תביעת לקוח נגד עורך דין משפחה

כללי הליך זה עניינו תביעת נזיקין בסך 130,000 ₪, שהוגשה על ידי התובע כנגד באת כוחו לשעבר, בטענה לרשלנות מקצועית מצידה בעריכת הסכם בינו לבין אשתו לשעבר ובמתן יעוץ משפטי רשלני בהקשר לאותו הסכם. סכום התביעה משקף את הסכום אותו חויב התובע לשלם לגרושתו, בגין כתובתה. התובענה התבררה ונשמעה לפני כב' השופטת מארק - הורנצ'יק והועברה לטיפולי, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, לצורך כתיבת פסק דין. בישיבת תזכורת ביום 18.11.07 הביעו ב"כ שני הצדדים את הסכמתם למתן פסק דין על סמך החומר בתיק ובהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. כן הוגש, לבקשת ב"כ הצדדים, סבב סיכומים משלים בהתייחס לאסמכתא נוספת - פסק דין של ביהמ"ש העליון, אשר ניתן לאחר הגשת הסיכומים העיקריים. רקע עובדתי זירת ההתרחשות העיקרית של האירועים נשוא התביעה הינה בית המשפט לענייני משפחה, שם ניהל התובע, באמצעות ב"כ דאז, הנתבעת, הליכים משפטיים כנגד אשתו דאז, אשר עניינם תביעה לפירוק שיתוף ותביעה לשינוי פסק דין קודם למזונות. מדובר בהליכים אשר הוגשו ע"י התובע, באמצעות הנתבעת, בשנת 1997, וזאת לאחר תקופת פירוד ממושכת בין בניה"ז ולאחר שמספר שנים קודם לכן חוייב התובע ע"י ביהמ"ש המחוזי בתשלום מזונות ילדיו. הליכים אלה הוגשו על סמך מידע שהגיע לידי התובע, בדבר הסתרת רכוש ע"י אשתו וממילא הסתרת מצבה הכלכלי לאשורו מעיניו של ביהמ"ש המחוזי, לעניין סכום החיוב הראוי במזונות. בתביעותיו אלה משנת 1997, אשר כאמור הוגשו באמצעות הנתבעת, ביקש התובע, על סמך אותו מידע שהגיע לידיו, להשיג שינוי רטרואקטיבי של החיובים הכספיים בהם חוייב בזמנו כלפי אשתו, בעיקר לעניין סכום החיוב במזונות. בנוסף, התבקש בגדר הליכים אלה, פירוק השיתוף בדירת המגורים, בה התגוררו, מאז פרידת בניה"ז, האישה והילדים. זמן קצר לפני מועד הדיון, אשר נקבע בביהמ"ש לענייני משפחה בתובענות הנ"ל, הגיעו התובע ואשתו, ישירות ביניהם, להסכם פשרה (ת/3, להלן: "ההסכם המקורי"), המסדיר את מכירת הדירה וחלוקת תמורתה וכן את ויתורה של האשה על מזונות, לרבות חוב המזונות אשר היה קיים אותה עת. הסכם זה הועבר לנתבעת, אשר הכניסה בו שינויי עריכה ונוסח מסוימים, לגביהם הגיעה להסכמה עם ב"כ האשה דאז, עו"ד בלס (מוצג נ/8). לדיון עצמו בביהמ"ש לענייני משפחה, ביום 9.2.98, התייצבו התובע ואשתו וכן הנתבעת, ללא ב"כ האישה עו"ד בלס, אשר סיכם עם הנתבעת, כי לא יתייצב לאותו דיון. על מאורעות בוקר זה בבית המשפט לענייני משפחה והשתלשלות העניינים, המדויקת, במהלכו, חלוקים הצדדים, כפי שיפורט להלן. ואולם, אין חולק, כי במהלך הדיון בביהמ"ש, ועקב פניית כב' השופט גרניט אל הצדדים וחילופי דברים ישירים בינו לבינם, עלה על הפרק אף עניין הגירושין עצמם, היינו, מעבר לסוגיות פירוק השיתוף והמזונות, אשר עמדו בבסיס התביעות הנדונות מלכתחילה. בעקבות התפתחות זו ובהקשר אליה, הפסיק כב' השופט את הדיון ושלח את הצדדים להתדיין בנושא זה מחוץ לאולמו, על מנת לנסח הסכמה, אשר תכלול התייחסות אף לעניין הגירושין עצמם. בשלב זה, במהלך אותה הפסקה בדיון, שוחחה הנתבעת טלפונית עם עו"ד בלס ב"כ האשה, אשר כאמור לא התייצב לדיון, בנוגע לאפשרות הוספת סעיף להסכם אשר יכלול הסכמה לגירושין. שיחה זו הובילה להוספת סעיף 7 להסכם המקורי, אשר נוסחו כדלקמן: "עובר למכירת הדירה כאמור לעיל, הצדדים מסכימים להתגרש ולהגיש בקשה משותפת לגירושין". התובע ואשתו חתמו על הסכם זה (ההסכם המתוקן, ת/4, להלן: "הסכם הגירושין"). כעולה מפרוטוקול הדיון, ביהמ"ש אישר את הסכם הממון ונתן לו תוקף של פסק דין, למעט לנושא הגירושין (אשר אינו בסמכותו). עד כאן, תמצית האירועים בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 9.2.98, אשר אינה שנויה במחלוקת. כשמונה חודשים לאחר מכן, הגישה אשתו של התובע, בכוחות עצמה וללא ייצוג, תביעת גירושין בבית הדין הרבני (ת/5). תביעה זו הקדימה את לוחות הזמנים הקבועים בהסכם הגירושין לעניין מכירת הדירה ונזנחה. מספר שנים לאחר מכן, ביום 19.12.04, פסק בית הדין הרבני, בפשרה, כי על התובע לשלם לאשתו סך 130,000 ₪, וזאת בגין כתובתה ובגין מזונות מדין מעוכבת. אותה עת, עמד סכום הכתובה המלא על סך של 173,900 ₪ וסך מזונות מדין מעוכבת, עפ"י האשה, עמד על 31,000 ₪. השתלשלות האירועים הנ"ל, עומדת בלב הסכסוך הנוכחי אשר בין הצדדים, באשר התובע טוען, כי התנהלות מקצועית רשלנית מצד הנתבעת ביום 9.2.98 בביהמ"ש לענייני משפחה, היא שהביאה לחיובו בסך הנ"ל ע"י ביה"ד הרבני. טענות הצדדים טענות התובע לתובע אין כל טענות כנגד הנתבעת ביחס לשירותים, אשר לשמם התקשר עימה מלכתחילה, היינו - פירוק השיתוף וביטול החיוב במזונות. טענתו כנגדה מתמקדת אך ורק בעניין תפקודה וטיפולה בכל הקשור לתיקון ההסכם בסוגית הגירושין, ביום 9.2.98, הוא יום הדיון הנ"ל בביהמ"ש לענייני משפחה. לטענתו, על הנתבעת כבאת כוחו, חלים הדינים המחייבים לעניין מערכת היחסים בין עו"ד ללקוח, לרבות אלה הקבועים בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 וסעיף 35 לפקודת הנזיקין (להלן: "חוק לשכת עוה"ד", "כללי הלשכה", ו"פקודת הנזיקין", בהתאמה). לגוף העניין הוא טוען, כי מחד, בעקבות העלאת נושא הגירושין על ידי כב' השופט, במהלך הדיון, לא נמנעה הנתבעת מלקבל על עצמה לטפל בהכללת התוספת בנוגע להסכמת הצדדים לגירושין בגדר ההסכם ביניהם, אך מאידך, תפקודה בעניין זה היה "אוטומאטי" ולקה בפסיביות ובאי הפעלת שיקול דעת מקצועי כלשהו והתמצה בשיחה קצרה עם עו"ד בלס ובניסוח סתמי של סעיף 7 להסכם הגירושין, המשקף אך את עצם הסכמת הצדדים להתגרש ואינו מבטא את מלוא הסכמתם בעניין זה, כפי שהובעה באולם בית המשפט. בהקשר זה, גרסת התובע היא, כי במסגרת אותו דיון, לפני ההפסקה, שאל כב' השופט את התובע ואשתו מדוע אינם מקדמים אף את נושא הגירושין עצמו ושמע את עמדת כל אחד מהם באשר לסיבות המונעות את גירושיהם. התובע טוען, כי כב' השופט שכנע את האישה להסכים להתגרש בתנאיו של התובע, היינו תוך ויתור כלכלי מלא מצידה, על כל זכות אשר אינה נכללת בהסכם הפשרה, ושלח את הצדדים לתקן את ההסכם בהתאם. למרות הסכמה זו מצד האישה, טוען התובע, כי הנתבעת לא השכילה לשקף תנאי משמעותי זה בהסכם הגירושין והסתפקה בהוספת סעיף 7 בנוסחו הסתמי הקיים, לעניין עצם הסכמת הצדדים לגירושין בלבד. לדבריו, התנהגותה זו של הנתבעת חמורה במיוחד, היות והיא היתה מודעת לכך, שבין בני הזוג התנהלה התדיינות ארוכת שנים עקב אי הגעה להסכמה לעניין התנאים הכלכליים לגירושין, כאשר המחלוקת בסוגיית תשלום הכתובה הוותה נקודת מחלוקת מרכזית. הנתבעת אף היתה מודעת, לטענת התובע, לעמדתו הנחרצת, אשר לגרסתו אף באה לידי ביטוי בדבריו לכב' השופט גרניט בדיון הנ"ל, לפיה הסכמתו לגירושין מותנית בויתור מלא ומוחלט מצד האישה, על כל דרישה כספית נוספת שהיא. למרות מודעותה לכל אלה, לא דאגה הנתבעת להסדיר את עניין הויתור הכלכלי מצד האישה כתנאי לגירושין בגדר הסכם הגירושין ולא נתנה לתובע יעוץ משפטי כלשהו, לא כל שכן יעוץ משפטי מספק, בענין הויתור המשמעותי הכרוך מבחינתו בניסוח סעיף 7 להסכם במתכונתו, מבלי שיכלול ויתור מצד האשה על דרישות כלכליות עתידיות. התובע מדגיש, כי בעניין הניסוח המשפטי, להבדיל מההסכמות עצמן, הוא סמך ונסמך לחלוטין על הנתבעת, וזאת, הן בשלב ההסכם המקורי אותו העביר לניסוחה של הנתבעת לאחר שגיבש את ההסכמות עצמן ישירות מול אשתו, והן בשלב תיקון ההסכם והוספת סעיף 7 להסכם הגירושין, כאשר גם שם סמך התובע לחלוטין על ניסוחה המשפטי של הנתבעת את הסעיף. לטענתו, בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי טיפול הנתבעת בנושא תיקון ההסכם בעניין הגירושין חרג מכל סטנדרט של אחריות ורמת זהירות הנדרשת מעורך דין וכן יש בו בו משום הפרה של חובות האמון של עורך דין כלפי לקוחו, באופן היורד לשורש ולמהות ההתקשרות בין לקוח לעורך דינו. התובע טוען, כי קיים קשר סיבתי ישיר, ברור ומובהק, בין מחדליה של הנתבעת לבין הנזק, שכן משלא נכלל בהסכם הגירושין ויתורה של האישה על כתובתה, ומשהכחישה האישה, בהמשך, ויתור כאמור, הרי שנוכח העדר אסמכתא בכתב לויתור הנטען, פסק בית הדין הרבני בפשרה, וחייבו בתשלום משמעותי בסך 130,000 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, ראשית, כי מעולם לא יצגה את התובע בהליכים הנוגעים לגירושיו, אשר ראשיתם עוד בשנת 1987 וכי התקשרותה עמו, במרץ 1997, לגביה נחתמו הסכמי שכה"ט, התמצתה בנושא התביעה לפירוק שיתוף ולשינוי פסק הדין למזונות. בעניין זה טוענת הנתבעת, כי ידעה, מהתובע שאשתו מסרבת בתוקף להתגרש וכי נושא הגירושין והכתובה לא עמד כלל על הפרק בעת הגשת התביעות הנ"ל על ידה ואף לא במסגרת ההסכם המקורי, אליו הגיעו בניה"ז ישירות ביניהם, לאחר הגשת תובענות אלה ועובר לדיון בביהמ"ש. לטענתה, היא סברה, כי הסכמת הצדדים במסגרת ההסכם המקורי לפיה, פרט לנושא הדירה, כל צד יוותר עם נכסיו הוא (סעיף 6 להסכם) באה על רקע משאביו הכספיים הגבוהים יותר של התובע לעומת אלה של אשתו, והיה לה ברור, לטענתה, כי הסכמה זו אינה כוללת עיסוק בסוגיית הכתובה, אשר אינה רלוונטית, בהעדר הסכמה לגירושין. הנתבעת כופרת בגרסת התובע לעניין מהלך הדברים בדיון בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 9.2.98 וטוענת, כי לא הובעה במהלך דיון זה כל הסכמה מצד האישה להתגרש בתנאים של ויתור על דרישות כספיות, ובודאי שלא הסכימה לוותר על כתובתה באותו דיון, נושאים שלא עלו כלל על הפרק, לגרסת הנתבעת. במקרה דנן, טוענת הנתבעת, לא רק שהאישה לא הסכימה לוותר על כתובתה בדיון ביהמ"ש, אלא שהתנגדותה לויתור על הכתובה היתה התנגדות עקבית ומתמשכת, לאורך כל הדרך והיוותה לאורך השנים אבן נגף קבועה בפני הגירושין עצמם, כפי שאף באו הדברים לידי ביטוי ברור וחוזר בדיונים בפני ביה"ד הרבני. לטענת הנתבעת, ההסכמה היחידה אשר ביטאה האישה באותו דיון בביהמ"ש לענייני משפחה, אשר אף היא היתה מפתיעה לכשעצמה, היתה אך ורק הסכמה כללית, להגיש תביעת גירושין לאחר שלוש שנים. לטענתה, הוספת סעיף 7 להסכם הגירושין אכן נעשתה בעקבות הערת ביהמ"ש, אך היא נועדה לשקף הצהרת כוונות בלבד לעניין הסכמה לעצם הגירושין העתידיים, אשר אינה ברת אכיפה כלל, היות ומדובר בנושא אשר בסמכותו היחודית של בית הדין הרבני. עם זאת, ונוכח התנגדותה העקבית והעיקשת של האישה בעבר להתגרש, היתה הצהרת כוונות מוסכמת זו עדיפה על לא כלום מבחינת התובע. הנתבעת אף מדגישה את משמעות מעמדה של הכתובה, המהווה זכות לביטחון כלכלי עבור האישה, כאשר הבעל, ולא היא, חפץ בגירושין, מבלי שקיימת בידו עילת גירושין כנגדה. ויתור על הכתובה הינו אקט רצוני של האישה בלבד, המחייב הסכמה ברורה ומפורשת מצידה, אשר לא ניתנה במקרה דנן כלל. דיון האם אשת התובע אכן הסכימה לוותר על כתובתה בדיון בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 9.2.98 ? כמפורט לעיל, טרונייתו העיקרית של התובע כנגד הנתבעת, עליה מבוססת עילת תביעתו, הינה, כי לא השכילה לבטא, בסעיף 7 שהוסף להסכם הגירושין, את הסכמת האישה לוותר על כתובתה, הסכמה אשר הושגה, לטענתו, בדיון בביהמ"ש לענייני משפחה, בעקבות דברי כב' השופט אל האישה. ואולם, שאלת עצם מתן הסכמה מצד האישה לוותר על כל זכויות כספיות נוספות, כולל כתובתה, במהלך הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה, היא עצמה שנויה במחלוקת, באשר כאמור לעיל, הנתבעת כופרת בגרסת התובע בנקודה מרכזית זו מכל וכל. לפיכך, ובטרם ייבחן תפקודה המקצועי של הנתבעת בכל הנוגע לביטוי הסכמה זו בהסכם הגירושין, יש להכריע בשאלה האם הסכמה כאמור אכן ניתנה כלל, באשר בהיעדרה, ממילא לא הצריך הדבר ביטוי בסעיף 7 אשר הוסף להסכם הגירושין וממילא, לא התרשלה הנתבעת מקצועית בניסוח ההסכם או בייעוץ לתובע בנקודה זו. נקודת המוצא הטבעית לבדיקת שאלת ההסכמה הינה פרוטוקול הדיון מיום 9.2.98 בביהמ"ש לענייני משפחה, אשר צורף לתביעה. ואולם, פרוטוקול זה אינו מסייע כלל לשם הכרעה בנקודה זו, היות והוא משקף אך את שלב אישורו של ההסכם בין הצדדים, ולא את הדיון שקדם לכך, בטרם ההפסקה. מכאן, שיש להכריע בשאלה אשר על הפרק על סמך מכלול הראיות בתיק בעניין זה, על משקלן המצטבר, וכן על סמך הגיונם של דברים. לאחר שבדקתי מכלול זה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את גרסת הנתבעת, לפיה הסכמה כאמור מצד האישה, לויתור על כתובתה, כלל לא ניתנה על ידה בעת הדיון הנ"ל בביהמ"ש. למסקנתי זו הגעתי נוכח משקלם המצטבר של הטעמים הבאים: כנקודת מוצא לבחינת שאלת מתן הסכמה מצד האישה בכל הנוגע לויתור על כתובתה, יש לזכור, כי על פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות בבחינתם של הסכמי גירושין, בפרט לעניין ויתור אחד הצדדים על זכויות כספיות. בהקשר לויתור על הזכויות לתשלום הכתובה ונוכח היותה של זכות זו, זכות אשר נועדה להעניק בטחון כלכלי לאישה לאחר פקיעת הנישואין, הרי שעל ויתור כאמור להיות ברור ומפורש ולקבל ביטוי בכתב. ב"כ הנתבעת התייחס לעניין זה בסיכומיו והפנה לפסק הדין בבג"צ 7947/06 קהלני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח', והמשך אף לאסמכתא הנוספת ב- בע"מ 9692/02, 9700/02 פלונית נ' פלוני ואח'. דברים אלה רלבנטים כמובן, שבעתיים, בכל הנוגע לבחינת הטענה בדבר מתן הסכמה מצד אחד מבני הזוג לויתור על זכויות כספיות, אשר לא באה לידי ביטוי כלל בהסכם הגירושין עצמו, כפי הנטען בענייננו. בהקשר להלכות הנ"ל אציין, כי אמנם הצדק עם ב"כ התובע לעניין השוני בנסיבות המקרה, ואולם, כאמור לעיל, סבורני, כי למרות שוני זה, יש בהלכות אלה רלוונטיות לענייננו, שכן הן משקפות את משקלה של הזכות לכתובה ואת הצורך בויתור ברור ומפורש עליה, על מנת שזה יוכר כויתור תקף. ומכאן, לבחינת הטעמים עצמם אשר הביאוני למסקנתי הנ"ל: ראשית, התובע עצמו, הן בכתב התביעה, הן בתצהיר עדותו הראשית, והן בחקירתו הנגדית, לא טען, כי אשתו אכן הסכימה לוותר על כתובתה בדיון הנ"ל. בכתב התביעה, בסעיף 4 לו, התובע לא ציין דבר ביחס לעמדת האישה באותו דיון לגבי הכתובה, אלא ציין אך זאת, כי היא הודיעה שברצונה להתגרש וכי הוא עצמו, מצידו, התנה בפני ביהמ"ש את הסכמתו לגירושין בניתוק מלא של הקשר, לרבות הרכושי, ובסילוק סופי של כל מחויבות הדדית שהיא בינו לבין אשתו. כלומר, במסגרת כתב התביעה, התובע אינו טוען כלל, כי נושא הכתובה עלה מפורשות על הפרק, בין על ידו ובין על ידי אשתו, בדיון הנ"ל, וממילא אין הוא טוען בכתב תביעתו, כי האישה ביטאה הסכמה לוותר על כתובתה באותו דיון, אלא מציג גרסה בדבר דרישה כללית, מצידו שלו, לעניין המישור הרכושי. אף בתצהיר עדותו הראשית (ת/18), בסעיף 14 לו, מוסר התובע גרסה דומה לאמור לעיל, אשר אינה כוללת כל טענה, כי נושא הכתובה עלה על הפרק מפורשות, בין על ידו ובין על ידי אשתו, בדיון בביהמ"ש. כלומר, אף במסגרת תצהיר עדותו הראשית, ובנקודה מרכזית זו, לאחר שכתב הגנתה של הנתבעת כבר היה לנגד עיניו, לא טען התובע, כי נושא הכתובה עלה מפורשות בדיון בביהמ"ש וממילא לא טען, כי האישה ביטאה הסכמה לוותר על כתובתה. גם בתצהיר, כמו גם בכתב התביעה, התובע מתייחס לדרישה כללית, שהוצגה על ידו, במישור הרכושי הכולל, ואינו מתיימר לטעון, כי היתה הסכמה מצד האישה, או אף דרישה, מפורשת, ספציפית, מצידו, לויתור על הכתובה. ואם לא די בכך, הרי שגם בחקירתו הנגדית של התובע בנקודה זו, לא טען התובע, כי נושא הכתובה היה חלק מהסיכום בין הצדדים בפני ביהמ"ש: "ש. אני חוזר שוב. אתה לא סיכמת לא עם אשתך ולא עם הנתבעת כי אשתך תוותר על הכתובה , בזמן חתימת ההסדר בפני בית המשפט. ת. דיברנו באופן כללי שאנו מסיימים הכל. מה זה לסיים סופי סופי?" (עמ' 35, שורות 16-18 לפרוטוקול). הנה כי כן, במסגרת הליך זה, לכל אורכו, לא טען התובע, כי בעת הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה, עלה נושא הכתובה מפורשות על הפרק ובפרט לא טען הוא, כי אשתו הסכימה פוזיטיבית בדיון זה לוותר על כתובתה. כל טענתו בעניין הכתובה נגזרת מגרסתו הכללית לעניין ויתור כוללני מצד אשתו בעת הדיון על מכלול דרישות רכושיות נוספות כלשהן. שנית, גם בתביעת הגירושין שהגיש התובע ביום 22.1.03 בבית הדין הרבני (ת/11), תביעה אשר נסמכה כולה על הסכם הגירושין בין הצדדים, ועל טענותיו השונות, כי האישה מפירה הסכם זה, לא התייחס התובע באופן כלשהו, להסכמת האישה לוותר על כתובתה במסגרת הסכם זה. זאת, למרות שציטט מתוך ההסכם, לרבות מסעיף 7 לו. אכן, עיון בכתב תביעה זה אשר הוגש לביה"ד הרבני מלמד ברורות, כי התובע למד מסעיף 7 להסכם הגירושין, אך את התחייבותם של הצדדים להתגרש ולהגיש בקשה משותפת לגירושין. מסמך זה, אשר הוגש מספר שנים לאחר חתימתו של הסכם הגירושין, תומך, בראות עיני, במסקנה, כי אף התובע עצמו לא סבר, שסעיף 7 להסכם אמור להגן עליו מפני דרישת האישה לכתובתה. יצוין, כי התובע נשאל בנושא זה בחקירתו הנגדית, אך לא מסר כל הסבר ממשי או מספק בעניין זה (עמוד 44, שורות 3-18 לפרוטוקול). ניתן היה לצפות, כי לו אכן סבר התובע בכנות, את שהוא טוען היום, היינו, כי האישה הסכימה לוותר על כתובתה, ובפרט כאשר ברור הוא כי מדובר בויתור משמעותי ומרחיק לכת מצידה, היה הדבר מוצא ביטוי בכתב תביעה זה, לצד שאר טרוניותיו כנגד האישה. שלישית, בסוגיית ההסכמה המיוחסת לאישה לויתור על כתובתה, אני מייחסת משקל רב לעובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, כי לאורך שנים, ובמסגרת הליכים שונים ומתמשכים בין הצדדים בבית הדין הרבני וביחסים הישירים ביניהם, היה ברור לכל, כי אשת התובע מסרבת לוותר על כתובתה ועומדת על תשלומה וכי סירובה זה מהווה אבן נגף עיקרית, המונעת את קידום הליך הגירושין, בו היה התובע כה מעוניין. בעניין זה, ולהבדיל מפרוטוקול הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה מיום 9.2.98, אשר אין בו כדי ליתן אינדיקציה פוזיטיבית לשאלת עמדת האישה בסוגיית הכתובה, הרי שמפרוטוקולים של דיונים מוקדמים יותר בבית הדין הרבני (מוצגים נ/7, נ/10) עולה תמונה ברורה, לפיה אשת התובע עמדה על תשלום כתובתה לאורך כל הדרך, וכי זכותה זו ועמדתה ביחס אליה היו ברורים לכב' הדיינים, בפניהם התקיימו אותם דיונים, לאורך כל הדרך. לעניין זה התייחס אף ב"כ הנתבעת בסיכומיו (סעיף 17). ודוק: אף התובע עצמו אישר, במהלך חקירתו הנגדית, מספר פעמים, כי זה היה מצב הדברים לאורך השנים, וכי הדבר אכן בא לידי ביטוי בדיונים השונים בביה"ד הרבני (ראה בפרוטוקול עמ' 19, שורות 8-25; עמ' 25, שורות 6-12). וכן ראה בעניין זה סעיף 5 לתצהירו של עו"ד בלס, ב"כ של האישה אותה עת, המלמד כי בהתנגדותה הנמשכת של האישה לוותר על זכותה לכתובתה, לא חל כל שינוי הידוע לעו"ד בלס בעת הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה וכי הוא עצמו היה מתנגד לכל שינוי כאמור, לו זה היה מובא לידיעתו. על רקע עמדה עיקבית ונחרצת זו של האישה לאורך השנים, לרבות בפני גורמים שיפוטיים בביה"ד הרבני, קלושה גרסת התובע, כי דווקא באותו דיון בביהמ"ש לענייני משפחה, בפני גורם שיפוטי אשר עניין הגירושין עצמם לא עמד להכרעתו כלל, חל מהפך בלתי מוסבר בעמדת האישה, והיא הסכימה לא רק לבטא הסכמה עקרונית להתגרש, אלא אף לוותר על כל זכות רכושית לרבות על כתובתה. רביעית, ובהמשך לאמור לעיל, אדגיש, כי איני מקבלת את הסבר התובע, כאילו הלחצים בהם היתה האישה נתונה בהקשר לחששותיה מפני חשיפת מצבה הכלכלי בעבר בביהמ"ש המחוזי אשר דן במזונותיה, הם שעמדו בבסיס גישתה הוותרנית, לרבות ביחס לכתובתה, באותו דיון בביהמ"ש לענייני משפחה. זאת, שכן, גם אם בראשיתו של הליך זה, עת הוגשו כנגדה התובענות לביטול פסיקת המזונות ולחלוקת השיתוף בדירה, נקלעה האישה ללחץ כלשהו עקב המידע לעניין רכושה ויכולתה הכלכלית הגבוהים יותר מאלה שהציגה שנים קודם לכן בביהמ"ש המחוזי, הרי שלא ניתן לתלות בכך מניע להסכמתה לוותר על כתובתה בדיון הנדון. שהרי, אין חולק, כי עובר לדיון זה, כבר באו הצדדים במגעים ביניהם, הן ישירות והן באמצעות עורכי הדין, והגיעו ביניהם להסכם פשרה, הוא הסכם הגירושין. הסכם זה, עימו הגיעו הצדדים והנתבעת לביהמ"ש לענייני משפחה אך על מנת לאשרו, לא כלל אזכור כלשהו לויתור על הכתובה. כלומר, בעת הדיון בביהמ"ש, כאשר בידיה הסכם גירושין המקובל על התובע וב"כ, וגם אם אכן היה בסיס כלשהו לטענות התובע כי האישה הסתירה בעבר נתונים מביהמ"ש המחוזי, כבר לא היתה האישה צריכה לחשוש מדבר בהקשר זה, באשר ברור היה, כי לא יתקיים כל דיון לגופו של עניין ולא יוצגו לביהמ"ש להכרעה טענות התובע כנגדה בעניין זה. על העדר חשש כלשהו בעניין זה, או מפני כל חשש אחר מהצפוי להתרחש בבית המשפט לענייני משפחה באותו דיון, יכולה להעיד אף העובדה, כי האישה וב"כ לא סברו כי יש צורך, שעו"ד בלס יתייצב לאותו דיון בביהמ"ש, באשר ברור היה, כי במהלך דיון זה, יעמוד על הפרק אך אישורו של הסכם הגירושין בין הצדדים (ראה בעניין זה אף עדות עו"ד בלס, עמ' 59, שורות 18-21 לפרוטוקול). אף טענת התובע, כאילו הסכמת האישה באה על מנת לקבל את האפשרות להתגורר בדירה שלוש שנים נוספות, נדחית על ידי. שהרי, כבר במסגרת הסכם הגירושין עימו הגיעו הצדדים לביהמ"ש ניתנה לאישה זכות זו, כך שלא היה כל צורך להשיגה, כיתרון חדש ונוסף, במהלך הדיון. חמישית, וכאמור לעיל, אין חולק, כי התובע עצמו היה מודע לכך, כי לאורך כל השנים עמדת האישה היתה עקבית בהתנגדותה לוותר על כתובתה וכן היה, כמובן, מודע לעמדתו הוא, לפיה התנגד לדרישה זו. על רקע זה, ואם אכן הושגה במהלך הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה הסכמה מצידה של האישה לוותר על כתובתה, ניתן היה לצפות, כי התובע עצמו, ללא קשר להתנהלות הנתבעת, יהיה ער לצורך בהכנסת ביטוי לעניין זה בגדר אותו סעיף 7 אשר הוסף להסכם הגירושין. תחת זאת, הסכים התובע להסתפק בנוסחו הנוכחי של סעיף 7, אשר כלל הסכמה עקרונית להתגרש מצד שני הצדדים, ללא כל זכר לויתור רכושי נוסף, ובודאי שללא כל זכר לויתור האישה על הכתובה. אדגיש, כי איני מקבלת בעניין זה כהסבר מספק את טענת התובע, כי בכל הקשור לענייני ניסוח, הוא סמך לחלוטין על הנתבעת. זאת שכן, גם אם נכון הדבר, הרי שבעניין שעל הפרק אין מדובר בשאלה של ניסוח כזה או אחר, אלא בעצם הכללת נושא הויתור על הכתובה בגדר התיקון אשר הוסף בהסכם הגירושין. ברור הוא, כי אם אכן ניתנה הסכמת האישה לויתור בעניין, הרי שמדובר, בראש וראשונה, במהפך של ממש בעמדתה, ולא בסוגיה של ניסוח משפטי כזה או אחר בגדר ההסכם. יש אף לזכור בעניין זה, כי התובע לא התנהל כלקוח תלותי, אשר מושך ידיו מכל טיפול בעניין ההליך המשפטי וכי להסכם המקורי, אשר היווה את הבסיס להסכם הגירושין שהובא לאישור ביהמ"ש, הגיע הוא עצמו, ישירות מול האישה, ובהעדר ב"כ הצדדים, אליהם הועברה טיוטת ההסכם בהמשך, לצורך עריכה וליטוש משפטיים בלבד. על רקע כל אלה, ניתן היה לצפות, כי לו אכן הושגה הסכמה בעניין הכתובה בדיון בביהמ"ש, הרי שהנתבע עצמו היה ער לצורך לבטא אותה מפורשות במסגרת ההסכם. לפיכך, ובהעדר דרישה כלשהי מצד התובע לעניין הכללת נשוא הויתור על הכתובה, או אף ויתור רכושי כולל כלשהו, בעת תיקונו של הסכם הגירושין והוספת סעיף 7 להסכם, הרי שהדבר מהווה חיזוק למסקנה, שכל הסכמה לא ניתנה בעניין זה מצד האישה. שישית, עיון בהסכם הגירושין עצמו מלמד, כי הוא כלל, מראש, ובטרם הוסף לו סעיף 7 בעת הדיון בביהמ"ש, סעיף הדן בהצהרה הדדית של הצדדים, כי פרט לנושא הדירה, אשר מכירתה הוסדרה בגדר הסכם זה, אין למי מהצדדים טענות כנגד הצד השני לגבי רכוש משותף נוסף כלשהו (סעיף 6 להסכם הגירושין). כלומר, טענות התובע, כי בעת הדיון בפני כב' השופט גרניט הביעה האישה הסכמה לויתור כולל על כל זכות רכושית או כספית נוספת, אין בהן כל חידוש, למעט לעניין הכתובה, שהרי ויתור כאמור ביחס לכל זכות רכושית אחרת, כבר היה ממילא כלול בהסכם הגירושין. משמעות הדבר היא, כי בעת הדיון בביהמ"ש, ועל מנת שתתקבל טענתו הנוכחית של התובע, צריכה היתה האישה לבטא, ברורות ובמפורש, הסכמה לויתור על כתובתה, ולא הסכמה כללית לויתור על רכוש וזכויות כספיות. והרי, כאמור לעיל, אף התובע לא טען, לכל אורך ההליך, כי הסכמה מפורשת לעניין הכתובה ניתנה מצד האישה. ומכל מקום, לו ניתנה הסכמה כאמור לויתור אף על הכתובה, צריך היה התובע עצמו, ללא קשר לתפקוד ב"כ, להיות ער לצורך להכליל הסכמה משמעותית זו בגדר ההסכם. מכאן, חיזוק למסקנה, כי סעיף 7 שיקף נכונה את הסכמת האישה בנוגע לגירושין, אשר ניתנה ברמה של "הצהרת כוונות" בלבד ולא מעבר לכך. שביעית, הנתבעת עצמה מסרה גרסה שונה לחלוטין מהתובע בשאלת הסכמת האישה לוותר על כתובתה בעת הדיון בביהמ"ש ביום 9.2.98 עובר להפסקה. לטענתה, כל הסכמה לויתור על זכויות כספיות נוספות מצד האישה לא ניתנה, ובודאי שלא הסכמה לויתור על תשלום הכתובה, נושא אשר לא עלה כלל לדיון, אלא הסכמה עקרונית להתגרש, שבאה בתגובה ליוזמת כב' השופט, אשר העלה את האפשרות בהמשך להסדר לעניין פירוק השיתוף ומכירת הדירה, בגדר הסכם הגירושין. לגרסתה של הנתבעת, נוכח התנגדות העבר מצד האישה בעניין זה, התקבלה אף הצהרתה הכללית להסכים להתגרש בברכה אצל התובע, כאשר מבחינתה היא, כבאת כוחו, ועל אף שלא ייצגה את התובע לעניין הגירושין, מדובר היה גם כן בהתפתחות חיובית, גם אם לא משמעותית (שכן על פי הדין האישה יכולה היתה בהמשך לחזור בה מהסכמה להתגרש), בבחינת "אם לא יועיל גם לא יזיק". על גרסתה זו עמדה הנתבעת, בעקביות, אף בחקירתה הנגדית (עמוד 65-68 לפרוטוקול עדותה). גרסתה זו של הנתבעת לא התמוטטה או הופרכה ואף אינה לוקה בחוסר פירוט או חוסר עקביות. לפיכך, ועל רקע הטעמים האחרים אשר פורטו לעיל, ואשר יש בהם כדי לפגוע בסבירותה של גרסת התובע, אני מעדיפה בעניין את גרסת הנתבעת על פני זו של התובע. בהקשר זה אציין, כי בנסיבות העניין, אף איני סבורה, כי יש מקום לזקוף לחובת הנתבעת, את אי התייצבות האישה לעדות מטעמה. עיון בפרוטוקולים מלמד, כי הנתבעת היתה מעוניינת בעדות האישה ואף פעלה לזימונה ועשתה מאמצים ממשיים בעניין זה, באמצעות ב"כ, וכי עניין זה עלה מספר פעמים על הפרק במהלך ניהול ההליך בפני כב' השופטת מארק-הורנצ'יק. ואולם, עקב מצבה הבריאותי של האישה (שעברה שבץ מוחי, אשר גובה באישור רפואי), לא צלח הדבר בידיה והאישה לא התייצבה, בסופו של דבר, למסירת עדות. בנסיבות אלה, אין מקום להחיל את ההלכה הכללית בדבר הימנעות בעל דין מלהביא עדות אשר לכאורה תומכת בגרסתו הפועלת, ככלל, לחובתו. שמינית, מהטעמים הנ"ל, אף איני סבורה, כי יש בתביעתה של האישה לגירושין מיום 28.10.98 (מוצג נ/11), אותה הגישה בכוחות עצמה וללא ייצוג משפטי, כדי לשנות את התמונה ולהביא לקביעה, כי אכן נתנה ביום הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה את הסכמתה לוותר על כתובתה. אמנם במסגרת תביעה זו, אותה ניסחה כאמור בכוחות עצמה, טענה האישה כי יש לשלם לה את כתובתה כפיצוי במידה והבעל יסרב ליתן לה גט, היות והיא ויתרה על כל זכויותיה במסגרת הסכם חלוקת הרכוש ועל פי דרישת הבעל. ואולם, בראות עיני, לא די בדברים אלה כדי ללמד, בדיעבד, על כך שהאישה הסכימה לוותר אף על כתובתה במסגרת הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה. כאמור לעיל, ויתור על זכויות רכושיות מעבר לנושא הדירה, נכלל עוד קודם לדיון במסגרת סעיף 6 להסכם הגירושין, וכנראה, שלויתור זה התייחסה האישה במסגרת תביעתה הנ"ל. ודוק: האישה לא טענה או הודתה בדבריה אלה, כי ויתרה במסגרת הסכם הגירושין אף על זכותה לכתובתה, אלא התייחסה לויתור כוללני "על כל זכויותי...". מכל מקום, ונוכח כל האמור לעיל, לא די בסעיף זה בתביעת האשה, אשר יכול בהחלט להתפרש בכמה מובנים, כדי להרים את הנטל המוטל על התובע, להוכחת מתן הסכמה מצד האישה לוותר על כתובתה, בעת הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה. לסיכום נושא זה אני קובעת, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח, כי בעת הדיון בביהמ"ש לענייני משפחה הביעה האישה הסכמה לוותר על כתובתה וכי משכך, התובע לא הוכיח את הנדבך הבסיסי בתביעתו. הקביעה הנ"ל בדבר אי מתן הסכמת האישה לוותר על כתובתה בדיון ביהמ"ש ביום 9.2.98 מביאה לדחיית התביעה בהעדר הסכמה מצד האישה לוותר על כתובתה, הרי שממילא לא כשלה הנתבעת במתן ביטוי בסעיף 7 להסכם הגירושין להסכמה זו, אשר לא ניתנה, ומכאן - שדין התביעה להדחות. אציין בעניין זה, למעלה מן הצורך, כי אף בנוסחו הקיים של סעיף 7 אין כדי לפגוע בתובע, באשר הוא כולל הסכמה עקרונית להתגרש, הסכמה בה היה התובע, ממילא, מעוניין. בודאי, שאין בסעיף 7 זה אשר להוספתו להסכם הגירושין היתה הנתבעת שותפה, תוך מודעות מלאה להוספת הסעיף ולנוסחו מצד התובע, כדי לעמוד בדרישת הקשר הסיבתי לחיוב התובע בתשלום בגין הכתובה, בסכום בו חוייב בסופו של יום. זאת, ראשית, נוכח הקביעה הנ"ל, כי לא היה כל בסיס ומקום לניסוח שונה של הסעיף, באשר האישה לא נתנה הסכמתה לוותר על כתובתה והואיל וויתור על זכויות רכושיות אחרות כבר היה כלול בסעיף 6 להסכם. שנית, בית הדין הרבני אשר פסק כפי שפסק ביחס לסכום בו חוייב התובע בתשלום בגין כתובתו, ביטא לאורך כל הדרך את עמדתו, בדבר זכותה כדין של האישה לקבלת כתובתה בנסיבות המקרה ולא ניתן לבסס את פסיקתו על סעיף 7 להסכם. כלומר, החיוב בגין הכתובה לא נבע מכך, שבית הדין הרבני הסתמך על הסכמה מצד התובע, בסעיף 7, לתשלום הכתובה. הנה כי כן, קביעתי היא, כי לא היה מקום לנסח את סעיף 7 באופן שונה מכפי שנוסח ונוסחו הקיים של סעיף זה, לא הוא שהביא לחיוב התובע בתשלום בו חוייב בגין הכתובה. עוד יש לקחת בחשבון, כי מתוך סכום החיוב של 130,000 ₪, סך של כ- 31,000 ₪ אינו בגין הכתובה אלא בגין מזונות מדין מעוכבת, אשר לא נטען כלל, בטיעון מבוסס, כי קשורים להסכם הגירושין ולנתבעת. הואיל והתובענה נדחית לגופה, אף אין מקום להידרש למחלוקת בין הצדדים בטענת ההתיישנות (שכטענת סף אף נדחתה ע"י כב' השופטת מארק-הורנצ'יק, בהחלטה מיום 22.2.06 בגדר בש"א 153635/06). כן אין צורך ומקום להכריע בטענת הקיזוז שהציג התובע, ביחס לעובדה, כי לא נדרש לשלם בפועל את הסכום בו חויב על ידי ביה"ד הרבני. לסיכום נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא, כי התובענה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת בא כוחה, בסכום כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ז באייר, תשס"ח (1 ביוני 2008), בהעדר הצדדים. שרון גלרֿֿאהרוני, שופטת לקוחותעורך דין