תכלית העתירה היא לגרום להשבת שכר שקיבלו שלושה סגני ראש עיריית רמת גן (המשיבים 2, 3, 4) שלפי טענת העתירה ניתן להם שלא כדין. שני העותרים הם פעילים בתנועה למען העיר רמת גן (להלן: "סיעת סן"), שהתמודדה בבחירות לעיריית רמת גן. העותר הראשון, משה סנס, שימש בין השנים 1989 - 2003 כחבר מועצת עיריית רמת גן ויו"ר ועדת הביקורת של העירייה. בפרק הזמן שהעתירה דנה בו כיהן המשיב מס' 1 מר צבי בר כראש עיריית רמת גן (להלן: "ראש העירייה"); המשיב מס' 2 שרגא ברוש (להלן: "ברוש"), כיהן משנת 1996 כסגן ומ"מ ראש העירייה (כהונה בשכר); משיב מס' 3 עו"ד אמוץ אליאש (להלן: "אליאש") כיהן משנת 1998 - 2003 כסגן ראש העירייה (כהונה בשכר); המשיב מס' 4 עופר גור אריה (להלן: "גור אריה") כיהן בין 1998 ל-2003 כסגן ראש העירייה (בין 1998 ל-2000 הכהונה בשכר). הנסיבות העתירה דנה בתשלום שכר לברוש, אליאש וגור-אריה (הלן יחדיו: "שלושת הסגנים" או: "סגני ראש העירייה") סגני ראש העירייה בשלושה פרקי כהונת המועצה (קדנציות): 1993 - 1998; 1998 - 2003; 2003 - 2004. הנסיבות המפורטות להלן הן תשלובת הלקוחה מכתב העתירה ומתשובת המשיבים. תקופת הכהונה 1993 - 1998 ביום 28.11.93 בחרה עיריית רמת גן את מר מלמדוביץ לתפקיד סגן וממלא מקום ראש העירייה ואת ה"ה מרון ופומרנץ לסגני ראש העירייה. באותה ישיבה נקבעו הסגנים הללו כבעלי זכות חתימה על המחאות והתחייבויות כספיות של העירייה לפי סעיף 191 לפקודת העיריות. שלושת סגני ראש העירייה קיבלו שכר כמקובל באותה תקופה בעירייה. עניין השכר לא נדון בישיבה. ברוש מונה לתפקיד סגן ראש העירייה בישיבת מועצת העיר מיום 30.1.96. הוא החליף בתפקידו זה את מר מלמדוביץ. באותה ישיבה הוענקו לו סמכויות חתימה "על המחאות, חוזים והתחייבויות כספיות של העירייה" לפי סעיפים 191 ו-203 לפקודת העיריות. כמו מלמדוביץ לפניו כך גם ברוש קיבל שכר עבור כהונתו, אולם דבר לא נאמר בעניין זה בפרוטוקול אותה ישיבה. תקופת הכהונה 1998 - 2003 לפתח קדנציה חדשה של עיריית רמת גן נבחר ברוש ביום 2.12.98 לתפקיד סגן ומ"מ ראש העירייה. באותה ישיבה מונו גם אליאש וגור אריה כסגני ראש העירייה (נמסרה הודעה שמינויו של גור אריה יסתיים בהתאם להסכם קואליציוני ביום 12.12.00). באותה ישיבה אושרה האצלת סמכויות ראש העירייה בעניין חתימה על התחייבויות כספיות שונות לסגני ראש העירייה: ברוש, אליאש וגור אריה. צוין בפרוטוקול כי זכויות החתימה המואצלות הן לפי סעיף 191 לפקודת העיריות וכי הדבר נעשה בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הבחירה"). בישיבת מועצת העירייה שנערכה ביום 10.8.99 העלה חבר מועצת העיר עו"ד ניר הצעה לסדר היום לדון בכך שסגני ראש העירייה מקבלים שכר למן ראשית הקדנציה של המועצה בלי שהתקבלה על כך החלטה במועצת העיר. ברוש השיב להצעה באומרו שתשלום שכר לשלושה סגני ראש העירייה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. ההצעה הורדה מסדר היום. בישיבת מועצת העיר מיום 30.11.99 הועלה נושא שכרם של סגני ראש העירייה לדיון נוסף. אליאש הציג לפני הנוכחים את העובדה שהלכה למעשה מקבלים סגני ראש העירייה משכורת כפי שמקובל היה במשך שנים רבות. דרך כלל נהוג היה לחשוב שעצם הבחירה של סגני ראש העירייה לתפקידם מאפשרת להעניק להם שכר (בהתאם למגבלות שבדין המאפשרות להעניק משכורות באופן יחסי לגודלה של הרשות המקומית. בעיריית רמת גן נתן להעניק שכר לשלושה סגנים). אולם באותה קדנציה, כך הבהיר אליאש, פורסם חוזר של מנכ"ל משרד הפנים האומר שמן הראוי שבד בבד עם הבחירה לתפקיד תקבל מועצת העיר החלטה על מתן שכר לסגן ראש העירייה המתמנה לתפקידו. כיוון שמהלך כזה לא נעשה בעניינם של שלושת סגני ראש העירייה הציע אליאש שתתקבל החלטה בדיעבד (רטרואקטיבית) להעניק שכר לסגנים הללו. לאחר דיון שבו נשמעו גם דעות נוגדות כגון דעתו של העותר סנס, אושרה ההצעה. תקופת הכהונה 2003 - 2004 באוקטובר 2003 נערכו בחירות לעיריית רמת גן והמועצה שנבחרה התכנסה לדיון ראשון ביום 30.11.03. בישיבה זו אושר מינויו של ברוש לסגן ומ"מ ראש העירייה וכן אושרו סגני ראש העירייה אהרנברג, דור וכהן. המועצה אישרה, באותו דיון גם את "אצילת תפקידיו וסמכויותיו של ראש העירייה בעניין חתימה על התחייבויות כספיות שונות, פקודות תשלום ושוברי תשלום" למספר נושאי תפקידים וביניהם לברוש ולארנברג. ההחלטה מציינת כי היא נעשית לפי סעיף 191 לפקודת העיריות וסעיף 17 לחוק הבחירה. בישיבת מועצת העיר מיום 30.12.03 הוחלט לאשר תשלום שכר לסגני ראש העירייה (שרגא ברוש ויוסי אהרנברג). בישיבת מועצת העיר מיום 1.4.04 מסר מנכ"ל העירייה מר דוד בנימין הודעת הבהרה מטעם ראש העירייה שכל התפקידים והסמכויות שניתנו לסגני ראש העירייה ולממלאי מקום ראש העירייה בישיבת מועצת העיר מיום 30.11.03 (הישיבה הראשונה של מועצת העיר לאחר בחירות 2003) הם במסגרת האצלת סמכויות לפי סעיף 17 לחוק הבחירה. ההודעה נרשמה ולא קוים בה דיון. העותרים או מי מהם פנו מספר פעמים בין יוני 1999 לבין מאי 2004 אל גורמים שונים בעירייה (יו"ר מועצת העיר, ראש העירייה, היועצת המשפטית של העירייה, מנכ"ל העירייה) ומחוצה לה (מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, שר הפנים, הממונה על המחוז במשרד הפנים), בטענה שתשלום השכר לסגני ראש העירייה אינו מעוגן בהוראות הדין כנדרש. העתירה כוונה נגד ראש העירייה, שלושת סגני ראש העירייה ועיריית רמת גן. צורפו, בהגדרה של "משיבים פורמאליים" (שלא ידעתי מהי), גם אברהם פורז - שר הפנים (בעת ההיא) ואליעזר גולדברג -מבקר המדינה (בעת ההיא). העותרים ביקשו למחוק את מבקר המדינה כמשיב ללא צו של הוצאות ובקשתם התקבלה. בא כוח שר הפנים אמנם התייצב לדיון המוקדם בעתירה אך ראה, כנראה, שהעתירה אינה מכוונת עניינית כנגד השר ואינה תובעת שיינתן סעד נגדו. על כן לא הוגשה תגובה בכתב ולא התקבלו סיכומי טענות מטעם השר. טענות העותרים העותרים גורסים כי בסיס חוקיות השכר ששולם לשלושת הסגנים נפגם מטעם כפול: ראשית לא התקבלה החלטת מועצה מפורשת לתשלום שכר הסגנים ושנית - והוא עיקר - לא הייתה האצלת סמכויות מראש העירייה לסגנים הללו. הכלל הקבוע בחוק הבחירה הוא שסגן ראש עירייה אינו זכאי לשכר עבור פעילותו. שכן, סעיף 17 לחוק הבחירה מניח בידי ראש רשות מקומית סמכות לאצול, באישור המועצה, מתפקידיו וסמכויותיו לסגן ראש הרשות וקובע שמילוי התפקידים והשימוש בסמכויות מואצלות כאלה לא יהיו כרוכים בתשלום שכר. חרף הכלל נקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים הדן בתנאי שכר לראשי רשויות מקומיות וסגניהם, שסגן ראש רשות מקומית זכאי לקבל שכר רק אם הוא נבחר לכהונה בשכר בידי מליאת המועצה ואם הואצלו לו תפקידים וסמכויות בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק הבחירה. העותרים טוענים כי סגני ראש העירייה לא נבחרו בהחלטת המועצה במפורש להיות סגנים בשכר וכי לא נעשתה אצילת סמכויות כדין לשם קביעת שכר לסגני ראש העירייה המשיבים בעתירה זו. האצלת סמכויות כדין אינה מסתכמת באמירה בעלמא של הביטוי "האצלה" או "אצילה". מן הראוי להגדיר תחומי פעילויות באופן מפורש. הענקת זכות חתימה על שיקים של העירייה אינה הגדרת תחומי פעילות ואינה מצדיקה תשלום שכר [ראו דנג"צ 10350/02 שר הפנים נ' עדנאן מטר פ"ד נח[3] 255 (להלן: "דנג"ץ מטר")]. טענות המשיבים טענות סף המשיבים טוענים ראש וראשונה טענות סף של שיהוי והעדר ניקיון כפיים. שיהוי ביום 20.3.01 שלח עו"ד בויאר ב"כ סיעת סן דרישה להפסקת תשלום שכרו של ברוש כסגן ראש עירייה. זה מפני שלפי הטענה תשלום השכר לא אושר כדין על ידי שר הפנים והסוגיה לא נדונה בישיבת מועצת העירייה. הדרישה כללה הודעה שאם הדברים לא ייענו כראוי תינקט פניה לערכאות. על פי חוות דעת היועצת המשפטית לעירייה ניתנה לפונה תשובה הדוחה את פנייתו. אף על פי כן, לא הגיב עו"ד בויאר בפניה לבית המשפט עד להגשת העתירה ביוני 2004. במקום זה הוא פנה מעת לעת לגורמים שונים כמפורט בפרק הנסיבות שלעיל. הנה כי כן לא זו בלבד שפנייה לגורמים (כגון ליועץ המשפטי לממשלה או למבקר המדינה או לממונה על המחוז) שאינה בגדר הליך מחויב על פי הדין, אינה בגדר "מיצוי הליכים" (בג"צ 453/84 איתורית נ' שר התקשורת פ"ד לח[4] 617), אלא אף גם זו שמן הפניות האחרונות שנעשו אל הממונה על המחוז ואל היועץ המשפטי לממשלה ועד להגשת העתירה חלפה יותר משנה וחצי והדבר עולה כדי שיהוי חד משמעי. השיהוי איננו רק פורמאלי הוא גם מהותי במלוא מובנו של הביטוי. שכן העותרים דורשים שכספי שכרם של סגני ראש העירייה יוחזרו לעירייה. מדובר בכספים ששולמו למשיבים לפני שנים רבות (בין 7 ל-9 שנים) והוצאתם כעת מידי מקבלי השכר היא פגיעה קניינית קשה. תגובת העותרים לטענה מבוססת על שלושה טעמים. הראשון הוא שבמשך כל השנים עשו העותרים מאמצים בלתי נלאים לפנות לגורמים שונים ולהתריע על אי החוקיות שבתשלום משכורתם של סגני ראש העירייה ומלאכתם זו לא שלמה עד להגשת העתירה שכן היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה שהיו בין הגורמים שאליהם פנו העותרים לא השלימו את בדיקותיהם. הטעם השני הוא שעד ליום 26.2.04 ניצבו העותרים מול "מציאות משפטית" הדוחה את טענותיהם ואינה מניחה מקום לעתירה מנהלית. ה"מציאות" הזאת נבעה בעיקרה משניים. ראשית היועצת המשפטית של עיריית רמת גן, חיוותה דעתה בדבר תקינות תשלום שכרם של סגני ראש העירייה; שנית, עתירה בעניין דומה לבית המשפט העליון הביאה לפסיקה הנוגדת את השקפת העותרים [בג"צ 5605/00 מטר נ' שר הפנים פ"ד נו[6] 890 (להלן: "בג"ץ מטר")]. בפברואר 2004 חל "מהפך" במציאות המשפטית האמורה. הוא נבע מפסיקת בית המשפט העליון בדנג"צ מטר. אז מיהרו העותרים ופנו במכתב דרישה מיום 20.5.04 אל ראש העירייה. תשובת העירייה מיום 30.5.04 היא ה"החלטה" שבגינה הוגשה העתירה דנן והגשתה כשבועיים ימים לאחר נתינת ההחלטה כמובן אינה לוקה בשיהוי. הטעם השלישי הוא שהפגם שמכוחו שולם לסגני ראש העירייה שכר שלא כדין הוא פגם מהותי ביותר הפוגע בעליל בעקרון היסוד של שלטון החוק; פגיעה שדוקטרינת השיהוי נסוגה מפניה. המשיבים התייחסו בסיכומיהם לשלושת טעמי התגובה של העותרים. לטעם הראשון הם השיבו, כפי שציינתי לעיל, שפניה לגורמים שונים שאינה חלק מהליך חוקי לא עוצרת את "מרוץ הזמן" להגשת עתירה מנהלית. לטעם השני התשובה היא שטענות העותרים מצויות בידיהם כבר משנת 1999. פסק הדין בבג"צ מטר ניתן בשנת 2002. מה ראו להם, אם כן, העותרים להשהות עתירתם משך שנים עד שהתברר להם מצב משפטי הנוגד לכאורה את השקפתם. בשנים אלה נוצר שיהוי שפסק הדין המאוחר שניתן בדנג"צ מטר אינו יכול לשנותו. אשר לטעם השלישי, השקפת המשיבים היא שטענות החריגה הן טכניות פורמאליות לחלוטין. אמרות מעט ברורות יותר של מועצת העיר בישיבותיה היו יכולות למנוע את העתירה בכלל שכן מבחינה מהותית הגיע לסגני ראש העירייה הללו שכר. אין מדובר בשכר פיקטיבי. אין מדובר בשכר במקום שהדין אוסר תשלום שכר. מדובר בשכר מותר וחוקי שלפי גישת העותרים (הנדחית כשלעצמה מפי המשיבים) הכיסוי הפורמאלי שלו לא הוסדר כהלכה. העדר ניקיון כפיים טענת העדר ניקיון כפיים מבוססת על שניים. האחד הוא שבמשך שנות ההתכתבות של העותרים עם הגורמים השונים כיוונו העותרים את חיצי טענותיהם כלפי המשיב ברוש. הם לא הזכירו ולו בפניה אחת את סגני ראש העירייה האחרים שהם משיבים בעתירה זו וגם לא תקפו את תשלום שכרם של סגני ראש עירייה אחרים שכיהנו במקביל לברוש או לפניו. אף על פי שאותן טענות ממש יכולות היו להיות מכוונות גם כלפי סגני ראש עירייה אחרים בין שהם משיבים ובין שאינם משיבים בעתירה זו. בכך רואים המשיבים חוסר תום לב מובהק משום שיש בכך רדיפה אישית ופוליטית של ברוש. העובדה שסגני ראש העירייה האחרים לא הוזכרו בפניות כמוה כוויתור על הטענה נגדם והיא גם מעצימה את האפקט של השיהוי האובייקטיבי ביחס לאותם משיבים. הבסיס השני לטענה נעוץ באי הכללה של מסמכים שונים ובמיוחד חלקי פרוטוקולים של ישיבות מועצת העיר בנספחים לכתב העתירה כך שהוצגה תמונה עובדתית חלקית ומטעה לפני בית המשפט. העותרים מתייחסים לטענות הללו כאל השמצות ומציינים כי צרפו לעתירתם את כל המסמכים והפרוטוקולים שהיו ברשותם ולא הייתה להם כוונה להסתיר דבר. מכל מקום פרוטוקולים נוספים שצורפו על ידי מי מן המשיבים אינם משנים מהותית דבר ביחס לעתירה. תשובות לגוף העתירה תגובת המשיבים גורסת כי לא נפל פגם בתשלום שכרם של שלושת סגני ראש העיר בהקשר לשני ערוצי טענות העתירה שהם: העדר החלטת מועצה בדבר תשלום שכר והעדר החלטה בדבר האצלת סמכות ראש העירייה. לעניין החלטה בדבר תשלום שכר טוענים המשיבים שלוש טענות חילופיות: ראשית תשלום שכר סגני ראש העיר נובע מן החוק (סעיף 129 לפקודת העיריות) ואינו טעון אישור מועצת העיר; שנית, מועצת העיר קיבלה החלטה שאישרה את שכר סגני ראש העירייה; שלישית, גם אם היה פגם (זמני) בעניין זה אין זה פסול המצדיק השבת השכר ששולם [בג"ץ 3659/97 פרץ סגן וממלא מקום ראש המועצה המקומית נתיבות נ' זוהר, ראש המועצה המקומית נתיבות פ"ד נא(3) 636, 647 (להלן: "בג"ץ נתיבות")]. לסוגיית האצלת הסמכויות מסכימים המשיבים כי תנאי למתן שכר לסגן ראש עירייה הוא שהואצלו לו מסמכויות ראש העירייה. אלא שהמשיבים גורסים כי לכל אחד משלושת הסגנים הואצלו (מראשית תקופות כהונתם) סמכויות ראש העירייה בעניין חתימה על התחייבויות כספיות, המחאות כספים ולעתים גם חתימה על חוזים. ייתכן לומר שאחת מהחלטות מועצת העיר בעניין זה לקתה בחוסר פירוט מסוים אך זה פגם חסר כל משמעות. המשיבים סבורים שאין לגזור מן ההלכה שנפסקה בעניין דנג"ץ מטר השלכה של אי חוקיות שכרם של שלושת הסגנים. דיון טענות הסף עתירה זו לוקה בשיהוי בולט. תאור הנסיבות מגלה שהעותרים עמדו על הפגמים, לשיטתם, שנפלו בתשלומי השכר לסגני ראש עיריית רמת גן מספר שנים לפני שהוגשה העתירה. אפילו תאמר שהם לא שקטו על שמריהם ופנו כה וכה כדי להסיר את הפגם שמצאו בהתנהלות העירייה, אין בכך כדי להסביר וכדי להצדיק את ההשתהות הארוכה שבהגשת העתירה. פניה לגורמים שיש להם סמכות להתערב בהחלטה או להעמיד את גורמי העירייה על פגם או פסול שנפלו בהחלטה (כגון, בענייננו, הממונה על המחוז במשרד הפנים או היועץ המשפטי לממשלה) עשויה, בנסיבות מסוימות, להצדיק השתהות בהגשת עתירה. שכן הדעת נותנת שאם אין בהקשר לסוג החלטה מסוים הסדר מובנה של השגה או ערר, אפשר להקדים לעתירה ניסיון לגרום לביטול ההחלטה בפנייה אל הרשות המחליטה או בפניה אל רשויות אחרות בעלות כוח התערבות או השפעה על הגורם שקיבל את ההחלטה. אולם פשוט וברור שפניות מעין אלה אינן יכולות להתפרש על פני משך זמן לא סביר. ניסיונות חוזרים ונשנים של פניות אל גורמים שונים ומשונים הנמשכים זמן רב מעקרים מתוכן את הוראת תקנות סדרי הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים האומרת כי עתירה תוגש בתוך 45 ימים למן מועד ההחלטה המותקפת בעתירה (או למן המועד בו נודע דבר ההחלטה לעותר). עיקור ההוראה מתוכן אינו רק בעל משמעות דיונית. לא בכדי תוחמות התקנות "חלון" זמנים צר יחסית להגשת עתירות. טיבן וטבען של החלטות המנהל הוא שהן מתממשות ונקבעות עובדות שקשה לעקרן משורש מבלי לגרום פגיעה בגורמים שהסתמכו על ההחלטה או פעלו מכוחה. כדי שפעילות רשויות המנהל לא תשובש מתקיימת חשיבות ונחיצות בכך שהגשת עתירה המבקשת לבטל החלטה של רשות מנהלית תוקדם ככל הניתן. בענייננו נפרשו פניות העותרים אל הגורמים השונים על פני שנים מספר. זה פרק זמן בלתי סביר לחלוטין, מה גם שבמהלך התקופה הזו נקבעו עובדות; פרנסת סגני ראש העירייה על שכרם. הוצאת "בִּלְעַם" מפיהם כעבור שנים היא פגיעה בלתי מידתית בהם. אילו הובאו טענות העתירה אל בית המשפט "בזמן אמיתי" ואילו נמצאו מוצדקות, אפשר היה לתקן את הטעון תיקון מבחינה משפטית או להפסיק את תשלום השכר הבלתי חוקי ולמנוע מפח נפש ופגיעה רבתי בסגני ראש העירייה. התירוץ הנוסף לשיהוי אף הוא אינו יכול להועיל לעותרים. טענתם היא שלא יכלו להגיש עתירה נוכח "מציאות משפטית" שאמנם לא עלתה בקנה אחד עם השקפתם אך היא נבעה מפסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ מטר). תירוץ זה מופרך שכן דבר הפסול שהעותרים טוענים לו נודע להם שנים לפני שפסיקת בית המשפט העליון בעניין מטר באה לעולם (נובמבר 2002). היה בידם זמן די והותר כדי להגיש את עתירתם. אחד שתקופת השיהוי נמנית מיום 10.8.99 (המועד שבו העלה חבר מועצת העירייה את טענותיו בישיבת מועצת העירייה) ואחד שתקופת השיהוי נמנית מיום 20.3.01 (פניית של עו"ד בויאר לביטול תשלומי השכר) עד לבג"ץ מטר בנובמבר 2002 היה זמן רב של "מציאות משפטית" שאותה יכלו העותרים להביא לעיונו של בית משפט זה. השלכותיו של השיהוי בעניין דנן הן כה חריפות עד שהדבר מצדיק את דחיית העתירה על סיפה. להלן אבחן בכל זאת את השאלה האם נפלה אי חוקיות כלשהי בתשלום השכר. אם יימצא שנפלה אי חוקיות מסוימת אצטרך, נוכח השיהוי, לבחון אם הענקת הסעד המבוקש בעתירה עולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הידועה כ"עקרון הבטלות היחסית". לשון אחר, בדיקת מהותיות הפגמים שנפלו בהחלטות העירייה עשויה לגלות שמתן הסעד המבוקש בעתירה יוליך לתוצאה רעה יותר מאשר הסירוב לתיתו. לפיכך אינני רואה צורך לערוך דיון מפורט בטענה לחוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים. טענה זו הצריכה חקירה ודרישה עמוקה יותר מזו שיכולתי לקיים במסגרת העתירה וכיוון שחשיבותה כעת משנית אין צורך להידרש אליה. חוקיות שכר שלושת הסגנים המסגרת העובדתית למעלה מכאן הצגתי את הנסיבות השייכות לעניין כפי שהן עולות מהחלטות מועצת העיר בתקופה הרלוונטית לעתירה. אציג את עיקרן באורח תמציתי בטבלה הבאה: הסמכה האצלה - מועד ותוכן החלטת שכר סגן ראש העירייה קדנציה 30.1.96 - חתימה על המחאות, חוזים התחייבויות כספיות סעיפים לפי סעיפים 191, 203 לפקודת העיריות. אין ברוש - מונה ביום 30.1.96 1998-1993 2.12.98 - אצילת תפקידו וסמכויותיו של ראש העירייה בעניין חתימה על התחייבויות כספיות לפי סעיף 191 לפקודת העיריות ועל פי סעיף 17 לחוק הבחירה. 30.11.99 (רטרואקטיבית ליום 2.12.98) ברוש, אליאש גור-אריה - מונו ביום 2.12.98 2003-1998 30.11.03 - אצילת תפקידיו וסמכויותיו של ראש העירייה בעניין חתימה על התחייבויות כספיות שונות, פקודות תשלום ושוברי תשלום לפי סעיף 191 לפקודת העיריות וסעיף 17 לחוק הבחירה. 30.12.03 ברוש - מונה ביום 30.11.03 2004-2003 עיון בטבלה מגלה פרטים אלה לעניין החלטת מועצת העיר בדבר תשלום שכר לסגנים: קדנציה ראשונה - לא התקבלה החלטה [ברוש (ינואר 96 - נובמבר 98]); קדנציה שנייה - התקבלה החלטה כשנה לאחר כינון המועצה (ברוש, אליאש, גור אריה) קדנציה שלישית - התקבלה החלטה (ברוש). בסוגיית האצלת סמכויות ראש העירייה מגלה עיון בטבלה כי בשלושת הקדנציות הרלוונטיות הייתה החלטה של מועצת העיר בדבר אצילת סמכויות ראש העירייה בתחומים של חתימה על התחייבויות כספיות, המחאות, פקודות תשלום ובקדנציה ראשונה גם על חוזים. הסמכויות שהואצלו הן סמכויות ראש העירייה הקבועות בסעיפים 191 (התחייבויות כספיות) ו-203 (חוזים) לפקודת העיריות. החלטת ההסמכה בקדנציה הראשונה אינה מציינת כי היא ניתנת לפי סעיף 17 לחוק הבחירה. עוד ראוי לציין כי הלכה למעשה קיבלו שלושת הסגנים שכר בתקופות כהונתם וכי שכרם נכלל בתקציב המאושר של העירייה לכל שנת תקציב. סגן ראש עירייה בשכר - מסגרת הדין זכותו של סגן ראש עירייה לקבל שכר נטועה בהוראת סעיף 129 (א) לפקודת העיריות שזו לשונו: ראש העירייה וסגן ראש העיריה שנבחרו לפי חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975... רשאים לקבל שכר ותנאי שירות מקופת העיריה, בכפוף לאישור השר ובהתאם לתנאים ולשיעורים שקבע. בהמשך מפרטת ההוראה את מספר הסגנים הזכאים לשכר בהתאם לגודל האוכלוסייה המתגוררת בעיר. מוסיפה על אלה הוראת סעיף 129(ב) לפקודה: תנאים כאמור בסעיף קטן (א) יכול שיכללו הוראות בדבר מספר הסגנים הרשאים לקבל שכר ותנאי שירות, וכן בדבר אי-תשלום שכר ותנאי שירות מקופת העיריה לראש העיריה או לסגן ראש העיריה, שנבחר במהלך תקופת כהונתה של המועצה במקום מי שחדל לכהן. נוכח הזכאות העקרונית לשכר הקבועה בסעיף 129(א) לפקודה ונוכח הפירוט של מספר הסגנים הזכאים לשכר הנקוב באותה הוראה היית יכול לסבור שסגן ראש עירייה המתמנה לתפקידו זכאי, ממנו ובו, לשכר (אם מספר הסגנים מותאם להיקף האוכלוסייה). אולם משילובן של שתי הוראות הדין הנ"ל אני מסיק כי תנאי הוא שתשלום השכר ותנאיו אושרו בידי שר הפנים (השווה מסקנות המשנה לנשיא חשין בדנג"ץ מטר. אמנם דנג"ץ מטר דן בשכר סגן ראש מועצה מקומית המושתת על מסגרת נורמטיבית שונה, אולם עיון במסגרת הדין שם אינו מגלה הבדל ניכר שמכוחו מתבקשת מסקנה שונה. יתר על במאמר מוסגר הפנה המשנה לנשיא, לשם השוואה, אל הוראות סעיף 129 לפקודת העיריות). שר הפנים רשאי לאצול את סמכותו לפי סעיף 129 לפקודה למנכ"ל משרדו והוא, ככל הנראה עשה כן. מכוח הסמכות המואצלת כלל מנכ"ל משרד הפנים, מעת לעת, הוראות כלליות לעניין שכר סגני ראשי רשויות מקומיות בחוזרים שהפיץ. חוזר המנכ"ל מיולי 2001 שצורף לעתירה (להלן: "חוזר 2001") כולל פיסקה (1.4) המורה כי : סגן ראש רשות מקומית זכאי לקבל שכר רק אם הוא נבחר על ידי מליאת המועצה של אותה הרשות לכהן בשכר וכך גם יירשם בפרוטוקול המועצה של אותה הישיבה בה נבחר. ככל הנראה הוראה דומה נכללה בחוזר המנכ"ל מאפריל 1997 (להלן: "חוזר אפריל 97). האם החוזרים שקדמו לחוזר אפריל 97 כללו הוראה דומה גם כן? המשיבים צירפו שני חוזרי מנכ"ל שהופצו בפברואר 1996 (להלן: "חוזר פברואר 96"). הוראה כאמור אינה מצויה בחוזרים אלה. העתירה שותקת ביחס לחוזרים מוקדמים יותר. אמור מעתה כי לפי הדין סגן ראש עירייה זכאי לשכר במשרתו אם שר הפנים אישר את הדבר. זה היה הדין מאז שנחקקה הוראת סעיף 129 (א) לפקודת העיריות וכך נותר הדין עד עצם היום הזה. אולם מן הבחינה היישומית עלי להבחין בין שתי תקופות; עד אפריל 97 וממועד זה ואילך. עד אפריל 97 תשלום שכר לסגן ראש עירייה היה טעון אישור ישיר של שר הפנים. מאפריל 97, היינו מיום תחולתו של חוזר 97, מוחלף האישור הישיר של השר בתהליך המתבצע בישיבת מועצת העיר שבה נבחר סגן ראש העירייה לכהונתו. הבחירה צריכה להיות לכהונה בשכר ופרוטוקול הישיבה צריך לשקף את הדבר. בכך לא די. אפילו נבחר סגן ראש עירייה בישיבת מועצת העיר לכהונה בשכר וניתן לכך ביטוי הולם בפרוטוקול הישיבה (או, קודם לאפריל 97, ניתן לכך אישור ישיר של השר), אין הוא זכאי לשכר אלא אם כן הואצלו לו, באישור המועצה, סמכויות מסמכויותיו של ראש העירייה. תנאי זה מקובל על הצדדים (וכך גם נפסק בדנג"ץ מטר). בכל זאת אראה כי הוא נובע מן הצירוף שבין סמכותו של שר הפנים לאשר תשלום שכר לסגן ראש עירייה ולקבוע בו תנאים (סעיף 129 לפקודת העיריות) לבין הוראות מנכ"ל המשרד (מכוח האצלת סמכות) בחוזרי המנכ"ל לאמור: ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק [הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) תשל"ה - 1975]. הוראה זו מצויה בחוזר פברואר 96 [סעיף 2 (ה)(2)], בחוזר אפריל 97 (סעיף 2.4.3) ובחוזר 2001 (סעיף 2.4.3). הצורך באישור המועצה להאצלת הסמכויות נלקח מהוראת סעיף 17 לחוק הבחירה לאמור: ראש רשות רשאי, באישור המועצה, לאצול מתפקידיו וסמכויותיו לסגן ראש רשות ...והכל דרך כלל או לעניין מסוים או לסוג עניינים מסוים; מילוי התפקידים והשימוש בסמכויות כאמור לא יהיו כרוכים בתשלום שכר. סיכומו של דבר הוא שלפי הדין סגן ראש עירייה זכאי לקבל שכר בהתקיים כל אלה: הוא נבחר לכהן כסגן ראש עירייה בשכר בישיבת מועצת העיר; תשלום שכרו אושר בידי שר הפנים או מי שסמכות האישור הואצלה לו [מאפריל 97 (ואולי גם קודם לכן) במקום אישור השר נדרש אישור מועצת העיר שנרשם בפרוטוקול הישיבה]; הואצלו לו, באישור מועצת העיר, סמכויות מסמכויות ראש העירייה, אם דרך כלל ואם לעניין או לסוג עניינים מסוים. הנסיבות בראי הדין אבחן את ההשלכות הנובעות מן הנסיבות בחלוקה לשני ראשים; האחד, בחירה לכהונה בשכר והשני, האצלת סמכויות. בחירה לכהונה בשכר קדנציה ראשונה (ינואר 96 - נובמבר 98) - זו נוגעת לברוש בלבד. ברוש נבחר בישיבת מועצת העיר (30.1.96) לכהן כסגן וממלא מקום ראש העירייה אך ההחלטה אינה מתייחסת לכהונה בשכר. הצבעתי למעלה מכאן שעל פי מה שעיני ראו ואוזני שמעו, בעת שברוש נבחר לכהונתו לא הייתה דרישה שתתקבל החלטה בדבר תשלום שכר במועצת העיר וממילא גם לא היה צורך בשיקוף הדבר בפרוטוקול. דרישה זו באה לעולם בעיצומה של הקדנציה הראשונה של ברוש (באפריל 97) ולא התברר לי שחוזר אפריל 97 שהקים את הדרישה קבע שתתקבל החלטת תשלום שכר במועצת העיר לעניין סגנים שהחלו לכהן קודם לכן. העדר תחולה לאחור של חוזר המנכ"ל הוא גם הגיוני שכן גם קודם לחוזר הזה לא היה שכרו של סגן ראש עירייה "תלוש מן האוויר". לפי הדין היה צורך בקבלת אישור השר לכך. האם תשלום שכרו של ברוש אושר בידי שר הפנים (או מי שהשר האציל לו את סמכות האישור)? אין לי ידיעה פוזיטיבית על כך אולם עלי להניח כי ניתן אישור והוא משלושה טעמים. ראשית, העותרים לא טענו שלא ניתן אישור; שנית, בהעדר ראיה לסתור מתקיימת חזקת התקינות של פעולת המנהל הציבורי; שלישית, זו עובדה שברוש קיבל שכר בפועל לאורך זמן, כמוהו כסגני ראש העירייה שכיהנו לפניו משך עשרות שנים קודם לכן. השכר נכלל בתקציב העירייה שטעון אישור שר הפנים. אם הייתה אי תקינות בתשלום השכר, חזקה שבנסיבות אלה משרד הפנים היה מבחין בכך ונוקט בפעולה מותאמת. מכאן אני מגיע למסקנה שבהיבט של החלטת השכר לא נפל כל פגם בפרק הקדנציה הראשונה. למעלה מן הצורך אוסיף כי אפילו אניח שבעת שברוש נבחר לכהונתו חל חוזר מנכ"ל שחייב את מועצת העיר לקבל החלטה בדבר תשלום שכר לסגן ראש העירייה (ולשקף את ההחלטה בפרוטוקול), גם אז אין לומר שהפגם שנפל כוחו לגרום לביטול מעיקרה של הכהונה בשכר. שכן ברור כשמש שמועצת העיר התכוונה בבחירתה את ברוש כמחליפו של מלמדוביץ לכך שיכהן בשכר. הא ראיה ששכר שולם הלכה למעשה. על כן הפגם שנוצר הוא בעל משמעות פורמאלית שאינה יכולה להוליך לתוצאות מהותיות המשנות לרעה מצב משפטי אובייקטיבי. השופט זמיר עמד על נסיבות כגון אלה בפסק הדין בבג"ץ נתיבות וכך פסק: מתוך נסיבות המקרה ניתן להסיק כי המועצה בחרה בעותר לכהן כסגן בשכר. עצם העובדה שהעותר קיבל שכר במשך ארבע שנים, ובמקום קטן כמו נתיבות חזקה על כל חברי המועצה שידעו זאת, אומרת בדיעבד שכך החליטה המועצה. גם היום אין המועצה אומרת שלא כך החליטה, אלא רק המשיב אומר זאת, כדי להצדיק את החלטתו להפסיק את תשלום המשכורת לעותר. מכל מקום, גם אם נותר ספק בשאלה מה החליטה המועצה כשבחרה בעותר לכהן כסגן ראש-המועצה, בנסיבות המקרה ראוי לפרש את ההחלטה לאור חזקת החוקיות: לאור העובדה שבפועל שולם שכר לעותר, יש להניח, בהיעדר כל ראיה לסתור, כי השכר שולם כדין. עם זאת, החלטת המועצה לבחור בעותר כסגן בשכר לוקה בפגם, שכן לפי חוזר המנכ"ל (סעיף 1.4) צריך היה לרשום בפרוטוקול הישיבה, שבה נבחר העותר, כי הוא נבחר לכהן בשכר... מה הנפקות של פגם זה? יש טעם וחשיבות בדרישת המנכ"ל שהפרוטוקול יאמר במפורש כי המועצה בחרה בסגן לכהונה בשכר. אחרת יש מקום לטעות ולמחלוקת, והמקרה שלפנינו יוכיח. לכן צריך להקפיד בדרישה זאת. אך אין לשכוח כי דרישה זאת לא נקבעה בחוק או בצו כתנאי לתשלום שכר לסגן ראש-מועצה. היא נקבעה כתנאי בחוזר המנכ"ל, מכוח סעיף 119א(ב) לצו המועצות המקומיות (א), ובו נאמר כי סגן רשאי לקבל משכורת רק "באישור השר ובשיעור שקבע". התנאי המהותי הוא אפוא, שהשר (בפועל, מכוח אצילה, המנכ"ל) נתן אישור לתשלום המשכורת. לכן אפשר כי בנסיבות של מקרה מסוים ייתן השר אישור לתשלום משכורת לסגן שנבחר לכהן בשכר, אף אם ההחלטה לשלם שכר לא נרשמה בפרוטוקול של ישיבת המועצה, אם בשל חוסר ערנות ואם בשל טעות משרדית [בג"ץ נתיבות 647 - 648]. העותרים תולים יהבם בפסק הדין בדנג"ץ מטר, שהוא מאוחר מפסק הדין בבג"ץ נתיבות. בפסק הדין הזה הביע המשנה לנשיא חשין השקפה שהפרת "ליבת" חוזר המנכ"ל עשויה גם עשויה להנפיק תוצאה המבטלת את מעשה המנהל מעיקרו. השקפה זו היא דעת הרוב בדנג"ץ מטר. אולם אין הנדון נגזר מן הראיה. שכן מה שהוגדר כ"ליבת החוזר" הוא עניין האצלת הסמכויות. עניין החלת השכר כשלעצמו לא עלה שם על הפרק ודעת לנבון נקל שאין משקלה של הפרת הדרישה הזאת (שהיא טכנית- פורמאלית, במקום שהמציאות משקפת בבהירות כוונה למנות סגן לכהונה בשכר) כמשקלה של הפרת התנאי של האצלת סמכויות (הנובע מן הדין ומשמעותו שמשולם שכר על לא דבר). קדנציה שנייה (דצמבר 98 - נובמבר 2003) - זו נוגעת לשלושת הסגנים. הם נבחרו לכהונתם בראשית הקדנציה (2.12.98) אך החלטת תשלום שכרם התקבלה (ונרשמה בפרוטוקול), בדיעבד, לאחר כשנה (30.11.99). ברי שנפל פגם בהתנהלות מועצת העיר. שכן לפתח הקדנציה הזאת כבר הייה בתוקף חוזר אפריל 97 שכלל את הדרישה בדבר קבלת החלטת תשלום שכר במועצת העיר. אולם כיון שגם כאן נעלה מספק שמועצת העיר כיוונה לבחירת שלושת הסגנים כסגנים בשכר (מסקנה הנובעת ממה שהיה מקובל בעירייה בעבר, עד לאותה קדנציה ומכך ששולם שכר בפועל ולא כ"מתן בסתר" שהרי השכר תוקצב), אין לקבל שכוחו של הפגם, שתוקן בדיעבד, לבטל מעיקרה את מעמדם של שלושת הסגנים כמקבלי שכר ולהציב דרישה להחזרת השכר ששולם. גם על הפגם הזה יש להחיל את גישת השופט זמיר כפי שנקבעה בבג"ץ נתיבות. קדנציה שלישית (נובמבר 2003 - יוני 2004) - זו נוגעת לברוש בלבד. הוא נבחר לכהונתו ב- 30.11.03. החלטה כי הכהונה תהיה בשכר התקבלה חודש ימים לאחר מכן (30.12.03). דומה כי בהיבט של החלטת השכר לא מתעורר כאן כל קושי. עולה מן המקובץ שבהקשר של החלטה בדבר מינוי לכהונה בשכר הנסיבות אינן מקימות עילה לביטול מעמדם של שלושת הסגנים בתקופות הכהונה הרלוונטיות. לא אצא ידי חובה אם לא אוסיף הערה בשולי נקודה זו. בישיבת מועצת העיר שנערכה ביום 10.8.99 העלה חבר המועצה (כנראה מסיעה אופוזיציונית) עו"ד צבי ניר את סוגיית שכר שלושת הסגנים בהצעה לסדר היום. הוא הבהיר לחברי המועצה שלפי הדין אין לשלם לסגן ראש עירייה שכר אם לא התקבלה החלטה של מועצת העיר למינויו כסגן בשכר. הוא אף הסב את תשומת לב חברי המועצה (בהם כמה עורכי דין) לפסק הדין בבג"ץ נתיבות. אולם הצעתו הורדה מסדר היום על בסיס מענה שניתן מפי ברוש. המענה - הנראה בעיני כמתנשא ובוודאי בלתי מבוסס די צורכו - התקבל על דעת הרוב וההצעה הוסרה מסדר היום; משל לכך שהצעה אופוזיציונית, מטבע ברייתה, היא הצעת סרק שתכליתה ניגוח וככל שיקצר הדיון בה ותקדם הסרתה מסדר היום כן ייטב. אינני מורה הוראה לעוסקים בניהול עיר וישיבות מועצתה. זה אינו תפקידי בגדרה של עתירה זו. אולם כמדומה שלא תהיה בכך חריגה יתרה אם אעיר שכאשר מועלית טענה לפגם משפטי באוזני מועצת העיר, תיטיב זו לעשות אם תורה לקיים בדיקה בידי הגורם המקצועי האמון על כך, עד שהיא מסלקת את הטענה מלפניה. האצלת סמכויות עינינו הרואות (פסקת המסגרת העובדתית לעיל) כי בכל שלושת הקדנציות התקבלה החלטה להסמיך את הסגנים (הרלוונטיים לאותה קדנציה) לחתום על התחייבויות כספיות ותשלומים שונים של העירייה (סמכות שמקורה בסעיף 191 לפקודת העיריות) ובקדנציה הראשונה נוספה לכך גם הסמכה לחתום על חוזים (סמכות שמקורה בסעיף 203 לפקודת העיריות). ההחלטה המסמיכה בקדנציה הראשונה אינה מגלה בפירוש כי היא התקבלה על בסיס סעיף 17 לחוק הבחירה. ההחלטות בשתי הקדנציות הבאות נוקבות בהוראת הדין האמורה כהוראה שבבסיס ההחלטה. הנסיבות הללו מעוררות שתי שאלות פשוטות להצגה ופשוטות למענה. השאלה האחת היא האם העדרו של אזכור סעיף 17 לחוק הבחירה שולל את תוקפה של ההסמכה לשרת את תכליתה (קיום מרכיב האצלת סמכות כתנאי להענקת שכר לסגן ראש העירייה). השאלה השנייה היא האם תוכנן של ההסמכות עונה לדרישת האצלת סמכויות ראש העירייה כתנאי לתשלום שכר לסגניו. העדר אזכור סעיף 17 לחוק הבחירה - אין דרישה מַבְנָה (קונסטיטוטיבית) לאזכור סעיף 17 לחוק הבחירה. כוח האזכור הוא הוכחתי (פרובטיבי) בלבד. חוזר המנכ"ל קובע ש"ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק הבחירה". סעיף 17 לחוק הבחירה מורה שאצילת הסמכויות תהיה של ראש העירייה מסמכויותיו ובאישור המועצה. אזכור סעיף 17 לחוק הבחירה בהחלטת המועצה עשוי לשמש, לכל הפחות לכאורה, לשם הוכחה כי האצלת הסמכויות שנקבעה באותה החלטה היא בהתאם להוראת סעיף 17 האמור. לשון אחר, גם במקום שההחלטה מציינת את סעיף 17 לחוק הבחירה לא מן הנמנע שבדיקה עניינית תראה שהסמכויות שהואצלו אינן סמכויות ראש העירייה או שההחלטה לוקה מטעם אחר. מאידך גיסא העדר אזכור של הוראת הדין האמורה אינו שולל, ממנו ובו, את היכולת לבדוק עניינית ולהיווכח שהאצלת הסמכות עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 17 לחוק הבחירה. נחה דעתי כי בענייננו האצלת הסמכות בקדנציה הראשונה אינה שונה מבחינה מהותית מהאצלת הסמכות בשתי הקדנציות הבאות ולהעדר אזכור של סעיף 17 לחוק הבחירה אין כל משמעות. שוב לעניין דנג"ץ מטר עלי להבחין בין הנסיבות הכא לנסיבות התם. שם באורח ברור לא באה לידי ביטוי בהחלטת המועצה כל האצלת סמכות שהיא (ולא ניתן היה אפילו ללמוד מן ההחלטה האצלת סמכות מכללא). כאן, אין צורך בהסקת מסקנה מכללא, שכן בכל הקדנציות נקבעה האצלת סמכות מפורשת. תוכן ההסמכות - העותרים טוענים כי האצלת סמכות לחתום על המחאות, התחייבויות כספיות ואפילו חוזים אינה האצלת סמכות ממשית. כוונת הדין היא להאצלת סמכות שיש עמה אחריות לתחומי ביצע מסוימים (כגון אחריות על פעילות אגף מאגפי העירייה, ועדה מוועדותיה וכיו"ב). אינני מקבל את הטענה. סעיף 17 לחוק הבחירה אינו אומר דבר לעניין תוכן והיקף הסמכות המואצלת זולת זאת שההאצלה יכולה להיות "...דרך כלל או לעניין מסוים או לסוג עניינים מסוים". כלומר, אפשר שהאצלת הסמכת תהיה מוגבלת מאד בהיקפה ותתמקד בעניין מסוים שיכול כשלעצמו להיות מצומצם בהיקפו. בענייננו האצלת הסמכות היא "לסוג עניינים מסוים" ובמובן זה יש לה משמעות פרטנית (חלות על מה שכלול בסוג העניינים המסוים) וכללית (תחולה על כל ענייני הסוג לכל אורך הקדנציה) גם יחד. מניין שמדובר בהאצלת סמכות של ראש העירייה? התשובה מצויה בחוק. סעיף 191(א) לפקודת העיריות אומר: כל פקודת תשלום או שובר תשלום או שיק לחובת קופת העירייה ייחתמו על ידי ראש העירייה, או פקיד אחר שהורשה לכך על ידי המועצה, וייחתמו חתימה שכנגד על ידי הגזבר, ואם נחתמו כך רשאי הבנק לפרוע על פיהם. סעיף 191(ב) לפקודה דן בהאצלת סמכות הגזבר המוקנית לו בסעיף 191 (א) הנ"ל. מכאן נדע שסעיף 191( א) לפקודה מקנה לראש העירייה סמכות ממשית ב"סוג העניינים" (פקודת תשלום, שובר תשלום, או שיק המחייבים את העירייה) הכלול בו. סעיף 203(א) לפקודת העיריות אומר: חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר; לא הייתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העירייה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העירייה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה. מכאן נדע שהוראה זו מעניקה בידי ראש העירייה סמכות ממשית ב"סוג עניינים" מסוים המגולם בחתימת חוזים, כתבי התחייבויות והתחייבויות כספיות. לפיכך האצלת הסמכויות, הכלולה בהחלטות מועצת העיר הנדונות, בין שאזכרה כהלכה את מקור הדין שהקנה את הסמכות ובין שלא אזכרה את כל מקורות הדין, עולה בקנה אחד עם דרישת סעיף 17 לחוק הבחירה. שכן היו אלה הסמכות ענייניות (על דרך ציון סוג העניינים: התחייבויות כספיות, המחאות, חוזים). היקף הפעילות (במונחים של שעות עבודה או "חלקיות משרה") שמימוש הסמכויות הללו מצריך, איננו בגדר שאלה רלוונטית (כמובן, לא מן הנמנע ששלושת הסגנים ניהלו פעילות רחבת אנפין במסגרת תפקידם. בכך היה כדי להצדיק את היקף השכר ששולם להם. אולם לשם עצם קביעת זכאותם לשכר היה צורך בהאצלת סמכויות, אפילו זו האצלת סמכות מזערית). סיכום נקודה זו הוא שלא נמצא פגם ממשי בהחלטות ההסמכה המצדיק את עיקור מעמדם של שלושת הסגנים כסגנים שכיהנו בשכר. תוצאות העתירה סיכום המסקנות בפרקיו השונים של פסק הדין מוליך לתוצאה חד-משמעית של דחיית העתירה על כל מרכיביה. העותרים ישלמו, ביחד ולחוד, למשיבים 1- 5 ועד בכלל (לעניין המשיב השישי - שר הפנים ראו הערה בפרק הנסיבות שלמעלה מכאן) הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 60,000 ש"ח שיחולקו בין המשיבים כך: למשיבים 1, 4, 5 - סכום כולל של 20,000 ש"ח; למשיב 2 - סך 20,000 ש"ח; למשיב 3 - סך 20,000 ש"ח. ראש עיר