי חוק זה, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג;"   דיני התכנון והבנייה יוצרים היררכיה של סמכויות. וועדות התכנון לדרגותיהן אינן זהות במעמדן. הועדה המחוזית היא בעלת סמכות נרחבת יותר לגבי נושאי התכנון והבנייה במחוזה, מאשר כל ועדה מקומית באותו מחוז, כפי שנקבע בחוק התכנון והבניה (עת"מ (תל-אביב-יפו) 2705/04 אוברקוביץ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז, תק-מח 2005 (2), 3620 , 3626).   ועדת הערר היא גוף בעל סמכויות מעין משפטיות, אשר דן בהחלטות של הועדה המקומית, ומוקנות לו כל הסמכויות שיש לועדה המקומית. דהיינו, ועדת הערר איננה מוגבלת לדיון בסוגיות משפטיות, אלא רשאית לדון בכל השאלות, כאילו היתה ערכאה ראשונה. אין היא מוגבלת בשיקול הדעת, כך לאמור: "יצויין, שועדת הערר היא מוסד תכנון לא פחות מהועדה המקומית, ולכן רשאית היא לשים את שיקול דעתה התכנוני במקום זה של הועדה המקומית, שכן להבדיל מהביקורת השיפוטית, אשר מוגבלת לשאלות משפטיות (בעיקר אם נפל פגם בהחלטה) הביקורת המינהלית פטורה מכל מגבלה ויכולה להשתרע על כל היבט של ההחלטה..." (עת"מ (חי') 99/99 רמת חביב בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית מחוז חיפה, תק-מח 99(3) 8281, 8287).   דברים אלו קיבלו משנה תוקף אף בבית המשפט העליון, בעע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר מחוז דרום, פ"ד נח(3), 199 ,עמ' 214-215 נקבע: "טעם נוסף להתערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר היה ששיקוליה של הוועדה המקומית היו, לדעתו, סבירים. אלא שאף אם נצא מתוך הנחה שהחלטת הוועדה המקומית היתה סבירה, מבלי שאקבע כך, אין בעובדה זו כדי להצדיק התערבות בהחלטת ועדת הערר. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא האם החלטת ועדת הערר הינה סבירה, ולא אם החלטת הועדה המקומית היתה סבירה. החלטת ועדת הערר אינה הופכת לבלתי סבירה אך משום שניתן היה לקבל החלטה סבירה אחרת מזו שהיא קיבלה. בהקשר זה יצוין, שועדת הערר היא מוסד התכנון הבכיר והמקצועי לעניין אישורים לשימוש חורג. בהרכב הוועדה הושם דגש על מומחיות חבריה בענייני תכנון ובניה (ר' סעיף 12א לחוק). ועדת הערר מצויה מעל הוועדה המקומית בהיררכיה התכנונית, והחלטתה של ועדת הערר שעניינה שימוש חורג היא החלטה סופית מטעם רשויות התכנון. במסגרת סמכותה של ועדת הערר, במסגרת ערר שהוגש לה, היא רשאית להחליף את שיקול דעתה התכנוני של הוועדה המקומית בשיקול דעתה התכנוני שלה, ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקיבלה הוועדה המקומית. כך עשתה ועדת הערר בענייננו, ואם החלטתה ראויה היא ובמתחם הסבירות, לא היה מקום להתערב בה, רק משום שהחלטת הוועדה המקומית היתה סבירה גם היא". (הדגשה לא במקור - נ.מ).   מהאמור מעלה עולה כי בשונה מבתי המשפט המנהליים, שסמכות התערבותם מוגבלת, הרי ועדות הערר יכולות לשקול מחדש את כל השיקולים הנדרשים לצורך קבלת החלטה תכנונית מתאימה, וזאת בין שההחלטה בוועדה המקומית התקבלה כדין ובסבירות בין אם לאו.   לכל האמור מעלה יש להוסיף כי, הועדה המקומית בתגובתה, הודיעה כי היא מקבלת את החלטת ועדת הערר ואת סמכותה ואין היא חולקת על החלטתה. משהוועדה המקומית עצמה חזרה בה מהחלטתה, הרי שאין לעותרים בסיס לטענותיהם המצדיקות עמדת הועדה המקומית. עם זאת, יש לקבל כהנחת יסוד משפטית מובנת מאליה כי הוועדות המחוזיות אינן פועלות בחלל ריק. אף הן כפופות לדיני התכנון והבנייה ולהלכות הפרשניות שצמחו על יסודן. על כן יש לבחון האם פעלה ועדת הערר במתחם הסבירות. [3] שיקול דעתה של ועדת הערר: העותרים טוענים, כי הועדה המחוזית לא נתנה משקל ראוי לכך שהועדה המקומית ראתה מקום לאשר את התוכנית המפורטת, כך עשתה הועדה המקומית ".. פעלה במסגרת סמכותה לפי סעיף 62 א (א)(4) לחוק התכנון והבניה, ולא נמצא כל פסול ו/או פגם תכנוני, בשימוש, שהוועדה המקומית עשתה בסמכותה". אין בידי לקבל טענה זו. לועדה המחוזית שיקול דעת נרחב והיא רשאית לשקול מחדש את כל השיקולים הרלוונטיים, ואין היא מוגבלת לבדיקת השיקולים של הועדה המקומית. כך הוא כאשר היא דנה בהליך ערר או השגה, וקל וחומר, כאשר שיקול הדעת אם לאשר את ההיתר או לסרבו, ניתן לה, ראה בעניין זה, ספרו של י' זמיר, "הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 642: "הביקורת השיפוטית מוגבלת לשאלות משפטיות: בית המשפט אינו בודק את ההחלטה המינהלית אלא כדי לברר אם נפל בה פגם משפטי. לעומת זאת, הביקורת המינהלית פטורה מכל מיגבלה: היא יכולה להשתרע על כל היבט של ההחלטה, לרבות השאלה אם ההחלטה תואמת את המדיניות המינהלית, יעילה או צודקת".   [4] החלטת הועדה המחוזית:   בעת הדיון בבקשה להיתר, בהתאם להוראות תכנית, על הוועדה לשקול מגוון שיקולי תכנון ורישוי כאילו דנה היא בתכנית מפורטת נקודתית. לענין זה לוועדה המחוזית שיקול דעת רחב המשתרע על כל היבטי הסוגיה התכנונית. עליה להביא בחשבון שיקולים החורגים בהיקפם מהבקשה הספציפית, ומתוך נקודת מבט רחבה ומאוזנת לגבי התאמת השטח המבוקש לשימוש המבוקש, על רקע צרכי תכנון אזוריים. (עת"מ (חיפה) 2342/04 י. בראון ובניו בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, תק-מח 2006(4), 6801, 6806).   ראוי להביא נימוקי הועדה בפסק דינה כלשונם. לעניין הקטנת קווי הבנין, קבעה הועדה כי "אנו סבורים כי הקטנת קווי הבניין אינו עניין של מה בכך. אכן צודקים העוררים כי אין הם צריכים לסבול צפיפות, בשל העובדה כי המשיבים החליטו להפר את החוק, ואין הם צריכים להקטין את אפשרויות הבנייה שלהם.. בשל אותה הפרה".   הועדה ולאחר שעשתה את האיזון בין הפגיעה בעותרים לבין "הפגיעה" במשיבים, הגיעה למסקנה כי הצדדים שבפניה אינם שווים. שכן, המבקשים (העותרים - נ.מ), מבקשים לפגוע באיכות החיים של העוררים (המשיבים -נ.מ) לא בשל חוסר אפשרות, אלא בשל חוסר רצון להשקיע כספים נוספים כדי למנוע את הפגיעה הנ"ל.   הועדה הוסיפה ואמרה: "אנו סבורים כי האיזון בין הצדדים מחייב את צמצום הפגיעה בעוררים, אשר הינם פועלים בתום לב, ולא להתיר את הקטנת קווי הבניין, כאשר אין מניעה להקים את המבנים בגבולות המותרים על פי הוראות התוכנית".   מעבר לנדרש ציינה הועדה כי ראוי לבחון האם החלטתה של הועדה המקומית ראויה מבחינה ציבורית. בדבריה אלה סמכה הועדה על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, כפי שזו נקבעה בהנחייתו מיום 10/11/2003 (אשר פורסמה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים בחודש ינואר 2004), וסיכמה באומרה כי "כאשר המדובר בתכנון (בניגוד לרישוי, אז אין מקום להפעיל שיקול זה), מן הראוי לתת את הדעת גם לשיקול של אי עידוד עבריינות". בכך שהועדה המקומית אישרה את התוכנית, בשל המצב הקיים, יש משום מתן עידוד לעבריינים אחרים לפעול בדרך בלתי ראויה, ובכך הרי הם נמצאים "מכופפים" את הועדה המקומית לפי רצונם. בפסק הדין לא נפל כל פגם. נימוקיה אלה של הועדה מצוים בגדר סמכותה וחובתה לבחון באופן נרחב את כל השיקולים התכנוניים ולא להתמקד רק בצדדים העומדים בפניה.   לא מצאתי כי הדרך בה בחרה ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות. [5] שיקולי תכנון:   העותרים טוענים גם נגד שיקולי תכנון שלטענתם היו בלתי סבירים, בעיקר לעניין צמצום קווי בניין. ההחלטה אם לצמצם קווי בנין, הינה החלטה תכנונית המסורה לשיקול דעתם המקצועי של מוסדות התכנון. בעניינים מסוג זה, בית המשפט אינו שם את שיקול הדעת תחת שיקול הדעת המסור למוסדות התכנון.   הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו במקום הרשות המינהלית, קל וחומר כאשר הידע והמיומנות נמצאים ברשותה. הבדיקה היא רק על פי כללי הפיקוח המשפטיים, כמו סבירות ההחלטה, מידתיותה, העדר שיקולים זרים וכיוצא בזה (עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, תק-על 2005 (4), 1701). בפני ועדת הערר וכן בנימוקי העתירה, לא הובא כל נימוק תכנוני שיצדיק סטיה מקווי בנין שנקבעו בתוכנית המתאר החלה על המקום. אינני מקבלת את טענות העותרים לפיהם, על המשיבים להוכיח את הפגיעה האפשרית. אלא העותרים, החורגים מהוראות התוכנית, צריכים להראות ולהצדיק מבחינה תכנונית את בקשתם לשינוי וסטיה. העותרים לא עמדו בנטל זה.   ועדת הערר שמעה את כל הגורמים הרלבנטיים ולאחר ששקלה את כל השיקולים התכנוניים, שוכנעה כי אין לשנות את קווי הבנין הקבועים בתוכנית המתאר המקורית, שכן הצמצום יצור צפיפות ויפגע באפשרויות שימוש סבירות בחלקה, שכן ובניגוד לטענות העותרים לא עסקינן בהקטנת קווי בנין ב- 90 ס"מ בלבד, אלא בצד מערבי יוקטנו קווי הבנין מ- 3 מ' ל- 2.1 מ', ובחזית האחורית של הבנין יוקטנו קווי הבנין מ- 5 מ' ל- 1.42 מ' ובחלק הדרום מערבי ל- 3.9 מ', בחלק הדרום מזרחי.   שיקול זה הוכר בעבר כחשוב שאין להתעלם ממנו, כפי שנקבע: "יש להזכיר בהקשר זה, שקווי הבניין שנקבעו למבנים מטרתם, בין היתר, להבטיח מרחב אור ואוויר לבניינים שכנים ולמנוע צפיפות ואי-נוחות. מתן היתר לבניית מבנה, כמו תוספת הבנייה בענייננו, בוודאי יחטיא את המטרה שביסוד קביעת המרחק בין קווי הבנייה כאמור" (בג"צ 3301/90 זקן נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד מו(4) 675, 682-683).   לא מצאתי את שיקוליה של הועדה כבלתי סבירים או בלתי מידתיים.   החלטת ועדת הערר התמקדה באספקטים תכנוניים. בפסק הדין ביקשה הועדה להציב נורמה של אי עידוד עבריינות, ואכן בסיפא לפסק הדין נכתבו דבריה באשר לאינטרס הציבורי, למניעת עידוד עבריינות בניה, דברים אלה נאמרו מעבר לנדרש תוך הדגשה כי, "גם ללא שיקול זה, לא היה מקום לאשר את התוכנית".   שיקוליה של הועדה שלא לתת את ידה לאישור מצב קיים, אשר נבנה ללא היתר ותוך חריגה מקווי הבנין המתחייבים מתכניות המתאר שבתוקף, היו שיקולים ראויים ומתחייבים מהנסיבות. יחד עם זאת, שיקול זה אסור שיהיה שיקול מכריע, על כך נאמר בעת"מ 1544/04 יסודות יניב בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז, תק-מח 2006 (3) 9277, 9283). "אכן, לכאורה, המטרה שעמדה לנגד עיני הוועדה המחוזית הייתה חיובית; היינו, למנוע את התופעה של בניה בניגוד לתכנית תוך ניסיון להציב עובדה מוגמרת לפני רשויות התכנון. אולם, בתי המשפט כבר פסקו שהמטרה אינה יכולה לקדש את האמצעי וחרף החשיבות של המטרה אין היא יכולה להיחשב כ"שיקול תכנוני" וממילא היא בגדר שיקול זר. בית המשפט העליון פסק: ההתייחסות לתכנית כזו צריכה להיות עניינית ומושפעת ומוכרעת על פי שיקולים תכנוניים ראויים בלבד מבלי שעובדת הבניה ללא היתר תשמש נימוק לאישורה של תכנית זו (בג"צ 1306/93 ברוכין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראו גם עת"מ[ת"א] 1352/04 קבסה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה)". הכשרת עבירות בניה חותרת תחת עקרונות שלטון החוק וסמכויותיהם של מוסדות התכנון, ומשדרת מסר שלילי לציבור ומפלה בין ציבור שומר חוק לבין אלה שאינם שומרים על החוק. על כן הנחתה הוועדה את עצמה לשקול את השיקול של אי עידוד עבריינות בניה במסגרת השיקולים השונים הנוגעים לאישור תוכניות בניה. אכן, שיקול הדעת של מוסדות התכנון אינו מוגבל ל"תכנון פיזי". גם שיקולים סובבים רחבים יותר שייכים לעניין. עמד על כך בית המשפט העליון: "לא הרי הקונדפציה של דיני התכנון כיום כהרי הקונדפציה שהייתה בעבר. דין התכנון הינו דין דינמי, ובמהלך השנים זכה לממדים ולמשמעויות שלא היו לו בעבר. איננו מדברים עוד - כבעבר - אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של החברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה פ"ד נ[ד] 441, 454).   יש להדגיש כי, אין בפי העותרים טענה שלא ניתן להזיז את הצימרים למקומם הראוי כדין, אלא שלטענתם מאחר והצימרים כבר מחוברים למערכות המים והביוב הזזתם עלולה לגרום עלות כספית גבוהה. נראה כי באיזון הכולל בין השיקול הכספי של העותרים, לנוחות המשיבים בקניינם, ולאינטרס הציבורי של שמירה על הכללים התכנוניים, האינטרס של המשיבים והאינטרס הציבורי גוברים.   פסק הדין ניתן, לאחר דיונים יסודיים ועניינים. לא נמצא כל פסול, ו/או פגם ו/או שיקול זר, ו/או חסר סבירות, בהחלטת ועדת הערר לקבל את הערר. החלטת ועדת הערר מנומקת, מפורטת, מבוססת ומתייחסת לכל הטענות שהועלו על ידי העותרים, הן בפני הועדה המקומית, והן בפני ועדת הערר.   ד. לסיכום:   העתירה נדחית. אני מחייבת את העותרים בהוצאות בסכום של 5,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה וריבית החל מתום 30 יום מעת מתן פסק הדין. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום י' בכסלו, תשס"ח (20 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים. מוניץ נחמה, שופטת הארכת מועדעררועדת ערר