בקשה למעצרו של המשיב, תושב שכם כבן 33 שנה, עד תום ההליכים בתיק העיקרי בו הוא עומד לדין באשמה של גניבת רכב ושהייה בלתי-חוקית בישראל. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.11.05 בין השעות 13:45 עד 16:30 המשיב גנב מרחוב שמעון הצדיק בירושלים רכב השייך לחברת "אלדן", לאחר שפירק מתוכו את הסוויץ ושבר את לוח השעונים של הרכב. מאוחר יותר באותו היום, בשעה 22:00 לערך, המשיב נתפס בציר 60 (שבאזור גבע בנימין) כאשר הרכב נגרר על ידי מונית והוא (המשיב) נוהג ברכב. המשיב מודה בכך שנהג ברכב ביודעו שהוא גנוב, אך כופר בכך שהוא זה שגנב את הרכב מירושלים. לטענתו, הוא כלל לא נכנס לתוך שטח ישראל, אלא קיבל את הרכב הגנוב בתוך תחומי האזור מאנשים שביקשו ממנו לנהוג בו עבורם תמורת תשלום. ממילא, מוסיף וטוען המשיב, אין לבית משפט בישראל סמכות לדון אותו על העבירה של קבלת הרכב הגנוב או השימוש בו, גם אם כזו הייתה נכללת בכתב האישום. עבירה זו בוצעה על ידו מחוץ לשטח ישראל, ולפיכך נחשבת ל"עבירת חוץ" על פי ההגדרה שבסעיף 7 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. היא איננה נופלת לתוך אותם מקרים המנויים בחוק העונשין בהם דיני העונשין של מדינת ישראל חלים על עבירת חוץ, ואילו חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996, וכמותו תקנה 2 לתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח-1977, העבירו לרשות הפלסטינאית את סמכות השיפוט לגבי פלסטינאים שביצעו עבירות באזור. לפיכך עותר המשיב לשחרורו בלא כל תנאי. לחלופין הוא סבור כי ניתן להגשים את מטרת המעצר באמצעות ערובות כספיות (הפקדה כספית וערבות של תושבי ישראל) שיבטיחו את התייצבותו לדיונים בתיק העיקרי. המשיב נתפס כשהוא נוהג את הרכב הגנוב בציר 60, המצוי מחוץ לתחומי ישראל, כך שאין בידי המבקשת כל ראיה ישירה לטענתה שהמשיב נכנס לירושלים וגנב את הרכב משם. למרות זאת, המבקשת סבורה כי מצויות בידיה ראיות לכאורה להוכחת טענה זאת. סברה זו מבוססת על הכלל בדבר "החזקה התכופה". כלל זה נותן ביטוי לחזקה שבעובדה המאפשרת לבית המשפט לקבוע כי אדם, המחזיק ברכוש גנוב סמוך לאחר גניבתו, מעורב בגניבה עצמה או בקבלת הרכוש בידיעה שהוא גנוב. חזקה זאת איננה חלוטה, אלא בידי הנאשם להיחלץ מאחזיתה. לשם כך עליו להציג "הסבר, המראה שהרכוש הגיע אליו בדרך כשרה, או המעורר לפחות ספק בנדון זה" (ע"פ 117/81 בן חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 57, 64; ראו עוד ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (3) 64, 81). רמת השכנוע של ההסבר אינה חייבת להיות ודאית. "החזקה התכופה ניתנת לסתירה בהסבר מתקבל על הדעת, כשם שראיות נסיבתיות אחרות המצביעות על כיוון של מעורבות במעשה העבירה ניתנות להסבר מניח את הדעת" (ע"פ 144/93 הדס נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 1406). המשיב הציג בחקירתו הסבר שלכאורה איננו מניח את הדעת. לדבריו, כאשר היה בקלנדיה ביום הגניבה בשעה 20:30 פנו אליו שני אנשים – המוכרים לו בפנים אך לא בשם – והציעו לו לנהוג ברכב שנגנב על ידם תמורת סך של 400 ₪. לאור מצבו הכלכלי הדוחק הוא נעתר להצעה והצטרף אליהם, ברכבם מסוג סקודה, בנסיעה מקלנדיה לא-רם. בהגיעם לא-רם אותם שני אנשים דאגו לקשור את הרכב הגנוב – שלנוכח פגעי הפריצה לא היה ניתן להניעו – למונית באמצעות חוט ברזל, על מנת שהמונית תוכל לגרור את הרכב. המשיב נתבקש "רק להזיז את ההגה לצדדים", וכלל לא ידע מהו היעד של הנסיעה. לצידו ישב אחד מאותם שני אנשים ששכרו את שירותיו. מכונית הסקודה נסעה לפני המונית והרכב הגנוב. כאשר השוטרים בג'יפ מג"ב סימנו לשיירה לעצור, האדם שישב ברכב הגנוב לצדו של המשיב פתח את הדלת וברח. המשיב ניסה אף הוא לברוח אך לא הצליח, ואז אמר לשוטר כי הוא שתוי ואינו קשור לאירוע. הנתון העיקרי השולל לכאורה את הגיונה של גרסה זו הנו הישיבה של אחד מאותם ממזמיני שירותי הנהיגה מהמשיב, לצידו ברכב הגנוב. ממה נפשך: אם אותו אדם נמנע מלנהוג ברכב על מנת שלא לסבך את עצמו בחשד של מעורבות בגניבה, הרי היה עליו להימנע גם מלשבת בתוך הרכב (והא ראיה, שכאשר הרכב נעצר על ידי השוטרים הוא מיהר להימלט ממנו). אם, לעומת זאת, אותו אדם לא חשש להימצא בתוך הרכב, לא היה לו לחשוש גם מלנהוג בו, ואין הגיון שהוא יחפש ברחוב אדם זר, שאינו קשור לגניבה ולא ידע עליה קודם לכן, על מנת שינהג ברכב, ואף יאות לשלם לאותו אדם 400 ₪ עבור פעולה שהוא עצמו מסוגל לבצע בהיותו מצוי ממילא ברכב. אכן, המשיב לא היה מסוגל לספק בחקירתו מענה מניח את הדעת לתמיהה זאת (שו' 7-9, 20-24 להודעתו השנייה). בכך טמון ההבדל הלכאורי בינו לבין שני האנשים שנמצאו במונית (המקומית) שגררה את הרכב הגנוב. אנשים אלה נעצרו אף הם בתחילה, אך לבסוף שוחררו בערובה לאחר שמסרו בחקירתם גרסה אחידה ומניחה לכאורה את הדעת, לפיה אחד מנוסעי מכונית הסקודה – שאינו מוכר להם – עצר את המונית וביקש מנהגה לגרור באמצעותה את הרכב התקוע תמורת תשלום, בלא ליידע אותו על כך שמדובר ברכב גנוב. נהג המונית סירב בתחילה לבצע את הגרירה והציע לפונה אליו להזמין גרר, אולם לאחר הפצרות נעתר. לא זו בלבד שגרסה זו אינה נגועה בתמיהה דומה לזו של גרסת המשיב, אלא שהתנהגותם של היושבים במונית לאחר עיכובם על ידי השוטרים אף היא מבחינה בינם לבין המשיב. המשיב ניסה להימלט מהרכב הגנוב, כמו הנוסע שלצידו, ואף אמר לשוטר "עזוב אותי אני מסטול" (הודעת השוטר רמי בסל) או "אני לא הייתי ברכב, אני שיכור" (דו"ח המעצר של המשיב). לעומתו, היושבים במונית צייתו להוראות השוטרים, הציגו תעודות זהות, מסרו כבר באותו מעמד את אותה גרסה שהציגו לאחר מכן בחקירה (ראו דו"ח העיכוב של מוביד חדר), ונהג המונית אף הגיב בבכי כאשר שמע מהשוטר כי הרכב אותו גרר הנו גנוב (שו' 19-20 להודעתו). נתון נוסף הפועל לחובת המשיב הנו חוסר האחידות בגרסתו לעניין המועד בו נודע לו לראשונה על כך שהרכב בו נהג הנו גנוב. בהודעתו הראשונה (מיום 15.11.05 שעה 02:31) טען כי השניים שפנו אליו מסרו עוד בקלנדיה, לפני נסיעתם לא-רם, כי הרכב גנוב. לעומת זאת, בהודעתו השנייה (מיום 15.11.05 שעה 12:23) המשיב שינה את הגרסה וטען כי בשיחה שהתקיימה בקלנדיה לא נאמר לו שהרכב גנוב, וכי הדבר התברר לו רק לאחר מכן, בשעה שהיה כבר מצוי (בא-רם) בתוך הרכב שהחל להיגרר על ידי המונית. זאת ועוד. על שתי חלופות עובדתיות אלה ניתן להקשות מהו המניע שהיה עשוי לגרום למזמיני הנהיגה לגלות למשיב שהרכב גנוב. הלא בכך הם מפלילים את עצמם ללא צורך, מה עוד שגילוי נתון זה עשוי היה להרתיע את המשיב ולהניאו מלהיענות להצעתם לנהוג ברכב. המסקנה המורמת מן האמור היא שהכלל בדבר "החזקה התכופה" ניתן לכאורה להפעלה לחובת המשיב. אף-על-פי כן, קשה לראות כיצד הפעלתו של כלל זה תוביל דווקא להרשעת המשיב בגניבת הרכב מתוך שטח ישראל. כפי שנפסק לא אחת, גם כאשר אדם נמצא מחזיק ברכוש גנוב בתכוף לאחר גניבתו בלא לתת הסבר מניח את הדעת להחזקה זאת, המסקנה היא שאותו אדם היה מעורב בביצוע עבירה בקשר לאותו רכוש, אך לא בהכרח בגניבה עצמה של הרכוש: "ההנחה שבעובדה העולה מן החזקה ברכוש גנוב יכול שתוביל למסקנה כי המחזיק הוא הפורץ או הגנב, היינו כי הוא האדם שביצע את נטילת הרכוש שלא כדין מידי בעליו; יכול שהנסיבות העובדתיות תהיינה כאלה אשר על-פיהן נראה, לכאורה, שהמחזיק ברכוש הוא מקבל רכוש גנוב ביודעין: הכל תלוי בנסיבות העובדתיות, במועד שחלף מעת נטילת הרכוש מבעליו ונתונים כיוצא באלה" (ע"פ 15/78, לעיל, עמ' 79). ועוד נאמר: "כשנמצא אדם בחזקת מיטלטלין אשר נגנבו עת לא רבה לפני כן, דעת הכל היא שאפשר להאשימו, בהתחשב במסיבות המקרה, אם בגניבת המיטלטלין ואם בקבלתם ביודעין שהם גנובים. הנימוק לכך הוא, שבהעדר הוכחה מטעם הנאשם על איזו דרך באו המיטלטלין לידיו, והואיל וריווח הזמן שבין הגניבה לגילויים של המיטלטלין אינו רב, וקשה להעלות על הדעת שבפרק זמן קצר זה רכשם הנאשם בדרך חוקית, מותר להסיק מכך כי המחזיק הוא גם הגונב או המקבל ביודעין" (ע"פ 50/59 פרלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 802, 810). ברוב רובם של המקרים, הבחירה בין האשמת המחזיק ברכוש הגנוב בעצם גניבתו לבין האשמתו בקבלתו בידיעה שהוא גנוב, הנה חסרת חשיבות, בוודאי לצורך השלב של שקילת בקשה למעצר. כפי שהובהר, לדוגמה, בע"פ 384/80 בן ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 589, 598-599: "קבלת רכוש גנוב, שהושג בדרך של פשע, היא מעשה, שאינו נופל בחומרתו מעצם ביצוע הפשע, שבאמצעותו הושג הרכוש". אולם המקרה שלפנינו הנו מיוחד בהקשר זה. הייחוד נעוץ בהבדל הקיים, מבחינת התחולה הטריטוריאלית של דיני העונשין הישראליים ומבחינת סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בתי המשפט בישראל, בין מקום גניבת הרכב לבין המקום בו המשיב נתפס כשהוא מחזיק ברכב. אם הראיות הלכאוריות הניצבות לחובתו של המשיב אינן מסוגלות להוכיח יותר מאשר את האשמה של קבלת הרכב הגנוב ונהיגה בו מתוך ידיעה שהוא גנוב, או אז גם אם נאמר כי ראיות אלה מקימות עילה למעצר עד תום ההליכים – ואני מוכן להניח לצורך הדיון כי עילה כזאת קיימת – עדיין אין בהן כדי להוכיח אף לא לכאורה סמכות של בית המשפט להורות על מעצר כזה, שהרי עיסוקנו בנאשם תושב האזור שאיננו ישראלי (ראו דברי החקיקה המוזכרים לעיל בראשית ההחלטה). אני מוצא חולשה ניכרת בטענה המייחסת לחומר הראיות שבתיק – ולכלל בדבר "החזקה התכופה" המצטרף אל אותו חומר – תשתית מספקת להאשמת המשיב בביצוע הגניבה עצמה מתוך שטח ישראל, להבדיל מקבלת הרכב ושימוש בו בידיעה שהוא גנוב, אשמה בה המשיב מודה ממילא, כך שאין צורך לגביה בהפעלת חזקה עובדתית. מחד גיסא, המשיב נתפס מחוץ לישראל, למעלה מ-5 שעות לאחר הגניבה, ואין כל ראיה ישירה לפיה הוא נכנס לישראל ביום האירוע. מאידך גיסא, חזקתו התכופה ברכב אינה מלמדת לכאורה אלא על היותו חלק מהשרשרת העבריינית של הגניבה, אך לאו דווקא החוליה הראשונה באותה שרשרת, ואילו ההסבר לכל התמיהות שגרסתו מעוררת כמו גם להתנהגות שלו בעת עצירת הרכב על ידי השוטרים, יכול להימצא במעורבות העבריינית שלו ב"טיפול" ברכוש הגנוב לאחר שכבר הובא לתוך תחומי האזור. לא למותר להזכיר כי גם לפי גרסתם של יושבי המונית, המקובלת לכאורה על המבקשת, המשיב לא היה מעורב בפנייה אל נהג המונית כדי שיגרור את הרכב הגנוב או בקשירה הפיזית של הרכב הגנוב אל המונית. פעולות אלה בוצעו על ידי מי מנוסעי מכונית הסקודה, שנמלטו ולא אותרו. יש בהן לכאורה ללמד על קיומם של שותפים נוספים לשרשרת הגניבה ברמת מעורבות העולה על זו של המשיב. אמור מעתה: עוצמתן הלכאורית של הראיות הנדרשות מהתביעה לצורך הוכחת סמכותו של בית משפט זה לדון את המשיב אינה מספקת לצורך הותרתו במעצר עד תום ההליכים. עם זאת, מאחר ששאלת הסמכות תוכל להיות מוכרעת באופן סופי ומחייב רק במסגרת ההליך העיקרי לאחר שמיעת הראיות, יש מקום להתנות את שחרורו של המשיב בערבויות שיבטיחו את התייצבותו לדיונים בהליך העיקרי. ניתן לומר כי לפנינו התגלמות נוספת, באספקט מוכר פחות, של הכלל לפיו חולשתן של הראיות הלכאוריות – אצלנו: לעניין הסמכות יותר מאשר לעניין עצם קיומה של אשמה בעבירת רכוש – משמשת נימוק להעדפתה של חלופת מעצר על פני מעצר בפועל (השוו: בש"פ 1546/00 עודה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1) 215; בש"פ 327/98 אלגאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1) 19; בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 1112). לתוצאה דומה ניתן להגיע, אף בלא להיזקק לשאלת הסמכות, בדרך של בחינת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום על רקע שורה של החלטות שניתנו בעת האחרונה, בדרגות השיפוט השונות, בהן תושבי שטחים שהואשמו בעבירות דומות שוחררו מן המעצר בחלופות שונות, לרבות ערובות כספיות. כתב האישום מייחס למשיב עבירת רכוש אחת ושהייה לא-חוקית אחת בישראל. אין טענה לביצוע שיטתי של עבירות רכוש על ידו או להשתייכותו להתארגנות העוסקת בכך (ובכך נבדל המקרה מזה שנדון בהלכת בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268). עברו הפלילי של המשיב כלל אינו מוזכר בבקשת המעצר עד תום ההליכים, ואם בוחנים אותו לגופו מוצאים כי אין למשיב כל הרשעה בעבירת רכוש, וכי הרשעותיו בעבירות מתחומים אחרים הנן ישנות (האחרונה לפני קרוב ל-13 שנה). במצב דברים זה נראה כי עילת המעצר העיקרית הנה החשש להימלטות המשיב מהליכי המשפט לנוכח מגוריו בשטחים. לעניין חשש זה נפסק כי העמדת בטוחות כספיות ראויות עשויה, במקרים מתאימים, לאפשר שחרור גם של תושבי השטחים. כך, למשל, בבש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה, תק-על 2003(2) 3228, החליט בית המשפט העליון לשחרר בערובות כספיות תושב שטחים שהואשם בהתפרצות, גניבה, החזקת כלי פריצה, תקיפת שוטרים ושהייה בלתי-חוקית בישראל (אגב, גם באותה פרשה התקיים בנאשם הכלל בדבר החזקה תכופה ברכוש גנוב); בבש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 709, החליט בית המשפט העליון לשחרר בערובות כספיות תושבי שטחים שהואשמו בפגיעה והשחתת אתר עתיקות, חפירה לגילוי עתיקות, כתיבה באתר עתיקות ושהייה בלתי-חוקית בישראל; בב"ש (י-ם) 4686/05 מדינת ישראל נ' זיאד (החלטה מיום 20.7.05) אישר בית המשפט המחוזי בירושלים שחרור לחלופת מעצר של תושב שטחים שנאשם בניסיון גניבת רכב, שהייה בלתי-חוקית בישראל והחזקת סמים לשימוש עצמי; בב"ש (י-ם) 4236/05 צלאח נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 2.3.05) החליט בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר לחלופת מעצר תושב שטחים שהואשם בנהיגה ברכב בלא רישיונות וביטוח, שהייה בלתי-חוקית בישראל, התחזות לאחר והכשלת שוטר במילוי תפקידו; בב"ש (י-ם) 7117/04 שחאמי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(4) 4264, החליט בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר בערובות כספיות תושב שטחים שהואשם בשהייה בלתי-חוקית בישראל, פריצה לרכב וגניבה; בב"ש (י-ם) 7115/04 אלחטיב נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 5.12.04) החליט בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר בערובות כספיות תושב שטחים שהואשם בהכשלת שוטר ושהייה בלתי-חוקית בישראל. ראו עוד: בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3) 1469; בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל, 2005(1) 2047. ההצדקה ליישומן של הלכות אלה על נסיבות המקרה דנן מתחזקת לאור האמור לעיל באשר לחולשת הראיות המקימות את סמכותו של בית המשפט לדון את המשיב. חיזוק נוסף מצוי בהיותו של המשיב נשוי לתושבת ישראל, שאמה מתגוררת אף היא בישראל, דבר המגביר את זיקתו לישראל ומחליש את חשש ההימלטות. נתונים אחרונים אלה – חולשת הראיות ומקום מגורי אשת המשיב – פועלים לא רק לטובת עצם השחרור בערובות כספיות אלא גם לטובת הפחתת שיעור הערובות בשים לב לשיעור הערובות שנקבעו בתקדימים הנזכרים לעיל במצבים בהם לא התעורר קושי מהבחינה של עוצמת הראיות הלכאוריות ולא התקיימו הנסיבות הנוספות המפורטות לעיל. לפיכך אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתיק העיקרי ועל שחרורו מן המעצר אם ולאחר שיעמוד בכל התנאים הבאים: 1. המשיב יתייצב בכל עת שיידרש לכך לדיונים במשפטו ולנשיאת עונשו, ככל שיוטל עליו, ויימנע משיבוש הליכי המשפט. 2. המשיב יימנע מכניסה לשטחי ישראל ומיציאה משטחי יהודה ושומרון, פרט לצורך התייצבות למשפטו ולנשיאת עונשו ככל שיוטל עליו. 3. המשיב יפקיד בקופת בית המשפט סך של 5,000 ₪ ויחתום על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪ להבטחת עמידתו בתנאי השחרור. 4. המשיב ימציא ערבויות של שני תושבי ישראל בעלי הכנסה קבועה ומוכחת, כל אחת על סך של 10,000 ₪, להבטחת עמידתו בתנאי השחרור. הכתובות של הערבים ישמשו לצורך מסירת הזמנות לדיון למשיב בתיק העיקרי, והמשיב יתחייב להתעדכן מידי שבוע אצל הערבים לגבי קבלת הזמנות כאמור. 5. השחרור יכול שייעשה בפני קצין משטרה. תיק החקירה מוחזר לב"כ המבקשת. מעצרמשפט פליליעבירת חוץמעצר עד תום ההליכים