כתב אישום על התפרעות כתב האישום כנגד שלושת הנאשמים, המתגוררים בקרית ארבע ובחברון, הוגש כתב אישום, ובו הואשמו בהתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן : "החוק"). הנאשמים 1 ו- 3 הואשמו גם בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274 (1) לחוק ואילו הנאשם 2 הואשם בהעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, מעשה שהיה כך היה. במוצאי שבת, 25.12.99 בשעה 20:30, בכביש 60, ליד גבעה 29 שבסמוך לקרית ארבע, התקיימה הפגנה של תושבים יהודיים מחברון והאזור, אשר מחו כנגד בניה בלתי חוקית, של מקומיים, לטענתם. ההפגנה לוותה באבטחה של משטרת ישראל וחיילי צה"ל. לאחר שנישאו נאומים של אישי ציבור שונים, החלה קבוצה של צעירים לעלות במעלה ההר, עם לפידים בוערים בידיהם, לעבר בית ששכן שם, כשהם מתעמתים עם שוטרים, ובמהלך הדברים שברו גדר כרם שהיתה במקום. אחד הנערים, שככל הנראה תקף שוטרים במעלה הגבעה, נעצר על ידם והם הורידוהו לכיוון הכביש, לעבר ג'יפ משטרתי שחנה במקום. בשעה שניסו להכניס את הקטין לג'יפ, התפתחה התפרעות במקום, שבמהלכה התנפלו חלק מהמפגינים על השוטרים בנסיון למנוע מהשוטרים להכניס את הקטין לג'יפ ולמנוע מהם מלקחתו מן המקום. במהלך התפרעות זו, שבה נכחו שלושת הנאשמים במקום, תקף הנאשם 1 (להלן: "הרב לוינגר") שני שוטרים, על ידי שהיכה אותם וזאת במטרה להכשילם בתפקידם ולמנוע מהם מלמלא את תפקידם, ונאשמת 3 (להלן: "הנאשמת") משכה בידו של אחד השוטרים בשעה שניסה לסגור את דלת הרכב אליו הוכנס הקטין. במהלכה של התפרעות זו, כך נטען, העליב נאשם 2 (להלן: "אורן") את השוטרים שהיו במקום בשעה שקרא לעברם "נאצים, תשרפו בגהינום, חלאות".   תגובת הנאשמים ועדותם בבית המשפט 3. הרב לוינגר הודה שהיה במקום, אך לטענתו לא היכה את השוטרים, אלא תפס ומשך את ידיהם וניסה למנוע מהם מלהוציא את הנערות שנשכבו מתחת לג'יפ המשטרתי, וזאת לאחר שלדבריו צעק לעבר השוטרים כמה פעמים שיביאו שוטרות וחיילות לפנות את הנערות, אך לא נענה. לדבריו, על סמך נסיונו הרב בהפגנות, נגיעת שוטרים וחיילים בבנות מהווה עבורן כאב רגשי קשה וזאת רצה למנוע (העדות בפר' עמ' 52 - 55). 4. אורן הכחיש מכל וכל שקרא לעבר השוטרים את המיוחס לו בכתב האישום, ועמד על גירסתו, כי המדובר בשקר וכזב. לדבריו, הינו מודע למשמעות הקשה של המילה "נאצים" כלפי חיילים ושוטרים והוא באופן עקרוני נמנע מלהשתמש בביטוי זה, אם כי הודה שצעק לעבר השוטרים מלים אחרות, כגון "בושה וחרפה". עוד העיד, כי לא נטל חלק בהתפרעות כלשהי, אלא רק בהפגנה החוקית, ומלבד זאת עמד והתבונן מהצד (העדות בפר' עמ' 55 - 60). מטעמו של הנאשם העידה גב' יהודית קצובר. על פי עדותה היה אורן בהפגנה עם עגלה ותינוקו, כבן חודש ימים, והיא היתה צמודה אליו כל הערב. היא לא שמעה אותו אומר את המילים המיוחסות לו בכתב האישום, ולדעתה, בהכירה אותו , גם לא סביר שאמר זאת (העדות בפר' עמ' 60 - 61). 5. הנאשמת, בעדותה, טענה שבשלב השני של ההפגנה, לאחר שהורד הנער מהגבעה, ראתה לפחות שוטר אחד מכה את הרב לוינגר. היא ביקשה ממנו להפסיק לעשות זאת, ומשלא נענתה ניסתה להפסיק זאת בעצמה על ידי זה שהחזיקה לו את היד. עוד העידה, כי משראתה 3 בנות מתחת לג'יפ כשהמנוע פועל, והבנות נשמו את האדים, זה היה ממש סכנת מוות, צעקה לעבר אחד מהשוטרים כי זה יכול להיות מסוכן, ואז ניגשה לעבר החלון של הג'יפ והחלה לדפוק על החלון והרכב וביקשה כי הנהג יכבה את המנוע (העדות בפר' עמ' 46 - 51).   הראיות מטעם המאשימה 6. השוטר אופיר אזרן העיד, כי זוכר הוא שהרב לוינגר תפס אותו בידיים ובחולצה ומנע ממנו, יחד עם אחרים, לפנות את הנשים שמתחת לגלגלי הרכב (פר' עמ' 11), וכן העיד כי הנאשמת תפסה אותו ומשכה אותו והיא אף דחפה אותו מספר פעמים (שם, ראה גם נ/1). העד גם העיד, כי זיהה את אורן, המוכר לו מזה הרבה שנים, כצועק לעברו "נאצי" (שם, עמ' 6 - 8). 7. השוטר דרור בן קסוס העיד אף הוא, כי משניסה יחד עם אחרים, להוציא את שלוש הנערות ששכבו מתחת לג'יפ, קיבל מכות ושמע צעקות, ואז הסתובב לאחור וזיהה את הרב לוינגר שחובט בו, דוחף אותו והפיל אותו תוך כדי כך (שם, עמ' 20; ראה גם ת/2, ת/3). גם לגבי הנאשמת העיד, כי תקפה אותו מספר פעמים, ומנעה ממנו מלהגיע עם הנער שנעצר לג'יפ, היא דחפה אותו ואחזה בו בידיים, ואף השתמשה בנשק שהיה עליו למשוך אותו. יצויין, כי העד לא זיהה אותה באותו מועד, ורק לאחר מכן בשעה ששהתה בתחנת חברון, זיהה אותה (שם, בעמ' 21). 8. השוטר יצחק ויצמן העיד, כי הרב לוינגר משך אותו בחולצה בידיו והכה מכות חזקות בגבו, וכן גם הנאשמת שתקפה אותו מאחור. כן העיד, כי שמע את אורן צועק "נאצים, תישרפו בגיהינום, חלאות", וזיהה אותו בוודאות. לדבריו, מספר ימים לאחר האירוע אף פגש את אורן בישוב היהודי בחברון ואורן שאל אותו למה הוא מעליל עליו עלילות שצעק "נאצים" (שם, עמ' 35). 9. השוטר אלי בן שושן, שהה באותו ערב בשטח וצילם את האירוע ב- 30 תמונות סטילס, אשר צולמו לפי סדר התרחשות הארוע. התמונות הוגשו לבית המשפט (ת/1).   התפרעות 10. טוען ב"כ הנאשמים, כי מעשיהם של הנאשמים אינם בבחינת התפרעות, כהגדרתה בחוק העונשין, שכן לא היתה קריאה בכריזה להתפזרות בתום ההפגנה החוקית שנערכה במקום ובטרם נעצר הקטין, וכן לא היה במעשיהם משום "להטיל אימה על הציבור", שכן המדובר בקהל בעל גוון אחיד, ואין מקום ליתן פרשנות, כי המתפרעים הטילו אימה על הציבור, או על שוטרים, שכן השוטרים לאו "ציבור" הוא. ב"כ המאשימה טוענת לעומתו, כי הנאשמים, יחד עם האחרים, חסמו את הכביש לתנועה, מנעו מלאפשר לשוטרים להעלות את הנער לג'יפ ומנעו מהשוטרים למשוך את הנערות מתחת לגלגלי הג'יפ. 11. סעיף 152 לחוק העונשין, מגדיר "התפרעות" כ - "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, הרי זו התפרעות, והמשתתף בהתפרעות, דינו - מאסר שנתיים".   "התקהלות אסורה " מוגדרת בסעיף 151 לחוק העונשין כך:   "שלושה אנשים לפחות שהתקהלו לשם עבירה, או שנתקהלו למטרה משותפת, ואפילו כשרה, ומתנהגים באופן הנותן לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, הרי זו התקהלות אסורה, והמשתתף בהתקהלות אסורה, דינו - מאסר שנה אחת".   "הפרת השלום" יכול שתהא בהטחת דברי עלבון צורב כלפי שוטרים, וגם בחסימת תנועתם של כלי רכב (השווה: המ' 740/81 הרב אורי בלוי נ. מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 274; י. קדמי, על הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת, תשנ"ה - 1995, חלק שלישי עמ' 1181). "שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור" - משמע שבהפרת השלום יש כדי להטיל פחד, מורא, בהלה על הציבור, על פי מבחן אובייקטיבי (י. קדמי, שם, עמ' 1185). "ציבור" - משמע - הנהגים שדרכם נחסמה על ידי הפגנתם, התקהלותם והתפרעותם של הנאשמים וחבריהם. ובאשר ל"משתתף " - די בעצם הנוכחות במקום כדי לספק את היסוד הפיזי של העבירה. אשר ל"יסוד הנפשי" של העבירה, ה"ידיעה" היא "ידיעת ההגדרות" - ידיעת הנסיבות ההופכות את ההתקהלות לאסורה ולהתפרעות כפי שהן מפורטות בסעיפי החוק (י. קדמי, שם, עמ' 1186). 12. משניישם את הוראות סעיפים 151, 152 לענייננו, סבורני, בניגוד לדעתו של הסניגור המלומד, כי שלושת הנאשמים אכן נטלו חלק ב"התפרעות". אכן תחילתה של ההתקהלות היתה חוקית, לכאורה, אך לאחר מכן הפכה ל"התקהלות אסורה", ובהמשכה ל"התפרעות", שכן, הפרו את השלום, בכך שחסמו תנועתם של כלי רכב במקום, הטיחו עלבונות לעבר השוטרים ותקפו אותם. על חסימת הכביש העידו קצין המשטרה שהיה אחראי במקום, שלמה אפרתי (בעמ' 16 לפר') כי - "חלק מן האנשים הלכו על הכביש עצמו וחסמו את התנועה....".   ולאחר מכן בחקירה נגדית (שם, עמ' 17) -   "....בסיום הנאומים משהו שנראה כמתוכנן מראש, פרצו המפגינים את הכביש וחסמו את התנועה".   כך גם השוטר יעקב שפי (שם, עמ' 28) -   "באיזה שלב ירדתי לכביש ששם רכב חסם את התנועה, והיו עימותים מילולים בין השוטרים לבין הנהגים".   וכן -   "היו הרבה אנשים על הכביש" (שם, בעמ' 29).   במעשים אלו של חסימת הכביש למעבר כלי רכב במקום (ראה גם תמונה 19 - ת/1), כאשר החלו לנועע את הג'יפ המשטרתי שבתוכו היה הנער שנעצר, בהשתטחות 3 בנות מתחת לג'יפ ונסיונות למנוע בכוח מהשוטרים שהיו במקום להוציא נערות אלו, וכאשר כמעט כל הנוכחים במקום צועקים לעבר השוטרים וחלקם מונעים בכוח, תוך כדי תקיפת השוטרים, להוציא את הנערות - יש בכך, לדעתי, משום "הפרת שלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור" כהגדרה בסעיף 152 לחוק העונשין. דבריי אמורים גם כלפי הרב לוינגר והנאשמת שהשתמשו בכוח כלפי השוטרים, גם על פי הודאתם, וכן כלפי אורן, אשר טען כי לא נטל חלק פעיל בהתנגדות בכח. בכח לא, אך במלים, שאין מקום להשמיען, ובנוכחותו במקום, נטל חלק פעיל, ויש בכך משום נטילת חלק בהתפרעות (ע"פ (מחוזי ת"א) 591/62 ארנפלד נ. היועץ המשפטי לממשלה , פס"מ לז 20, 22). 13. אין מקום לקבל טענת ב"כ הנאשמים, כי היה צורך להכריז כי ההפגנה החוקית הופכת להתקהלות בלתי חוקית, כאשר הם מואשמים על פי סעיף 152 לחוק העונשין. נושא מתן הוראת ההתפזרות ופיזור המתפרעים מוסדר בסעיפים 153 - 154 לחוק העונשין. אף אם תמצי לומר, ואיני אומר, כי היה מקום להכריז על ההפגנה כבלתי חוקית וכהתקהלות אסורה, ואין ספק כי הכרזה כזו לא נעשתה, הרי השוטרים לא החלו בפיזור המפגינים באזור משהחלו להתפרע, אלא כל רצונם היה להוציא מהמקום בג'יפ המשטרתי את הנער שעצרו, והנאשמים, יחד עם אחרים, הם אלה שניסו למנוע, ואכן בסופו של דבר מנעו מהשוטרים מלקחת את הנער, עד כי השוטרים נאלצו לשחררו. 14. לאור האמור לעיל, משנטלו הרב לוינגר והנאשמת חלק פעיל בכח, בנסיון למנוע את השוטרים מלקחת את הנער והנאשם השני שנכח במקום צעק צעקות שונות ומעליבות לעבר השוטרים, קרמה עור וגידים עבירת ההתפרעות. אין לי כל ספק גם כי הנאשמים ידעו את הנסיבות אשר הפכו את ההפגנה להתפרעות שבה נטלו חלק, ועל כן יש מקום להרשיעם בהתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין. 15. מכאן נעבור לבחון טענותיו של ב"כ הנאשמים, כי הרב לוינגר והנאשמת, שהפעילו כח בנסיון למנוע מהשוטרים להוציא את הנערות מתחת לג'יפ, היו רשאים לעשות זאת, בנימוק כי אסור היה לשוטרים לנגוע בבנות והיה מקום להביא שוטרות, או חיילות לפנותן. ראשית, נאמר כי ב"כ הנאשמים לא הצביע על מקור שבדין כי מפגינות יפונו רק על ידי שוטרות או חיילות. הסניגור המלומד היפנה את בית המשפט אל "נוהל אכיפת החוק והסדר לגבי ישראלים מפרי חוק באיו"ש ובאזח"ע" מיום 1.9.98, שהוכן על ידי היועץ המשפטי לממשלה. בנוהל זה - סעיף 12 (א) - חלה חובה על הדרג הפיקודי ליתן תדריך לשוטרים ולחיילים בדבר "כללי התנהגות כלפי אזרחים, במיוחד נשים וילדים" (ס"ק 7 שם), ובסעיף 8 (ג)(7) נאמר, בין השאר, כי במסגרת מגוון הכוחות הנדרשים לטפל באירועי הפרות סדר ואכיפת החוק, יכול שכוחות אלו יכללו "שוטרות או חיילות". משילוב הנחיות אלו מבקש הסניגור המלומד ללמוד כי פינוי נשים בהפגנות של אזרחי איו"ש ואזח"ע ייעשה אך ורק על ידי שוטרות וחיילות. 16. מקובלני, כי ככל שהדבר אפשרי, ייעשה פינוי נשים על ידי שוטרות וחיילות. על כך העידו גם קצין המשטרה אפרתי והשוטר שפי. ברם, הקצין האחראי העיד, כי - "יש לנו לצערנו מעט שוטרות. היום יש לנו במרחב חברון משהו כמו 4 שוטרות" (פר' עמ' 18). לדבריו, באירוע היתה שוטרת אחת, שהיתה אמורה להספיק, אלמלא התערבותם של המבוגרים שהפריעו לה לפנות את הבנות מתחת לג'יפ (שם, שם). אולם, לדעתו, משנעברת עבירה פלילית גם שוטר - גבר, יכול למנוע את ביצוע העבירה . עמד על כך גם השוטר שפי בעדותו (שם, בעמ' 29) - "ש. כסייר, היתה לך הנחיה בעימותים עם נשים לא לנגוע. ת. לא היתה הנחיה כזו. היתה הנחיה שזה יהיה האמצעי האחרון שבו אנו נשתמש. ש. למעשה, היתה לכם הנחיה לנהוג יחס מיוחד בנשים, זה נכון לגבי נשים פלסטינאיות. ת. בעיקר להם, אבל גם לנשים דתיות. ש. רק במקרה קיצוני יש להפעיל שוטרים כנגד נשים. ת. רק כאשר מתבצעת עבירה כגון פגיעה ברכוש או בחיי אדם, רק אז אני כגבר נכנס למגע".     עינינו הרואות, כי אין הוראה שבדין ואף לא בהנחיות המשטרה, אלא ניתן להניח כי עקב רגישות הנושא, של מגע בין גברים ובין נשים דתיות, היתה כעין הנחייה כללית, כי במידת האפשר נשים יפונו על ידי שוטרות או חיילות, אולם כאשר אין כאלה בנמצא, או אינן במספר מספיק, היעלה על הדעת שלא לאכוף את החוק?! היעלה על הדעת למנוע מהמשטרה לבצע את תפקידה רק עקב מחסור בשוטרות או בחיילות? 17. ב"כ הנאשמים 1 ו - 3 הגיש פסיקה וביקש להקביל ענייננו למקרה של חיפוש בגופה של אישה. בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, חיפוש אצל אישה לפי פקודה זו לא ייעשה אלא על ידי אשה, וכיום קיימת הוראה כללית, בסעיף 2(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), תשנ"ו - 1996, המדברת על חיפוש על ידי בן מינו של החשוד, והיא קובעת כלל וחריגים בצידו. לדעתי, אין מקום לעשות הקבלה זאת, שכן המטרה והרעיון העומדים מאחורי ההוראה בחיקוקים הנזכרים שונים מהותית מאשר במקרה שלפנינו, שכאמור, לגביו אין כל מקור שבדין. זאת ועוד. אף לפי הוראת המחוקק האמורה, אם לא ניתן לבצע את החיפוש ע"י אשה, כגון כאשר בדחיית החיפוש יש סיכון בלתי סביר לשלום הציבור, יכול החיפוש להתבצע גם על ידי בן המין השני (סעיף 2(ה)(1) לחוק הנ"ל). בענייננו, לא היתה כל כוונה לבצע חיפוש בגופן של הנערות אלא רק לפנותן מתחת לג'יפ, ועל כן יכול שהפינוי היה על פי חוק ובמידתיות הראויה ולא מעבר לכך, אף לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעלה מן הצורך נוסיף ונאמר, כי יכול שהמקרה שלפנינו נופל בחריג האמור. מכל מקום, כנאמר לעיל, במקום נכחה שוטרת אחת ואלמלא ההתפרעות של המפגינים והמפגינות, די היה בה על מנת להוציא את הנערות מתחת לג'יפ, אולם לאור ההתפרעות שהחלה, נאלץ מפקד המשטרה במקום, לצורך החזרת הסדר על כנו ופתיחת הכביש לתנועה, להורות לשוטרים לפנותן, ולא היה כל מקום לאפשר המשך חסימת כביש עד הגעתן של שוטרות או חיילות שלא היו בנמצא, ומי יודע מתי היו מגיעות, שהרי יש להזכיר כי ההפגנה התקיימה במוצאי שבת, כאשר רוב השוטרים והשוטרות נמצאים בחופשת שבת. דעתי היא, כי הנימוק שנתן הקצין אפרתי בדין יסודו, ומשלא עמדו לרשותו שוטרות נוספות, רשאי היה להעזר בשוטרים שעמדו לרשותו. יתר על כן. אין מקום לקבל טענות הסניגור המלומד, שהרי אם אין די שוטרות וחיילות כי אז לא ניתן יהא לפזר את המתקהלים - המתפרעים, והאם אז ייאמר כי יש להמתין שעות וימים עד להגעתן של שוטרות וחיילות לפיזור מפגינות מתפרעות החוסמות את הכביש הראשי, או כאלה הנשכבות מתחת לג'יפ במטרה למנוע מהשוטרים לפנות עצור מהמקום?! לדעתי, לא יעלה כזאת על הדעת. בכל הכבוד הראוי לצניעותן של בנות ישראל המשתתפות בהפגנות ההופכות להתפרעות, עליהן לדעת כי יכול וייווצר מצב ששוטרים ייאלצו לפנותן, ואם כך, תעשה כל אחת מהן את שיקוליה היא - האם תתפנה מעצמה ולא תיטול חלק בהתקהלות בלתי חוקית ובהתפרעות, או שמא יכול להיווצר מצב של מגע של שוטרים בגופן על מנת לפנותן. במיוחד אמורים הדברים כלפי בנות ונשים אשר גורמות לצורך זה, כמו במקרה דנן, כאשר שלוש בנות נשכבו מתחת לג'יפ במטרה למנוע ממנו לנסוע וליקח את העצור. תמהני על הרב לוינגר, שגם בבית המשפט לא נתן לכך מענה, שאם אמנם צניעותן של הבנות כל כך חשובה לו ומניעת מגע של גבר בהן, מדוע זה היפנה את כל מרצו וכוחו על מנת למנוע דווקא מהשוטרים מלהגיע ולמשוך את הבנות החוצה, ולא בשכנוען של הבנות לצאת בכוחות עצמן משלא נמצאו שוטרות וחיילות לפנותן. אשר על כן, לא היתה כל הצדקה שהיא לתקיפת השוטרים על ידי הרב לוינגר והנאשמת בטענה כי ניסו למנוע מהם לגעת בבנות ששכבו מתחת לג'יפ.   איסור נגיעה באשה - עמדת המשפט העברי 18. למעלה מן הנצרך אף בדקתי סוגיה זו מבחינה הלכתית, ומצאתי שאין כל מניעה ששוטרים יפנו מפגינות. אין בכך בעייה הלכתית, אך ברור שאם ניתן יש להעדיף ששוטרות יפנו את המפגינות, היינו שבעניין זה תואמת ההנחיה המשטרתית את ההלכה היהודית. אף שאין בית המשפט נוהג לעסוק בענייני הלכה ואין אלו מן הסוגיות שבית המשפט אמור לפסוק בהם, מכל מקום כיון שלשאלה הלכתית זו חשיבות ציבורית וחלק מן העומדים לדין נסמכים על כך אסביר הלכה זו. הטוענים לאיסור לגעת באישה כוונתם לומר שאין לגעת באשה נידה. איסור הנגיעה באשה נידה נלמד מן הפסוק: "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה..." (ויקרא, יח, יט). חז"ל (אבות דר"נ פ"ב, א) למדו מפסוק זה, שיש לנהוג הרחקה מאשה נידה, כלומר שלא רק שהביאה נאסרה באשה כזו אלא גם הקירבה אליה. חז"ל מנו הרחקות רבות בין האיש לאשתו בזמן נידתה מתוך חשש שהקירבה השרויה תמיד ביניהם עשויה להכשילם באיסור הנידה. על כן נאסרו פעולות שיש בהם הבעת חיבה בין בני הזוג, ואפילו כאלו שאין בהן נגיעה גופנית. כך נאסרה האכילה המשותפת על שולחן אחד, הושטת חפצים מידו לידה, וישיבה על מיטתה (שולחן ערוך, יורה דעה, סי' קצה). חכמים הקפידו מאוד בהרחקות אלו עד שאסור אפילו לרופא שאשתו חולה לטפל בה כשהטיפול מצריך מגע גופני של האיש באשתו. המיוחדות שנאמרו בהקשר זה הופנו כלפי בני הזוג בלבד מתוך שהם כה קרובים זה לזה (מישוש דופק - תרוה"ד סי' רנב). רבי יוסף קארו בהביאו הלכה זו (ב"י יו"ד סי' קצה) אף מסתפק אם במקום בו אין אחר שיצילה אם מותר לו לטפל בה. בעניין זה הוא הביא את מחלוקת הראשונים שבין הרמב"ם לרמב"ן. הרמב"ן סבור שהנגיעה באשה נידה ללא ביאה הוא אסור מדרבנן בלבד ובוודאי שפיקוח נפש דוחה אותה, ואילו לדברי הרמב"ם שהנגיעה אסורה מדאורייתא הנגיעה נכללת בשלושת הלאוים עליהם נאמר: יהרג ועל יעבור: "גילוי עריות" וסיים הסתפקותו בצריך עיון. הש"ך (שם, ס"ק כ) חלק על רבי יוסף קארו בענין זה וכתב: "ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאיםאחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב".   הש"ך (עם סברתו זו הסכימו רוב האחרונים) מניח יסוד חשוב בנושא הנגיעה בנידה - שיש להבחין בין מגע של חיבה שבו על פי הרמב"ם קיים איסור תורה, לבין נגיעה שאינה של חיבה שאינה אסורה כלל כשהיא אקראית ואינה בבני הזוג. מגע גופני - נגיעה, אסורה בכל אישה נידה, אך ההרחקות המיוחדות נאמרו בבני הזוג בלבד ובכללם גם הנגיעה האקראית ללא כוונה לשם חיבה (מישוש הדופק), שכל מגע גופני ביניהם יש בו הקשר של חיבה. אין ללמוד מההרחקות שנאמרו בין בני זוג לאיש ואישה שאינם נשואים ופגישתם אקראית בלבד. איסור הנגיעה בין אנשים שאינם נשואים הוא רק מגע של חיבה, ורבות הדוגמאות בתלמוד ובפוסקים שהתירו נגיעה אקראית ללא כוונה של חיבה: "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה" (תלמוד בבלי,סוטה,כא, ב). התלמוד מכנה את הרואה אישה הטובעת בנהר ונמנע מלהצילה מסיבות דתיות - שאין זה מכובד להסתכל על אישה כזו (מדובר באישה שירדה לרחוץ בנהר - שטינזלץ שם) ולהצילה, כחסיד שוטה. התלמוד מגנה אותו על צדיקות שטוטית זו שבשלה הוא נמנע מהצלת נפשות אף שהצלה זו כרוכה בהסתכלות על אישה שאינה לבושה וקרוב לוודאי שאף במגע עמה. אילו לא היה הבדל בין מגע של חיבה לשאינו של חיבה לגבי אנשים הנפגשים באקראי לא היה מקום לגנותו על פי החשבון שערך רבי יוסף קארו הנזכר לעיל, שהלא איסור מגע של חיבה באישה נידה שווה בין אשתו לשאר נשים נידות. מקור נוסף: "רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מיהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא - לא" (תלמוד בבלי כתובות, יז, א). התלמוד מספר על מנהגם של חכמים בתקופת התלמוד לשמח החתן והכלה. בהקשר זה מובא הסיפור על רב אחא שהיה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד עמה כך. משנשאל על מנהג זה אם ראוי לנהוג כך, אמר: שאם דומה עליכם הרקדה זו כאילו שאתם רוקדים עם קורה - מותר ואם לא - לא. רב אחא עושה פה הפרדה ברורה בין נגיעה של חיבה לנגיעה שאינה של חיבה ומתיר אפילו להרכיב אישה על הכתפיים שאין מדובר בנגיעה של חיבה. יש לשים לב לכך שעצם ההרקדה נועדה לשמח אותם, והרכבה על הכתפיים, אינו מגע אקראי, ובכל זאת נהג כך רב אחא במעלתו הגדולה - שידע לזכך את מחשבתו וגופו עד כדי שהיתה דומה הכלה בעיניו למשא בלבד. ודברים דומים במקור הבא: "עולה כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" (תלמוד בבלי, שבת, יג,א). התלמוד מספר על עולא שכשהיה מגיע לביתו אחר תלמודו בבית מדרשו של רב, היה מנשק לאחיותיו על בית החזה, ויש שאמרו על ידיהם. עוד ממשיך התלמוד ומציין שדבריו אלו אינם מתאימים לדבריו במקום אחר שם אמר שאין לקרב אל קרבותיו כלל. ומסבירים התוספות שם (ד"ה "ופליגא") שדברי רב אחא אינם סותרים ובדומה לרב אחא הוא לא חשש שיש במגע זה קירבה של חיבוב. רבים מן האחרונים נהגו למעשה על פי החלוקה שבין מגע שאינו של חיבה, לבין מגע שיש בו חיבה. בקרב רבני עדות המזרח, היה נהוג שהרבנים מברכים את הנשים הבאות אליהם תוך שהם אוחזים ביד הנשים הללו, או ששמו ידיהם על ראשם (ראה ר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום, ח"ב, סי', יז). כמו כן מנהג חסידים ידוע הוא, שהאדמו"ר היה רוקד עם הכלה ריקוד מצווה ואוחז במטפחת שהכלה אוחזת בצידה השני. גם רבני אשכנז נדרשו להיתר זה, כשנדרשו ללחוץ ידי נשים חשובות. הרב עובדיה יוסף העיד על עצמו שנהג שלא לגעת באישה כלל, אפילו לא לברכה (טהרת הבית, משמרת טהרה, עמ' לט). לסיכום, נמצאו למדים שבנגיעה אקראית שאינה של חיבה אין איסור. פינוי מפגינות בכח לא רק שאינו נגיעה של חיבה אלא שאין כאן חשש לקירבה כלל, ועל-כן, לדעתי, אין בסיס לטענת הרב לוינגר כי חל איסור מההלכה על השוטרים לפנות את המפגינות שהיו מתחת לג'יפ.   "הגנה עצמית" ו - "צורך" 19. ב"כ הנאשמים הוסיף וטען לטובת הנאשמים 1 ו - 3 , כי נקטו ב"הגנה עצמית" וכי עומדת להם הגנת ה"צורך" שבחוק העונשין. סעיף 34 י' לחוק העונשין בדבר "הגנה עצמית" קובע כך: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".   סעיף 34 יא' לחוק העונשין בדבר הגנת "צורך" קובע כהאי לישנא:   "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".     אומר מיד, כי לא עומדות לנאשמים ההגנות האמורות. הרב לוינגר העיד והודה כי משך בידי השוטרים, ובכך גם תקף אותם, אך במטרה למנוע מהם לגעת בבנות ששכבו מתחת לג'יפ ולא במטרה למנוע מהג'יפ מלנסוע ולדורסן. וכך דבריו בחקירתו הראשית (פר' עמ' 52) - "..... פתאום אני רואה את הבנות האלה שנמצאות תחת הג'יפ ויחסית הובן לכל מי שרואה את זה שהבנות עוצרות את הרכב והרכב לא יכול להתקדם. אבל ההתרגשות שלי החלה כאשר ראיתי שמתחילים למשוך את הבנות. השוטרים החלו למשוך את הבנות מתחת לרכב ואני התערבתי, צעקתי להם תביאו שוטרות ועוד פעם כמה פעמים צעקתי תביאו שוטרות...".   ובהמשך (שם, עמ' 53) -   "ת. ... לפני שהתערבתי צעקתי כמה פעמים תביאו שוטרות תביאו חיילות אך לא נעניתי ואז ניסיתי למנוע את משיכת הבנות מתחת לג'יפ".   הנאשמת העידה שביקשה משוטר להפסיק להכות את הרב לוינגר, ועל כן החזיקה לו את היד, ובמילותיה שלה בחקירה הראשית (פר' עמ' 47) - "..... ופתאום אני רואה שוטרים מרביצים לרב לוינגר. אני ראיתי שוטרים נותנים מכות לכבוד הרב. ש. כמה שוטרים? ת. שוטר אחד אם אני זוכרת, אבל לפחות שוטר אחד, מכה את כבוד הרב. אז אני זוכרת שזה דבר איום ונורא להכות רב, שאני מכירה את הרב משיעורים שהוא גאון והוא גדול בתורה, בן אדם מבוגר ובן אדם צעיר הולך ומכה אותו, אז קודם כל ביקשתי מהשוטר להפסיק במילים... אבל הם לא הפסיקו, אז אני הלכתי וניסיתי לעצור את השוטר שיפסיק להכות את הרב, כי איך אפשר להרביץ לרב...".   ובהמשך (שם, עמ' 48) -   ש. היה לך מגע פיזי עם שוטרים ? ת. שראיתי שהשוטר מרביץ לרב אז הלכתי והחזקתי לו את היד כדי שיפסיק להרביץ ואני חושבת שכבוד הרב יעיד שכך אכן קרה".   ובחקירה הנגדית (שם, עמ' 50) -   "ת. .... אני חושבת שאם רואים תלמיד חכם שמישהו מכה, זה תפקיד של כל יהודי להתערב.... החזקתי את היד של השוטר כדי שהוא לא יכה את הרב......".     הנאשמת נראית גם בתמונה 27 (ת/1) כאשר היא דוחפת שוטר, והיא מודה כי שמה יד על כתפו של השוטר ודחפה (פר' עמ' 51). דא עקא, על אף שהרב לוינגר עלה לדוכן העדים לאחר הנאשמת, ואף נכח באולם בשעת עדותה, לא העיד כי שוטר כלשהו תקף אותו והיכהו, שכן אף שוטר לא תקף ולא היכה אותו, אלא היה זה הוא אשר דחף ומשך שוטרים. מכל מקום, מעשיו של הרב לוינגר לא כוונו למנוע "סכנה מוחשית של פגיעה חמורה" בחייהן, בחירותן, בגופן או ברכושן של הבנות ששכבו מתחת לג'יפ, אלא נועדו למנוע משוטרים מלגעת בהן ולהוציאן, היינו, מצידו יכלו להמשיך ולשכב שם ולנשום את האדים הרעילים של הג'יפ, העיקר שיד השוטרים לא תיגע בהן להוציאן משם... גם הנאשמת, בתוקפה את השוטרים, לא תקפה את השוטר במטרה להגיע לבנות ולנסות לחלצן משם, אלא, לגירסתה, למנוע הכאתו של הרב לוינגר, אשר כמסתבר לא הוכה ולא הותקף על ידי השוטרים, ולפיכך, אף היא אינה יכולה להינות מההגנות שנזכרו. מסקנתי היא, איפוא, כי לא עומדות לנאשמים טענות ההגנה שהעלו - בדבר "הגנה עצמית" ו"צורך" ואני מרשיע את שלושתם ב"התפרעות" - עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.   תקיפות שוטר בנסיבות מחמירות 20. עדויות השוטרים לגבי הרב לוינגר והנאשמת, כי הללו היכו בהם, משכו אותם ומנעו מהם מלמלא את תפקידם בעקבות ההוראה שקיבלו להכניס את הנער לג'יפ המשטרתי ולקחתו לתחנת המשטרה ולהוציא את הנערות מתחת לג'יפ, נאמנות עלי . גם הרב לוינגר וגם הנאשמת מודים למעשה בביצוע מעשים, אשר על פי ההגדרה בסעיף 378 לחוק העונשין מהווים משום מעשה תקיפה, שכן גם משיכה, החזקת היד וכו' מהווים משום תקיפה . 21. סעיף 274 לחוק העונשין, בדבר "תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות", קובע כהאי לישנא - "התוקף שוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק ונתקיימה בו אחת מאלה, דינו - מאסר עד חמש שנים ולא פחות משלשה חודשים: (1) התכוון להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו;".   סבורני, כי אין צורך להרחיב, כי במעשיהם תקפו הרב לוינגר והנאשמת את השוטרים שהעידו על כך,וכמפורט בכתב האישום, במטרה להכשילם, למונעם ולהפריעם במילוי תפקידם, ולפיכך, אני מרשיע את הרב לוינגר ואת הנאשמת, גם בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 274 (1) לחוק העונשין.   נאשם 2 - העלבת עובד ציבור 22. הנאשם 2 - אורן זר - הואשם בכתב האישום גם בהעלבת עובד ציבור, בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין, בקוראו לעברם "נאצים, תשרפו בגהינום, חלאות". אישומו של אורן בהעלבת עובד ציבור נסמכה על דבריו של השוטר יצחק ויצמן (ע.ת. מס' 10 - עדותו מעמ' 34 - 42). בעדותו בבית המשפט הודה העד, כי אינו זוכר את האירוע לפרטיו, שכן חלפו למעלה משנתיים וחצי ממועד האירוע ועד למתן עדותו בבית המשפט, אך הודעתו נרשמה במשטרה בסמוך לאחר האירוע, ועל כך העיד כי שמע את אורן צועק את המילים שיוחסו לו בכתב האישום, וכך העיד (פר' עמ' 35):   "ת.... ברקע שמעתי את אורן זר צועק נאצים למשטרה. ש. מה עוד צעק? ת. (מעיין בהודעה) "נאצים, תשרפו בגיהנום, חלאות". ש. באיזה מרחק אורן צעק זאת? ת. לא זוכר (מעיין בהודעה). די קרוב. בוודאות זה היה הוא. ש. כמה זמן אתה מכיר את אורן זר. ת. 7 שנים אני בחברון ואני מכיר אותו 7 שנים. ש. אתה בטוח שזה הוא ולא מישהו אחר. ת. אני יכול אפילו להוסיף שכמה ימים אחרי האירוע פגשתי אותו בישוב היהודי ושאל אותי למה אני מעליל עליו עלילות שהוא צועק נאצים אפשר לראות אותו בתמונות...".   עדות נוספת היא של השוטר מרדכי קפויה (ע.ת. מס' 2 - עדותו בפר' עמ' 6-10; 43-46). עד זה העיד כי זיהה את אורן הצועק לעבר השוטרים נאצים, והוסיף מספר דברים, כאשר הינו עומד במרחק של כ-3-4 מטרים וצועק כ-20 דקות, אם כי אותם לא זכר, לא במועד מתן הודעתו ולא במועד עדותו בבית המשפט (פר' עמ' 6). בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד ורצברגר הוסיף העד, כי הוא מכיר את אורן הרבה שנים מיום שהחל לשרת בתחנת חברון, ואורן תמיד נמצא באירועים של הפרות סדר , אם כי אינו תוקף, אינו מרביץ אבל צועק (שם, עמ' 7 למטה). במועד מתן העדות לא נכח אורן בבית המשפט, ובית המשפט נענה לבקשתו וזימן עדים אלו בפעם נוספת על מנת לאפשר לנאשם לחקור אותם. בחקירתו הנגדית, על ידי אורן, עמד השוטר ויצמן על כך כי הנאשם צעק את המילים שיוחסו לו, ואף תיקן את הנאשם בסדר המילים שאמר (שם, עמ' 41): "ת. אני אתקן אותך. אתה צעקת "נאצים, תשרפו בגיהנום, חלאות". היינו מספר שוטרים. באמצע המשפט הסתובבתי לכיוון שלך ואז סיימת את המשפט. במו עיניי וראיתי אותך במו עיניי... ש. ...אם באמצע המשפט הסתובבת מאיפה אתה בטוח שהתחלת המשפט אני אמרתי. ת.אני משרת 7 שנים בחברון אני לא מכיר אותך אישית אלא בחזות ואני מזהה גם את הקול שלך. באותו אירוע, שמעתי את הקול שלך. הסתובבתי ושמעתי אותך ממשיך לאמר את המשפט".   ובהמשך, (שם, עמ' 42): "ש. ... ולכן אני חוזר על שאלתי האם בטוח שזה אני אמרתי. ת. בטוח ב-100% ומוכן להבדק במכונת אמת". גם העד קפויה נחקר על ידי אורן והשיב לו כי הוא זוכר רק את המילה "נאצים", כפי שרשום בהודעתו שנלקחה כשבועיים לאחר האירוע. העד הוסיף כי שמע את הנאשם אומר פעם אחת את המילה "נאצים" ואינו זוכר אם הנאשם אמר מילים נוספות (שם, עמ' 45). 23. הנאשם העיד כי אינו זוכר את כל האירוע עקב חלוף הזמן, אולם זכר היטב במה שהאשימו אותו, באשר לקריאתו כלפי השוטרים. כאמור לעיל, הכחיש מכל וכל את הדברים שמיוחסים לו ואף טען כי נרקמה נגדו קנוניה משהודעתו של העד קפויה נגבתה לאחר עדותו שלו. עוד הוסיף כי על אף שהשתמש בכל מיני ביטויים כלפי השוטרים בהודעתו במשטרה (ת/5), כגון "עלילת שווא, זדונית ומלוכלכת להעליל עלי כזה דבר" (שם ש' 16), "שקרן מתועב" (שם, ש' 41), או שהוא צריך "להתאשפז במוסד לחולי נפש" (שם, ש' 42) ועוד ועוד, אין הוא משתמש במילה "נאצים" כלפי שוטרים. 24. על אף הכחשותיו הנמרצות של הנאשם ועל אף שהביא לעדות מטעמו את הגב' יהודית קצובר, רעייתו של ראש המועצה המקומית, שהעידה, כי לא שמעה אותו אומר הדברים שיוחסו לו, מקבל אני את עדותו של השוטר יצחק ויצמן. העד הופיע בבית המשפט פעמיים, ובשתיהן התרשמתי ממנו עמוקות לגבי אמינות דבריו, כי אכן ראה ושמע את אורן צועק את המילים אשר ייחס לו. על פי עדותו, הנאשם עמד קרוב אליו ולאחר ששמע את תחילת המשפט הסתובב לעברו ושמע את השלמת המשפט מפי הנאשם עצמו. הנאשם ניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע. בתחילה העיד כי רק התבונן מהצד (שם' עמ' 56 ש' 2) ובחקירה הנגדית בתחילתה - "עמדתי מרחוק". אולם מעיון בתמונה 30 (ת/1) מסתבר שהיה סמוך מאוד להתפרעות והיווה חלק ממנה. הנאשם גם הודה כי צעק לעבר השוטרים, אף כי משנשאל על ידי התובעת האם צעק רק את המילים "בושה וחרפה" כפי שטען, התריס כנגדה - "את יודעת מה, אני לא זוכר מה צעקתי..." (שם עמ' 57). גם עד התביעה הנוסף, השוטר קפויה, שהעיד כי שמע את הנאשם צועק את המילה "נאצים", היה אמין עלי. עד זה הצטמצם בעדותו לדברים שאותם שמע מפי הנאשם, ולא הוסיף לגבי מילים נוספות ששמע אך אותן לא זכר. הנאשם הודה כי אין לו משהו אישי כנגד השוטרים שהעידו כנגדו ועל כן אין מקום לקבל טענתו, כי הינם מעלילים עליו או כי תיאמו עדויות ביניהם, שהרי האחד מעיד כי שמע משפט מלא, והשני מעיד כי שמע מילים הרבה אך זוכר רק את המילים "נאצים". בכל הכבוד הראוי לגב' יהודית קצובר, איני יכול לקבל את עדותה. אכן הנאשם הזכיר אותה כמי שהיתה לידו בהפגנה כבר בעת מתן הודעתו במשטרה (ת/5 ש' 19) ובבית המשפט העידה כי היתה צמודה אליו במהלך כל ההפגנה, במרחק של כ- 10 ס"מ ממנו (פר' עמ' 61), אך טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים, כאשר בתמונה מס' 30 (ת/1) אין היא נראית כלל ועיקר. זאת ועוד. בעדותה סיפרה כי הנאשם היה בהפגנה יחד עם תינוקו שהיה בעגלה ושניהם היו צמודים לתינוק ולעגלה. דא עקא, הנאשם לא הזכיר כלל ועיקר לא תינוק ולא עגלה, לא בהודעתו במשטרה בסמוך לאחר האירוע ולא בעדותו בבית המשפט, ואף בתמונה הנזכרת , או בתמונות אחרות, אין לראות עגלה או תינוק. מסקנתי היא, ונעלה מכל ספק, כי הנאשם אכן צעק את הדברים לעבר השוטרים כפי שהעיד השוטר ויצמן יצחק. 25. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם אקבל דבריו של הנאשם, ואיני מקבל, כי לא צעק את המילה "נאצים" לעבר השוטרים, כי אז גם בביטויים הקשים האחרים "תשרפו בגיהנום, חלאות", שלגביהם העיד השוטר ויצמן כי ראה ושמע אותם יוצאים מפי הנאשם, יש משום "העלבת עובד ציבור" כמשמעו בסעיף 288 לחוק העונשין. מילים אלו קשות הן ביותר כלפי שוטרים הממלאים אחר חובתם, ואין כל מקום כי מאן-דהוא, גם אם אין הוא מסכים עם פועלם, יקרא לעברם מילים אלו. לפיכך הנני מרשיע את הנאשם, אורן זר, גם בהעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין.   סיכום 26. המורם מדברינו המובאים לעיל, כי הנני מרשיע את הנאשמים כפי שהואשמו בכתב האישום: הנאשמים 1 ו-3 - בהתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין ובתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין;. הנאשם 2 - בהתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין ובהעלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין.  משפט פליליהתפרעות