א) התובע, נפצע בארוע שהתרחש ביום 2.2.02. בכתב התביעה נטען שהארוע התרחש עת חצה התובע כביש בנצרת ורכב מ.ר. 10-000-61 אשר היה נהוג ע"י הנתבע מס' 1 פגע בו (להלן:"הארוע"), וכתוצאה מכך התובע נפגע וניזוק בגופו. הרכב בו נהג הנתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע") היה מבוטח כדין בעת הארוע אצל הנתבעת מס' 2. הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת" או "המבטחת") כפרה בחבותה לפיצוי התובע בגין נזקיו הנטענים כתוצאה מן התאונה. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן:"החוק"). הנתבעת טוענת שהתובע נפגע כתוצאה מדריסה מכוונת, שבוצעה ע"י הנתבע, אשר עשה מעשה מכוון מתוך שהתכוון לגרום נזק לגופו של התובע. ב) נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים בשאלת החבות , החלטתי ביום 27.3.05 (עמ' 4 לפרוט') כי לאור נסיבות הענין יש להפריד בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק ולכן קבעתי שתישמענה תחילה הראיות בשאלת החבות. שמעתי את הראיות בסוגיית החבות והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב בענין זה. מטעם התובע העידו התובע עצמו (עמ' 10 - עמ' 27 לפרוט'), מר אמיר סמארה, חברו של התובע אשר היה עד לארוע (עמ' 28- 37 לפרוט'), אבו סאלח סמיר, חברו של התובע אשר היה עד לארוע (עמ' 37-43 לפרוט'), ג'מאל עבד אל חאלק, מלצר באולם השמחות שם בילה התובע עובר לארוע, אשר היה גם הוא עד לארוע (עמ' 47-55 לפרוט'), וג'יה שריף, מנהל אולם השמחות בו התארחו התובע והנתבע עובר לקרות הארוע, ואשר היה גם כן עד לתאונה ( עמ' 55-62 לפרוט'), וכן העיד מטעם התובע מר מרק ארליכמן, בוחן התנועה המשטרתי (עמ' 63-72 לפרוט'). דו"ח הבוחן על נספחיו הוגש כמוצג ת/7. מטעם הנתבע העיד מר משה טל (עמ' 78-90 לפרוט'), בוחן תאונות דרכים אשר חוות דעתו הוגשה וסומנה נ/13. מטעם הנתבעת-המבטחת העיד מר בועז מוגילבקין, בוחן תאונות דרכים אשר חוות דעתו הוגשה וסומנה נ/14 (עמ' 90-98 לפרוט'). ג) בטרם אדון בטענות הצדדים ובנסיבות התאונה יש לבחון את המסגרת הנורמטיבית. הגדרת המונח "תאונת דרכים" מורכבת משלושה יסודות: הגדרה בסיסית, חזקות מרבות וחזקה ממעטת. ההתייחסות ל"תאונה מכוונת" באה לידי ביטוי בחזקה הממעטת, אשר נוסחה בסיפא להגדרה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים אשר קובע את ההגדרה למונח "תאונת דרכים", וכך נקבע בסיפא להגדרה זו: "...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". החזקה הממעטת מחריגה תאונה מכוונת מכלל "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק בהתמלא שני תנאים מצטברים: האחד, המאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון. השני, המעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם". מאחר והמחלוקת אשר בין הצדדים עניינה בשאלה האם התאונה נשוא התביעה היא אכן תאונת דרכים או שמא היא מצויה בגדר החריג של מעשה מכוון, יש להבהיר תחילה מה משמעות הכוונה הנדרשת, על מנת שהתאונה תיכלל בגדר החריג של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק. כב' השופט א' ריבלין התייחס לכך בספרו "תאונת הדרכים", סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, בעמ' 242 : "מהי "הכוונה" השוללת את תחולת החוק - בסעיף 1 - ואת הזכאות - בסעיף 7 (1)? נראה כי ראוי לקרוא לתוכה פירוש מצמצם:בסעיף 1 עשויה "הכוונה" לשלול את תחולת החוק ולמנוע מתן פיצויים לניזוק. בסעיף 7 עשויה הכוונה לשלול את הזכאות מן הנפגע. בשתיהן - התוצאה היא פועל יוצא של מדיניות שיפוטית. בראשונה - מדיניות שיפוטית הכרוכה בשאלות של סיבתיות משפטית, ובשנייה - טעמה של "תקנת הציבור"." ובהמשך, שם, בעמ' 243: ".... הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה - מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר". (ההדגשה שלי - י.ג.). גם פרופ' י' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית תשס"ה התייחס למושג הכוונה שבגינה יישלל הפיצוי , כך בעמ' 82-83: "מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר . התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן אפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת ס' 1 לחוק הפיצויים". ההגדרה הצרה של המונח "כוונה" הובהרה גם ע"י כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר בע"א 1342/99 בנא נ' אררט ואבנר, פ"ד נ"ד(3), 433, שם קבעה כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר כי: "הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה". וכן עיינו בע"א 2976/00 הפניקס נ. לידאווי, תק-על 2002(3) 2877, ובעיקר פיסקאות מס' 2 ומס' 5 של פסק הדין שם. במקרה שבפניי, מאחר והנתבעת טוענת כי מדובר בתאונה שארעה במתכוון הרי שהנטל להוכיח כי הנתבע אכן פעל בכוונה של ממש העולה כדי מזימה ישירה, מוטל על כתפיה. (עיינו גם בע"א 78/04 המגן בע"מ נ. גרשון, פס"ד מיום 5.10.06). על מנת לקבוע האם עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, יש לבחון הן את הארועים אשר קדמו לפגיעה בתובע, והן את נסיבות התרחשות הפגיעה עצמה. אפרט תחילה את טענות הצדדים כפי שנטענו בסיכומיהם; ד) טוען התובע שפגיעתו ע"י רכבו של הנתבע נכללת במסגרת הגדרת חוק הפלת"ד ולכן המבטחת חבה בפיצויו. עוד טוען התובע שההגדרה בסעיף 7 (1) לחוק מתייחסת למצב שבו נדרשת כוונה של ממש לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם וכן טוען התובע שאת הכוונה לגרום לתאונה יש לפרש במובן הצר. התובע טוען שגרסתו ביחס לנסיבות הארוע כפי שנמסרה בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט היא אחידה ואמינה, וכי לא עלה בידיו של הנתבע לסתרה. התובע טוען כי נוכח המהירות הגבוהה בה נהג הנתבע (בהודעתו ת/1 העריך התובע את מהירות הנסיעה של רכב הנתבע כ-80 קמ"ש. שאר העדים טענו כי הרכב נסע במהירות גבוהה), המגע בין הרכב לבין התובע היה בלתי נמנע. בנוסף טוען התובע כי מעדותו של בוחן התנועה המשטרתי, מר ארליכמן עלה כי לא נמצאו סימני בלימה על הכביש, אך יחד עם זאת מר ארליכמן העיד (עמ' 71 לפרוט') כי יכולים להיות מקרים שבהם היו נסיונות בלימה ולא נותרו סימנים ועל אף המהירות המופרזת יכול להיות שנעשה ניסיון בלימה. באשר לנתוני השטח העיד מר ארליכמן כי הם היו תקינים. עוד טוען התובע כי עדותו של עד ההגנה בוחן התאונות, מר משה טל (שהגיש חוות דעת נ/13), באשר לגורם ההפתעה שבעטיו לא ניתן היה למנוע את התאונה, לא הופרכה. התובע טוען שקביעתו של עד ההגנה מטעם הנתבעת, מר בועז מוגילבקין (שהגיש חוות דעת נ/14), לפיה הארוע היה דריסה מכוונת, נסתרה במהלך עדותו של מר ב. מוגילבקין. באשר לעדותם של עדי התביעה שהיו עדי ראיה לתאונה, מר אמיר סמארה ומר אבו סאלח סמיר, טוען התובע כי אלה חבריו אשר רצו לסייע לו ולכן הציגו עדים אלה עובדות אשר בדיעבד הסתבר שאינן מסייעות לתובע (עיינו בעמ' 5 סיפא לסיכומיו של ב"כ התובע). באשר לעדותו של מר ג'מאל עבד אלחאלק (שעבד כמלצר באולם השמחות) טוען התובע כי מאחר ומדובר בעד אובייקטיבי יש לתת משקל נכבד לעדותו. ביחס לעדות בעל אולם השמחות, מר וג'יה שריף, טוען התובע שעד זה הוא נייטרלי ועדותו ניזונה מהשתלשלות הארועים. בסיכומו של דבר טוען התובע כי עמדת המבטחת לא עמדה במבחן התוצאה מאחר ולא נסתרו עדויותיהם של עדי התביעה וכן לא הוכח יסוד ה"כוונה" כנטען ע"י המבטחת. לפיכך טוען התובע שהארוע נשוא התביעה נכלל במסגרת ההגדרה הבסיסית בחוק הפלת"ד ולכן חבה הנתבעת בפיצוי התובע בגין נזקיו. ה) הנתבע טוען בסיכומיו כי יש לדחות את טענת המבטחת על כך שעסקינן ב"תאונה במתכוון", מאחר ולא היתה לנתבע כל כוונה לדרוס ולגרום נזק לגופו של התובע. בנוסף טוען הנתבע שנטל הבאת הראיות לתחולת החזקה הממעטת-"תאונה במתכוון" - מוטל על המבטחת ונטל זה לא הורם על ידה. עוד טוען הנתבע שמלשון סעיף 7(1) לחוק הפלת"ד עולה כי מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצוי מן המבטחת. מכאן נובע - לגירסת הנתבע - שמי שנפגע בתאונת דרכים, אך לא הוא שגרם לה במתכוון, יהא זכאי לפיצוי עפ"י חוק, ולכן יש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי מן הנתבעת לפי חוק הפלת"ד. הנתבע טוען שהפסיקה פירשה את המונח "במתכוון" כך שיש להוכיח כוונה של ממש ואין די ברשלנות או פזיזות. לגירסת הנתבע לא הוכיחה המבטחת כוונה של ממש מצד הנתבע, לדרוס ולפגוע בגופו של התובע. לכל היותר נהג הנתבע ברשלנות או בפזיזות עת סבר שהתובע יזוז מדרכו, או לחילופין, הופתע לראות את התובע על הכביש ולא הספיק לבלום. הכוונה הממשית לדרוס לא הוכחה והמחוקק ביקש להגן על נפגעי תאונות דרכים ולייחס את ההחרגה רק למקרים ברורים וחד משמעיים של דריסה ולא למקרים של השערות והנחות. בנוסף טוען הנתבע כי את המונח "כוונה" לענין סעיף 7(1) לחוק הפלת"ד, יש לפרש על דרך הצמצום. הנתבע מוסיף וטוען כי דו"ח בוחן התנועה של העד מרק ארליכמן (ת/7) הוא דו"ח שהתבסס על עובדות אשר הוכחו כשגויות ועל השערות שאינן מבוססות, כגון, הטענה לפיה נהג הנתבע במהירות של 50 קמ"ש בלבד, טענה שהופרכה באמצעות כל העדים שהעידו על כך שהנתבע נסע במהירות גבוהה מאוד, קרוב ל- 80 קמ"ש, ואולי גם מעבר לכך. הבוחן מר ארליכמן, קבע בדו"ח ת/7 שהתאונה היתה נמנעת מבחינת הנהג. הבוחן קבע שהנהג לא בלם הואיל ולא נמצאו סימני בלימה על הכביש, ואילו במהלך עדותו חזר בו הבוחן מדבריו. טוען הנתבע כי דו"ח הבוחן הסתמך על מידע שאינו נכון ואינו מדויק ולכן אין בו כדי לקבוע באופן חד משמעי וברור וללא ספקות כי הנתבע התכוון לדרוס את התובע ולגרום לו פגיעה בגופו. תמיכה בעמדתו רואה הנתבע בכך שגם הפרקליטות אשר השתמשה בדו"ח הבוחן כחלק מראיותיה ביקשה לתקן את כתב האישום ומחקה מכתב האישום את הטענה של פגיעה מכוונת (נ/7 הוא כתב האישום המקורי לעומת נ/8 שהוא כתב האישום המתוקן). כמו כן, קבע בית-המשפט במשפט הפלילי בגזר הדין כי מדובר ב"ארוע תאונתי" ולא במעשה פלילי מכוון, ולכן הוטל על הנתבע עונש קל יחסית (מוצג נ/11). לפי טענת הנתבע, העלו העדויות שהובאו בפני בית-המשפט כי הנתבע עמד בפני תחושה קשה של פחד מפני התובע וחבריו, כך שהנתבע נס על נפשו לאחר שאסף את הבחורה אשר הגיעה עמו. בנוסף טוען הנתבע כי מעדותו של העד האובייקטיבי, מר ג'מאל עבד אל חאלק, אשר היה עד ראיה לתאונה, עולה כי הנתבע היה בסיטואציה מאיימת ומפחידה בה ביקש להימלט מן המקום ואילו התובע הוא זה שקפץ מעל גדר ההפרדה ורץ לתוך הכביש הראשי לכיוון הרכב. העד גם תיאר שהנתבע נסע ישר ולא סטה לכיוון התובע על מנת לדרוס אותו, ולא הגביר את מהירות הנסיעה בהיותו מול התובע כדי לדרוס אותו. עוד טוען הנתבע כי לא ניתן לקבוע שהנתבע התכוון כוונה של ממש לדרוס את התובע, ברמה הנדרשת בדין ובפסיקה, על מנת להביא לשלילת זכאותו של התובע לפיצוי עפ"י החוק. הנתבע מפנה גם לדו"ח הטוקסיקולוגי (מוצג נ/15) לפיו נמצא בדמו של הנתבע ריכוז אלכוהול ברמה גבוהה. מכאן טענת הנתבע שהוא היה במצב של שכרות אשר השפיעה על שיקול דעתו, על ראייתו, על הרפלקסים שלו ועוצמתם. הנתבע מסתמך על חוות דעתו של בוחן התאונות, מר משה טל, אשר הוגשה מטעם הנתבע (נ/13). מר טל קבע כי הנתבע לא יכול היה למנוע את התאונה, וכן הצביע מר טל על כך שבדו"ח בוחן התנועה המשטרתי (ת/7) נפלו פגמים רבים. לטענת הנתבע קביעותיו של מר משה טל עולות יפה עם העדויות בבית המשפט ומחזקות את התחושה שלא ניתן לקבוע בוודאות כי הנתבע דרס את התובע במתכוון ברמת הכוונה הנדרשת עפ"י החוק והפסיקה. באשר לחוות דעתו של מר בועז מוגילבקין (נ/14) אשר הוגשה מטעם המבטחת, טוען הנתבע כי חוות דעת זו מהווה חזרה על דו"ח בוחן התנועה המשטרתי. ו) הנתבעת-המבטחת טוענת כי הוכח שהארוע נשוא הדיון איננו עונה על הגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק שכן מדובר בפגיעה מכוונת. באשר לנטל ההוכחה טוענת המבטחת כי הוא מוטל על מי שטוען כי התאונה ארעה במתכוון. מוסיפה המבטחת שליסוד הכוונה יש ליתן פרשנות מצמצמת, משמע, נדרשת כוונה ממשית הכוללת רצון לגרימת נזק לגופו או לרכושו של אדם. הטוען לקיומה של כוונה צריך להוכיח את טענתו ברמת ההוכחה הרגילה הנדרשת במשפט האזרחי- בעודף הסתברות. המבטחת טוענת שגירסאות התובע ועדותו ביחס לאופן התרחשות הארוע סותרות ומגמתיות, לכן מבקשת המבטחת כי בית-המשפט יקבע שעדות התובע בבית-המשפט איננה ראויה לאמון. המבטחת סקרה בסיכומיה את עדויות שאר עדי התביעה כדלקמן: ביחס לעדות מר אמיר סמארה, טוענת המבטחת כי העד חזר בו במהלך עדותו בבית-המשפט מהודעתו במשטרה (ת/3) ולכן אין ליתן אמון בנסיונו של העד לחזור בו מגרסתו במשטרה, מה גם שעד זה טוען כי גם הוא נפגע בתאונה והוא מבין את השלכות הקביעה כי מדובר במעשה מכוון, דהיינו, העדר כיסוי ביטוחי. ביחס לעדות מר אבו סאלח סמיר- טוענת המבטחת כי מדובר בעד ראייה שמסר הודעה במשטרה (ת/4) המשקפת נכונה את התרחשות התאונה במכוון. בעדותו בבית-המשפט סותר מר אבו סאלח מפורשות את גירסת התובע ביחס לנסיבות פגיעתו, הואיל ועד זה מאשר כי ראה את התובע עומד בכביש הראשי שתיים-שלוש דקות לפני הפגיעה (עמ' 43 לפרוט' ש' 22-21), בניגוד לטענת התובע לפיה הוא קפץ לכביש ומיד נפגע. באשר לעדות מר ג'מאל עבד אלחאלק, טוענת המבטחת כי הוא תיאר בהודעתו במשטרה (ת/5) את אופן קרות הארוע וביצע שחזור בפני הבוחן המשטרתי מר ארליכמן. העד אישר ששיחזורו בפני בוחן התנועה היה נכון. גם ביחס לעד זה טוענת המבטחת כי הוא סתר מפורשות את גירסת התובע ביחס לנסיבות פגיעתו. כך, למשל, אישר מר עבד אלחאלק שהיה מרחק של ממש בין הרכב הדורס לבין התובע שעה שזה קפץ מעל הגדר (עמ' 52 לפרוט'). באשר לעדות בעל אולם השמחות, מר וג'יה שריף, אשר היה עד לארוע, טוענת המבטחת כי מר שריף העיד במשטרה וגם אישר בחקירתו בבית המשפט כי הוא סבור שהתאונה ארעה במתכוון. גם עד זה סתר את גירסת התובע (הודעת מר שריף ת/6, ועדותו בביהמ"ש עמ' 60 לפרוט'). ביחס לעדות בוחן התנועה מרק ארליכמן, טוענת המבטחת כי בוחן התנועה העיד שלרשות הנהג-הנתבע עמד מרחק ראיה ניכר- לפחות 100 מ', וכי התאונה היתה נמנעת גם במהירות של 80 קמ"ש ומעלה אילו היה הנהג משלב סטייה + בלימה (עמ' 70 לפרוט'), ואולם בשטח לא היו סימנים של התנהגות רפלקסיבית-בלימה, הגם שלפי נסיונו כבוחן תנועה, כאשר נהג נוהג את רכבו בדרך ומופיע לפניו הולך רגל או כל גורם אחר שמפריע בנסיעה, הנהג קודם כל בולם, וזאת כרפלקס (עמ' 70-71 לפרוט'). המבטחת טוענת שחוות דעתו של הבוחן מר משה טל (נ/13) אשר הוגשה מטעם הנתבע, מבוססת על מידע שנמסר למר טל ע"י חבריו של הנתבע, לרבות נתונים עובדתיים אשר אין להם כל תימוכין בהודעות במשטרה, לכן טוענת המבטחת כי אין לייחס משקל לחוות דעתו של מר טל, וזאת גם נוכח העובדה שמר טל הודה בעדותו כי השחזור של הבוחן המשטרתי נראה לו יותר מבוסס (עמ' 89 לפרוט'). מנגד טוענת המבטחת כי חוות דעתו של מר בועז מוגילבקין (נ/14) ועדותו בבית-המשפט היו ברורות וחד משמעיות, וחוות דעתו לא נסתרה. לטענת המבטחת המסקנות המתבקשות הן כי הנתבע נסע היישר לעבר התובע, מבלי להאט או לבלום או לסטות, וזאת למרות שנתיב הנסיעה היה חופשי ומואר למרחק של 100 מ'. הנתבע לא עשה דבר כדי למנוע את התאונה בין אם ע"י בלימה, בין אם ע"י סטיה, או שתיהן. מוסיפה המבטחת וטוענת שעפ"י העדויות כפי שנמסרו במשטרה לאחר הארוע, הרושם הברור הוא של פגיעה מכוונת, ויש ליתן משקל רב לעדויות שנמסרו במשטרה בסמוך לאחר הארוע. גם אין עדות להתנהגות רפלקסיבית כלשהי מצד הנהג (בלימה לפני, תוך כדי או אחרי הפגיעה), גם אין עדות לנסיון כלשהו למנוע פגיעה ע"י הסטת הרכב, למרות שהכביש היה רחב ופנוי עם שדה ראייה של 100 מ' לפחות. עוד טוענת המבטחת שהמהירות הגבולית עפ"י עדות בוחן התנועה מרק ארליכמן עמדה על 78 קמ"ש, משמע, זו המהירות שבה היה הנתבע מצליח למנוע פגיעה בהולך הרגל באמצעות בלימת חירום, ללא צורך בהסטת ההגה (עמ' 69-70 לפרוט'). הנתבע העיד במשטרה כי מהירותו עמדה על 60-70 קמ"ש (עמ' 3 בחוות דעת מר מוגילבקין נ/14, ועדות מר ארליכמן בעמ' 70 לפרוט'). אין חולק כי במהירות כזו היתה התאונה נמנעת אילו נעשה נסיון לבלום. גם במהירות של מעל 80 קמ"ש היתה התאונה נמנעת על ידי שילוב של בלימה וסטייה לפי עדות בוחן התנועה מר ארליכמן. מוסיפה הנתבעת שהימנעותו של הנתבע מלהעיד (הגם שנכח בארץ בהליכים המקדמיים והוסגר לארה"ב רק בהמשך), או להביא עדים מטעמו - שלושה חברים שנכחו עמו במקום - מקימה לחובתו חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות מלהעיד או להביא עדים מטעמו כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה , היתה זו פועלת לחובתו. לכן מבקשת המבטחת כי בית-המשפט יקבע כי המסקנות בדבר פגיעה מכוונת עולות לא רק מעדויות הנתבעת אלא אף מעדויותיהם של עדי התובע, והודעותיהם במשטרה, שסומנו כמוצגי תביעה. ז) להבנת המחלוקת שבין הצדדים יש לסקור תחילה את זירת הארוע; ערב התאונה בילו התובע וחבריו באולמי שריף הממוקמים ביפיע, סמוך לכביש שרות המקביל לכביש הראשי המקשר בין נצרת למגדל העמק (להלן: "הכביש הראשי"). בין כביש השרות לכביש הראשי ישנו מעקה הפרדה בגובה 1.20 מ'. הכביש הראשי המקשר בין נצרת למגדל העמק הוא כביש דו-מסלולי. בכל מסלול שני נתיבים כאשר רוחב כל אחד מהם הוא 3.50 מ'. בין המסלולים קיים שטח הפרדה בנוי ברוחב שני מטר (עיינו בתרשים מקום הארוע המצוי בדו"ח בוחן התנועה המשטרתי (ת/7), מר מרק ארליכמן, מיום 2.2.02). ח) התובע מסר ביום הארוע, בהודעתו הראשונה במשטרה, ת/1 (עמ' 1, ש' 1-10), כי הוא הגיע ביחד עם אשתו וחברים לאולמי שריף כדי לחגוג את יום הולדתו. בעת הבילוי באולמי שריף הכירו התובע וחבריו את הנתבע ושני חברים שהיו עימו (בחור ובחורה). בתום הבילוי כשיצאה החבורה מן האולם, החלו הנתבע וחברו להטריד את אשת התובע ולדבר אליה באופן לא ראוי. בהמשך ההודעה (ת/1) מספר התובע שהנתבע נכנס לרכבו והחל "להסתובב הלוך וחזור" בכביש הסמוך לאולם, ולאחר שהנתבע אסף לרכבו את חברתו, בהיות התובע עומד בצד הכביש ליד גדר ההפרדה, הנתבע דרס אותו ברכבו. התובע חזר על גירסתו, כפי שפורטה לעיל, גם בהודעה השניה שמסר למשטרה (ת/2) ביום 5.2.02, בה פירט את השתלשלות הארועים מן המועד בו יצאה החבורה מאולם השמחות ועד להתרחשות הפגיעה: "... יצאנו מהאולם. איך שהגענו לרכב הם תושבי כפר קאסם היה ברכב שלהם רכב מסוג טויוטה לוקסוס הגעתי לרכב אני ואשתי ופאתן ונסים עלינו כולנו לרכב על מנת לסוע ואז הנהג של הטויוטה לוקסוס קרא לי ירדתי מהרכב והלכתי אליו (כ)אשר אותו תושב כפר קאסם נהג הלוקסוס היה יושב ברכב ואני דיברתי איתו מהחלון של הרכב ואז אותו נהג של הלוקסוס הצביע על אשתי שהיתה ברכב שלי יושבת ליד הנהג ברכב שלי ואמר לי והצביע עליה זאת מוצאת חן בעיני ואמרתי לאותו נהג טויוטה תתבייש לך זאת אשתי וחבל על הדיבור לא הספקתי להגיד לו שזו אשתי ואז אותו נהג טויוטה נסע מהר עם רכבו לכיוון השני ויש שם כיכר היה מגיע לכיכר הראשון ומסתובב ומגיע לכיכר השניה ומסתובב החל לעשות מספר סיבובים ואז ישנה גדר שם שאני לא יודע איך עברתי את הגדר ואז התחלתי ללכת עם הגדר (כ)אשר ידי צמודה לגדר באה אז הטויוטה לוקסוס במהירות מופרזת. ואני נבהלתי ניסיתי לזוז הצידה יותר ולתפוס את הגדר אך הרכב הטויוטה המשיך בנסיעה מהירה לכיווני והוא פגע בי ברגל שמאל (מצביע על הברך ברגל שמאל) והיד שלי התעקמה ואז עפתי באוויר... והנהג המשיך בנסיעה והוא ברח מהמקום....". בהמשך ההודעה ת/2 מוסיף התובע ואומר: "ש. האם ראית את הרכב שבא לכיוונך. ת. כן אני ראיתי אותו. ש. מאיזה מרחק ראית את הרכב בא לכיוונך. ת. ראיתי את הרכב בא לכיווני במהירות ממרחק אך מה המרחק בדיוק לא יודע. ש. אם אתה אומר שראית את הרכב בא לכיוונך במהירות למה לא ברחת ממנו. ת. כי הוא בא במהירות לכיווני ואני ניסיתי להיצמד לגדר אך לא הספקתי כי הרכב היה נוסע במהירות מופרזת...". (ההדגשה שלי - י.ג. ) ט) מגירסת התובע בעדותו בבית-המשפט (עמ' 11 לפרוט') עלה שבעת הבילוי באולם האינטראקציה עם הנתבע וחבריו היתה חיובית. התובע הוסיף בעדותו בבית-המשפט על הפרטים שנרשמו בהודעותיו למשטרה ותיאר שבעת שהוא וחבריו יצאו מן האולם, הם נכנסו לרכבם ואז עצר לידם הנתבע ברכבו וקרא לתובע לצאת לשוחח עמו. התובע יצא מרכבו וניגש אל הנתבע אשר נותר ישוב ברכבו ואז התפתח הריב בין הצדדים כפי שתיאר התובע: "הוא (הנתבע, תוספת שלי - י.ג.) התחיל להגיד דברים לא טובים על, שאל אותי על הבחורה שיושבת לידי, שהיתה אז אשתי "(עמ' 11 לפרוט' ש' 13-14). "אז אמרתי לו , מה אתה אומר תתבייש לך זאת אשתי וניסיתי לתפוס אותו גופנית, אמרתי לו שיבקש סליחה על מה שאמר." (עמ' 11 לפרוט' ש' 23-24). בהמשך העדות הסביר התובע את התלקחות הרוחות בכך: "אצלנו אסור להגיד מילים על אשה של מישהו. אפילו להגיד שהיא יפה" (עמ' 12 לפרוט' ש' 14-15). לאחר חילופי הדברים בין התובע לנתבע, נסע הנתבע ברכבו. חבריו של הנתבע נותרו עם התובע (עמ' 12 רישא לפרוטו') בנסיון לפייסו, כאשר בזמן זה הנתבע נוסע הלוך ושוב. הסברו של התובע ביחס לכך היה: "אולי פחד לעצור כי היה ריב בינינו על מה שהיה" (עמ' 15 לפרוט' ש' 13). על האווירה ששררה במקום ניתן ללמוד מעדות התובע לפיה הבחורות שהיו עמם במקום פחדו עקב ההתרחשות ונבהלו תוך מתן ביאור "כי אנחנו רבנו על מה שהוא אמר לי ורציתי שיתנצל. בנות רגישות לדברים כאלה, מפחדות" (עמ' 16 לפרוט' ש' 1). בשלב מסוים לאחר מכן נטש התובע את החבורה שעמדה בכביש השרות הצמוד לאולם, ועבר בקפיצה מעל גדר ההפרדה לכיוון הכביש הראשי בו נסע הנתבע. התובע העיד כי הוא עשה כן מאחר ורצה לעצור את הנתבע על מנת שזה יתנצל על התבטאויותיו (עמ' 13-12 לפרוט'). ביחס לפרק הזמן שחלף מן המועד שבו דיבר הנתבע באופן לא ראוי אודות אשת התובע, ועד שהתרחש הארוע נשוא התובענה, טען התובע שחלפו כחמש או עשר דקות כאשר בזמן הזה הנתבע המשיך ועשה סיבובים בכביש הראשי הלוך וחזור (עמ' 17 לפרוט' ש' 8-9). י) העד מר אמיר סמארה, אשר לגירסתו נפגע אף הוא בארוע, מאחר ועמד בסמוך לתובע בעת שהתרחשה הפגיעה, תיאר בהודעתו במשטרה (ת/3) מיום 6.2.02 שלאחר שהחבורה (עליה הוא גם כן נמנה) יצאה מן האולם, הוא נסע ברכבו בכביש השרות שסמוך למסעדה וראה את אשת התובע צועקת ובוכה. משעצר מר סמארה, התברר לו שהתובע ביקש מן הנתבע שיתנצל בפניו. הנתבע, כך לגירסת מר סמארה בהודעה ת/3, נסע שלושה סיבובים בכביש השרות, הלוך וחזור, ולאחר הפעם השלישית שהנתבע נסע בכביש השרות עלה התובע לכביש הראשי, עמד בקצה הכביש צמוד למדרכה ולפי תיאורו של מר סמארה: "ואז ראיתי את נהג הטויוטה לוקסוס מגיע במהירות מכיוון יפיע לכיוון היציאה למגדל העמק וסטה הרכב לכיוון תייסיר ודרס אותו ואז ראיתי את תייסיר עף באוויר כמה מטרים ונופל על הכביש..." (ת/3 עמ' 1 סיפא - עמ' 2 רישא). בעמ' 2 סיפא - עמ' 3 רישא של הודעתו ת/3 מוסיף מר סמארה ואומר: "הייתי במרחק שני מטרים מתייסיר והייתי בדרך אליו רגלית ואז ראיתי את נהג הטויוטה שבא מולנו בכביש הראשי מכיוון יפיע למגדל העמק סוטה ימינה ישירות לכיוונו של תייסיר ודרס אותו והעיף אותו באוויר...". בעדותו בבית-המשפט חזר מר סמארה על השתלשלות הארועים ביציאתם מן האולם (עמ' 29 לפרוט' ש' 2-8). בנוסף נשאל מר סמארה מדוע הפריע לו ולתובע שהנתבע נוסע במהירות בכביש הראשי (עמ' 34 לפרוט', ש' 1-7) ותשובתו היתה: "ת:לא איכפת לנו אבל לפחות שיבקש סליחה על המילים שאמר. ש:כלומר שלא חשתם הרגשה של סכנה. הבעיה היתה הכבוד (ש)לא של סכנה. אתם הייתם מוגנים. ת: נכון. זאת היתה אשתו וזה כבוד. לא היתה סכנה". יא) מר סמיר אבו סאלח, חבר של התובע, ועד ראייה לארוע, מסר הודעה במשטרה ביום 2.2.02 שעה 05:35 לפנות בוקר (ת/4). בהודעתו מסר אף הוא שהנתבע פגע בכבודם בכך ש"ניסה להתחיל" עם אשת התובע. בעדותו בבית-המשפט, העיד מר אבו סאלח ביחס לתקרית שארעה בין הצדדים בטרם קרות הפגיעה כדלקמן: "צעקות וכל מיני. צעקות לא ידענו מזה עד שהגענו לשם. כשהגענו ראינו את תייסיר ואת הנתבע מקללים אחד את השני. שאלנו, היה ריב ביניהם, הפרדנו ביניהם. וגם בעל האולם ירד להפריד. כל האנשים באו להפריד. ברח בעל המכונית, הוא היה מפחד שמישהו ירביץ לו. הוא ברח... הנהג ברח בינתיים עם הרכב שלו. עלה לרכבו וברח" (עמ' 38 לפרוט' ש' 13-17). באשר לתיאור הפגיעה בתובע, מסר העד סמיר אבו סאלח בהודעתו במשטרה מיום 2.2.02 שעה 05:35 לפנות בוקר, ת/4, את הדברים הבאים: "... הסתכלתי לכיוון הכביש ואז ראיתי את תייסיר עומד בסמוך למעקה החוצץ בין כביש השירות של האולם לבין הכביש הראשי של יפיע ומסמן לנהג שברח עם הטויוטה לעצור, כנראה שרצה לדבר איתו על העניין, ואז ראיתי את רכב הטויוטה נוסע ממש מהר מהר ומגביר וזאת לאחר שעשה סיבוב שם וחזר, כנראה לאסוף את החברה והחבר שלו, אני רוצה לתקן לא את החברה, כי היא היתה כבר איתו ברכב, אלא לאסוף את החבר שלו שהיה עדיין עומד איתנו בכביש... והוא דרס את תייסיר ממש מול העיניים שלנו בכביש הראשי כשאנחנו עומדים בכביש השירות ובינינו לבינם היה מעקה גבוה... לשאלתך נהג הטויוטה הגביר ממש את המהירות עוד ברגע שעשה את הסיבוב ובא לעבר תייסיר ממש במהירות גבוהה, בפול גז, דרס אותו וברח מהמקום באותה מהירות. הוא כלל לא עצר או האט בעת שתייסיר ניסה או בעצם סימן לו ביד על מנת לעצור. להיפך הוא הגביר את המהירות שלו ופגע בו בכוונה וברח. לשאלתך אני לא יודע בדיוק היכן עמד תייסיר. האם זה ממש על הכביש או על המדרכה, ואפילו אם תייסיר עמד על הכביש או בצידו וסימן לו לעצור, יכל נהג הטויוטה אם לא היה מתכוון לפגוע בתייסיר, לסטות שמאלה כי יש לו אפשרות והכביש הוא רחב ודו-סטרי ואין בו כלל רכבים אחרים, ממש ריק לא היתה בו תנועה". יב) מר ג'מאל עבד אלחאלק עבד כמלצר באולמי שריף במועד בו התרחש הארוע נשוא התביעה. בהודעה שמסר במשטרה ביום 2.2.02 שעה 04:00 לפנות בוקר (ת/5), ציין מר עבד אלחאלק כי הריב פרץ בין הצדדים, על רקע הפגיעה בכבוד אשת התובע. בנוסף מסר העד בהודעתו ת/5 שהוא ראה את הנתבע מסתובב ברכבו "בצורה מאיימת" (עמ' 1 ש' 28 להודעה). מר עבד אלחאלק תיאר בהודעתו הנ"ל עמ' 2: "הרכב הזה נסע במהירות כל הזמן בדרך שירות לכיוון כללי מגדל העמק. היה מסתובב בכיכר, חוזר לכיוון כללי נצרת, שוב נכנס לדרך שירות, היה עובר על יד האנשים שרבו והיה ממשיך בסיבובים האלה מספר פעמים, אני לא ספרתי כמה פעמים. הוא עבר על ידם, אלה שרבו היו בדרך שירות והיו יוצאים לכביש הראשי כדי לתפוס את הדורס ושוב היו חוזרים לדרך שירות כדי לתפוס אותו אך לא הצליחו... כשהרכב הפוגע נסע בכביש הראשי באחד הסיבובים שלו מכיוון מגדל העמק לכיוון נצרת, הנדרס קפץ מעל לגדר ורץ לכביש הראשי כפי שאני הראיתי לך ואז ראיתי שמכיוון נצרת שוב בא אוטו עם הדורס ונסע מול הנדרס והנדרס רץ לכיוון הרכב ואז הרכב שנסע במהירות גדולה מאוד פגע בבחור הנדרס וברח בנסיעה. אני שוב ראיתי את מספר הרכב אשר נמלט לכיוון כללי מגדל העמק (הנחקר בוכה) אני הייתי ממש קרוב למקום הארוע - מטרים ספורים עד 5 מ'... ראיתי שבפגיעה הבחור שנדרס עלה באוויר ונפל על הכביש. נבהלתי מהמראה הזה, קפאתי במקום וכל האנשים שהיו בסביבה רצו לעזור לבחור...". בעדותו בבית-המשפט העיד מר עבד אלחאלק כי הוא ראה שהיתה קטטה בין הצדדים (עמ' 48 לפרוט' ש' 20-21) וכן כי התובע והנתבע רבו והנוכחים במקום הפרידו בין הניצים (עמ' 48 לפרוט' ש' 26-30). לאחר מכן פנה הנתבע לרכבו ונסע מן המקום. כמו מהעדויות האחרות, גם מעדותו של מר עבד אלחאלק עולה שהנתבע נסע בכביש הלוך וחזור, ולאחר שהצליח לאסוף לרכבו את הבחורה שבילתה עמו (עמ' 50 לפרוט' ש' 2-9) בסמוך לכיכר שבקצה הכביש (סומן ע"י העד בסקיצה נ/6 ב - X, עמ' 53 לפרוט'), ארעה הפגיעה בכביש הראשי (עמ' 51 לפרוט' סיפא). יג) בעל אולם הארועים, מר וג'יה שריף, מסר הודעתו במשטרה ביום 2.2.02 שעה 04:17 (ת/6) בה ציין (עמ' 1) כי פרץ בין הצדדים ריב תוך שימוש בכח (ש' 8) על רקע הטרדה של אשת התובע (עמ' 2 להודעה). לגבי תיאור הפגיעה בתובע מסר מר וג'יה שריף בהודעתו למשטרה ת/6 עמ' 1 סיפא כלדקמן: "לאחר מכן הסתובב הבחור מכפר קאסם בכיכר ברכבו מס' 61-000-10 וחזר וכשהגיע שוב החבר'ה ממג'ד אל שמס התחיל לקלל אותם שוב והמשיך נסיעה והסתובב בכיכר המרכזי בכפר בכביש הראשי וחזר בנסיעה מהירה וכשראה את תייסיר בכביש עומד ליד המעקה בכביש, הצטמד למעקה שבכביש בצורה שמתכוון לדרוס את הבחור שעמד במקום ופגע במהירות גבוהה והמשיך לנסוע לכיוון מגדל העמק. ש. למה אתה חושב שהחשוד מכפר קאסם התכוון לדרוס את תייסיר ממג'ד אל שמס. ת. עקב הריב שהיה וכנראה שתייסיר פגע בפנים של החשוד מכפר קאסם והחשוד התעצבן ומהלך הנסיעה שלו, כלומר איך נצמד למעקה על מנת לדרוס. אם החשוד לא היה מתכוון לפגוע, היה נוסע בנתיב השמאלי של הכביש ובמהירות שהוא נסע עקב זה שהכביש היה ריק ולא היו רכבים ולא היו אנשים שיפריעו לתנועה." (ההדגשה שלי - י.ג.). בהמשך מסר מר שריף בעמ' 2 של הודעתו ת/6 שהוא היה במרחק כ-10 מ' כאשר פגע הנתבע בתובע, הכביש היה מואר ולא היה רטוב. מר וג'יה שריף העיד בבית-המשפט ביחס להשתלשלות הארועים שקדמה לתאונה: "זה היה ערב שאי אפשר לשכוח. אותו ערב אחרי שסגרתי את הקופה שמעתי רעשים למטה ברחוב, הסתכלתי ירדתי וראיתי שיש למטה קטטה. ירדתי, בדרך כלל אני, בעל אולם או מסעדה, דבר ראשון אני מנסה להפריד בין אלה שרבים וזה מה שהתחלתי לעשות. אחרי כחצי שעה או רבע שעה, הקטטה היתה בין חבר'ה מ רמת הגולן ושני בחורים ובחורה מכפר קאסם. הבחור מכפר קאסם נכנס לכביש השירות עם רכבו על מנת לקחת את החבר שלו שניסה להרגיע את הרוחות של אלה ממג'דל שמס, הוא לא יכל, חזר אחורה ברברס במהירות, רץ אחריו הבחור שנפגע בתאונה, הוריד מן האוטו של זה שניסה לברוח את הבחורה שהיתה ברכב על מנת לתפוס את הנהג. התערבתי, לקחתי את הבחורה והחזרתי אותה על ידי כך שהעליתי אותה על רכב אחר שנסע אחרי הרכב שהיה בו הבחור מכפר קאסם, וכך היא הצליחה לעלות על האוטו של הבחור הזה מכפר קאסם." (עמ' 56 לפרוט' ש' 3-14). ובהמשך: "אחרי שעלתה כ 10 דקות, הבחור של כפר קאסם חזר בכביש הראשי אבל בצד הנגדי של המסעדה, והתחיל לקלל שוב את הבחורים ממג'דל שמס. בינתיים הבחור מכפר קאסם עבר, קילל אותם, והמשיך לנסוע. אחרי כמה דקות הוא חזר עוד פעם במהירות, כאשר היה הבחור ממג'דל שמס בכביש הראשי, פגע בו והמשיך לנסוע." (עמ' 56 לפרוט' ש' 20-24). בהודעה ת/6 שאותה מסר מר וג'יה שריף צויין, כאמור כבר לעיל, שאופן נהיגת הרכב על ידי הנתבע העיד על כך שהנתבע דרס את התובע במתכוון בכך שהנהג הסתובב בכיכר המרכזית בכביש הראשי "וחזר בנסיעה מהירה ושראה את תייסיר בכביש עומד ליד המעקה בכביש הצטמד למעקה שבכביש בצורה שמתכוון לדרוס את הבחור שעמד במקום ופגע במהירות גבוהה" (עמ' 1 להודעה ת/6 ש' 23-25). בהמשך הודעתו במשטרה ת/6, נשאל מר שריף, כאמור כבר לעיל, מדוע הוא חושב שהנהג פגע בתובע בכוונה ותשובתו לעניין זה היתה: "...... כלומר איך נצמד למעקה על מנת לדרוס אם החשוד לא היה מתכוון לפגוע היה נוסע בנתיב השמאלי של הכביש ובמהירות שהוא נסע עקב זה שהכביש היה ריק ולא היו רכבים ולא אנשים שיפריעו לתנועה". (עמ' 2 של ת/6 ש' 4-8). גם בעדותו בבית-המשפט דבק מר וג'יה שריף בעמדתו שפגיעתו של הנתבע בתובע היתה מכוונת והסביר: "לאור המצב שהיה מסביב" (עמ' 60 לפרוט' ש' 17). במענה לשאלה ביחס לאופן התרחשות הפגיעה השיב מר שריף: "הרכב בא מכיוון נצרת נסע בנתיב הימני, הבחור של מג'דל שמס ראה את האוטו, קפץ, הגיע לאמצע הכביש..." (עמ' 58 לפרוט' ש' 26-27). בהמשך עדותו, בתשובותיו לחקירתו הנגדית של ב"כ הנתבע, אמר מר שריף: "לפני שהנהג מכפר קאסם עבר לצד הנגדי של הכביש הראשי, והתחיל לקלל את האיש ממג'דל שמס אז התובע קפץ מעל המעקה. אז הבחור מכפר קאסם ברח, והתובע חזר לכיוון המעקה, אז ההוא הספיק להסתובב ולחזור ואז במהירות התובע קפץ לאמצע הכביש ואז האוטו פגע בו." (עמ' 59 לפרוט' ש' 26-29). בהמשך עדותו, בעמ' 60 לפרוט', כאשר נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעת מס' 2 - המבטחת, אישר מר שריף שהוא מסר את הודעתו ת/6 למשטרה כשעתיים לאחר הארוע וכן אישר שדבריו למשטרה הינם אמת. ועוד אמר מר שריף בעמ' 60 לפרוט', כך: "ש. אמרת למשטרה שאתה חושב שהוא דרס אותו בכוונה אם לא רצה לדרוס אותו בכוונה היה עובר לצד השמאלי. זאת היתה התרשמותך. ת. זאת היתה ההתרשמות שלי. ש. בגלל שזאת היתה התרשמותך שיש פה מישהו שדרס מישהו בכוונה, אמרת שמי שעושה דבר כזה צריך לתלות אותו. ת. אמרתי בהתחלה שכל מה שנאמר בחקירה זה היה אחרי שעה שעתיים אחרי התאונה וכל מה שראיתי ואמרתי זה לאור המצב שהיה מסביב. יכול להיות שזה מה שאמרתי. אני לא יודע למה אתם מתכוונים להגיע, אבל בשביל זה יש בימ"ש שיחליט. ש. היית שם וראית את הדברים מול העיניים. ת. כן. ש. מה שראית זה מה שאמרת. ת. כן. ש. מסרת את התרשמותך כמו שהיתה אז טרי אחרי הארוע. ת. כן". מן העדות, כפי שמסר מר וג'יה שריף בעמ' 59 לפרוט' עולה שהתובע קפץ לאמצע הכביש ואזי פגע בו הנתבע ברכבו. תיאור זה של אופן הארוע, דהיינו, פגיעת רכבו של הנתבע בתובע מיד כשהתובע עבר לכביש, בקפיצה מל לגדר ההפרדה, איננו עולה בקנה אחד עם ההודעה ת/6 כפי שמסר מר שריף במשטרה כשעתיים לאחר הארוע. ואכן, מן העדות כפי שמסר מר שריף בבית המשפט, בתשובה לשאלותיה של ב"כ הנתבעת-המבטחת, מסתבר שכאשר קפץ התובע מעל עבר לגדר ההפרדה לכיוון הכביש הראשי, היה רכבו של הנתבע עדיין בשלב של נסיעה מכיוון מגדל העמק לכיוון נצרת. אביא כאן את דבריו של מר שריף מתוך עדותו בעמ' 61 לפרוט': "ש.כשהתובע קפץ מהמעקה לכיוון של הכביש הראשי, באיזה מרחק היה ממנו הרכב. ת. בצד השני של הכביש, כלומר הרכב היה אז בכיוון הנסיעה ממגדל העמק לנצרת. ש. מהנקודה הזאת ועד קרות התאונה התובע לא חזר לכביש השירות. ת. הוא לא הספיק להגיע לכביש השירות. הוא חזר אבל לא הספיק. ש. אתה אומר באיזה שלב התובע קפץ מהמעקה והגיע לכביש הראשי. ת. נכון. ש. בזמן הזה הרכב היה בכיוון הנסיעה הנגדי בכביש. ת. נכון. ש. עבר איזה זמן, כמה זמן עבר מהרגע שהתובע עבר לכביש הראשי ועד שקרתה התאונה בערך. ת. 4 דקות בערך. לפי הערכתי. ש. ב-4 דקות אלה התובע לא חזר לכביש שירות. ת. לא הספיק להגיע. הוא הגיע ליד המעקה וכבר הנתבע חזר כשהוא נוהג מכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק, זאת לאחר שכבר הסתובב בכיכר. ש. כל הזמן הזה התובע היה באיזור הכביש הראשי. ת. הוא עדיין היה בכביש הראשי אבל הוא התקרב בחזרה קרוב למעקה. ש. זה נכון שלא היה שום נסיון של הרכב לבלום, גם לא אחרי שהוא פגע, לא היה ברקס. ת. היה שם בוחן ובדק. לא שמתי לב האם נתן ברקס או לא, לא זוכר. ש. תסכים איתי, כפי שאמרת במשטרה, שבא במהירות גבוהה והמשיך לנסוע באותה מהירות. ת. נכון ש. זה מה שאמרת. ת. הוא נסע במהירות, כל הזמן אותה מהירות, גם אחרי הפגיעה ואפילו אחרי הפגיעה עוד יותר...". (ההדגשה שלי - י.ג.). מעדותו זו של מר וג'יה שריף בעמ' 61 לפרוט' עולה כי בזמן שהתובע קפץ מעל לגדר ההפרדה לכביש הראשי, רכבו של הנתבע היה בנתיב הנסיעה הנגדי, כלומר, מכיוון מגדל העמק לכיוון נצרת. כאשר רכב הנתבע השלים את הסיבוב בכיכר וחזר שוב לנתיב הנסיעה שמכיוון נצרת למגדל העמק, התובע ניסה לחזור לעבר הגדר-מעקה, אך לא הספיק. עוד עולה מדבריו של מר שריף שהפגיעה לא התרחשה באופן מיידי כאשר התובע קפץ מעל לגדר ההפרדה אלא התובע הספיק לשהות, לפי הערכתו של מר שריף, בערך כ-4 דקות על הנתיב עד שארעה הפגיעה, וזו התרחשה כאשר התובע "התקרב בחזרה קרוב למעקה", אך כאמור התובע לא הספיק להגיע בחזרה לגדר ההפרדה ונפגע כשהנתבע נוהג כל הזמן באותה מהירות. מר שריף מאשר את דבריו במשטרה שהנתבע נסע במהירות גבוהה, והמשיך לנסוע באותה מהירות. מכאן שעיון בפרטי עדותו של מר שריף בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המבטחת בבית המשפט מעלה כי תיאור אופן ארוע הפגיעה כפי שמסר מר שריף בהודעתו במשטרה ת/6 תואם, בעיקרו של דבר, את תיאור אופן ארוע הפגיעה כפי שמסר מר שריף בעדותו הנ"ל בבית-המשפט. לתיאור הפרטים כפי שמסר מר שריף בהודעתו במשטרה (ת/6), יש לייחס משקל ראייתי גבוה יותר בשים לב לכך שהודעה זו (ת/6) נמסרה על ידי מר שריף כשעתיים לאחר התרחשות הארוע בעוד שעדותו בבית המשפט (מיום 29.11.05) נמסרה כשלוש שנים ותשעה חודשים לאחר הארוע. יד) מן המקובץ לעיל עולים הנתונים הבאים: התובע הגיע עם רעייתו וחברים לבילוי באולמי שריף, שם הם הכירו את הנתבע וחבריו. כשהצדדים סיימו את הבילוי באולם ויצאו החוצה פרץ סכסוך בין התובע לנתבע על רקע התבטאות של הנתבע כלפי אשת התובע, התבטאות אשר כונתה בפי העדים הטרדה. התנהגות הנתבע עוררה את חמתו של התובע וככל הנראה התרחש עימות בין התובע לנתבע. לאחר שהופרד בין הניצים, נמלט הנתבע ברכבו מן המקום. עוד עולה מן העדויות כי חבריו של הנתבע נותרו במחיצת התובע וחבורתו כשהם מנסים לפייס את התובע. בזמן הזה נסע הנתבע הלוך ושוב ברכבו בכביש שלצידו עמדה החבורה. בשלב מסוים, בתוך כל ההמולה, הצליח הנתבע לאסוף אל רכבו את הבחורה (גב' נטלי ממן) אשר באה עמו לבילוי, בעוד שחברו של הנתבע נותר לשוחח עם התובע וחבורתו. התובע שהיה בעידנא דריתחא דרש שהנתבע יתנצל בפניו על התנהגותו. בהיות רכבו של הנתבע בכיוון הנסיעה הנגדי שממגדל העמק לנצרת, עבר התובע מעל גדר ההפרדה שבין כביש השירות לבין הכביש הראשי, וזאת בנתיב הנסיעה שמכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק. רכב הנתבע ביצע סיבוב בככר, וחזר בנתיב הנסיעה שמנצרת לכיוון מגדל העמק. בהיות התובע עומד עתה בנתיב הנסיעה שבו נסע הנתבע (נצרת -מגדל העמק) פגע בו רכבו של הנתבע אשר נסע במהירות, מבלי שבלם, ומבלי שהסיט את ההגה שמאלה. טו מעדותו של התובע בבית-המשפט, עולה שהתובע עמד בזמן העימות שבינו לבין הנתבע בכביש השרות אשר בסמוך לאולם (עמ' 12 לפרוט') ולאחר שהנוכחים הפרידו בין התובע לבין הנתבע, נכנס הנתבע לרכבו ו: "התחיל להסתובב בכביש הראשי, להסתובב במהירות גבוהה מאד היה מסתובב. אני חושב יותר מ 80 קמ"ש. אני לא יודע איך קפצתי על גדר ההפרדה שבין כביש השירות לכביש הראשי. לא זוכר איך קפצתי. לא הסתפקתי (צ"ל: הספקתי - י.ג.) להגיע להגיד לו שיעצור ויגיד לי שלום ויתנצל, לא הסתפקתי (צ"ל: הספקתי - י.ג.) לרדת על הכביש ומצאתי את עצמי על הרצפה." (עמ' 12 לפרוט' ש' 19-22, עדות התובע). בנוסף העיד התובע: "כשקפצתי מהקפיצה הייתי באמצע הכביש, כאילו נדחפתי." (עמ' 13 לפרוט' ש' 3 וכן ש' 12-13). המקום בו עמד התובע בעת קרות הפגיעה, לפי גירסת התובע בבית-המשפט, סומן ע"י התובע על גבי תרשים מקום ארוע התאונה (נ/1). מעיון בתרשים נ/1 עולה שהתובע עמד, לטענתו ולגירסתו, באמצע נתיב הנסיעה בכביש הראשי שמוביל מנצרת למגדל העמק. ט"ז) גירסת התובע באשר למקום עמידתו בעת קרות הפגיעה, כפי שתועדה בהודעות שמסר למשטרה, שונה מן המיקום לגביו העיד התובע בבית-המשפט. אני מפנה להודעתו הראשונה של התובע-ת/1 (עמ' 1 ש' 7-10, וכן ש' 24, בהתאמה) שנגבתה מן התובע בבית החולים ביום 2.2.02 שעה 08:35 בבוקר, משמע, שעות ספורות לאחר התאונה: ".. ואז אני הלכתי בצד הכביש והוא נסע לכיוון שלי במהירות מופרזת לא הספקתי לזוז הצידה יותר כי יש מעקה שמה והוא על הרכב פגע בי העיף אותי והמשיך לנסוע". (ההדגשה שלי - י.ג.) ובהמשך, בש' 24 של ת/1, עמ' 1: "אני עמדתי בצד ליד הגדר והוא נסע מהר ודרס אותי". (ההדגשה שלי- י.ג). בהודעתו השניה של התובע מיום 5.2.02 , ת/2 (עמ' 2 ש' 9-13), מוסר התובע: "התחלתי ללכת עם הגדר (כ)אשר ידי צמודה לגדר באה אז הטויוטה לוקסוס במהירות מופרזת ואני נבהלתי ניסיתי לזוז הצידה יותר ולתפוס את הגדר אך הרכב הטויוטה המשיך בנסיעה מהירה לכיווני והוא פגע בי ברגל שמאל..". יצויין שבהתאם לתרשים הבוחן המשטרתי מרק ארליכמן (ת/7) כיוון הריצה של הולך הרגל (התובע) לפי הסימון שבתרשים הוא אכן, באלכסון, בסמיכות לגדר ההפרדה. כאשר נחקר התובע במשטרה באשר לשאלה מדוע לא ברח התובע מרכבו של הנתבע (עמ' 3 של ת/2 ש' 17-19) השיב התובע: "כי הוא בא במהירות לכיווני ואז ניסיתי להצמד לגדר אך לא הספקתי כי הרכב היה נוסע במהירות מופרזת". יז) מר אמיר סמארה, חברו של התובע, אשר נפגע גם הוא בארוע, עמד עם התובע בכביש הראשי בעת קרות הארוע, משמע, מעבר לגדר ההפרדה (עמ' 29 לפרוט' ש' 27-28) במרחק של שמונה מטר לכל היותר מן התובע (לפי עדותו עמ' 30 לפרוט' ש' 1 ו-14). מר סמארה סימן על גבי הסקיצה נ/4 את מקום המצאותו בזמן הפגיעה, עמ' 35 לפרוט' [במאמר מוסגר אעיר שבהודעה שמסר מר סמארה למשטרה ביום 6.2.02, ת/3, אמר העד שכאשר הרכב פגע בתובע הוא עמד במרחק של שני מטרים מהתובע (עמ' 2 להודעה ת/3 ש' 27]. מר סמארה מסר בעדותו בבית-המשפט שהוא עמד על הכביש במרחק שבין מטר למטר ומחצה מגדר ההפרדה (עמ' 31 לפרוט' ש' 26-27, וכן עמ' 32 לפרוט' ש' 1-2). לדבריו אין הוא זוכר באיזה מרחק מגדר ההפרדה עמד התובע. בהודעה שגבתה המשטרה מן העד אמיר סמארה ביום 6.2.02 (ת/3) מסר מר סמארה את הדברים הבאים (עמ' 1 סיפא-עמ' 2 רישא של ההודעה ת/3): "ואחר שנהג הטויוטה עבר בפעם השלישית בכביש השירות ונסע, תייסיר עלה לכביש הראשי ועמד בקצה הכביש צמוד למדרכה ואני ראיתי את נהג הטויוטה לוקסוס מגיע במהירות מכיוון יפיע לכיוון היציאה למגדל העמק וסטה ברכב לכיוון תייסיר ודרס אותו ואז ראיתי את תייסיר עף באוויר כמה מטרים ונופל על הכביש ואני באותה עת הייתי בדרך רגלי לכיוון תייסיר...". יח) מר אבו סאלח סמיר, חברו של התובע אשר היה גם כן עד לארוע מסר בהודעתו למשטרה מיום 2.2.02 שעה 05:35 (משמע, זמן קצר לאחר הארוע) - מוצג ת/4: "ובעודנו עומדים במקום הסתכלתי לכיוון הכביש ואז ראיתי את תייסיר עומד בסמוך למעקה החוצץ בין כביש השרות של האולם לבין הכביש הראשי של יפיע ומסמן לנהג שברח עם הטויוטה לעצור, כנראה שרצה לדבר אתו על העניין...". (עמ' 1 להודעה). בעדותו בבית-המשפט אמר מר אבו סאלח: "ראיתי שתייסיר נמצא בכביש הראשי ליד המעקה" (עמ' 41 לפרוט' ש' 5). (בהמשך עדותו הוסיף מר אבו סאלח והעיד שבסמוך לגדר ההפרדה אין מדרכה (עמ' 41 לפרוט' ש' 29)). י"ט) במהלך עדותו של מי שעבד כמלצר במסעדה באותו ערב, מר ג'מאל עבד אל חאלק, הוגשה סקיצה (נ/5) אותה שירטטה ב"כ הנתבעת ועל גביה סימן העד בספרה 1 את המקום בו הוא עמד בעת קרות הפגיעה בתובע, ובספרה 3 את מיקום ארוע הפגיעה (עמ' 52 לפרוט'). מעיון בסקיצה נ/5 עולה שהפגיעה ארעה בסמוך לקו ההפרדה בין הנתיבים, בכביש הדו- מסלולי, כלומר במרכז הכביש, כך לפי גירסתו של העד מר עבד אל חאלק כפי שנמסרה בבית-המשפט. ואולם, יצויין שבהתאם לתרשים הבוחן מרק ארליכמן (ת/7) מיקום הפגיעה קרוב יותר לעבר גדר ההפרדה. ההצבעה נעשתה, כפי שמציין מר ארליכמן בדו"ח הבוחן, ע"י שני עדי ראייה: האחד הוא העד ג'מאל עבד אלחאלק, והאחר הוא בעל האולם מר וגי'ה שריף. כ) בעל המסעדה, העד מר וגי'ה שריף, העיד בבית-המשפט ביחס למקום עמידת התובע כדלקמן: "הוא לא היה דבוק למעקה. יש שם מעקה, יש לך את המדרכה, הוא עמד כמטר וחצי מהמדרכה לכיוון הכביש, הכביש הוא שני נתיבים, אם ניקח את המרחק שבין המעקה לבין אמצע הכביש אז זה נחשב שהתובע עמד צמוד למעקה" (עמ' 57 לפרוט' ש' 23-25). בהמשך עדותו, הוסיף מר שריף ואמר: "אמרתי שליד המעקה לא צמוד למעקה ממש. כמו שהסברתי קודם יכול להיות שהיה בערך מטר מהמעקה" (עמ' 58 לפרוט' ש' 23-24). "כשהגיע האוטו הוא היה כמטר או מטר וחצי מהמדרכה" (עמ' 59 לפרוט' ש' 6). עוד הוסיף העד מר שריף ואמר בעדותו בבית-המשפט: "ש:בין כביש השירות לכביש הראשי יש מעקה. כשאמרת קודם הוא עמד צמוד למעקה או מרחק של 1 או מטר וחצי, איפה הוא היה מטר או מטר וחצי. ת: בפנים בכביש הראשי. ז"א הוא היה בתוך הכביש הראשי צמוד למעקה. ז"א הוא קפץ ממקום עמידתו בתוך הכביש הראשי, בהיותו עומד צמוד למעקה או מטר או מטר וחצי מן המעקה, קפץ לעבר אמצע הכביש. הוא היה כמטר עד מטר וחצי מן המדרכה וקפץ לאמצע הכביש." (עמ' 59 לפרוט' ש' 7-12). כא) כמוסבר כבר לעיל, המחלוקת שבין הצדדים היא האם התרחשה הפגיעה בתובע מתוך כוונה של הנתבע לפגוע באמצעות רכבו בתובע או שמא ארעה הפגיעה מחמת קפיצתו הפתאומית של התובע לתוך נתיב הנסיעה של הנתבע, אשר ניסה להימלט מן המקום מחמת חשש לשלומו ושלום חברתו, דהיינו, האם ארעה התאונה בנסיבות שהנתבע לא יכול היה למנוע את התרחשותה, ולחלופין, מחמת רשלנות של הנתבע, אך מכל מקום - לא מתוך כוונה של הנתבע לפגוע בתובע. טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו, וזאת תוך הסתמכות, בין היתר, על עדותו של מי ששימש כמלצר במסעדה, מר ג'מאל עבד אל חאלק, שהנתבע ביקש לברוח מן המקום מחמת חשש, הוא נסע במהירות גבוהה מאוד ואזי ניסה התובע לתפוס את הנתבע, קפץ מעל הגדר, ורץ לאמצע הכביש לעבר רכבו של הנתבע, וכל זאת בתוך מספר שניות. עוד טוען ב"כ הנתבע, בשים לב לעדות מר עבד אל חאלק, שלא ניתן היה למנוע את התאונה, וזאת מחמת גורם ההפתעה, המהירות, ריצתו של התובע היישר לכיוון הרכב, והמרחק הקצר שהיה בין הרכב לבין התובע. כב) אני מעדיף את הגירסאות שמסרו העדים בהודעותיהם במשטרה על פני הגירסאות שמסרו העדים בבית-המשפט, זאת בשים לב לכך שגירסאותיהם של העדים במשטרה נמסרו בחלקן שעות ספורות לאחר ארוע התאונה או למירב ימים ספורים לאחר התאונה, כשזיכרון ארוע התאונה עוד טרי בזיכרונם. כך, למשל, טען התובע בעדותו בבית-המשפט כי הנתבע הסתובב בכביש הראשי במהירות גבוהה מאוד, לדעת התובע - יותר מ-80 קמ"ש, ואזי לגבי נסיבות פגיעתו טען התובע: "אני לא יודע איך קפצתי על הגדר ההפרדה שבין כביש השירות לכביש הראשי. לא זוכר איך קפצתי. לא הסתפקתי (צ"ל הספקתי - י.ג.) להגיע להגיד לו שיעצור ויגיד לי שלום ויתנצל, לא הסתפקתי (צ"ל הספקתי - י.ג.) לרדת על הכביש ומצאתי את עצמי על הרצפה" (עמ' 12 לפרוט'). גם בהמשך עדותו בעמ' 19 לפרוט' מוסיף התובע ואומר: "קפצתי מהגדר לא הספקתי לעלות על הכביש ופתאום ראיתי את האוטו". לעומת זאת, בהודעה הראשונה במשטרה ת/1, שנמסרה ביום 2.2.02 שעה 08:35 בבוקר, משמע, שעות ספורות לאחר התאונה, מסר התובע את הגירסה הבאה: "הוא עלה על הרכב שלו והתחיל לנסוע ולהסתובב הלוך וחזור ואז אני הלכתי בצד הכביש והוא נסע לכיוון שלי במהירות מופרזת, לא הספקתי לזוז הצידה יותר כי יש מעקה שמה והוא עם הרכב פגע בי, העיף אותי והמשיך לנסוע...". גם בהודעה השניה של התובע במשטרה, שנמסרה 3 ימים מאוחר יותר - ביום 5.2.02, מסר התובע: "נהג הטויוטה נסע מהר עם רכבו לכיוון השני ויש שם כיכר. היה מגיע לכיכר הראשון ומסתובב ומגיע לכיכר השניה ומסתובב, החל לעשות מספר סיבובים ואז ישנה גדר שם שאני לא יודע איך עברתי את הגדר, ואני התחלתי ללכת עם הגדר (כ)אשר ידי צמודה לגדר בא אז הטויוטה לוקסוס במהירות מופרזת ואני נבהלתי, ניסיתי לזוז הצידה יותר ולתפוס את הגדר אך הרכב הטויוטה המשיך בנסיעה מהירה לכיווני והוא פגע בי...". באשר לדברי התובע על כך שהלך בצד הכביש (ת/1), או על כך שהלך כשידו צמודה לגדר (ת/), אציין שבתרשים הבוחן (ת/7), מופיע סימון כיוון הריצה של הולך הרגל (התובע), באלכסון, לאורך תשעה מטרים בסמיכות לגדר ההפרדה. הגירסה כפי שמוסר התובע בשתי הודעותיו במשטרה היא גירסה ברורה ומפורטת כשהגירסה הראשונה נמסרה שעות ספורות ביותר לאחר הפגיעה וההודעה השניה 3 ימים מאוחר יותר. הדעת נותנת שבאותו שלב לא היה התובע מודע להשלכות שעשויות להיות לגירסתו באשר לזכאותו או העדר זכאותו לקבלת פיצויים לפי חוק הפלת"ד. הגירסה, כפי שמסר התובע בהודעותיו למשטרה ת/1 + ת/2 נראית בעיניי כמשקפת את המציאות. אני מעדיף גירסה זו על פני הגירסה בבית-המשפט אשר נועדה לתת לארוע סממנים של מקריות, דהיינו של ארוע תאונתי שארע מבלי שהיתה כל כוונה לפגוע בעוד שמעיון בגירסאות שמסרו התובע ושאר העדים במשטרה עולה שאין המדובר בתאונת דרכים אלא בפגיעה שהתרחשה מתוך כוונה. כג) כאמור כבר לעיל, מסר חברו של התובע מר אמיר סמארה בהודעתו במשטרה מיום 6.2.02 - ת/3: "ראיתי את נהג הטויוטה לוקסוס מגיע במהירות מכיוון יפיע לכיוון היציאה למגדל העמק וסטה ברכב לכיוון תייסיר ודרס אותו ואני ראיתי את תייסיר עף באוויר כמה מטרים ונופל על הכביש ואני באותה עת הייתי בדרך רגלי לכיוון תייסיר...". בהמשך הודעתו ת/3 מסר מר סמארה שהוא היה במרחק 2 מ' מן התובע והיה בדרכו אליו רגלית: "ואז ראיתי את נהג הטויוטה כשבא מולנו בכביש הראשי מכיוון יפיע למגדל העמק, סוטה ימינה ישירות לכיוונו של תייסיר ודרס אותו והעיף אותו באוויר...". בעדותו בבית-המשפט אמר העד מר סמארה שקיימת חברות מזה שנים בינו לבין התובע, "יותר מאחים", ולדבריו הוא מוכן לעשות הכל כדי לעזור לחבר. כאשר נשאל האם יכול להיות שגם בעדותו במשטרה הוא אמר דברים שהתכוונו לסייע לתובע השיב: "יכול להיות, הכל בגלל שראיתי את המצב שלו אנוש ואני חייב לעזור לו כמה שאני יכול" (עמ' 28 לפרוט'). ב"כ התובע טוען בסיכומיו (עמ' 5) שמן העדות של מר אמיר סמארה ושל מר סמיר אבו סאלח בבית-המשפט עולה שהם מסרו את גירסתם במשטרה מתוך כוונה לסייע לתובע על ידי הצגת עובדות שבדיעבד הסתבר שהן אינן מסייעות לתובע. אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ התובע. כמו גירסתו של התובע כך גם הגירסה שמסרו מר אמיר סמארה ומר סמיר אבו סאלח בהודעותיהם במשטרה נראית בעיניי כגירסה שמשקפת את תיאור העובדות כפי שהתרחשו בפועל לנגד עיניהם, ואילו בעדותם בבית-המשפט מנסים הם ליתן לארוע צביון של התרחשות מפתיעה או צביון של התרחשות מקרית, דהיינו, תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד שיש בה כדי לזכות את התובע בקבלת פיצויים, במובחן מארוע של פגיעה מכוונת, כפי שהם תיארו בהודעותיהם במשטרה. כד) העד סמיר אבו סאלח, אף הוא חברו של התובע, מסר את הודעתו במשטרה ביום 2.2.02 (מוצג ת/4) בשעה 05:35 לפנות בוקר, משמע, שעות ספורות לאחר הארוע כשבהודעה תיאר את ההתרחשות כך: "ואז ראיתי את תייסיר עומד בסמוך למעקה החוצץ בין כביש השירות של האולם לבין הכביש הראשי של יפיע ומסמן לנהג שברח עם הטויוטה לעצור, כנראה שרצה לדבר איתו על העניין, ואז ראיתי את רכב הטויוטה נוסע ממש מהר מהר ומגביר גז, זאת לאחר שעשה סיבוב שם וחזר כנראה לאסוף את החבר והחברה שלו, אני רוצה לתקן, לא את החברה כי היא היתה כבר איתו ברכב אלא לאסוף את החבר שלו שהיה עומד איתנו בכביש... והוא דרס את תייסיר ממש מול העיניים שלנו בכביש הראשי...". ובהמשך: "לשאלתך, נהג הטויוטה הגביר ממש את המהירות עוד ברגע שעשה את הסיבוב ובא לעבר תייסיר ממש במהירות גבוהה "בפול גז", דרס אותו וברח מהמקום באותה מהירות, הוא כלל לא עצר או האט בעת שתייסיר ניסה או בעצם סימן לו ביד על מנת לעצור. להיפך, הוא הגביר את המהירות שלו ופגע בו בכוונה וברח. לשאלתך אני לא יודע בדיוק היכן עמד תייסיר, האם זה ממש על הכביש או על המדרכה או אפילו אם תייסיר עמד על הכביש או בצידו וסימן לו לעצור, יכל נהג הטויוטה, אם לא היה מתכוון לפגוע בתייסיר, לסטות שמאלה כי יש לו אפשרות והכביש הוא רחב ודו-סטרי ואין בו כלל רכבים אחרים ממש ריק. לא היתה בו תנועה...". (ההדגשה שלי - י.ג.). ואילו בעדותו בבית-המשפט אמר סמיר אבו סאלח כך: "בטרם הספקנו לחצות את הכביש שמענו רכב של מכונית שבאה במהירות מופרזת מכיוון נצרת, הסתכלתי אחורה היה מה שקרה, פגע בו, דרס אותו. הנהג הנתבע פגע בתייסיר..." (עמ' 38 לפרוט'). בהמשך, באותו עמוד, מסר מר אבו סאלח שכאשר הסתכל אחורנית הוא ראה את התובע ליד המעקה ובהמשך שמע "בום" והתובע היה על האדמה. בעמ' 39 לפרוט' טען מר אבו סאלח שאת דבריו במשטרה, שהוא הבחין בנתבע פוגע בכוונה ובורח, אמר על יסוד הריב שהיה בין התובע לבין הנתבע. כאשר נשאל מר אבו סאלח האם נכונים הדברים שמסר בעדותו בבית-המשפט או במשטרה טען כי נכונים הדברים שאמר בבית-המשפט. כאשר נשאל מדוע אמר את מה שאמר למשטרה טען: "אולי הייתי פוחד על תייסיר, אמרתי שהלכתי למשטרה אחרי 2 דקות, ופחדתי על תייסיר. לא יודע מה קרה לחבר שלי, למצבו. עשיתי דיווח למשטרה" (עמ' 39 לפרוט'). עוד טען מר אבו סאלח בהמשך שהיה בהלם והוא אינו זוכר עד עכשיו מה כתב במשטרה (עמ' 39 לפרוט'). מר אבו סאלח הוסיף וטען שלא ראה בדיוק כיצד נדרס התובע. הוא ראה שמכונית באה במהירות מופרזת, הלך לכיוון הרכב שלו, הסתכל אחורנית וראה את התובע על הרצפה (עמ' 40 לפרוט'). בהמשך בעמ' 42 לפרוט' הוסיף העד אבו סאלח ואמר: "אמרתי פגע בכוונה כי היה ריב ביניהם ויש לתייסיר את מי לתבוע". גם ביחס לעד סמיר אבו סאלח, אני סבור, כפי שכבר ציינתי לגבי העד אמיר סמארה, שהגירסה כפי שמסר העד במשטרה היא הגירסה המשקפת את התרחשות הארועים לנגד עיניו של העד, ואילו תיאור הדברים בעדותו בבית-המשפט נעשה מתוך נסיון לסייע לתובע לנוכח ההשלכה המשפטית שיש לגירסה כפי שנמסרה במשטרה באשר לזכאותו של התובע לפיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד. הגירסה כפי שמסר העד סמיר אבו סאלח במשטרה נמסרה שעות ספורות ביותר לאחר הארוע כשזיכרון הארוע טרי, וניכר בתיאור התרחשות הארועים לפי המפורט בהודעתו ת/4 שתיאור זה משקף את ההתרחשות כפי שארעה לנגד עיניו של העד. כה) גם הגירסה שמסר בעל האולם מר וג'יה שריף בהודעתו במשטרה (ת/6) מלמדת על כך שמדובר בפגיעה מכוונת. מר שריף מסר את גרסתו בהודעתו במשטרה כשעתיים לאחר התרחשות הפגיעה. מר וג'יה שריף הוא בעל האולם, שבו התארחו התובע מחד גיסא, והנתבע מאידך גיסא. אין למר שריף קשר כלשהו לא לתובע ולא לנתבע. בהודעתו ת/6 אמר מר וג'יה שריף בצורה מפורשת שהוא הבחין ברכב של הנתבע: "והסתובב בכיכר המרכזי בכפר בכביש הראשי וחזר בנסיעה מהירה וכשראה את תייסיר בכביש עומד ליד המעקה בכביש, הצטמד למעקה שבכביש בצורה שמתכוון לדרוס את הבחור שעמד במקום ופגע במהירות גבוהה והמשיך לנסוע...". (ההדגשה שלי - י.ג.). בהמשך ההודעה ת/6 הסביר מר וג'יה שריף שככל הנראה התעצבן הנתבע משום שהתובע פגע בפניו. על כך שהנתבע התכוון לדרוס את התובע, הסיק מר שריף ממהלך הנסיעה, דהיינו, שהנתבע נצמד למעקה על מנת לדרוס, שהרי אלמלא התכוון לפגוע היה הנתבע נוסע בנתיב השמאלי, בשים לב לכך שהכביש היה ריק ולא היו בו כלי רכב או אנשים שיפריעו לתנועה. כבר עמדתי קודם לכן על כך שבחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המבטחת (עמ' 60-61 לפרוט') אישר מר וג'יה שריף את נכונות הודעתו במשטרה בציינו שהוא מסר את העדות לאחר שעתיים, סיפר את מה שראה, וכדבריו: "נכון שסיפרתי את האמת כמובן". (עמ' 60 רישא לפרוט'). גם בעדותו בבית-המשפט חזר מר שריף על כך שהתרשמותו היתה שהנתבע דרס את התובע בכוונה והוסיף ואמר: "אמרתי בהתחלה שכל מה שנאמר בחקירה זה היה אחרי שעה שעתיים אחרי התאונה וכל מה שראיתי ואמרתי זה לאור המצב שהיה מסביב..." (עמ' 60 לפרוט'). מר שריף חזר ואישר שהוא מסר במשטרה את מה שהתרחש לנגד עיניו ואת התרשמותו שהיתה טריה לאחר הארוע. עדותו של בעל האולם, מר וג'יה שריף, מקובלת עלי ועדותו בבית-המשפט מאשרת את הודעתו במשטרה (ת/6) שבה אמר כי הנתבע אכן התכוון לדרוס את התובע. בעדותו של מר וג'יה שריף בבית-המשפט, בתשובה לשאלות ב"כ הנתבע, אומר מר שריף כי התובע קפץ מעל גדר ההפרדה לתוך הכביש הראשי, וכדבריו: "בהיותו עומד צמוד למעקה או מטר או מטר וחצי מן המעקה קפץ לעבר אמצע הכביש. הוא היה כמטר עד מטר וחצי מן המדרכה וקפץ לאמצע הכביש." (עמ' 59 לפרוט'). בהמשך עדותו, בחקירתה הנגדית של ב"כ המבטחת, בעמ' 61-60 לפרוט', הסביר מר שריף שכאשר קפץ התובע מעבר לגדר ההפרדה לכיוון הכביש הראשי, היתה מכוניתו של הנתבע עדיין בנתיב הנסיעה הנגדי (משמע, ממגדל העמק לכיוון נצרת). התובע עמד על הכביש בערך כ-4 דקות, לפי הערכתו של העד מר וג'יה שריף, עד אשר התרחשה הפגיעה בו על ידי רכב הנתבע. בוחן התנועה המשטרתי, מר ארליכמן, כתב במסמך שחזור התאונה (ת/7) כדלקמן: "הולך רגל שהה על הכביש מהרגע שירד לכביש עד הפגיעה, בריצה ממצב עמידה סך הכל 2.64 שניות". עוד ציין מר ארליכמן באותו מסמך שחזור התאונה שברגע שהולך הרגל ירד לכביש, היה הרכב במרחק של 36.6 מ' לפני הפגיעה, בהנחה שנהג במהירות המותרת ומסקנתו של הבוחן היתה, כזכור, שאילו היה הנתבע מגיב בבלימת חירום, היה הרכב עוצר במרחק של 8 מ' לפני הפגיעה, והפגיעה היתה נמנעת מצד הנהג. אעיר לגבי קביעתו של הבוחן לפיה שהה הולך הרגל על הכביש מהרגע שירד לכביש עד לפגיעה, בריצה ממצב עמידה, סך הכל 2.64 שניות, שלפי עדותו הנ"ל של מר וג'יה שריף, היה רכבו של הנתבע, בשלב שבו קפץ התובע מעל גדר ההפרדה לכיוון הכביש הראשי, בנתיב הנסיעה הנגדי, דהיינו, בכיוון הנסיעה שממגדל העמק לנצרת, בעוד שהפגיעה ארעה בנתיב שמכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק, ובכך יש כדי להסביר מדוע העריך מר שריף את פרק הזמן שמהרגע שהתובע עבר לכביש הראשי ועד שארעה התאונה ב-4 דקות לערך, כשאני ער כמובן לכך שהערכתו של העד היא הערכה סובייקטיבית ולא על בסיס מדד אובייקטיבי. בהמשך עדותו בבית-המשפט, בחקירתה הנגדית של ב"כ המבטחת, מסר מר וג'יה שריף שכאשר השלימה מכוניתו של הנתבע את הסיבוב בכיכר וחזרה מכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק, דהיינו, בנתיב שבו עמד התובע, התקרב התובע בחזרה לעבר המעקה, והנתבע פגע בו, כשהנתבע נוסע כל הזמן באותה מהירות (גם לאחר הפגיעה) (עמ' 61 לפרוט'). כו) ב"כ הנתבע התבסס בסיכומיו על עדותו של מר ג'מאל עבד אל חאלק, ששימש כמלצר באולם השמחות. טענת ב"כ הנתבע, בפיסקאות 11-16 של סיכומיו, היא שהתובע קפץ מעל גדר ההפרדה ורץ לתוך הכביש הראשי לכיוון הרכב, כשהרכב נוסע במהירות גבוהה, והנתבע הופתע מן הסיטואציה. כן מתבסס ב"כ הנתבע על דבריו של העד עבד אל חאלק בעמ' 53 לפרוט' שהנתבע נסע ישר ולא סטה, לא ימינה ולא שמאלה. בהודעתו של ג'מאל עבד אל חאלק במשטרה מיום הארוע 2.2.02 שעה 04:00 (משמע, בערך כשעתיים לאחר המקרה), ת/5, תיאר העד את הארוע כך: "הבחור הדורס מסתובב עם הרכב שלו שמספרו 61-000-10את המספר אני זכרתי בראש בזמן שהוא הסתובב בצורה מאיימת ולא שכחתי עד עכשיו וגם מסרתי לשוטרים. הרכב הזה נסע במהירות כל הזמן בדרך שירות לכיוון כללי מגדל העמק, היה מסתובב בכיכר חוזר לכיוון כללי נצרת, שוב נכנס לדרך שירות, היה עובר על יד האנשים שרבו והיה ממשיך בסיבובים האלה מספר פעמים... וכשהרכב הפוגע נסע בכביש הראשי באחד הסיבובים שלו מכיוון מגדל העמק לכיוון נצרת, הנדרס קפץ מעל הגדר ורץ לכביש הראשי, כפי שאני הראיתי לך, ואז ראיתי שמכיוון נצרת שוב בא אוטו עם הדורס ונסע מול הנדרס והנדרס רץ לכיוון הרכב ואז הרכב שנסע במהירות גדולה מאוד פגע בבחור הנדרס וברח בנסיעה. אני שוב ראיתי את מספר הרכב אשר נמלט לכיוון כללי מגדל העמק (הנחקר בוכה) אני הייתי ממש קרוב למקום הארוע - מטרים ספורים עד חמישה מטר..." (ההדגשה שלי - י.ג.). בעדותו בבית-המשפט אמר העד מר עבד אל חאלק שהתובע קפץ מעל המעקה לכביש הראשי, שרכבו של הנתבע נסע במהירות גבוהה מאוד, ושלא היתה כל סטיה של הנהג הפוגע, בין אם ימינה ובין אם שמאלה (עמ' 49 לפרוט'). עוד אמר שהתאונה ארעה באמצע הכביש הראשי (עמ' 50 סיפא לפרוט'). העד ג'מאל עבד אל חאלק ציין בסקיצה נ/5 את המיקום שבו התובע קפץ לכביש (בצמוד למעקה) ואת המיקום שבו ארעה התאונה (עמ' 52 סיפא - עמ' 53 רישא לפרוט'). מיקום ארוע התאונה מסומן בסקיצה נ/5 בסיפרה 3 שמופיעה באמצע הנתיב. לדברי העד עבד אל חאלק בבית-המשפט, התובע קפץ במהירות לכביש באופן שגם הוא (כלומר העד) יכול היה לדרוס את התובע, הרכב נסע במהירות גבוהה, וההתרחשות היתה תוך שניות (עמ' 54 סיפא לפרוט'). אני מעדיף את ההודעה כפי שמסר העד ג'מאל עבד אל חאלק במשטרה כשעתיים לאחר הארוע (ת/5) על פני עדותו בבית-המשפט שנמסרה ביום 29.11.05, משמע כ-3 שנים ו-9 חודשים לאחר הארוע נשוא התביעה. התיאור של מר עבד אל חאלק בעמ' 54 לפרוט', לפיו קפץ התובע במהירות מעבר למעקה, כשהכל מתרחש במהירות, ומבלי שיש אפשרות לנהג הפוגע לסטות ימינה או שמאלה, אינו מקובל עלי. בהודעתו ת/5 תיאר מר עבד אל חאלק, בעמ' 2, שהתובע קפץ מעל הגדר ורץ לכביש הראשי בשלב שבו הרכב הפוגע נסע עדיין מכיוון מגדל העמק לכיוון נצרת (ש' 9 עמ' 2 של ת/5). מאותו שלב ועד הפגיעה הספיק הרכב הפוגע לבצע את הפניה בכיכר, ולחזור מכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק ואזי ארעה הפגיעה בתובע. אני מפנה בענין זה לעדותו של מר וגי'ה שריף בעמ' 61 לפרוט', כאשר הוא מתאר שהקפיצה של התובע לכיוון הכביש הראשי היתה כאשר רכב הנתבע עוד היה בכיוון הנסיעה ממגדל העמק לנצרת (ש' 3 בעמ' 61 לפרוט'), כפי שגם ציין מר עבד אל חאלק בהודעתו במשטרה ת/5 עמ' 2 ש' 9. כזכור, העיד מר וג'יה שריף, שעדותו מקובלת עלי, שמן הרגע שהתובע עבר לכביש הראשי ועד להתרחשות הפגיעה, חלפו, לפי הערכתו של מר שריף, בערך כ-4 דקות (עמ' 61 לפרוט' ש' 10-12). אוסיף שגם העד סמיר אבו סאלח אשר נשאל כמה זמן לפני הארוע הוא הבחין בתובע בכביש הראשי ליד המעקה, השיב: "שתיים שלוש דקות" (עמ' 43 לפרוט'), ואני מודע כמובן לכך שאין המדובר בהערכות זמן לפי מדד אובייקטיבי אלא בהערכות סובייקטיביות של העדים. לכן, התיאור של מר ג'מאל עבד אל חאלק בבית-המשפט שלפיו הקפיצה של התובע לכביש התרחשה במהירות כשלנהג, שנסע במהירות גבוהה, לא היתה אפשרות של סטיה ימינה או שמאלה, איננה מקובלת עלי. גם אם אני ער לכך שהזמן של 4 דקות שציין מר שריף בעדותו איננו אלא בגדר הערכה סובייקטיבית, הרי ברור מעדותו של מר שריף שקפיצתו של התובע מעל לגדר ההפרדה, והפגיעה בתובע, לא התרחשו ולא יכלו להתרחש באופן מיידי אלא במרווח זמן, שהרי בזמן שהתובע קפץ מעל גדר ההפרדה, היה רכבו של הנתבע עדיין בנתיב הנסיעה הנגדי ממגדל העמק לנצרת. אוסיף שגם על פי עדות מר עבד אל חאלק עצמו, המעבר של התובע מעל גדר ההפרדה היה בשעה שרכבו של הנתבע נסע בנתיב הנגדי ממגדל העמק לכיוון נצרת, כך שהיה חייב לחלוף פרק זמן שבו רכבו של הנתבע משלים את הסיבוב סביב הכיכר, ופונה בחזרה לנתיב הנסיעה שמכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק. מכאן שחלף פרק זמן בין המעבר של התובע מעל לגדר ההפרדה לתוך הכביש, ועד פגיעתו של רכב הנתבע בתובע, ואין המדובר בהתרחשות מיידית. גם את מיקום ארוע הפגיעה לפי סימונו של העד עבד אלחאלק, במהלך עדותו בבית המשפט, בסקיצה נ/5, אין בידי לקבל. מיקום הארוע לפי הסקיצה נ/5 הוא באמצע הנתיב. לעומת זאת בתרשים הבוחן ת/7 מסומן מקום ההתנגשות קרוב יותר לעבר גדר ההפרדה, וכזכור, נעשתה ההצבעה, כפי שציין הבוחן מר ארליכמן בדו"ח ת/7, על ידי שני עדי ראייה: מר וג'יה שריף ומר ג'מאל עבד אלחאלק. העד עבד אלחאלק אישר בעדותו (עמ' 52 לפרוט', ש' 10-13) שהוא הראה לשוטר באיזה מקום קפץ התובע מעל לגדר ההפרדה, וכן את מיקום התאונה בכביש, ואני מעדיף את המיקום כפי שסימן הבוחן המשטרתי מר ארליכמן בתרשים ת/7, סימון שנעשה לפי הצבעתם של עדי הראייה מר שריף ומר עבד אלחאלק שעה שחויית ההתרחשות טרייה בזכרונם. כז) מדו"ח בוחן התנועה המשטרתי מר מרק ארליכמן עולה שהתובע עבר את גדר ההפרדה שבין כביש השירות לבין הכביש הראשי והתקדם, באלכסון, מרחק של בערך 9 מ' מן המקום שבו עבר את גדר ההפרדה ועד למקום שבו נפגע (ת/7) כשכיוון הריצה האלכסוני המסומן הוא בסמיכות לגדר ההפרדה. לפי תיאורו של מר עבד אל חאלק, רכבו של הנתבע נסע אל מול הנדרס (התובע) במהירות גבוהה מאוד, פגע בו, וברח בנסיעה. מדו"ח בוחן התנועה ת/7 עולה שבמועד ארוע הפגיעה מזג האוויר היה בהיר, הראות היתה ראות לילה טובה, תאורת רחוב פועלת היטב ושדה הראייה שעמד לרשות הרכב של הנתבע היה לא פחות מ-100 מ'. הבוחן המשטרתי מר ארליכמן הסביר בעדותו בבית-המשפט שהוא לא מצא סימני בלימה או ממצאים אוביקטיביים בשטח ולכן חישב את מהירות הנסיעה של הנתבע לפי 50 קמ"ש שזו המהירות המירבית המותרת במקום (דרך עירונית) - עמ' 64 לפרוט' וכן עמ' 71 לפרוט'. יחד עם זאת, עולה מתוך כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע בת.פ. 1037/02 של בית-המשפט המחוזי בנצרת, שמהירות הנסיעה עלתה על 60 קמ"ש. הנתבע הורשע לאחר הסדר טיעון (נ/9) על פי כתב אישום מתוקן (נ/8) כשבכתב האישום המתוקן שבו הודה הנתבע, צויין כי הנתבע נהג במהירות העולה על 60 קמ"ש בנסעו לכיוון מגדל העמק ובסמוך למסעדה עבר התובע מעל גדר ההפרדה, נכנס רגלית לנתיב, שבו נסע הנתבע באותה עת, והנתבע פגע בתובע במהירות גבוהה (כך לפי סעיף א(3) של עובדות כתב האישום כפי שתוקן נ/8). בוחן התנועה המשטרתי מר ארליכמן הסביר בעדותו בבית-המשפט שעד למהירות נסיעה של 78 קמ"ש, היה הנתבע מצליח למנוע את ארוע התאונה אילו בלם בלימת חירום, ובמהירות של 80 קמ"ש ומעלה היתה התאונה נמנעת על ידי בלימה קלה וסטיה המעבירה את הרכב מן הנתיב הימני לנתיב השמאלי (עמ' 65 סיפא לפרוט'). מר ארליכמן הוסיף ואמר בעמ' 65 לפרוט': "אני בטוח שעל ידי סטיה מנתיב ניתן למנוע פגיעה עם הולך רגל. השאלה היא מה עובר בראשו של אותו הולך רגל ושל אותו נהג. זה אי אפשר לדעת. במצב רגיל שאף אחד לא רוצה לפגוע ואף אחד לא רוצה להפגע, סטיה קלה של הגה שמאלה מעבירה את הרכב לנתיב השמאלי" (ההדגשה שלי - י.ג.). לכן, תיאורו של מר עבד אל חאלק בהודעתו ת/5, דהיינו, שהפגיעה ארעה לאחר שהתובע עבר את מעקה ההפרדה ורץ בכביש הראשי כשרכב הנתבע נוסע מולו, אין בו כדי לגרוע מן המסקנה שהפגיעה בתובע היתה פגיעה מכוונת. הנתבע, לפי תיאורו של מר עבד אל חאלק בהודעתו ת/5, נסע אל מול התובע במהירות גבוהה, פגע בו וברח בנסיעה, זאת כאשר לפי תיאורו של הבוחן המשטרתי, מדובר בכביש ששדה הראייה שעמד לרשות הנתבע הוא של 100 מ', כשתאורת הרחוב פועלת היטב, מזג האוויר בהיר, כאשר בהתאם לעדויות שבפני בית-המשפט הכביש היה ריק ולא היתה בו תנועה של כלי רכב אחרים (השעה היתה בערך 2:00 לפנות בוקר) ולא היתה כל מניעה להסיט את ההגה שמאלה ועל ידי כך להתרחק מן התובע, כשהנתבע היה מודע לכך שהתובע כועס עליו ומנסה ליצור איתו מגע. כח) ציינתי קודם לכן שלפי קביעתו של בוחן התנועה המשטרתי מר ארליכמן עד למהירות של 78 קמ"ש יכול היה הנתבע למנוע את התאונה על ידי בלימת חירום, ובמהירות גבוהה יותר יכול היה הנתבע למנוע את התאונה על ידי סטיה שמאלה, כשמדובר כזכור בכביש שלא היתה בו אותה שעה תנועה של כלי רכב אחרים, התאורה היתה טובה והראות היתה למרחק של 100 מ'. אף על פי כן הנתבע לא בלם ולא סטה שמאלה. התובע ציין בהודעתו במשטרה ת/1 כי הנתבע נסע מהר ודרס אותו. בעדותו בבית-המשפט (עמ' 26 לפרוט') העיד התובע: "הוא היה במהירות גבוהה. נכון שלא בלם". העד מר אמיר סמארה העיד שהוא לא ראה ולא שמע בלימה מצד רכב הנתבע (עמ' 36 לפרוט' ש' 14). העד מר אבו סאלח מסר בהודעתו ת/4 שלנתבע היתה אפשרות לסטות שמאלה הואיל ומדובר בכביש רחב דו-סטרי שהיה ריק מתנועה במועד הארוע (עמ' 2 של ת/4) ובעדותו בבית-המשפט אישר מר אבו סאלח (עמ' 42 לפרוט') שהנתבע נהג בכביש רחב ויכול היה לסטות שמאלה. גם מר אבו סאלח אישר בעמ' 43 לפרוט': "ש. בשום שלב לא בלם. ת. לא ראיתי ולא שמעתי. שמעתי אותו מגביר את המהירות, מהירות מופרזת כל הזמן ברצף בלי הפסקה". גם העד ג'מאל עבד אל חאלק העיד בעמ' 49 לפרוט', כאשר נשאל האם הנתבע סטה ימינה או שמאלה: "לא. הוא נסע במהירות וניסה לברוח מהמקום, להתחמק. כשנהג הרכב פגע בזה שנדרס הנדרס עף לצד ימין.". בעמ' 53 לפרוט' אישר מר עבד אל חאלק שבשום שלב רכבו של הנתבע לא בלם, לא לפני הפגיעה ולא לאחריה. כמו כן אישר העד שבשום שלב, לא לפני הפגיעה ולא לאחריה, הנהג לא סטה, לא ימינה ולא שמאלה. מר עבד אל חאלק העיד שהכביש היה ריק בעת התרחשות הפגיעה "ריק, זה היה ב 4 בבוקר. ריק לגמרי" (עמ' 53 לפרוט' ש' 14). (למעשה, ארעה התאונה בערך בשעה 02.00 בבוקר). בהודעת מר וג'יה שריף נרשם שהכביש היה ריק, מואר, ולא רטוב (עמ' 2 להודעה ת/6). כ"ט) כפי שכבר פורט לעיל הוגשו לתיק בית-המשפט שלוש חוות דעת של בוחני תנועה: דו"ח הבוחן של מר מרק ארליכמן (ת/7), בוחן התנועה המשטרתי,חוות דעת של מר משה טל מטעם הנתבע (נ/13), וחוות הדעת של מר בועז מוגילבקין מטעם הנתבעת (נ/14). בוחן התנועה המשטרתי, מר ארליכמן, בחן את אופן ארוע הפגיעה ביום 2.2.02 לפנות בוקר, בסמוך לאחר קרות הארוע (בשעה 3:30). מבחינת תנאי הראות ומזג האוויר בעת המבחן נרשם "מזג אויר בהיר, ראות לילה טובה, תאורת הרחוב פועלת היטב" (עמ' 1 סעיף 3 של דו"ח הבוחן ת/7) בנוסף נרשם שהמדובר בדרך עירונית שמהירות הנסיעה המקסימלית בה היא 50 קמ"ש. ביחס לשדה הראיה נרשם "בכיוון נסיעת הרכב שדה הראיה לפנים לא פחות מ-100 מטר וזו (צ"ל: (וזאת - י.ג.) מבלי להתחשב בתאורת פנסי חזית הרכב" (עמ' 1 סעיף 4 בדו"ח הבוחן ת/7). מסקנתו של הבוחן המשטרתי (עמ' 3 סעיף 14 ) כפי שנרשמה בדו"ח ת/7 היא: "עפ"י מבחן שנעשה במקום התאונה ובמשטרת נצרת . עפ"י הצבעת העדים במקום התאונה ועפ"י עדויותיהם עולה כי רכב 1 הגיע בכביש הראשי ביפיע מכיוון כללי נצרת לכיוון כללי מגדל העמק ופגע בהולך רגל שרץ מימין לשמאל באלכסון לכיוון הרכב הפוגע. עפ"י החישוב הפגיעה היא נמנעת מצד הנהג. מצב הדרך ושל הרכב אינם מהווים גורם לתאונה". (ההדגשה שלי - י.ג.). לדו"ח הבוחן (ת/7) מצורף מזכר מיום 5.2.02 ובו השיב הבוחן לשאלה של פרקליטות מחוז צפון כיצד יכול היה נהג למנוע את הפגיעה בהולך הרגל. תשובתו של הבוחן מר ארליכמן במזכר הנ"ל היתה: "היות ולאחר חישוב שעשיתי שתאונה נמנעת על ידי בלימה, היא גם תהיה נמנעת על ידי סטיה שמאלה לנתיב השמאלי על ידי הפעלת היגוי. כמו כן היא תהיה נמנעת על ידי הפעלת היגוי שמאלה ובלימה בו- זמנית". הבוחן העיד בפניי ביום 29.11.05, והסביר: "אני עשיתי חישובים עם נתונים בסיסיים שקבעתי אותם על פי הספרות המקצועית היות ולא היו ממצאים בשטח אוביקטיביים שיכולתי לבסס גם את הניתוח שלי לגבי התאונה הזאת. לכן, אני בחרתי במהירות 50 קמ"ש שזאת המהירות המותרת במקום ועל פי עדויות העדים קבעתי את קצב הריצה של הולך הרגל, ואת המרחק שהולך הרגל שהה בכביש מרגע שירד לכביש עד רגע הפגיעה". (עמ' 64 לפרוט' ש' 2-6). בהמשך הסביר מר ארליכמן בעדותו (עמ' 65 לפרוט') כי לפי הספרות המקצועית המבוססת על ניסויים שנעשו בעולם אודות פגיעות בהולכי רגל שבר בשמשת חזית מגופו של אדם עלול להיגרם במהירות שאינה פחותה מ-40 קמ"ש מכאן שהנזק בשמשת החזית יכול ללמד שמהירות הרכב היתה 40 קמ"ש. הבוחן מר ארליכמן הסביר בהמשך (עמ' 69 סיפא - עמ' 70 רישא לפרוט') שבמהירות שעד 78 קמ"ש היתה התאונה נמנעת, ע"י ביצוע בלימת חרום, ואילו במהירות שמעל למהירות הנ"ל, שהיתה במקרה זה "המהירות הגבולית", התאונה היתה נמנעת ע"י סטיה מנתיב עם בלימה קלה שהיתה מעבירה את הרכב מנתיב ימני לנתיב שמאלי (עמ' 65 סיפא לפרוט'). אוסיף, שלגבי מהירות נסיעתו של הנתבע יודעים אנו מכתב האישום שהנתבע נהג במהירות העולה על 60 קמ"ש. בתיק פלילי 1037/02 של בית-המשפט המחוזי בנצרת תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון שנעשה (נ/9), הנתבע הודה בכתב האישום המתוקן (נ/8). בפרק העובדות, פיסקה 3, צויין שהנתבע נסע במהירות העולה על 60 קמ"ש, ופגע בתובע במהירות גבוהה. הבוחן מר ארליכמן אישר בעמ' 70 לפרוט' שבהנחה שהנתבע נהג במהירות שבין 60 קמ"ש ל-70 קמ"ש היתה התאונה נמנעת אילו היה הנתבע בולם בבלימת חרום, וכי קל וחומר היתה התאונה נמנעת אילו היה הנתבע משלב בלימה וסטיה. מעדות הבוחן מר ארליכמן עולה שבמקום ארוע התאונה לא נמצאו סימני בלימה הגם שהיה באפשרותו של הנהג למנוע את ארוע התאונה ע"י בלימת חרום, ובמידת הצורך גם ע"י הסטת הרכב לנתיב השמאלי, ולמעשה לא היה במקום כל סימן אובייקטיבי שעשוי להצביע על התרחשות המקרה (עמ' 71 לפרוט'). מר ארליכמן אף הסביר שכאשר מופיע הולך רגל לנגד עיניו של נהג (או כל דבר אחר שמפריע) תגובתו הרפקלסיבית של נהג היא קודם כל בלימה ואילו בענייננו אין סימן אובייקטיבי של בלימה, או כל סימן אובייקטיבי אחר (עמ' 71 לפרוט', ולענין התגובה הרפלקסיבית גם בעמ' 64 לפרוט'). הבוחן מר ארליכמן אמר גם בעמ' 65 לפרוט' שע"י סטיה מנתיב ניתן היה למנוע פגיעה בהולך הרגל וכדבריו: "השאלה היא מה עובר בראש של אותו הולך רגל ושל אותו נהג. זה אי אפשר לדעת. במקרה רגיל שאף אחד לא רוצה לפגוע ואף אחד לא רוצה להיפגע סטיה קלה של הגה שמאלה מעבירה את הרכב לנתיב השמאלי". (ההדגשה שלי - י.ג.). מר ארליכמן הוסיף וציין שהיו מקרים בהם הוא ערך ניסוי עם רכב שפגע בהולך רגל ואף על פי כן לא נוצרו סימני בלימה וזאת מחמת מצב משטח האספלט והצמיגים ויתכן והעדר הסימנים עשוי לנבוע מכך שהרכב בו נהג הנתבע (טויוטה לוקסוס) מצוייד במערכת ABS (עמ' 71-72 לפרוט'). אציין, שבענייננו אין כל סיבה לפקפק בשאלה האם בלמה מכוניתו של הנתבע אם לאו הואיל ומעיון בהודעותיהם של העדים במשטרה עולה שהם מסרו שהנתבע נסע במהירות, פגע בתובע, וברח. רוב העדים אף מסרו שרכב הנתבע התקרב לעבר גדר ההפרדה שבקרבתה עמד התובע. מכל מקום, לא היתה כל עדות על כך שהנתבע ביצע בלימה או על כך שהנתבע סטה לנתיב השמאלי. ל) מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של מר משה טל נ/13 מיום 18.8.02. מר טל קבע בחוות דעתו שהנפגע נמצא בעת קרות הארוע במקום אשר אסור היה עליו להימצא בו ובכך הפתיע את הנתבע. עצם העובדה שהנפגע לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים והסבירים ובכך שקפץ לכביש, מעבר למעקה הבטיחות, כשהוא אוחז בג'ק (מגבה) אינה מותירה ספק ביחס לאשמתו של הנפגע, לפי האמור בחוות הדעת של מר טל. במצב כזה של הפתעה וחוסר ציפייה לא הספיק הנתבע להגיב. הנפגע הוא שגרם להתרחשות הפגיעה בו והביא על עצמו את החבלה. הנתבע היה נתון בסכנת חיים ובמצב שכזה לא ניתן לדרוש מנהג לפעול באופן הרגיל כשהוא במצב נינוח, ובקור רוח. לדעת מר משה טל, הנתבע לא יכול היה למנוע את התאונה בשל הופעתו הבלתי צפויה והקרובה של הנפגע לפני הרכב. בנוסף כותב מר טל בחוות דעתו שקביעות הבוחן המשטרתי אינן מדויקות. בחוות הדעת נ/13 נכתב ששחזור הארוע בוצע ללא נוכחותו של הנתבע שכן הוא היה נתון במעצר בית, אלא בנוכחות השמאי מר צרפתי וכן שני עדים - טאהר סרסור ועימאד טוחול. מעדותו של מר טל עולה שחוות הדעת נ/13 הסתמכה בעיקרה על האינפורמציה שמסרו לו הנתבע וכן מר טאהר סרסור ונטלי ממן, חבריו של הנתבע אשר גם היו עדים לארוע וכן ניסוי שערך מר טל בנוכחות השמאי מר צרפתי, ה"ה טאהר סרסור, ועמאד טוחול (עמ' 80 סיפא לפרוט'). מר משה טל עומת במהלך עדותו עם הנתונים שבתיק המשטרה לפיהם גב' נטלי ממן אמנם היתה עם הנתבע ברכב (עמ' 80 לפרוט' ש' 20-21), אך מהודעתה של גב' ממן במשטרה עולה שהיא לא ראתה את התרחשות הארוע הואיל והיתה עסוקה בחליצת הנעליים (עמ' 80 לפרוט' ש' 20-סוף, וכן עמ' 81 לפרוט' ש' 9-11). בנוסף עומת מר משה טל עם הודעת מר טאהר סרסור במשטרה לפיה לא ראה מר סרסור את אופן התרחשות הארוע הואיל והוא ברח (עמ' 81 לפרוט' ש' 18 - סוף, וכן עמ' 82 לפרוט' ש' 5-8), וכן עומת מר טל עם הרשום בהודעתו של מר עמאד טוחול במשטרה בה מסר כי הוא לא היה עד לאופן התרחשות הפגיעה מאחר והתעלף (עמ' 83 לפרוט' ש' 8-19). עולה מן האמור ששלושת העדים עמם שוחח מר טל בטרם הכנת חוות דעתו, הם עדים אשר נכחו במקום הארוע, אך לא ראו את אופן התרחשות הפגיעה, שכן גב' נטלי ממן התכופפה לחלוץ נעליים, מר טאהר סרסור ברח ולא ראה את הארוע, ומר עמאד טוחול גם כן לא ראה כי התעלף והתעורר בטייבה. (עמ' 84 לפרוט' ש' 4- 7). מר טל ציין בהמשך שהוא הסתמך על חקירת המשטרה, הסקיצה והתרשים של הבוחן (עמ' 87 לפרוט' ש' 25- סוף ועמ' 88 רישא לפרוט'). בנוסף, עלה מעדותו של מר טל כי שאר העדויות המצויות בתיק המשטרה אינן עולות בקנה אחד עם הגרסאות כפי שנמסרו למר טל ביחס לנסיבות התרחשות הארוע (עמ' 84 לפרוט'- עמ' 86 לפרוט'). מר טל גם אישר שהוא מודע לכך שהעובדה אשר צויינה בחוות דעתו נ/13, לפיה אחז הנפגע בג'ק (מגבה) עת צעד לכיוון הרכב הפוגע, אינה מאוזכרת בתיק המשטרה (עמ' 87 לפרוט' ש' 1-4). בסיום עדותו אישר מר משה טל כי בעצם הוא מקבל את שיחזור הארוע כפי שנעשה ע"י הבוחן המשטרתי מר מרק ארליכמן (עמ' 89 לפרוט' ש' 2-5). מן המפורט לעיל עולה שחוות הדעת של מר טל התבססה על עדויות של אנשים אשר לא היו עדים להתרחשות הפגיעה עצמה ולכן נמצאה סתירה בין הגרסאות שאלה מסרו ביחס לנסיבות התרחשות הארוע, לבין גירסאות העדים אשר העידו במשטרה. כאמור אישר מר משה טל כי הוא הסתמך על הסקיצה והתרשים של הבוחן, והוא מקבל את השחזור של הבוחן המשטרתי (עמ' 88-89 לפרוט'). נראה לי איפוא שחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבע (נ/13) אינה יכולה לשמש תשתית ראייתית לצורך קביעת ממצאים ומסקנות ביחס לארוע נשוא הדיון כאן. לא) מטעם הנתבעת-המבטחת הוגשה חוות דעתו של מר בועז מוגילבקין, נ/14, מיום 3.2.06.בחוות הדעת כותב מר מוגילבקין שהפגיעה נשוא הדיון כאן היתה דריסה מכוונת ולא תאונה מקרית. בפרק "ניתוח התאונה ומסקנות" כותב מר מוגילבקין כי מן הסימנים האוביקטיביים שסומנו בתרשים הבוחן ת/7 ניתן לקבוע בוודאות שבעת האימפקט בהולך הרגל מכונית הטויוטה לקסוס של הנתבע נסעה בנתיב הימני ולמרות ששדה הראיה היה חופשי ומואר למרחק של 100 מ', לא עשה הנתבע מאומה כדי למנוע את התאונה בין אם ע"י בלימה או סטיה, או שניהם גם יחד, והמשיך במהירות מבלי שהגיב אפילו תגובה רפלקסיבית כפי שכל נהג סביר היה מגיב בנסיבות המקרה. כותב מר מוגילבקין בחוות דעתו נ/14, עמ' 3: "אין כל עדות לתגובה רפלקסיבית כל שהיא של הנתבע 1 שהינה מחוייבת המציאות ומתרחשת בכל מקרה של תאונה ופגיעה בלתי מכוונת עקב גורם חיצוני בלתי צפוי. מנסיבות אלה ובהעדר תגובה כלשהיא, ניתן לקבוע בודאות שהיתה זו " דריסה מכוונת" ולא תאונה מקרית". בנוסף כותב מר ב. מוגילבקין בחוות דעתו שמאחר ורכב הנתבע הוא מסוג טויוטה לקסוס, מצוייד רכב זה במערכת A.B.S המונעת את נעילת הגלגלים ומאפשרת סטיה תוך בלימה שהיא תגובה רפלקסיבית של הנהג, וזו לא נעשתה על ידו. מר ב. מוגילבקין אישר בעדותו את עמדתו של הבוחן המשטרתי מר ארליכמן לפיה במקום ארוע הפגיעה לא היו נתונים אוביקטיביים שעליהם ניתן לבסס את ניתוח התאונה. מר מוגילבקין הסביר שהוא ביסס את חוות דעתו על נתונים אחרים. כך, למשל, את מיקום התובע ביחס לרכב, ביסס מר מוגילבקין על יסוד תרשים הבוחן שנעשה על סמך הצבעה של עד ראיה, לפיו התובע נכנס לנתיב שבכביש רגלית ובאלכסון לאורך תשעה מטר, כשהפגיעה עצמה היתה במרחק של כמטר וחצי מן המדרכה (עמ' 91 לפרוט' ש' 21-27). מר ב. מוגילבקין העיד גם ביחס לאפשרות סטיית הרכב: "במצב רגיל שאף אחד לא רוצה לפגוע ואף אחד לא רוצה להיפגע, סטיה קלה של ההגה שמאלה מעבירה את הרכב לנתיב השמאלי. כאן נכנסים שני גורמים:א. תגובה רפלקסיבית של הנהג בכל מקרה של גורם חיצוני בלתי צפוי, והעובדה שבמכונית טויוטה לקסוס ניתן לבלום ולסטות בו זמנית בגלל מערכת האי בי אס שמותקנת בה בלי שתהיה נעילה של הגלגלים, והדבר מאפשר המשך נהיגה רגילה." (עמ' 92 לפרוט' ש' 25-29). מר ב. מוגילבקין נשאל גם ביחס לקביעת הבוחן המשטרתי בעדותו לפיה לא נמצאו סימני בלימה, וכן שנתון זה תלוי במשטח האספלט ומצב הצמיגים ותשובתו לעניין זה: "הבוחן התכוון בתשובתו לרכב שאין לו האי בי אס שדיברתי עליו קודם ואכן גם אני נתקלתי במקרים של רכב שאין לו אי בי אס, לעיתים לא נשארים סימנים בגלל מצב הצמיגים או מצב האספלט." (עמ' 93 לפרוט' ש' 26-30). פרמטרים נוספים אשר נותחו ע"י מר מוגילבקין הם מהירות נסיעת הרכב, זמן התגובה ושדה הראיה בכביש. ביחס למהירות העיד מר מוגילבקין שקשה מאוד לקבוע את המהירות, אך ניכר כי הנתבע נהג במהירות של מעל כ-40-50 קמ"ש (עמ' 94 לפרוט'). באשר לזמן התגובה של הנהג בשים לב למהירות נסיעת הרכב, העיד מר מוגילבקין: "זמן התגובה הוא אותו זמן בכל מהירות שהיא. במהירות 50 הרכב עובר 13.89 מ' לשניה, כפי שרשם הבוחן. במהירות 60 הוא עובר 16.67 מ' לשניה ובמהירות 70 הוא עובר 19.44 מ' לשניה. כאן מדובר במטרים בודדים לעומת עשרות מטרים שעמדו לרשותו של הנהג, ולכן אני אומר שגם ב- 50, 60 ,70 ניתן היה למנוע את הפגיעה גם על ידי בלימה וגם על ידי סטיה שמאלה וגם על ידי שתיהן יחד" (עמ' 95 לפרוט' ש' 7-11). בכל הקשור לנתוני הראות בכביש בו ארעה הפגיעה, עמדת מר מוגילבקין היתה: "בנסיבות אלה שתאורת הרחוב היא טובה מאוד ושדה הראיה חופשי לפחות ל-100 מ' הסיכוי שתקרה תאונה מקרית הוא אפסי" (עמ' 95 לפרוט' ש' 24-25). חוות דעתו של מר ב. מוגילבקין (נ/14), עדותו ומסקנותיו - מקובלות עלי. חוות דעתו של מר ב. מוגילבקין עולה בקנה אחד עם קביעותיו של הבוחן המשטרתי מר ארליכמן ועם העדויות שבפניי. לפיכך אני מקבל את הקביעות שבחוות דעתו נ/14. ל"ב) אוסיף שלתובע נערכה בדיקה טוקסיקולוגית ותוצאותיה הוגשו במסגרת תעודת עובד ציבור נ/15 מיום 13.2.02. בסיכום הבדיקה צויין כי בדמו של הנתבע נמצא אלכוהול בריכוז 34 מיליגרם לכל 100 מ"ל. מר ב. מוגילבקין נחקר ביחס לסוגיה האם אדם שתוי שנוהג, צפוי שתהיינה לו אותן תגובות של אדם נורמטיבי ותשובתו: " אדם שתוי זמן התגובה שלו מתארך, אבל התגובה הרפלקסיבית לא מתארכת כי זה תגובה של רפלקס. באותה מידה אם מישהו ינפנף בידו לעבר עיניו של אדם שתוי, הוא יעצום את העיניים מתוך רפלקס, כך גם הבלימה וסטיה שנעשית לא מתוך תגובה אלא מתוך רפלקס. כי הרי שדה הראיה שם הוא חופשי לגמרי, התאורה היתה תאורה טובה מאוד, כך שהתגובה הרפלקסיבית ניתן לצפות אותה בנסיבות המקרה גם אם מדובר במי ששתה קודם לכן באולם השמחות" (עמ' 93 לפרוט' ש' 9-14). ובהמשך: "כתוב שהנהג נראה תחת השפעת אלכוהול כבדה. אני אומר לך ש-34 מ"ג אחוז, הוא היה שתוי אבל הוא לא היה שיכור. הוא יכול היה לנהוג בהחלט ולהגיב היטב. אני ערכתי ניסויים עם אנשים שהיה להם 180 מ"ג בדם ועדיין הגיבו בתגובות רפלקס סבירות. אני מאשר את מה שאתה אומר שציינתי קודם לכן שהדבר תלוי באדם עצמו, במימדים שלו ובהרגלי השתיה שלו וכו'" (עמ' 98 לפרוט' ש' 4-8). ל"ג) מן האמור עולה שתגובות רפלקסיביות מאפשרות לנהג להגיב בעת הצורך בהתאם להתפתחויות ולארועים במהלך הנהיגה, ובענייננו, ביצוע בלימה וסטיה. גם נהג המצוי תחת השפעת אלכוהול יגיב תגובה רפלקסיבית גם אם יתכן שעצם היותו נתון להשפעת משקאות משכרים, ישפיע על משך התגובה אשר עשוי להתארך עקב היותו שתוי. לפי נתוני תוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית נמצא בדגימה שנלקחה מן הנתבע ביום 2.2.02 שעה 04:30 לפנות בוקר, כי בדמו של הנתבע מצוי ריכוז אלכוהול בשיעור 34 מיליגרם לכל 100 מ"ל. תקנה 169ב של תקנות התעבורה, התשכ"א -1961, אוסרת נהיגת רכב בהשפעת משקה משכר וקובעת: "(א) "לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור". ......... (ג) לענין סעיפים 62(3) או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה". (ההדגשה שלי - י.ג.) "המידה הקבועה" מוגדרת בתקנה 169 א' של תקנות התעבורה, כך: "המידה הקבועה"- ריכוז אלכוהול לפי אחד מאלה: (1) חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם; (2) ריכוז אלכוהול באויר נשוף ברמה שוות ערך לריכוז האמור בפסקה (1), או 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה;". הואיל ובדגימה שנלקחה מן הנתבע נמצא אלכוהול בריכוז של 34 מיליגרם לכל 100 מ"ל, המסקנה המתבקשת היא שהנתבע לא היה נתון להשפעת אלכוהול ברמה שהחוק אוסר עליו לנהוג. אדם שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מן הריכוז האסור עפ"י חוק נחשב כנהג אשר מסוגל להגיב תגובות רפלקסיביות, ובמקרה שבפנינו, בלימה וסטיה. לכן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הוא היה נתון במצב שכרות בעת קרות הארוע, מצב שלגירסתו השפיע על שיקול דעתו, על הרפלקסים שלו ועוצמתם. מסקנתי, בשים לב לתשתית הראייתית כפי שהובאה בפני בית המשפט, לרבות הדו"ח של הבוחן המשטרתי מר מ. ארליכמן, ועדותו, וכן חוות הדעת של מר ב. מוגילבקין, ועדותו, שהינן ראיות המקובלות עלי, היא שהיתה לנתבע אפשרות למנוע את הפגיעה בתובע, הן מבחינת נתוני הכביש ושדה הראיה, והן מן ההיבט של האטת מהירות הנסיעה, בלימה והסטת הרכב, אפשרויות שבהן הנתבע לא נקט. מסקנתי היא שאין המדובר בתאונה מקרית אלא בפגיעה מכוונת של הנתבע בתובע. ל"ד) בסיכומיו כותב ב"כ הנתבע, בפיסקה 9, שהגם שהפרקליטות עשתה שימוש בדו"ח הבוחן ת/7 כחלק מראיותיה, עובדה היא שהפרקליטות ביקשה לתקן את כתב האישום המקורי (נ/7), ומחקה מעובדות כתב האישום את הטענה בדבר דריסה במתכוון, וכן תוקנו סעיפי האישום שייחסה הפרקליטות לנתבע (נ/8), ובמקום עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) של חוק העונשין, ייחסה הפרקליטות לנתבע עבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 של חוק העונשין. אינני סבור שיש להסיק, מתוך כך שהפרקליטות תיקנה את כתב האישום, שהתשתית הראייתית איננה מספקת על מנת להגיע למסקנה שמדובר בפגיעה מכוונת. העובדה היא שבתיק הפלילי (ת.פ. 1037/02 בית משפט מחוזי נצרת), נעשה הסדר טיעון בין הפרקליטות לבין באי כח הנאשם/הנתבע , כעולה מפורשות מן האמור במוצג נ/9, כשלפי הסדר הטיעון נמחקה מפרטי העובדות הטענה לפיה משהבחין הנתבע בתובע הוא כיוון את הרכב למולו והאיץ את מהירות הרכב כך שהרכב פגע בתובע, ובמקום זה נכתב שהנתבע פגע בתובע במהירות גבוהה. מתיקונו של כתב האישום, במסגרת הסדר הטיעון, אין להסיק מסקנה כלשהי, כפי שטוען לה בא כח הנתבע, הואיל ומשהושג הסדר טיעון, וכתב האישום תוקן בהתאם להסדר הטיעון, והנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בהתאם, ממילא לא הועמדה לדיון בפני בית המשפט, במסגרת הדיון הפלילי, השאלה האמנם מדובר באירוע תאונתי או במקרה של פגיעה מכוונת, ולכן שאלה זו אמורה להיות מוכרעת בדיון כאן על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה על ידי הצדדים בפני בית משפט זה. ל"ה) בין שאר הטענות נטען על ידי ב"כ הנתבע, בפיסקה 10 של סיכומיו, שהנתבע עמד בפני תחושה קשה של פחד מפני התובע וחבריו של התובע, אשר הרגישו בשטח הביתי שלהם במסעדה בה חגג התובע את יום הולדתו. התובע רדף אחרי הנתבע, ורק צדדי ג' הצליחו לחלץ את הנתבע מידיו של התובע אשר פחד ונס על נפשו, נסע במהירות כדי לאסוף את הבחורה (נטלי ממן) שהגיעה עמו, ולאחר שאסף אותה לרכבו התרחשה התאונה. גם בפיסקה 15 של סיכומיו חוזר ב"כ הנתבע על הטענה שהנתבע ביקש להימלט מן המקום משום שחשש לנפשו ולנפש חבריו שהיו עימו, נסע במהירות גבוהה מאוד, ובשלב מסויים ניסה התובע לתפוס את הנתבע, קפץ מעל הגדר, רץ לכיוון אמצע הכביש לכיוון רכב הנתבע ובתוך מספר שניות התרחשה התאונה. על יסוד כל אלה מעלה ב"כ הנתבע את הטענה שלא עלה בידי הנתבעת-המבטחת להביא את כמות ההוכחות הנדרשת על מנת שניתן יהיה לקבוע כי המדובר בפגיעה מכוונת של הנתבע בתובע. אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנתבע. תחילה באשר לתשתית הראייתית: טענת ב"כ הנתבע מתבססת על כך שהתובע קפץ מעל גדר ההפרדה לתוך הכביש הראשי, לנתיב הנסיעה של הנתבע, לכיוון רכבו של הנתבע ובתוך מספר שניות התרחשה הפגיעה. טענה עובדתית זו איננה מקובלת עלי. גם לפי הודעתו של מלצר המסעדה העד ג'מאל עבד אל חאלק (שעליו מתבסס ב"כ הנתבע בפיסקה 15 של סיכומיו) מיום האירוע, ת/5, עמ' 2 של ההודעה, הקפיצה של התובע מעל לגדר ההפרדה לכביש הראשי, היתה בשעה שרכב הנתבע נסע בנתיב הנגדי שמכוון מגדל העמק לכיוון נצרת, מכאן שהפגיעה לא התרחשה, ולא היתה יכולה להתרחש, מיד כאשר קפץ התובע מגדר ההפרדה אל הכביש הראשי, שהרי בשלב זה היה רכבו של הנתבע בנתיב הנגדי (ממגדל העמק לכיוון נצרת), ועד לפגיעה בתובע היה על רכבו של הנתבע לבצע את הסיבוב בכיכר, ולחזור בנתיב הנסיעה מנצרת לכיוון מגדל העמק, ורק אז התרחשה הפגיעה בתובע. אזכיר שגם לפי עדות בעל האולם מר וג'יה שריף (עדות המקובלת עלי) התובע עבר מעל גדר ההפרדה לכביש הראשי בהיות רכב הנתבע בכיוון הנסיעה הנגדי ממגדל העמק לנצרת, ולהערכתו חלפו בערך כארבע דקות מן הרגע שהתובע עבר לכביש הראשי ועד שהתרחשה התאונה (עמ' 61 לפרוט' ש' 10-12). לפי עדותו של אחד מחבריו של התובע, סמיר אבו סאלח, הוא ראה את התובע בכביש הראשי ליד המעקה בערך 2-3 דקות טרם אירוע הפגיעה (עמ' 43 לפרוט' ש' 21-22). אני מודע לכך שאין המדובר אלא בהערכות זמן סובייקטיביות של העדים, אך מכל מקום אין לקבל את הטענה בדבר אלמנט ההפתעה ובדבר המיידיות של התרחשות הפגיעה, מיד לאחר המעבר מגדר ההפרדה לכביש, הואיל וברור שחלף פרק זמן, כלשהוא, מן המועד שהתובע עבר מעל לגדר ההפרדה לכביש הראשי (בשעה שרכב הנתבע עוד היה בנתיב הנגדי ממגדל העמק לנצרת), ועד שהתרחשה פגיעת רכב הנתבע בתובע, זאת לאחר שרכב הנתבע הספיק בפרק זמן זה להשלים את הסיבוב סביב הכיכר ולחזור בנתיב הנסיעה שמנצרת למגדל העמק. כמו כן אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבע בדבר התחושה הקשה של פחד מפני התובע כפי שטוען לה ב"כ הנתבע. בראש ובראשונה אציין שהטענה בדבר תחושת הפחד של הנתבע היא טענה עובדתית מובהקת והיה על הנתבע להציב את הבסיס הראייתי הנדרש להוכחת טענה זו. לשם כך היה צורך בהבאת עדותו של הנתבע עצמו או מי מטעמו בפני בית המשפט וזאת על מנת שניתן יהיה לבקש שבית המשפט יקבע ממצא בהתאם. ער אני לכך שבשלב שמיעת העדויות בתיק זה לא היה באפשרותו של הנתבע עצמו להגיע לבית המשפט לצורך מסירת עדות הואיל וכמוסבר בעמ' 90 לפרוט', בישיבה מיום 13.2.06 הודיעו באי כוחו של הנתבע שהנתבע לא הגיע למתן עדות הואיל והנתבע הוסגר לארצות הברית. יחד עם זאת אציין שמטעם הנתבע הובא למתן עדות רק בוחן התנועה מר משה טל, ואילו עדים אחרים שיכולים היו להגיע למתן עדות מטעם הנתבע, ולהעיד ביחס להתרחשות מנקודת מבטו של הנתבע לא הופיעו למתן עדות, ואני מתכוון, למשל, לגב' נטלי ממן שישבה ברכבו של הנתבע במועד אירוע התאונה, וכן, למשל, מר טאהר סרסור, שנזכרו וצויינו בחוות דעתו של מר משה טל (נ/13). לגופו של ענין, נראה שיש להבחין בין תחושת פחד מפני התובע וחבריו, שאני מוכן להניח שהיתה לנתבע, ככל הנראה, (אם כי כאמור לא נשמעה על כך עדות מפורשת של הנתבע או מי מטעמו) בשעת התלקחות המריבה בשלב היציאה מאולם השמחות, וכמו כן עד לשלב שבו הצליח הנתבע לאסוף למכוניתו את הבחורה שהיתה עמו באותו ערב (גב' נטלי ממן), לבין שלב הנסיעה לאחר שהנתבע כבר הצליח לאסוף את הגב' נטלי ממן לרכבו. נזכור, שהפגיעה בתובע התרחשה לאחר שהגב' נטלי ממן כבר היתה במכונית לצדו של הנתבע. הפגיעה בתובע התרחשה כשהתובע מצוי על הכביש, בעוד הנתבע נוהג ברכבו אל מול התובע. בשלב הזה הדעת נותנת שהנתבע ידע שהוא למעשה מוגן, כך גם הבחורה שהיתה עמו, ואשר כבר ישבה לצדו, הגב' נטלי ממן. גם אם הנתבע חשש שאם הוא יאט את מהירות נסיעתו ויבלום עלול התובע אולי להגיע אליו למכוניתו ולפגוע בו, הרי כל שהיה על הנתבע לעשות הוא לסטות סטיה קלה שמאלה לנתיב השמאלי שהיה פנוי, בכביש מואר היטב, בשעה 02.00 לפנות בוקר כשהדרך פנויה מכלי רכב, וכשהנתבע נוהג במהירות שמעל 60 קמ"ש. אילו כך עשה הנתבע הרי בודאי ובודאי שלתובע לא היתה כל אפשרות להגיע אליו ולהרע לו. לכן, אין בידי לקבל את טענת בא כוח הנתבע בדבר תחושת הפחד ששלטה בנתבע, וזאת משום שבשלב שבו אירעה הפגיעה של רכב הנתבע בתובע, כבר לא היה מקום לאותה תחושת פחד, שיתכן וניתן לקבל אותה ביחס לשלב הקודם, דהיינו, כאשר התלקחה המריבה ביציאה מאולם השמחות, ובשלב עד אשר עלה בידי הנתבע לאסוף את הגב' נטלי ממן לרכבו. כאמור, על מנת להציב תשתית ראייתית ביחס לאותה תחושת פחד היה על הנתבע להביא עדות מטעמו לענין זה. ואולם, גם בבואי לבחון טענה זו לגופו של ענין, אין בידי לקבל אותה בהתייחס לשלב שבו אירעה הפגיעה בתובע. לכן, אין לקבל את הטענה שנועדה להסביר את הפגיעה בתובע על רקע הפחדים שהנתבע חש בהם, שגרמו לו לנהוג בחפזון ובחוסר זהירות. התשתית הראייתית מובילה לעניות דעתי למסקנה שהפגיעה בתובע הייתה מכוונת. ל"ו. בסיכומיו, פסקה 4, טוען ב"כ הנתבע שסעיף 7(1) של חוק הפלת"ד קובע שמי שאינו זכאי לפיצוים על פי חוק הפלת"ד הוא: "מי שגרם לתאונה במתכוון". ומכאן שלפי טענת ב"כ הנתבע, סעיף 7(1) של חוק הפלת"ד קובע שרק מי שגרם לתאונה, רק הוא, לא יהיה זכאי לפיצוי כחוק, ואילו מי שנפגע בתאונה, אך לא גרם לה במתכוון , כן יהא זכאי לפיצוי על פי חוק, ומטעם זה זכאי התובע לפיצוי מן המבטחת, כך טוען ב"כ הנתבע. אין בידי לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבע. הטעם לכך הוא שלפי סעיף 1 סיפא של חוק הפלת"ד: "... לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם ..." משמע, החזקה הממעטת מחריגה את המעשה המכוון וקובעת שאין הוא בגדר תאונת דרכים. הסוגיה נדונה ברע"א 855/04 דולב חב' לביטוח בע"מ נ' כאמלה אל אסד, פ"ד נ"ח(5), עמ' 493. בעובדות המקרה שנדונו שם היה המנוח נפגע התאונה, ולא הגורם לה. בית המשפט העליון קבע באותו ענין מפורשות שחוק הפלת"ד איננו חל על אירועים שהינם תוצאה של מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק, בין אם המעשה המכוון נעשה כדי לגרום נזק למחולל הפגיעה עצמו, או לאדם אחר, ובציטוט מתוך פסק הדין, שם, עמ' 497: "החזקה הממעטת נועדה לשלול את תחולתו של חוק הפיצויים על אירועים שהינם תוצאת מעשה שנעשה במתכוון על מנת לגרום נזק. המעשה המכוון יכול שייעשה על מנת לגרום נזק למחולל הפגיעה עצמו או - וזהו המצב במרבית המקרים - לאדם אחר. תכלית החזקה הממעטת הינה להוציא מגדר החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה שכוונתו לגרום נזק לאדם או לרכוש, הרי שהשימוש הנעשה ברכב הינו שימוש ככלי לגרימת נזק ולא לשימוש תחבורתי רגיל...". מכאן, שאין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבע לפיה רק מי שגרם לתאונה במתכוון איננו זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד. התשובה לטענתו של ב"כ הנתבע היא שמשנגרם נזק עקב מעשה מכוון, מוחרג המקרה מתחולתו של חוק הפלת"ד, ומטעם זה אין הנפגע זכאי לקבלת פיצוי על פי חוק הפלת"ד, ואחת היא אם המדובר במחולל הפגיעה עצמו או באדם אחר. ל"ז) עמדתי כבר בפתח פסק הדין על כך שאת הכוונה השוללת את תחולתו של חוק הפלת"ד, לפי החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, ואשר שוללת את הזכאות לפי סעיף 7(1) לחוק הפלת"ד, יש לפרש פירוש מצמצם כפי שצויין בספרו של כב' השופט א. ריבלין, "תאונת הדרכים", סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 242-243, ובספרו של פרופ' י. אנגלרד, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 82-83. יחד עם זאת אני סבור שבמקרה שבפנינו עלה בידי הנתבעת-המבטחת להציב את התשתית הראייתית להוכחת הכוונה הנדרשת לצורך הסקת המסקנה לפיה התובע נפגע בעטיו של המעשה המכוון שעשה הנתבע, ולכן אין התובע זכאי לפיצויים על פי חוק הפלת"ד. כפי שקבע כב' השופט א. ריבלין ברע"א 855/04 דולב בע"מ נ' אל אסד, פ"ד נ"ח(5), עמ' 493 בעמ' 497: "החזקה הממעטת, לפי לשונה ותכליתה, מוציאה מגדר תחולת חוק הפיצויים כל מעשה שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם. לענין זה אין נפקות לכך שהנזק לגופו של אותו אדם הינו חמור מהנזק שנתכוון לגרום העושה או קל הימנו". ל"ח) ב"כ התובע, וכן גם ב"כ הנתבע, מפנים בסיכומיהם לע"א 1342/99 בנא נ' אררט, פ"ד נ"ד (3) עמ' 433 , כשטענתם היא שעל מנת לשלול זכאות לפיצוי במקרים מעין אלה, יש להוכיח כוונה של ממש ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות, וכפי שנכתב בע"א 1342/99 הנ"ל בעמ' 435: "הכוונה לגרום לתאונה, שבה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה...". באותו מקרה הגיע בית המשפט העליון למסקנה שלא הוצבה תשתית ראייתית להוכחת הטענה שהמערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, משמע בעודף הסתברות, וכב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר כתבה, שם, בעמ' 436: "למרבה הצער, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף במצבים שבהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים להוכיח, כי לא גרם לתאונה במתכוון". אני גם מפנה לע"א 2976/00 הפניקס נ. לידאווי, תק-על 2002(3) 2877, במיוחד לפיסקאות מס' 2 ומס' 5. ל"ט) במקרה שבפנינו, אני סבור שעלה בידי הנתבעת מס' 2 - המבטחת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ולהציב את התשתית הראייתית הנדרשת, ועלה בידיה להוכיח על יסוד חומר הראיות הקיים שפגיעתו של התובע נגרמה על ידי מעשה מכוון של הנתבע. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט עולה שכאשר יצאו הצדדים מאולם השמחות קרוב לשעה 02.00 לפנות בוקר, התפתחה מריבה בין התובע לבין הנתבע על רקע של דיבור לא ראוי מצד הנתבע בהתייחס לרעייתו של התובע. על רקע מריבה זו נכנס הנתבע במהירות לרכבו והתרחק מן המקום, וחזר ועשה מספר סיבובים במכוניתו. בשלב מסויים הצליח הנתבע לאסוף למכוניתו את הבחורה שהיתה עמו באותו ערב (הגב' נטלי ממן). אופן הדיבור של הנתבע בהתייחס לרעייתו של התובע הכעיס מאוד את התובע שלדבריו היה מעוניין לשמוע התנצלות מפי הנתבע, ולכן המתין התובע להזדמנות בהיותו מאחורי גדר ההפרדה החוצצת בין כביש השירות לבין הכביש הראשי נצרת-מגדל העמק. בשלב מסויים, ביצע הנתבע סיבוב נוסף במכוניתו, וזאת כשהגב' נטלי ממן כבר יושבת במכוניתו לצדו. שעה שרכבו של הנתבע היה עדיין בנתיב הנסיעה הנגדי, משמע, בכיוון ממגדל העמק לכיוון נצרת, קפץ ועבר התובע מעל גדר ההפרדה לתוך נתיב הנסיעה שבכביש הראשי. בינתיים השלים רכבו של הנתבע את הסיבוב בכיכר וחזר מכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק, דהיינו, בנתיב הנסיעה שבו המתין עתה התובע. התובע התקדם, בהיותו על נתיב הנסיעה, בסמוך לגדר ההפרדה, לעבר רכבו של הנתבע, מהלך של בערך כתשעה מטרים, באלכסון, כפי שסומן על ידי הבוחן בתרשים ת/7. הנתבע נסע במהירות שמעל 60 קמ"ש. לפי חלק מן העדים שמסרו עדותם בתיק המשטרה, התקרב הנתבע ברכבו, ימינה, לעבר גדר ההפרדה שהתובע היה מצוי בסמוך אליה. הנתבע, שנסע כאמור במהירות שלמעלה מ-60 קמ"ש, לא האט, לא בלם, פגע בתובע והמשיך בנסיעתו, באותה מהירות, מבלי שעצר. הפגיעה של רכב הנתבע בתובע ארעה בהיות התובע בערך במרחק של כ-1.5 מ' מגדר ההפרדה. לפי קביעותיהם ומסקנותיהם של הבוחן המשטרתי, מר מ. ארליכמן, והמומחה מטעם המבטחת מר ב. מוגילבקין, ניתן היה למנוע את הפגיעה אילו בלם הנתבע או אילו סטה קלות לנתיב השמאלי כשיש לקחת בחשבון ששדה הראיה שעמד לרשות הנתבע הוא 100 מ', בכביש מואר. בשעה שאירעה הפגיעה (02.00 לפנות בוקר) היה הכביש פנוי מכלי רכב, וכאמור כבר לעיל, רכבו של הנתבע לא האט, לא בלם, לא סטה שמאלה, אלא המשיך בנסיעתו באותה מהירות, והמשיך בנסיעתו המהירה גם לאחר שפגע בתובע, מבלי לעצור גם אחרי הפגיעה. גם לפי הודעתו של המלצר שעבד באולם השמחות, מר ג'מאל עבד אל חאלק (ת/5), אשר לא טען בעדותו כי רכב הנתבע סטה ימינה לעבר גדר ההפרדה, עולה שהנתבע נסע במהירות גבוהה אל מול הנדרס (התובע), מבלי להאט, ומבלי לבלום. רכבו של הנתבע פגע בתובע, והמשיך בנסיעתו מבלי שעצר. הטענה לפיה הופיע התובע במפתיע על נתיב הנסיעה של הנתבע, וזאת כאשר קפץ במפתיע מעל לגדר ההפרדה ואזי נפגע מיידית ע"י רכב הנתבע - איננה מקובלת עלי. כאמור כבר לעיל, קפץ התובע ועבר מעל גדר ההפרדה לנתיב הנסיעה שמכיוון נצרת למגדל העמק עוד בהיות רכב הנתבע בנסיעה בנתיב הנגדי (מגדל העמק-נצרת). עד לפגיעה בתובע, השלים רכב הנתבע את הסיבוב סביב הכיכר, ונסע בחזרה מכיוון נצרת לכיוון מגדל העמק. הפגיעה בתובע התרחשה בכביש מואר שבו עמד לרשות הנתבע שדה ראיה של 100 מ'. הנתבע בחר שלא להאט, לא לבלום, ולא לסטות לנתיב השמאלי למרות שהכביש היה פנוי וריק מכלי רכב. הנתבע בחר להמשיך בנסיעה מהירה (מעל 60 קמ"ש בדרך עירונית), פגע בתובע והמשיך בנסיעתו באותה מהירות, מבלי שעצר גם אחרי הפגיעה. גם את הטענה של ב"כ הנתבע לפיה נהג הנתבע בחופזה ובחוסר זהירות מתוך תחושה קשה של פחד אין בידי לקבל, בשים לב לכך שבשלב שבו אירעה הפגיעה, היה הנתבע מוגן ברכבו, לאחר שכבר עלה בידו לאסוף לרכבו את הגב' נטלי ממן, שישבה לידו ברכב, וכל שהיה על הנתבע לעשות, אם אמנם חשש מכך שהתובע יצליח להגיע אליו למכונית, לא היה אלא להסיט את הרכב מעט שמאלה לנתיב השמאלי, שהיה כאמור לעיל פנוי. מ) המסקנה המתבקשת על יסוד הראיות כפי שהובאו בפניי היא שעלה בידי הנתבעת מס' 2 להוכיח שהתובע נפגע כתוצאה ממעשה מכוון של הנתבע מס' 1, וזאת על רקע המריבה שהתלקחה, כמפורט כבר לעיל, בין התובע לבין הנתבע מס' 1 בשלב יציאתם, בסיום הערב, מאולם השמחות. לפיכך חלה בענייננו החזקה הממעטת שבסעיף 1 של חוק הפלת"ד, ולכן פגיעתו של התובע בנסיבות אלה איננה בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. נוכח האמור לעיל, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 (המבטחת), וכך אני מחליט. בנסיבות אלה, נוכח פציעתו של התובע, אני סבור שנכון יהיה להורות שכל צד ישא בהוצאותיו, וכך אני מחליט. ככל שהתובע מעוניין להמשיך בהליכים כנגד הנתבע מס' 1, על ב"כ התובע להודיע על כך בכתב לבית המשפט לא יאוחר מיום 15.11.06. לכשיודיע ב"כ התובע לבית-המשפט שהתובע מעוניין להמשיך בהליכים כנגד הנתבע מס' 1 יוזמנו ב"כ התובע וב"כ הנתבע מס' 1 לישיבת קדם משפט. ככל שלא תומצא הודעה בכתב על ידי ב"כ התובע עד יום 15.11.06, אורה על הפסקת הדיון בתובענה שבין התובע לבין הנתבע מס' 1. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)ניצול הכוח המכני של הרכבהכרה בתאונת דרכים