מבוא 1. התובעת, בית יצחק שער חפר אגודה להתיישבות חקלאית בע"מ, הגישה תביעה כנגד ישראל ואזן בע"מ, עופות תוצרת הארץ בע"מ וישראל ואזן. התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקה בהסכמת ב"כ התובעת. התובעת עותרת לסעד הצהרתי על פיו אגרת חוב שנרשמה על ידי הנתבעת 2 לטובת הנתבעת 1 אצל רשם המשכונות ביום 18.10.99 (להלן - "אגרת החוב") וכן המחאת זכות מהנתבעת 2 לנתבעת 1 מיום 16.12.01 בטלים או דינם להתבטל. הנתבעות מתנגדות לבקשה. 2. אין מחלוקת, כי אגרת החוב נעשתה על ידי הנתבעת 2 לטובת הנתבעת 1 ונרשמה אצל רשם המשכונות ביום 12.10.99. ברקע הדברים, יש לציין כי הנתבעת 2 הגישה תביעה לגבי נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין אספקת תערובת פגומה על ידי התובעת. ביום 13.12.01 חתמה הנתבעת 2 על הסכם פשרה עם חברת הביטוח "כלל", מחוץ לכתלי בית המשפט ובמסגרתו התחייבה חברת הביטוח "כלל" לשלם לנתבעת 2 סך של 255,000 ₪. ביום 16.12.01 חתמה הנתבעת 2 על מסמך שכותרתו "המחאת זכות" אשר מוען לחברת כלל ולמשרדי עורכי הדין המפורטים בו ונשלח אליהם בפקס. במסגרת מסמך זה, הודיעה הנתבעת 2 בדבר המחאת זכויותיה כלפי חברת כלל בהתאם להסכם הפשרה האמור, לנתבעת 1. התובעת, מצידה, הגישה תביעה (ת.א. 1277/02 שלום נתניה) כנגד הנתבעת 2 בטענה לחוב כספי בגין סחורה שסופקה. במסגרת ת.א. 1277/02 הטילה התובעת עיקול זמני על כספי הנתבעת 2 המוחזקים אצל חב' כלל. ביום 24.1.02 הוגשה על ידי הנתבעת 2 בקשה לביטול העיקול שבה טענה הנתבעת 2 בהסתמך על אגרת החוב והמחאת הזכות. בעקבות זאת, הוגשה התביעה שבפני שבה עותרת, כאמור, התובעת לסעד הצהרתי ביחס לבטלות אגרת החוב והמחאת הזכות. עוד יצויין, כי ביום 24.5.05 ניתן פסק דין במסגרת ת.א. 1277/02, שבמסגרתו הוטל כאמור העיקול, המחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 354,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שכ"ט עו"ד והוצאות. 3. לטענת התובעת, אגרת החוב איננה תקפה כלפי הנושים של הנתבעת 2 וזאת מן הטעם שלא נרשמה אצל רשם החברות. באשר למסמך שכותרתו "המחאת חוב" מיום 16.12.01 טוענת הנתבעת כי אין המדובר בהסכם על המחאת זכות אלא בהודעה לצד ג' ולפיכך, בהעדר הסכם אין המחאה. עוד טוענת התובעת כי מדובר בהברחת נכסים אסורה מהנתבעת 2 לנתבעת 1, וכי הנתבעות 1 ו-2 ומנהלן, הנתבע 3 שהתביעה כנגדו נמחקה - חד הם. הנתבעות, מצידן, טוענות כי הנתבעת 1 הלוותה כספים לנתבעת 2 ולפיכך נחתמה בשנת 1999 אגרת החוב. לטענתן, אגרת החוב תקפה. עוד טוענות הנתבעות כי נעשה ביניהן הסכם להמחאת זכויות, ביחס לזכות הנתבעת 2 לקבלת הכספים מחברת כלל, וכי בדרך זו השיבה הנתבעת 2 את כספי ההלוואה שניתנה בזמנו ע"י הנתבעת 1 לנתבעת 2, ולפיכך אין המדובר בהברחת נכסים אסורה. מטעם התובעת, הוגש תצהיר של מר שאול מקורי, מנהל התובעת. מטעם הנתבעות הוגש תצהיר של מר ישראל ואזן, מנהל הנתבעות. המצהירים נחקרו על תצהיריהם והצדדים הגישו סיכומים בכתב. דיון והכרעה בכל הנוגע לאגרת החוב, משמדובר באגרת חוב של חברה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 178(א) לפקודת החברות, השעבוד בטל כלפי נושי החברה במידה ולא נרשם אצל רשם החברות. לא הוצגה על ידי הנתבעות כל ראיה לכך שאגרת החוב נרשמה אצל רשם החברות. אין די בעובדה שאגרת החוב נרשמה אצל רשם המשכונות ולפיכך אין לאגרת החוב תוקף כלפי התובעת, שהינה נושה של הנתבעת 2. משכך, אני מקבלת את התביעה ככל שהיא נוגעת לבקשה למתן סעד הצהרתי לענין אגרת החוב. 5. בכל הנוגע להמחאת החוב, תמונת הדברים הינה יותר מורכבת. בשל חשיבותו של המסמך מיום 16.11.01 אביאו כלשונו: "לכב' כלל חברה לביטוח בע"מ. אררט משרד עו"ד בלטר, גוט, אלוני ושות' משרד עו"ד א. מזור א. שטיינר נכבדי: המחאת זכות הרינו ממחים בזאת את כל זכויותינו וכל סכום אשר יגיע לנו מאיתכם מהיום עד לסכום של 1,000,000 ₪ (מיליון ₪) לטובת ישראל וזאן בע"מ בהתאם לאגרת חוב שנרשמה לטובת ישראל וזאן בע"מ מיום 12.10.99 אצל רשם המשכונות. רצ"ב אישור על רישום המשכון." 6. השאלה הראשונה הינה האם נערך בין הנתבעות הסכם להמחאת הזכות כלפי חב' כלל. שאלה זו מתעוררת לאור טענת התובעת, כי לא נערך הסכם בדבר המחאת זכות, שכן המסמך בדבר המחאת הזכות איננו אלא הודעה על קיום ההמחאה. ההודעה על המחאת הזכות שנשלחה על ידי הנתבעת 2 לחברת "כלל" אומנם איננה בגדר הסכם בין הנתבעת, אך היא מעידה על הכוונה שהיתה לנתבעת 2 להמחות את זכותה לכספים האמורים לנתבעת 1. מנהלן של הנתבעות הצהיר לענין קיומו של הסכם בין הנתבעות להמחאת הזכויות. יש לזכור, כי אין כל חובה כי הסכם בדבר המחאת זכות יעשה בכתב. לנוכח הדברים האמורים, אני מקבלת את טענת הנתבעות כי אכן נערך הסכם להמחאת זכויות מהנתבעת 2 לנתבעת 1 ביחס לכספים. 7. יש לדון עתה בטענה החלופית של התובעת כי המחאת הזכות דינה להתבטל שכן מדובר ב"הברחת נכסים" אסורה. התובעת לא פירטה בסיכומיה מה המסגרת המשפטית לטענתה בדבר בטלות "המחאת הזכות", מעבר לטענה כי מר ואזן מנצל לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעות לצורך הברחת נכסים מהנושים. בכתב התביעה נטען כי ביהמ"ש לא יכיר בהמחאת זכות שמטרתה תרמית וכי מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות על מנת למנוע קיפוח נושי הנתבעת 2. הנתבעות, מצידן, אף הן לא טענו לענין המסגרת המשפטית לבחינת הטענות, אלא הכחישו את עצם הטענה כי מדובר ב"הברחת נכסים" פסולה וטענו כי מדובר בהשבת הלוואה. לצורך בחינת הטענה כי מדובר בהברחת נכסים, אצא, אם כן, מנקודת הנחה כי קיימת עילת תביעה מצד נושה המבקש לתקוף המחאת זכות, בטענה כי הוא מהווה "הברחת נכסים" , ולו כטענה להיות ההמחאה חוזה פסול כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. הנטל להוכיח טענה זו מוטל על התובעת ומדובר בנטל משמעותי. זאת, הגם שהשאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת ביחס לטענות מסוג זה, ועד כמה הוא נטל כבד יותר מנטל ההוכחה האזרחי הרגיל, הושארה בהקשרים דומים בהם התעוררה בפסיקה בצריך עיון (ר' ע"א 8482/01 בנק איגוד בע"מ נ' סנדובסקי, בפיסקה 5 לפסק הדין של כב' השופטת שטרסברג כהן וכן ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 941 בפסיקה 7 לפסק הדין של כב' השופט רובינשטיין). התובעת טוענת לענין זה כי מנהלן של הנתבעות מר ואזן נהג לצבור חובות בחברה שבבעלותו ואז להעביר את הפעילות לחברה הבאה. הנתבעות טוענות, מצידן, כי המחאת הזכות נועדה להשיב כספים שהולוו על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2. מר ואזן צירף לתצהירו תדפיסי בנק שבו מופיעות, לפי הנטען, העברות כספים מהנתבעת 2 לנתבעת 1 בשנת 1998 בהיקף של כ- 990,000 ₪. לאחר דיון ההוכחות אף צורפו על ידי הנתבעות מסמכי המקור של דפי החשבון האמורים וכן מקור של אגרת החוב אשר הוגשה לרשם המשכונות בשנת 1999. המסמכים האמורים, אכן מעידים על העברות כספים מהנתבעת 1 לנתבעת 2 בשנת 1998 ועל קיומה של אגרת החוב כבר בשנת 1999 ולפיכך תומכים בטענת הנתבעת כי המחאת הזכות נעשתה על מנת להשיב הלוואה שניתנה לה. זאת ועוד, כאמור, אין זו הנתבעת שצריכה להוכיח כי המחאת הזכות היתה כדין, אלא על התובעת להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי המחאת הזכות איננה החזר לגיטימי של כספי הלוואה מהנתבעת 2 לנתבעת 1. מעבר לאמירות כלליות והאשמות לגבי דפוס פעילות של מר ואזן באמצעות חברות שבבעלותו, לא מצאתי בטיעוני וסיכומי התובעת הוכחה לטענותיה ולענין זה ניתן לצטט מדברו של כב' השופט רובינשטיין בפיסקה 9 לפסק הדין בע"א 1680/03 האמור: "אך בין חשד לבין ראיות העומדות במבחן ישנו מרחק, ומרחק זה - חוששני - נותר בעינו" 8. התובעת אף מוסיפה וטוענת לחלופין כי ככל שנעשה הסכם להמחאת הזכות, הרי שמדובר בהמחאת זכות על דרך השעבוד ולפיכך ההסכם אינו תקף כלפיה שכן לא נרשם. אמנם, המחאה על דרך השעבוד מחייבת רישום, על מנת שיהא לה תוקף כלפי הנושים כפי שישנה חובה לרשום כל שעבוד. אך, במקרה זה לא השתכנעתי כי מדובר בהמחאה על דרך השעבוד. משמיעת העדויות ומעיון בהודעה על המחאת הזכות, עולה בבירור כי הכוונה היתה להמחות את הזכויות כלפי חב' כלל המחאה שלמה ואין המדובר בהמחאה על דרך השעבוד. יובהר, גם אם ההמחאה באה בעקבות שעבוד שנעשה בשנת 1999 שלא נרשם אצל רשם החברות ולכן איננו תקף כלפי נושי הנתבעת 2, הרי שככל שמדובר בהמחאה שלמה, שאיננה על דרך השעבוד, אין היא חייבת ברישום. העובדה שקדם לה שעבוד, איננה מעלה או מורידה לענין זה. לנוכח האמור, אני דוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לבקשה למתן סעד הצהרתי לענין בטלות המחאת הזכות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. ניתן היום ד' בטבת, תשס"ז (25 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ד"ר רבינוביץ' ברון איריס, שופטת הברחת נכסיםהמחאת חיובים