הארכת מעצר בחמישה ימים 1. לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין), שלא להאריך את מעצר המשיבים בחמישה ימים על סמך הצהרת תובע, אלא לשחררם בתנאים. 2. בית המשפט קמא הגיע למסקנה זו בקובעו כי גם אם יש ראיות לכאורה לביצוע עבירות ע"י המשיבים, הראיות הן בעייתיות. למשיבים יוחסו עבירות של סחיטה באיומים שבוצעו במהלך פעילותם כגובי חוב וכמיישבי סכסוך עסקי בין שניים אחרים (להלן - המתלוננים). בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי יש ראיות לכאורה לכך שהם פעלו לגביית חוב תוך שימוש באיומים, ואולם, מן הראיות עולה שרוב רובו של האיום, גם אם לא כולו, מתייחס לנוכחות מאיימת של המשיבים ויש ספק אם נוכחות זו עולה כדי עבירה פלילית. בית המשפט הוסיף כי אין ראיות שהושמעו איומים מפורשים או שנעשה שימוש בכח, למעט פעם אחת שבה משיב 1 בעט באחד המתלוננים. לכן, סיכם בית המשפט קמא, גם אם יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה, הרי שהראיות בעייתיות, ומכאן הגיע למסקנה כי ראוי לשחרר את המשיבים בערובה. 3. טענתה העיקרית של העוררת לפני היא כי על פי הוראת סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בהארכת מעצר לצורך הכנת כתב אישום על בית המשפט לבחון "אם יש עילה לכאורה" לבקש את מעצרם, ונוכח קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיבים גבו חוב תוך שימוש באיומים ונוכח קביעתו כי קיימת עילת מעצר נגדם, היה עליו להורות על הארכת מעצרם. העוררת מוסיפה כי שגה בית המשפט קמא בנתחו את עוצמת הראיות בתיק בשלב זה של ההליך, וכי בעשותו כן נטל למעשה לעצמו את התפקיד המוקנה לבית המשפט הדן בהארכת מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לשיטת העוררת, בהליך זה על בית המשפט להישען על הצהרת התובע בדבר קיום ראיות המבססות עילה לכאורה. לחלופין, העוררת טוענת כי אם היה מקום להעריך את עוצמת הראיות בתיק בשלב זה של ההליך, הרי שמהעדויות שנגבו עלה כי המשיבים גבו כספים בסך עשרות אלפי שקלים באיומים הן מיגאל חמוי והן משמואל שוקרון, תוך שהם עושים שימוש בכח ומטילים אימה בהתנהגותם על הנסחטים, ובית המשפט הגיע למסקנה שגויה. 4. המשיבים טענו כי משמעות החלטת בית המשפט קמא היא כי הבקשה אינה עומדת בדרישת הראיות לכאורה, למען באופן טכני, ועל כן בית המשפט צדק בכך שלא הורה על המשך מעצר. לשיטתם, מסקנת בית המשפט מבוססת היטב בראיות בתיק, ולו מן הטעם שהכיר את התיק כמי שטיפל כבר קודם לכן בבקשת מעצר לימים. 5. מקובל עלי כי ההליך המתקיים בגדר הצהרת תובע (להלן - מעצר הגשר) אינו צריך לדמות להליך המתקיים בגדר בקשה למעצר עד תום הליכים, בכל הנוגע לבחינת הראיות. היסוד להארכת המעצר, על פי נוסח החוק, הוא הצהרת התובע, לפיה בדעתו להגיש כתב אישום. בהליך זה, כמקובל, בית המשפט אינו בוחן את תיק החקירה מתחילתו ועד סופו, אלא, למעשה, נסמך על שיקול דעתם של נציגי התביעה, שמצא ביטוי בהצהרת התובע. רק לאחר הגשת כתב האישום וגילוי חומר הראיות, כאשר מתקיים דיון בבקשה למעצר עד תום הליכים, בוחן השופט את חומר הראיות בקפידה. לכך יש בסיס משפטי שיפורט להלן. סעיף 17(ד) לחוק המעצרים קובע כי - "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה ישוחרר מהמעצר, ואולם, אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו, ושוכנע בית המשפט כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה לתקופה שלא תעלה על 5 ימים". סעיף זה קובע כי על בית המשפט להשתכנע בקיומה של "עילה לכאורה" לבקש מעצר עד תום ההליכים ואינו קובע כי על בית המשפט לבדוק את כלל חומר הראיות בשלב זה. אכן, ניתן לומר כי בדיקת קיום "עילה לכאורה לבקש מעצר עד תום הליכים" כוללת גם בדיקת כלל הראיות, והדעת נותנת שבית המשפט בוחן את עיקר הראיות. ברם, מקובל שבדיון זה ניתן משקל של ממש לעניין קיום הראיות מיוחס להצהרת התובע, ובית המשפט אינו מעמיק בראיות, אלא בודק אם קיימת עילת מעצר בנסיבות הנטענות על ידי התביעה. נוהג זה משתלב עם השוני בדרישות החוק לעניין שני ההליכים (הליך מעצר הגשר והליך המעצר עד תום הליכים). דבר הצורך לבחון את הראיות לעומקן לעניין המעצר עד תום הליכים מובהר בהוראות חוק המעצרים (הוראות סעיף 21 לחוק). בדברי ההסבר להצעת חוק המעצרים נאמר לעניין סעיף 17(ד): "הוראה זו דרושה במקרים שבהם איסוף הראיות לצורך הגשת כתב האישום הסתיים עם תום תקופת צו המעצר שניתן. במקרים אלה יש צורך במספר ימים נוספים לשם הבאת החומר לתובע ולימוד החומר בידי התובע כדי להגיש את כתב האישום. במצב שבו מתכוונת התביעה לבקש מעצר עד תום ההליכים עם הגשת האישום, אין מקום לשחרר את העצור למספר ימים שבין תום תקופת צו המעצר שניתן נגדו לצרכי החקירה לבין הגשת האישום". 6. הגישה המשפטית שצוינה, שלה גם טוענת העוררת, הולמת את מהותו של ההליך על פי תכליתו. על מהות ההליך ניתן ללמוד מבש"פ 8845/04, מוצעב אלטויל נ' מדינת ישראל (נבו), שבו ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, כי שלב זה הוא "שלב הכנת האישום", והוסיפה: "שלב זה לא נועד, אפוא, לבחינתן של הראיות במסגרת העימות בין התביעה לסנגוריה אלא לבחינה מעמיקה של הראיות בידי התביעה והיערכותה להגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום הליכים". עוד נקבע בהחלטה האמורה כי הצהרת תובע ממוקמת ב"קו התפר" שבין סיום החקירה הפלילית לבין השלב שבו טרם הוגש כתב אישום. דהיינו, שלב שבו עובר נושא החקירה מהרשות המשטרתית החוקרת לרשות התביעה, כדי שזו האחרונה תתארגן - תלמד את חומר הראיות ותגבש עמדתה. בהתבסס על מהותו של ההליך, הגיעה כב' השופטת פרוקצ'יה (שם) למסקנה שאין לחייב במסגרת הצהרת תובע פירוט סעיפי העבירות בהן מתכוונת התביעה להאשים את החשוד, זאת על יסוד תכליתו של ההסדר החקיקתי לעניין זה. כב' השופטת פרוקצ'יה למדה זאת מלשון סעיף 17(ד) לחוק המעצרים כפשוטה, שאינה כוללת דרישה לפירוט נתונים כאלה בהצהרה. דרישה לפירוט, הדגישה כב' השופטת פרוקצ'יה, איננה מתיישבת עם רמת היערכותה המעשית של התביעה לפירוט בשלב זה. כב' השופטת פרוקצ'יה הוסיפה כי, בהליך המעצר לגישור מדובר על מצב של: "בין השמשות ... הוא מצב של קו תפר, המחייב איזון ראוי בין זכותו של הנחקר לצאת לחופשי עם סיום חקירתו לבין צרכי ההליך הפלילי המצדיקים לעיתים המשך מעצר לתקופת ביניים קצרה, אשר יאפשר לתביעה שהות מינימאלית לגבש את מדיניותה, להגיש כתב אישום ולבקש במקרה המתאים מעצר עד תום ההליכים בלא חשש כי שחרור החשוד יסכל את ההליך הפלילי או ישבש את מהלכו... בסיסו של מעצר ביניים זה נשען על הצהרת תובע בדבר כוונת התביעה להגיש כתב אישום". כב' השופטת פרוקצ'יה התעכבה בעניין אלטויל על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 17(ד), המלמדת שמדובר בסעיף שנועד להסדיר בצורה ישירה את שלב המעבר בהליך הפלילי בין תום החקירה הפלילית לבין הגשת כתב האישום, וכך לאפשר לתביעה במקרים המתאימים לבצע את הפעולות ההכרחיות לצורך הגשת כתב האישום תוך הותרת החשוד במעצר. 7. גישה דומה לעניין מהותו של ההליך שבו מדובר ננקטה קודם לכן ע"י בית המשפט העליון בבש"פ 4455/00, מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794, שבגדרה הגיע בית המשפט העליון למסקנה שאין לדרוש מהתובע הצהרה חד-משמעית על הגשת כתב האישום, אלא די "בהצהרה שלפיה נראה לכאורה שיש מקום להגיש כתב אישום". מסקנה זו הוסקה לאור תכליתו של ההסדר "לאפשר לתובע לבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם קבלת החלטה סופית אם להגיש כתב אישום ולצורך הכנתו, וזאת כשהחשוד עודנו נתון במעצר" (סעיף 15 להחלטה). שתי החלטות אלו מלמדות כי על אף שתוצאת הליך מעצר הגשר היא הגבלת חירות, אין בכך כדי להשכיח את תכליתו של ההליך מלכתחילה. בהחלטתו בדנ"פ 7978/00, בדווי נ' מדינת ישראל, דחה כב' הנשיא ברק עתירה לקיים דיון נוסף בסוגיה שנדונה בבש"פ 4455/00, הגם שציין שיש בה כדי להשפיע על זכויותיהם של חשודים רבים. 8. ברי שאם מדובר בשלב המיועד לאפשר התארגנות התביעה, אין להוציא מכלל אפשרות אף השלמה ראייתית לצורך זה, בבחינת תיקון חסר בראיות, מכח הוראותיו של התובע הבוחן את חומר הראיות. כמו כן, ההתארגנות אינה עולה עם דרישה להצגה מסודרת של הראיות לפני בית המשפט. מכאן שאין שלב מעצר הגשר משתלב עם בחינה דקדקנית של חומר הראיות, ובמובן זה הנטל על התביעה בהכרח קל יותר בשלב זה. התוצאה המעשית היא שבית המשפט אינו אמור להעמיק ולבחון את עוצמת חומר הראיות בשלב זה, אלא ראוי שיסמוך, פרט למקרים יוצאי דופן, על שיקול דעתו של התובע המצהיר שיש מקום לכאורה להגיש כתב אישום. אוסיף כי, אין בית המשפט בשלב זה אמור לבדוק חלופת מעצר, ואף אין זה שלב הולם לבקש תסקיר מעצר. כאמור, הארכת המעצר בשלב זה תכליתה הבטחת אותה התארגנות התביעה, ושינוי המצב בשלב זה מכח החלטת בית המשפט בעניין עוצמת הראיות אינה הולמת הבטחת תכלית זו. 9. באת-כח העוררת הפנתה לשתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים התומכות בעמדתה. האחת, ב"ש 2687/98, שבו ציין כב' השופט ע' קמא כי דרגת הראיות הדרושות לצורך "מעצר גישור" היא דרגת ביניים - בין ראיות הדרושות למעצר חשוד לצרכי חקירה (לפי סעיף 13 לחוק המעצרים), לבין ראיות לכאורה הדרושות למעצר עד תום הליכים. השניה היא ההחלטה בב"ש 1015/02, שבה ציינה כב' השופטת ח' בן עמי: "בדיקת חומר הראיות ודיון בשאלת החלופה מקומם במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, שאז מונח בפני בית המשפט, כמו גם בפני המשיב, חומר הראיות המלא, ויש סיפק לבית המשפט לשמוע טענות שני הצדדים, לעיין בחומר הראיות, לבדוק שאלת החלופה ובמידת הצורך להזמין תסקיר מעצר בעניין. בשלב הדיון המקדמי האמור, בדרך כלל אין בידי בית המשפט הכלים לבדיקת חלופה מתאימה". 10. אדגיש כי, אין בדברים שצוינו לעיל כדי לקבוע שהשופט אינו רשאי לבחון את חומר הראיות, אלא כדי לומר שהדרישות שעליו להעמיד לראיות הן קלות יותר מאלו המועמדות בעת שנבחנת שאלת המעצר עד תום הליכים. ולענייננו, הבקשה שעמדה לפני כב' השופט קמא למעצר גישור עמדה בדרישות שלב זה, ומדבריו שלו ניתן ללמוד על כך. "חולשת הראיות" במובן שצוין על ידו אינה חולשה של ממש, מאחר שהפסיקה הכירה בדרכי איום שונות, ובכלל זה ע"י נוכחות מאיימת, דהיינו - על ידי התנהגות. ראו: בש"פ 7683/99, רומן חנניב נ' מדינת ישראל, שבו נאמר: "יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים", וכן ראו ב"ש 1128/05 (חיפה). העיון בחומר הראיות מלמד בבירור על קיום התנהגות מאיימת, ולכן יש ממש גם בטענה החלופית של ב"כ העוררת. 11. לאור האמור, אני מקבלת את הערר ומורה על מעצרם של המשיבים עד ליום 14.2.06 שעה 14:00 כמעצר גישור. מעצרמשפט פליליהארכת מעצראיומיםסחיטהסחיטה באיומים