בפני שתי בקשות מקדמיות. האחת, לפי סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), להפרדת אישומים. השניה, לפי סעיף 149(4) לחסד"פ, לפיה עובדות האישום השלישי אינן מקימות את יסודות העבירה המיוחסת לנאשמים. כתב האישום כולל ארבעה אישומים. שני האישומים הראשונים בעבירה של שוד, מיוחסים לנאשם 1. אישום שלישי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירות נלוות, מיוחס לשלושת הנאשמים, והאישום הרביעי בעבירות של נהיגה בפסילה וללא ביטוח, והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, מיוחס לנאשם 2. האם עובדות האישום השלישי מגלות עבירה של חבלה בכוונה מחמירה על פי הנטען בכתב האישום, שלושת הנאשמים קשרו קשר לפגוע באשתו של נאשם 3 (להלן: "המתלוננת"). נאשמים 1 ו-3 סיכמו בינהם כי נאשם 1 יחתוך את פניה של המתלוננת באמצעות סכין, ויבהיר לה כי הדבר נעשה בשליחותו של נאשם 3. במסגרת הקשר, הגיעו נאשמים 1 ו-2 ברכב לאזור מגוריה של המתלוננת, וכשהבחינו בה ברחוב עצרו את הרכב. נאשם 1 נשאר ברכב ונאשם 2 יצא ממנו והחל לצעוד ברחוב כשהוא צופה על המתלוננת, והמשיך לעקוב אחריה עד שנעצר על ידי בלשי המשטרה. טוען הסניגור כי העובדות הללו אינן מקימות את יסודות העבירה לפי סעיף 329(א)(2), שכן על פי דרישות הסעיף יש להראות ניסיון לפגוע באדם באמצעות נשק. בנסיבות העניין לא היתה חבלה בפועל, ובכל הנוגע לניסיון, נאשם 2, אשר הלך לכיוון המתלוננת, נתפס על ידי השוטרים ללא סכין או חפץ פוגעני. כל שנעשה הוא צפיה על המתלוננת, ולא היה ניסיון לפגוע בה. בנסיבות אלה, לא חרגו הנאשמים מעבירת הקשר, ולא ביצעו את העבירה המוגמרת. ב"כ המאשימה טוענת בתגובתה, כי מדובר בסעיף של עבירת ניסיון, ולכן על העובדות המפורטות בכתב האישום, לתאר ניסיון ולא עבירה מוגמרת. ואכן, כתב האישום מתאר כי לאחר קשירת הקשר גם בוצעו מעשים על מנת להוציאו לפועל, כגון נסיעה לבית המתלוננת, איתורה ברחוב, ומעקב אחריה. ב"כ המאשימה מפנה לע"פ 5150/93 פאיז סריס נק' מדינת ישראל המגדיר את שלב הניסיון, ומאבחן אותו משלב ההכנה. שלב הניסיון צריך לכלול: "פעולה או פעולות שהן חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו היו מקיימות את היסוד ההתנהגותי של העבירה. ההכנה בלבד אינה מספקת, נדרשת "תנועה" לעבר הביצוע, היוצאת משלב ההכנה". לטענת ב"כ המאשימה, עצם יציאתם של נאשמים 2 ו-3 לביתה של המתלוננת, החיפוש אחריה עד מציאתה ברחוב, והמעקב אחריה, מהווים תנועה הלכה למעשה אחרי הקורבן בכדי לפגוע בו. אני מקבלת טענות אלה. אפנה בהקשר זה גם לע"פ 11068/08 סנקר נ' מ"י ( - 12.7.10)). בית המשפט העליון מאזכר את שני המבחנים שקבעה הפסיקה בעניין זה. מבחן הקרבה המספקת, לפיו שלב הניסיון מתחיל מרגע שנעשה מעשה "המקרב את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת". "כביכול עומדים אנו במסדרון המוליך אל טרקלין העבירה המושלמת ובוחנים את המרחק שנותר עד לטרקלין. אם מעשיו של המבצע קירבו אותו לטרקלין ייחשב הדבר לניסיון, וככל שבוצעו חלקים רבים יותר מ"שרשרת העבירה" והמבצע היה קרוב יותר להשלמתה, כך נקל לראות במעשיו "ניסיון". סמיכות של זמן ומקום או חדירה למקום שהייתו של הקורבן המיועד, מחזקים את התקיימותו של מבחן זה..." המבחן השני הוא מבחן החד משמעיות, לפיו גם מעשה ראשוני של תחילת ביצוע לכיוון העבירה המושלמת, עוד לפני שהמבצע מתקרב להשלמת העבירה, יכול שייחשב כ"ניסיון". זאת, ובלבד שהמעשה מעיד באופן ברור וחד משמעי על המטרה העבריינית הקונקרטית ואינו מוביל למספר התנהגויות אפשריות. "המבחן המקובל לבחינת ההתנהגות הוא מבחן "הסרט האילם", כאילו היינו צופים בסרט אילם, בו ניתן לראות רק את שרשרת הפעולות של המבצע. מנקודת הזמן בו נתבררה לצופים מטרת המעשים, מתממש מבחן החד משמעות ומתחיל שלב הניסיון." אני סבורה כי העובדות המתוארות בכתב האישום, דהיינו, הנסיעה לבית המתלוננת, החיפוש אחריה, מציאתה, המעקב אחריה, וההמצאות לידה, מקימים לכאורה את עבירת הניסיון, על פי שני המבחנים שפורטו לעיל. עצם הנסיעה והחיפוש, אינם שלב של הכנה, אלא שלבים בעבירה עצמה, ואיני מקבלת את ההנחה המובלעת בטענת הסניגור, לפיה, רק שעה שהיה הנאשם שולף את הסכין ומבקש לקרב אותו אל פניה של המתלוננת, ניתן היה לראות בכך תחילת הניסיון. גם עצם הנסיעה אליה ואיתורה, מהווים שלב בביצוע ולא ניתן לראות בהם הכנה. 10. בכל הנוגע להעדרה של הסכין, מובן שזהו עניין של הוכחה, הקשור לראיות, ואילו אנו עוסקים עתה ביסודות העבירה המפורטים בכתב האישום. 11. אשר על כן אני דוחה בקשה זו. 12. אשר לבקשה להפריד אישומים, אני סבורה כי יש בה ממש. 13. אין כל קשר ענייני בין עבירות השוד המיוחסות לנאשם 1 לבין עבירת החבלה המיוחסת לשלושת הנאשמים, לבין העבירה של החזקת סם ונהיגה ללא רישיון, המיוחסת לנאשם 2. בודאי שאין מדובר בפרשה אחת, וקרבת הזמנים בינהם אינה הופכת אותם לכזו, כמו גם השימוש הנטען באקדח זיקוקים בשתי פרשיות השוד, אקדח שנתפס עליו בעת מעצרו לאחר הפרשיה השלישית. 14. איחוד הדיונים גורם נזק לנאשמים 2 ו-3, אשר יאלצו להמתין עד סיום פרשת התביעה בשני מעשי השוד שאינם קשורים אליהם כלל, ואין כל הצדקה עניינית לכך. 15. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על הפרדת הדיון באופן ששני מעשי השוד המיוחסים לנאשם 1 יופרדו. המאשימה תגיש כתב אישום מתוקן ביחס לשניים אלה, והתיק ישמע בפני מותב זה, באחד התאריכים שנקבעו להוכחות. ניתנה והודעה היום א' אייר תשע"א, 05/05/2011 במעמד הנוכחים. טלי חיימוביץ, שופטת משפט פליליטענת העובדות בכתב האישום אינן מהוות עבירה