מבוא 1. בפנינו ערעור על החלטה מיום 4.6.06 של ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - החוק או חוק הנכים) שליד בית משפט השלום בירושלים. בהחלטה זו נדחה ערעור שהגיש המערער (שלמה גדעוני) על החלטת קצין התגמולים לדחות את בקשתו להכיר בו כנכה לפי החוק. 2. בבקשתו לקצין התגמולים (מיום 31.8.97) טען המערער כי במהלך תקופת שירות החובה שלו בצבא, ועקב שירות זה, הוא החל לסבול ממחלה הידועה כתסמונת השינה הדחויה (מסוג disorganized; להלן - התסמונת). מחלה זו מתבטאת בשיבוש השעון הביולוגי של השינה והיקיצה, באופן שאלה מתרחשות במחזוריות בלתי-סדירה. כתוצאה, משתנות תדיר שעות השינה והעירות של הסובלים מהתסמונת, דבר המקשה על תפקודם ביום, בעיקר במסגרות קבועות. בהחלטתו מיום 24.3.98 קבע קצין התגמולים, על יסוד חוות-דעת של רופא נוירולוג מטעמו, כי המערער לקה בתסמונת שלא עקב תנאי שירותו הצבאי. המערער הגיש את ערעורו לוועדת הערעור ביום 19.4.98. במהלך דיוניה החזירה הוועדה את הדיון אל קצין התגמולים על מנת שיחליט גם בטענת המערער בדבר הנזק הנפשי שנגרם לו במהלך שירותו כתוצאה מטיפול בלתי-נאות של הצבא בתסמונת. רופא פסיכיאטר מטעם קצין התגמולים קבע כי מצבו הנפשי של המערער הנו תולדה של הפרעת השינה ממנה הוא סובל, וכי אופן הטיפול של הצבא באותה הפרעה לא גרר ולא החמיר את אותו מצב נפשי. 3. הצדדים הגישו לוועדת הערעור חוות-דעת של מומחים מטעמם. המומחים נחקרו בפני הוועדה. בהחלטתה מיום 4.6.06 קבעה הוועדה (שהרכבה שונה פעמיים מאז החלו הדיונים בערעור) כי המערער לא הרים את הנטל להוכחת קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין פרוץ התסמונת, מצבו הנפשי או ההחמרה של אחד מאלה. לפיכך החליטה הוועדה לדחות את הערעור, תוך שמירת זכותו של המערער להגיש ערעור חדש אם יתבררו בעתיד גורמי המחלה או החמרתה. בשולי ההחלטה המליצה הוועדה לקצין הגמולים לשלם למערער פיצוי חד-פעמי, בהתאם לכללים הקבועים בסעיף 4 לחוק הנכים, בצירוף הוצאות ריאליות, בגין הסבל שנגרם לו תוך כדי השירות בשל האופן הלקוי בו טיפלה המערכת הצבאית במחלתו. הלכה למעשה, פיצוי שכזה לא שולם על ידי המשיב, על אף שאין הוא חולק על סבלו האמור של המערער. בישיבה הראשונה שהתקיימה במסגרת הערעור העלנו אף אנו המלצה דומה לתשלום פיצוי חד-פעמי והוצאות. המערער הסכים להצעתנו. המשיב שקל את ההצעה והודיע כי אינו רשאי לקבלה על פי החוק. משכך לא נותר אלא לבחון את צדקת קביעתה של הוועדה לגופה. לצורך זה יש להקדים ולהציג את השתלשלות העובדות הנוגעות להופעת התסמונת ולהתייחסות הצבא אליה. עובדות אלה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, והן מתועדות בתיק האישי של המערער בצבא ובמסמכים רבים נוספים שהוצגו בפני הוועדה. רקע עובדתי 4. המערער נולד ביום 8.4.73, והנו הרביעי מבין חמשת הילדים של הוריו. בשל כשלים חמורים בתפקוד הוריו, גדל המערער במסגרות חוץ-ביתיות החל מגיל 3 שנים. לימודי התיכון שלו היו בפנימייה צבאית במגמת מכונאות. המערער התגייס לצה"ל ביום 16.9.91, ושירת כמכונאי טנקים. עם גיוסו נקבע לו פרופיל רפואי 97. באותה עת הוכרו שלושת אחיו כחיילים בודדים, בשל הרקע המשפחתי האמור. כאשר ביקש המערער לקבל הכרה דומה הוא נתקל בקשיים. אלה עיכבו את הכרתו כחייל בודד במספר חודשים, בהם התקיימו עימותים בקשר לכך בין המערער לבין שלטונות הצבא. המערער עבר טירונות כלל צה"לית במשך כחודשיים, ולאחר מכן הכשרה מקצועית במסגרת חיל החימוש, והוצב לשרת באזור הדרום. כחצי שנה לאחר הגיוס החל המערער לסבול מהפרעות בשינה שכללו קשיי הרדמות, נחירות, יקיצות מרובות, קימות מאוחרות, ועייפות קשה בשעות היום עד כדי הרדמות במהלך הפעילות היומית. כתוצאה מכך נפגע התפקוד שלו. המערער פנה למפקדיו (ובשלב מסוים אף עירב שניים מאחיו ששוחחו עם מפקדיו) וביקש התחשבות בבעייתו ועזרה במציאת פתרון שיקל עמו, אך המפקדים ראו במערער מתחזה והתייחסו לתלונותיו כאל בעיית משמעת והסתגלות. בקשותיו של המערער להעברה לבסיס קרוב לביתו באזור ירושלים נדחו, וכך גם בקשותיו לשחרור מוקדם מהשירות הצבאי. המערער מתאר את היחס המשפיל והמזלזל אותו קיבל ממפקדיו, ובעקבותיהם גם מחבריו ליחידה. בין היתר, טוען המערער, הוא הוער משנתו באלימות (מכות, הפיכת המיטה, שפיכת מים קרים על גופו), ונמנע ממנו אוכל בשל קימתו באיחור. באחת ההזדמנויות קיבלה כל המחלקה עונש קבוצתי בשל איחוריו של המערער, ובתגובה הפליאו בו חבריו למחלקה את מכותיהם. המערער נעשה דחוי מבחינה חברתית, וזכה תדיר לאיומים ולקללות. המערער אף הועמד מספר פעמים לדין משמעתי בגין איחוריו, ונדון בשל כך לעונשי ריתוק לבסיס ומחבוש (זאת בנוסף לבעיות משמעת אחרות שהתעוררו במהלך שירותו וגררו אף הן אמצעי ענישה). תלונותיו על עייפותו הובילו לפתיחת חקירה נגדו על ידי המשטרה הצבאית בחשד לשימוש בסמים. במסגרת חקירה זו נערך חיפוש בגופו ובכליו של המערער, והוא אולץ למסור דגימת שתן ששללה את החשד לשימוש בסמים. ניתן ללמוד לדוגמה על היחס לו זכו תלונותיו של המערער, מהאופן בו מפקד הגדוד שלו השיב על בקשתו מיום 3.5.93 לביטול עונש של 14 ימי ריתוק למחנה שגזר עליו באותו היום מפקד הפלוגה בגין אי-קימה למסדר בוקר. וכך בין היתר כתב המג"ד בדחותו את הבקשה: "חייל שאינו שומר ואינו עומד במסדרי מ"פ או בנורמות הצהליות בעיני אינו חייל. קודם תבצע המוטל עליך כחייל בצבא, שמירות תורנויות מסדרים סדר ניקיון ומשמעת, רק אז אוכל לדון בבקשתך". דברים אלו נכתבו למעלה מחודשיים לאחר שמומחה לרפואת שינה אבחן את המערער כסובל בוודאות ממחלת סהרוריות בשל שינה בלתי-תקינה (על כך יורחב בהמשך). המג"ד נותר נאמן לגישה זו גם כעבור שש שנים, לאחר שמחלתו של המערער הוכרה על ידי ועדה רפואית והוא שוחרר מהשירות בפרופיל 21. ביום 21.10.99 כתב המג"ד (שבינתיים קודם לתפקיד אחר) לוועדת הערעור כי אין בדעתו להתייצב למתן עדות בפניה למועד בו זומן, בין היתר משום "שלא מדובר בחייל ששירת בצורה מצוינת תחת פיקודי וביצע את המוטל עליו". המג"ד הוסיף ותיאר שם את המערער "כחייל לא ממושמע, חוצפן, אחד שניסה לנצל את הבעיה הרפואית שלו לצרכי עצמו". עוד כתב לגבי התלונות של המערער על בעיות שינה: "דבר זה נראה לי תמוה לאור ניסיוני הרב במשך שנים עם חיילים רבים (מאות ואלפים)... הוסבר לחייל כי לא קיימת בעיה כלשהי (עד כמה שזכור לי), וזאת עפ"י בדיקת רופאים שנעשו בתקופתי" (ההדגשה במקור). בפועל, לא הוצגה בדיקה כלשהי של רופא ששללה בזמן מן הזמנים את תלונותיו של המערער. 5. במקביל לפניותיו אל מפקדיו, פנה המערער לקבלת עזרה רפואית. בחודשים דצמבר 1992 וינואר 1993 הוא נבדק במכון לרפואת השינה במחלקה הנוירולוגית של המרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל-השומר. בטופס סיכום מחלה מיום 24.2.93 שכתב מנהל המכון, ד"ר אשכנזי, אובחן המערער כסובל "מעל כל ספק" ממחלת סהרוריות. זאת על יסוד תופעות ריטמיות שנרשמו אצלו בשלב שינה 3 במהלך בדיקה פוליסומנוגרפית. רופא ביחידה של המערער הפנה אותו לבדיקה אצל ד"ר רון פלד, מהמרכז לאבחון וטיפול בהפרעות שינה של הטכניון. ביום 7.6.93 כתב הרופא המפנה (סרן ד"ר יובל קריגר, מפקד מרפאת צוקי עובדה): "הנ"ל מוכר לי היטב, תלונותיו ע"פ עניות דעתי אמיתיות, הנ"ל חייל אמין וטוב אך סובל מקשיים אמיתיים בהשמה". ד"ר פלד השיב בימים 20.5.93 ו-10.6.93 כי המערער סובל מהפרעה בשעון הביולוגי עם קשיי יקיצה בבקרים ועייפות יומית, וכי על פי סיכום עם ענף מיון רפואי במפקדת קצין רפואה ראשי, הוא (ד"ר פלד) כתב מכתב לראש הענף, סא"ל ד"ר יצחק אלשיך, ובו המלצה לטיפול בבעיה. במכתב שד"ר אלשיך שיגר ביום 30.6.93 אל סגן קצין רפואה ראשי נאמר כי האבחנה של המערער כסובל מליקוי בשעון הביולוגי של השינה אינה מבוססת על הוכחה אובייקטיבית אלא "על אנמנזה הנתונה למניפולציה כזו או אחרת של החייל". משכך, מתעורר קושי בהתוויית המשך הטיפול במערער. ספר הפרופילים של הצבא אינו מכיר בסעיף ליקוי בגין הפרעות בשעון הביולוגי, ואילו לדעת ד"ר אלשיך יש להסתייג מהכרה בסעיף ליקוי כזה. מאחר שלא קיים בהגדות הצבא תפקיד המאופיין בפעילות לילית בלבד, ממילא המשמעות של הכרה באבחנה של ליקוי בשעון הביולוגי תהיה מתן פטור משירות ביטחון למי שאובחן כסובל מליקוי זה. הענקת פטור כזה הנה בעייתית על רקע היכולת של הנבדק להשפיע באופן מלאכותי על תוצאות האבחון. "בהיותה תקדים המאפשר מוצא קל מאוד מחובת שירות בטחון", סיכם ד"ר אלשיך, "אני חושש מאוד מהמצב הלא כל כך תאורטי שעלול להווצר עם הפצת הידיעה שתלונה עיקשת ועקבית על כך ש'קשה לקום בבוקר' יש בה די בכדי להגיע להשגים משמעותיים כל כך מנקודת מבטו של המשתמט הממוצע". לפיכך סבר ד"ר אלשיך כי יש לקבל החלטה עקרונית כיצד לנהוג בתלונות מסוג זה. לגבי המקרה הפרטני של המערער, המלצתו הייתה לשלוח את המערער לבדיקה אקטיגרפית "שהיא, למיטב הבנתי, הבדיקה האוביקטיבית היחידה לתחלואה זו". בדיקה שכזו נערכה למערער בחודש דצמבר 1993 במרכז לאבחון וטיפול בהפרעות שינה של הטכניון. בסיכום תוצאות הבדיקה, שארכה שבעה ימים, כתב המנהל הרפואי של המרכז, ד"ר רון פלד, כדלקמן: "תוצאות הבדיקה מצביעות על הפרעה בתזמון שינה-ערות מסוג Disorganized, אשר משמעותה שאין כל סדר וקביעות בתזמון השינה-ערות אצלו, ולעתים קרובות מתקשה מאד להקיץ בבקרים. בגלל תקלה טכנית לא ניתן היה לבצע בדיקת עקומת מלטונין רציפה על מנת לבסס אבחנה זו. בהתייעצות משותפת עם ד"ר ירון דגן ממעבדת השינה באוניברסיטת תל אביב הוחלט שהפרעת שינה זו אינה מאפשרת בדרך כלל תפקוד סביר במסגרות בעלות לוח זמנים קבוע. לאור ממצא זה וקשיי תפקודו מומלץ פרופיל 21 (ייתכן מותאם לס.ל. 27417)". מסמך רפואי זה נכתב ביום 23.12.93, שעה שנותרה למערער כמעט שנה עד תום שירות החובה. למרות ההמלצה הכלולה במסמך, וחרף בקשותיו של המערער, הוא לא שוחרר מן השירות קודם הזמן, והפרופיל הצבאי שלו נותר כשהיה. יחד עם זאת, הוענק לו (לראשונה ביום 16.6.93) פטור מקימה למסדרי בוקר, ולאחר מכן (בשנת 1994) פטור משמירות והמלצה לשיבוצו לתפקיד המתבצע בלילה. ביום 20.2.94 רואיין המערער על פי בקשתו אצל אל"מ רפי חצרון, מפקד החימוש של פיקוד דרום. המערער גולל בפני אל"מ חצרון את הבעיות המשפחתיות והרפואיות שלו ואת תופעת ההתנכלויות מצד מפקדיו וחבריו ליחידה, וביקש העברה לשירות ליד הבית באזור ירושלים. אל"מ חצרון "התרשם כי בעיותיו של החייל אמיתיות וחמורות ונענה לבקשתו" (מתוך סיכום הראיון). לפיכך הועבר המערער לשרת בפיקוד מרכז. יחד עם זאת, הוא לא שוחרר מצבא בהתאם להמלצה של ד"ר פלד. שחרורו משירות חובה נעשה ביום 16.11.94, עם תום תקופת השירות המקורית, כאשר הפרופיל הרפואי שלו נותר 97. 6. לאחר השחרור זומן המערער לשירות מילואים. משלא התייצב נעצר (ביום 6.9.95) בשל עריקות. רופא שבדק אותו מצא, על סמך חוות-הדעת משנת 1993 של ד"ר פלד, כי אין הוא כשיר למעצר בשל ההפרעה בתזמון השינה. לכן שוחרר המערער מהמעצר והופנה לבדיקה בפני ועדה רפואית. זו בדקה את המערער ביום 25.1.96, וקבעה לו פרופיל 21 לצמיתות בגין "הפרעות שינה... בחומרה קשה", והוא שוחרר משירות מילואים. גם קביעה זו נסמכה על ממצאי הבדיקה הנזכרת של ד"ר פלד ועל המלצתו. 7. המערער המשיך להתלונן לאחר שחרורו על אותן הפרעות בתזמון השינה שהיו מנת חלקו בעת השירות. הדבר העיב על מצבו הנפשי והקשה עליו לעבוד בצורה סדירה. כתוצאה מכך נקלע המערער למצוקה כספית. בחודש יולי 1997 התרחשה טרגדיה במשפחתו, כאשר אחד מאחיו רצח אח שני והתאבד. כתוצאה מכך הוחמר מצבו הנפשי של המערער, והוא טופל על ידי פסיכיאטר. במקביל טופל המערער במרכז לרפואת השינה של בית החולים הדסה בירושלים. בדיקת אקטיגרף חוזרת שנערכה שם למערער ביום 25.9.97 הראתה כי הוא עדיין סובל מהתסמונת. על פי המלצת הרופאים המטפלים, החל המערער ליטול תרופה בשם מלטונין. השימוש בתרופה גרם לשיפור מסוים במצבו, אך מדובר בתרופה לא זולה שאינה ממומנת על ידי קופת-חולים, ולטענת המערער מצבו הכלכלי מקשה עליו להמשיך ברכישתה. המערער אף קיבל טיפולים פסיכולוגיים בתחנה לבריאות הנפש, אך לדבריו נאלץ להפסיק אותם בשל מגבלותיו הכלכליות. החלטת המשיב 8. כאמור, החלטתו של קצין התגמולים התייחסה מלכתחילה רק לשאלת הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי של המערער לבין התסמונת. ההחלטה, לפיה המערער לקה בתסמונת שלא עקב תנאי שירותו, נסמכה על חוות-דעת מיום של 2.3.98 של הנוירולוג פרופ' מנחם שדה. בחוות-הדעת נאמר כי סיבתה של התסמונת אינה ידועה; כי מעט ידוע עד כה על הפתוגנזה שלה; ואף כי נגרמו למערער קשיים במהלך שירותו הצבאי כתוצאה מאי-ההכרה של מפקדיו בתסמונת, אין לומר כי המחלה נגרמה או הוחמרה בשל תנאי השירות. 9. החלטה נוספת של המשיב לא ניתנה, הגם שוועדת הערעור החזירה אליו את הדיון בשאלת הנזק הנפשי של המערער. יחד עם זאת, שני הצדדים ראו את החלטת המשיב בשאלה זאת כמגולמת בחוות-הדעת של הפסיכיאטר ד"ר אליעזר פלדינגר, שנתמנה כמומחה מטעם המשיב בשאלת הנזק הנפשי לאחר החזרת הדיון אל המשיב. בחוות-דעתו מיום 13.2.00 לא שלל ד"ר פלדינגר (המשמש פסיכיאטר ראשי בבית החולים "איכילוב") את האפשרות שהסבל הנפשי של המערער יכול היה להיות מוקל אילו התסמונת הייתה מטופלת כראוי עוד בעת שירותו הצבאי. יחד עם זאת, קבע המומחה, העדרו של אותו טיפול בעת השירות הצבאי לא גרם ולא החמיר את מצבו הנפשי העכשווי של המערער. בחוות-דעת משלימה מיום 30.1.02 הוסיף ד"ר פלדינגר כי השירות הצבאי של המערער לא העצים את ביטוייה של הפרעת השינה ממנה הוא סובל. ההליכים בוועדת הערעור 10. מלכתחילה הגיש המערער את ערעורו, בכוחות עצמו, על החלטת המשיב מיום 24.3.98. לאחר הגשת הערעור הוסדר ייצוגו של המערער באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, ובאת-כוחו הגישה (ביום 8.7.99) כתב ערעור מתוקן. משהוגשה חוות-דעתו של ד"ר פלדינגר בשאלת הפגיעה הנפשית, תיקנה ב"כ המערער בשנית את הערעור, והוסיפה בו טענות גם כנגד קביעותיו של ד"ר פלדינגר. 11. המערער הגיש לוועדת הערעור (ביום 1.11.01) חוות-דעת של הפסיכיאטר פרופ' אהוד קליין, המשמש מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם בחיפה. בחוות-הדעת נאמר כי השירות הצבאי לא גרם להופעת התסמונת אצל המערער, אך החמיר את הסימפטומים שלה. ההחמרה נבעה מהימצאות המערער במסגרת נוקשה המחייבת הקפדה על דיוק ועמידה בזמנים, ונעדרת גמישות באשר לצרכים המיוחדים של אלו הסובלים מהתסמונת. לדעת פרופ' קליין, החמרה זו אחראית למחצית הנכות הנפשית התפקודית ממנה סובל המערער כיום, העומדת כולה על 30%. בתגובה לחוות-דעת זו הגיש המשיב (ביום 4.2.02) את חוות-דעתו המשלימה של ד"ר פלדינגר הנזכרת לעיל. בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 5.6.02 נאותה הוועדה, חרף התנגדות ב"כ המשיב, לשמוע מפרופ' קליין סקירה מקדימה לגבי מהות התסמונת ודרכי הטיפול בה. בתום הסקירה טען ב"כ המשיב כי פרופ' קליין העלה בה טענה חדשה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פרוץ התסמונת אצל המערער לבין תנאי השירות שלו, וכי על מנת שיהיה בידו להתכונן לחקירה של פרופ' קליין, הוא מבקש שתוגש חוות-דעת משלימה מטעמו. עוד ציין ב"כ המשיב כי לאחר שתוגש חוות-הדעת המשלימה של פרופ' קליין, היא תועבר על ידי המשיב "למומחה מתאים יותר בתחום מבלי לפגוע בד"ר פלדינגר" (עמ' 5 שו' 8-9 לפרוטוקול). הוועדה הורתה לפרופ' קליין להגיש חוות-דעת משלימה, וזו הוגשה ביום 9.7.02. המשיב העביר אותה לבדיקת הפסיכיאטר ד"ר שאול שרייבר, מנהל מחלקת אשפוז יום בשירות הפסיכיאטרי של המרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי. בהתאם לדרישתו של ד"ר שרייבר, עבר המערער מספר בדיקות משלימות, מרביתן בבתי החולים "הדסה" בירושלים ורמב"ם בחיפה. השלמת בדיקות אלה ארכה כשנתיים. בעקבותיהן הוגשה ביום 21.12.04 חוות-דעתו של ד"ר שרייבר. חוות-דעת זו חלקה על הנחת היסוד, שעד אז הייתה נחלת המומחים מטעם שני הצדדים, בדבר היות המערער סובל מהפרעת שינה. בניגוד להם קבע ד"ר שרייבר כי המערער אינו סובל, וככל הנראה גם לא סבל, מהפרעת שינה הנוגעת לתזמון לקוי של השעון הביולוגי. לנוכח מסקנה זו, לא ראה ד"ר שרייבר צורך לדון בשאלת הקשר האפשרי בין הפרעת שינה שכזו לבין שירותו הצבאי של המערער. בתגובה הגיש המערער (ביום 28.8.05) חוות-דעת משלימה (שניה) מאת פרופ' קליין. בחוות-דעת זו הבהיר פרופ' קליין כי הבדיקות האחרונות שנערכו למערער אינן מפריכות את מה שהוסכם עליו לאורך כל השנים, לאמור: שהוא סובל מהפרעה בתזמון השינה. פרופ' קליין וד"ר שרייבר נחקרו על חוות-דעתם בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 7.9.05. בסיום החקירות הגיעו שני המומחים להסכמה אותה הציגו בפני הוועדה (עמ' 10 לפרוטוקול). ההסכמה אומרת כי המערער אכן סובל מהפרעת שינה אשר האבחנה הסבירה ביותר להגדרתה הנה "הפרעה בתזמון השינה מהסוג הבלתי סביר" (צ"ל: "הבלתי סדיר"). זאת על סמך הבהרה שניתנה על ידי ד"ר גיורא פילר מהמרכז לרפואת השינה של הטכניון, שערך למערער את בדיקת האקטיגרף האחרונה, ובדומה למסקנה אליה הגיע בשעתו ד"ר פלד. עוד הוסכם כי בנוסף להפרעת השינה, קיים אצל המערער מרכיב של מצוקה נפשית אותה הגדירו המומחים כ"תגובת הסתגלות מתמשכת" שנגרמה לו כתוצאה מחוסר הבנה לבעייתו ואי-התייחסות אליה במהלך שירותו כאל בעיה רפואית המצריכה התייחסות מתאימה, בדרך של מתן טיפול או הקלות. הסכמה זו פתרה את המחלוקת שהתעוררה לנוכח חוות-דעתו של ד"ר שרייבר. מאחר שד"ר שרייבר לא בדק את המערער, הוא נמנע מנקיטת עמדה בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין אותה אבחנה מוסכמת. משכך, שב וניעור הצורך של המשיב להיזקק לחוות-הדעת של ד"ר פלדינגר, שנחקר עליה בישיבת הוכחות נוספת שקיימה הוועדה ביום 23.11.05. 12. בהחלטת הוועדה מיום 4.6.06 צוין כי הנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ התסמונת או החמרתה רובץ על המערער. כן הוזכרה העובדה, המקובלת גם על פרופ' קליין, בדבר חסרונו לעת הזאת של ידע רפואי המאפשר לזהות באופן ספציפי את הגורמים המובילים להתפתחות כל אחד מסוגיה של התסמונת. תחת זאת מקובל לומר כי התסמונת מתפתחת כתוצאה מתערובת של גורמים שאין ביניהם אבחנה ברורה. בנסיבות אלה, סברה הוועדה, לא ניתן לראות באבחנה של פרופ' קליין עוגן להרמת נטל ההוכחה הרובץ על המערער. כך במיוחד משעה שאותה החמרה של המחלה, המיוחסת על ידי פרופ' קליין לשירות הצבאי, נובעת מהמצב הנפשי של המערער; והרי הסימפטומים של התסמונת - שלדעת הכל שורשיה אינם בתנאי השירות - כבר כוללים בתוכם בעיות בתחום הנפשי. הוועדה עמדה בהחלטה גם על הקשיים עמם נדרש המערער להתמודד בשל נסיבותיו המשפחתיות האומללות וגידולו מחוץ לבית הוריו החל מגיל צעיר. קשיים אלה אינם קשורים לתנאי השירות הצבאי, ולדברי חברי הוועדה "אין לנו ספק כי המצב שתואר השפיע לא מעט על מצבו הנפשי" וממילא היווה אחד מגורמיה של התסמונת. עוד נאמר בהחלטה כי לא ניתן לראות בעמדתו של פרופ' קליין, התולה בגישה הלקויה של המערכת הצבאית כלפי מחלת המערער העצמה של בעייתו הנפשית, משום עמדה הנסמכת על אסכולה רפואית מוכרת, אלא "מסקנה אישית של פרופ' קליין - אינסטינקטיבית". לפיכך החליטה הוועדה לדחות את הערעור, תוך שמירת זכותו של המערער להגיש בעתיד ערעור חדש אם וכאשר יתבררו גורמי המחלה או החמרתה (המשיב הסכים שלא לטעון במקרה כזה להתיישנות). טענות המערער 13. המערער טוען כי קצין התגמולים דחה את תביעתו לא בשל נימוקים הקשורים לעצם מחלתו, אלא בשל החשש מפני יצירת תקדים שיפתח פתח להגשת תביעות פיצויים לפי חוק הנכים בגין תסמונת השינה הדחויה, בגינה לא שולמו עד היום תגמולים (אף שספר הפרופילים של הצבא מכיר בסעיף ליקוי של הפרעות שינה, הוא סעיף 27417 מכוחו שוחרר המערער לבסוף מהשירות). לטענת המערער, היה על הוועדה להעדיף את הקביעות של פרופ' קליין, שהנו היחיד מבין המומחים בתיק זה המתמחה ומחזיק בניסיון מעשי הן בתחום הפסיכיאטרי והן בתחום הפרעות השינה. לעומתו, ד"ר פלדינגר אינו מתמחה ואינו בעל ניסיון אלא בפסיכיאטריה. על יסוד חוות-הדעת והתשובות של פרופ' קליין בחקירתו סבור המערער כי יש לקבוע כי השירות הצבאי גרם להתפרצות התסמונת ולהחמרה כפולה של מצבו: הן בקיבעון התסמונת בשל אי-ההכרה בה במועד והן בהחמרת מצבו הנפשי בשל אותה סיבה. פרופ' קליין ציין, על סמך ניסיונו ועל סמך ספרות מקצועית, כי מצבים של לחץ או דחק נפשי הנם אחד הגורמים להתפרצות התסמונת. מנגד, אין טענה בדבר מקור ביולוגי שגרם אצל המערער להוצאת התסמונת מהכוח אל הפועל, ואין גם הוכחה לכך שהמערער סבל מבעיה נפשית לפני שירותו הצבאי. לא עוד אלא שהוועדה הניחה בטעות כי המוות הכפול של שני אחיו של המערער התרחש לפני תחילת שירותו הצבאי, ולפיכך תרם להופעת התסמונת, בשעה שבמציאות הדבר ארע מספר שנים לאחר השחרור. באותו זמן ציינה הוועדה עצמה בהחלטתה (בעמ' 11), בהתייחסה אל תנאי השירות הצבאי של המערער, כי "יתכן ולכך השפעה מסוימת לפרוץ המחלה". משכך היה על הוועדה לקבל את האבחנה של פרופ' קליין בדבר הקשר הקיים בין פרוץ התסמונת במהלך השירות לבין סדרת האירועים החריגים מבחינת התייחסות הצבא אל המערער בסמוך לפרוץ התסמונת, אירועים שעצם התרחשותם אינה שנויה במחלוקת. לפי ההלכה הפסוקה, די בקיומו של קשר כזה ובעובדה שהמחלה פרצה לראשונה בעת השירות הצבאי, כדי להקים חזקה לפיה המחלה נגרמה במלואה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידו, וכדי להעביר אל קצין התגמולים את הנטל לסתור את קיומו של קשר סיבתי בין השניים. עוד טוען המערער כי היה על הוועדה לאמץ את עמדתו של פרופ' קליין, שסיווג את ההחמרה במצבו הנפשי כתוצאה מאי-הכרת הצבא בתסמונת ואי-הטיפול בה במועד, כבעיה עצמאית שאיננה חלק מהתסמונת. כך במיוחד לנוכח ההסכמה של פרופ' קליין וד"ר שרייבר לכך שלמערער נגרמה מצוקה נפשית מסוג של תגובת הסתגלות מתמשכת מעבר לאבחנה של הפרעת השינה; ומה גם שד"ר פלדינגר לא שלל קיומה של הפרעה נפשית אצל המערער. המערער חולק על סיווג אבחנתו של פרופ' קליין כמסקנה אישית שאינה נסמכת על אסכולה רפואית מוכרת. המערער מפנה לאסמכתאות מהן פרופ' קליין שאב את אבחנתו, וטוען כי יש בהן לבסס דעה רווחת בקרב מספר אנשי מקצוע, בהם פרופ' פרץ לביא שהנו המומחה בה"א הידיעה בישראל להפרעות שינה, וממילא כדי להוות אסכולה. בכל מקרה, אם פרופ' קליין לא נסמך על אסכולה רפואית, על אחת כמה וכמה שלא ניתן למצוא אסכולה רפואית התומכת בעמדה של ד"ר פלדינגר, שבניגוד לפרופ' קליין אף אינו מתמחה בהפרעות שינה. טענות המשיב 14. המשיב טוען כי המערער לא מיקד את הערעור לטענה משפטית העומדת בפני עצמה, בשעה שסעיף 34 לחוק הנכים קובע כי הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת הערעור יכול שיהא "בנקודה משפטית בלבד". לגוף הענין טוען המשיב כי לא נפלה טעות בהחלטת ועדת הערעור, ומכל מקום כי אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בהחלטה. המשיב מודה כי המערער סובל מהפרעה בתזמון השינה, אך חולק על כך שהמערער סובל בנוסף מהפרעה נפשית עצמאית שאינה חלק מהיבטיה של הפרעת השינה. לענין זה מתבסס המשיב על דבריו של ד"ר פלדינגר לפיהם המצוקה הנפשית הנובעת מהפרעת השינה הנה מרכיב הכרחי בהגדרתו של אדם כחולה בהפרעה זו, להבדיל מאדם הסובל מהפרעת שינה שאינה מגיעה לדרגת מחלה. נקודה זו, טוען המשיב, מקובלת גם על פרופ' קליין, שהבהיר בחקירתו כי המערער סובל כיום רק מהפרעה בתזמון השינה. אותה הפרעה נפשית הגלומה בהפרעה בתזמון השינה, אף שהמערער המשיך לסבול ממנה לאחר שחרורו, לא נגרמה עקב שירותו הצבאי אלא עקב הפרעת השינה. גם לגבי הפרעת השינה עצמה, טוען המשיב כי לא הוכחו גרימתה או החמרתה עקב שירותו הצבאי של המערער. זאת מאחר שעד היום לא נמצא הגורם להפרעה זו, כפי שנקבע בחוות-הדעת של פרופ' שדה ושל ד"ר פלדינגר, וכפי שאישר גם פרופ' קליין בחקירתו. עוד טוען המשיב כי המערער לא טען בפני ועדת הערעור, וממילא לא הוכיח, קיומה של אסכולה המצדדת בקיומו של קשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין ההפרעה. המערער הזכיר לראשונה במסגרת הערעור ספר של פרופ' פרץ לביא, אך ספר זה לא הוזכר על ידי פרופ' קליין, שגם לא נחקר על כך. מכל מקום, האמור באותו ספר אינו ברור די צורכו בכל הנוגע לענייננו. משלא הוכח באופן מדעי מהם הגורמים למחלה, לא ניתן לטעון כי היא נגרמה בשל תנאי השירות רק בשל השערות או מיתוסים רפואיים. מאותו טעם לא ניתן לקבוע האם גורם כלשהו החמיר את המחלה, והאם ההחמרה, ככל שהתרחשה, הפכה לקבועה או נותרה זמנית למשך תקופת השירות בלבד. אם וכאשר יתברר על ידי הקהילה המדעית מהם הגורמים לפריצת או להחמרת המחלה, יוכל המערער להגיש תביעה חדשה לקצין התגמולים בהתאם לסעיף 35(א) סיפא לחוק, המאפשר לקצין התגמולים לתת החלטה חדשה "אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". זאת ועוד: בהעדר אפשרות למדוד את היקף המחלה בעת פריצתה, לא ניתן לקבוע כי חלה בה החמרה. גם לכך ניתנה התייחסות של ד"ר פלדינגר, שציין כי לדעתו השירות הצבאי של המערער לא העצים את הביטויים של הפרעת השינה ממנה הוא סובל. מול חוסר הידע הרפואי באשר לגורמי התסמונת, מצוי הידע העובדתי באשר לנסיבות חייו של המערער ואופי שירותו הצבאי. לדעת המשיב, הנתונים הידועים בהקשר זה מחזקים את המסקנה האומרת כי לא השירות הצבאי הוא שגרם להופעת התסמונת או להחמרתה. מצד אחד, סיפור חייו של המערער קשה הוא, וכולל בתוכו קשרים בעיתיים ביותר עם הוריו, נטישה על ידי אמו, ומגורים מחוץ לבית החל מגיל רך. כמו כן אחד מאחיו של המערער רצח אח אחר שלו והתאבד. כל אלה עשויים להשפיע באופן משמעותי על מצבו הנפשי. מנגד, השירות הצבאי של המערער בחצי השנה שמאז הגיוס ועד לפרוץ המחלה לא התאפיין בקשיים מיוחדים: המערער שובץ לטירונות כלל צה"לית, ולאחר מכן נטל חלק בקורסים מקצועיים שהתקיימו בבסיסים מסודרים. סדר יום זה, שעד לפרוץ המחלה נמשך חצי שנה בלבד, לא היה שונה בעיקרו מסדר היום של המערער בפנימייה הצבאית בה למד בחמש השנים שקדמו לגיוסו. גם לאחר פרוץ המחלה, המערער לא נדרש לבצע פעילות העלולה לסייע בקיבוע המחלה, כדוגמת פעילות לילית מיוחדת או פעילות קבועה במשמרות. כאשר מצרפים נתונים אלה אל דבריו של פרופ' קליין לפיהם השלב האופייני להתפרצות התסמונת הנו גיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת, הרי סביר יותר לומר כי דווקא מצבו האישי והמשפחתי של המערער הוא זה שגרם להחמרת מצבו לאחר פרוץ המחלה, ולא השירות הצבאי "הרגיל". המשיב מקבל את טענתו של המערער בדבר הסבל אותו חווה במהלך השירות הצבאי. יתרה מכך: המשיב נכון אף להודות כי מרגע שהמחלה פרצה אצל המערער, הצבא לא עשה די כדי להקל על סבלו ו"הוא באמת סבל יותר מכפי שראוי היה שיסבול" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 27.5.07). אולם, טוען המשיב, עצם הסבל, שהנו מנת חלקם של חיילים רבים, אינו עילה לתשלום תגמולים על פי החוק. אלה משולמים רק עבור נכות שנגרמה במהלך השירות וכתוצאה ממנו, והוסיפה להישאר לאחר השירות. נכות מקובעת כזאת לא הוכחה במקרה שלפנינו. דיון: התפרצות התסמונת 15. חזרתו של ד"ר שרייבר מהקביעה בחוות-דעתו לפיה המערער אינו סובל מהפרעה בתזמון השינה, הותירה שתי חוות-דעת רלוונטיות מטעם המשיב: הראשונה, חוות-הדעת של פרופ' שדה מיום 2.3.98. השניה, חוות-הדעת (המקורית מיום 13.2.00 והמשלימה מיום 30.1.02) של ד"ר פלדינגר. מאחר שפרופ' שדה לא הובא על ידי המשיב להיחקר בפני ועדת הערעור, לא ניתן להסתמך על חוות-דעתו לצורך בירור המחלוקת. אכן, הוועדה לא סמכה את החלטתה על חוות-הדעת של פרופ' זוהר אלא על חוות-הדעת של ד"ר פלדינגר, שנחקר בפניה. חוות-הדעת המקורית של ד"ר פלדינגר התמקדה בבחינת מצבו הנפשי של המערער. זו השאלה אשר לשמה נתבקש ד"ר פלדינגר לתת את חוות-הדעת, בעקבות החלטת הוועדה מיום 24.11.99 על החזרת הדיון לקצין התגמולים למתן החלטה בשאלת הפגיעה הנפשית שנגרמה למערער. מסקנתו של ד"ר פלדינגר, שהכשרתו וניסיונו הנם של רופא פסיכיאטר, הייתה כי אותה התייחסות בלתי-נאותה מצד מפקדיו של המערער אל הפרעת השינה מאז התפרצותה, אף שהסבה לו סבל נפשי במהלך השירות, לא השליכה על מצבו הנפשי לאחר השחרור. לעומת זאת, לגבי הפרעת השינה עצמה נמנע ד"ר פלדינגר מקביעת מסקנות. וכך אמר בחוות-דעתו המקורית: "באשר להפרעה עצמה, לאחר התייעצות עם איש מקצוע (ד"ר רון פלד) ועיון בספרות המקצועית (D.S.M.. 4, עמ' 574-573) לא קיבלתי תשובה או הסברים התומכים באפשרות שתנאי השירות הם אלה האחראים לפרוץ המחלה או החמרתה. בכדי לקבל הסבר מקיף ומפורט יותר אודות הפרעה יחודית זו, כולל הקשר לתנאי שירותו, נראה לי שרצוי לבקש ממומחה בתחום זה לחוות את דעתו המקצועית". הנה כי כן, לא זו בלבד שד"ר פלדינגר לא חיווה את דעתו המקצועית בשאלת הקשר בין תנאי השירות של המערער לבין פרוץ התסמונת או החמרתה, אלא ד"ר פלדינגר אישר כי אין הוא מחשיב את עצמו למומחה בתחום זה, והמליץ לברר את השאלה אצל מומחה בתחום. המשיב לא פעל בהתאם להמלצה זו. אמנם הוגשה מטעם המשיב חוות-דעת של ד"ר שרייבר, שפירט בחקירתו (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 7.9.05) את התמחותו האקדמית והמעשית בתחום הפרעות השינה. אולם, כאמור, חוות-הדעת של ד"ר שרייבר כלל לא עסקה בשאלת הקשר הסיבתי האמור אלא בשאלת עצם קיומה של הפרעה בתזמון השינה אצל המערער. משחזר בו ד"ר שרייבר, בעיצומו של הדיון, מקביעתו בדבר העדר הפרעה כזו אצל המערער, לא ביקש המשיב לקבל ממנו חוות-דעת משלימה בשאלת הקשר הסיבתי, והמשיב אף לא המציא חוות-דעת כזאת מאת מומחה אחר בתחום (דוגמת ד"ר פלד, שבשעתו בדק את המערער, ועמו נועץ ד"ר פלדינגר בתור מומחה בתחום הפרעות השינה). תחת זאת חזר המשיב אל ד"ר פלדינגר ואל שתי חוות-הדעת שלו. זאת, חרף חוסר ההתמחות של ד"ר פלדינגר בתחום הפרעות השינה, וחרף העובדה שגם חוות-הדעת המשלימה של ד"ר פלדינגר אינה מקדמת את בירור שאלת הקשר הסיבתי. אמנם נאמר בה כי לדעת ד"ר פלדינגר, "בניגוד לדעתו של פרופ' קליין שרותו הצבאי לא העצים את ביטויי ההפרעה (הפרעת השינה)". אולם לנוכח האמור בחוות-הדעת המקורית של ד"ר פלדינגר, קביעה כזאת טעונה אישוש על ידי מומחה בתחום. לא נאמר בחוות-הדעת המשלימה כי קדמה לה התייעצות בין ד"ר פלדינגר לבין מומחה שכזה. משכך אין במשפט שצוטט כעת מתוך חוות-דעת זו (שהוא האמירה היחידה המצויה בה בשאלת הקשר הסיבתי) כדי לבטא עמדה מקצועית מוסמכת. אם נותר ספק בדבר, באה חקירתו של ד"ר פלדינגר מיום 23.11.05 והבהירה את הדברים לאשורם. ד"ר פלדינגר אישר כי הוא "לא מרגיש כמומחה להפרעות שינה", וממילא אינו מסוגל "להביע את דעתו בצורה מקצועית" לגבי הגורמים המחוללים את ההפרעה ממנה סובל המערער. לפיכך ביקש ד"ר פלדינגר "שאדם מקצועי יותר" יחווה את דעתו בנדון, והבהיר כי הגיע לדיון כשהוא ערוך להיחקר רק בשאלת האבחנה הנפשית של המערער ולא בשאלות הנוגעות לעצם הפרעת השינה (עמ' 1-2 לפרוטוקול; ראו בדומה עמ' 7-8). אין זאת אלא אישור מצד ד"ר פלדינגר לצדקת המהלך בו נקט המשיב בפנייתו אל ד"ר שרייבר לצורך התמודדות עם חוות-הדעת של פרופ' קליין בשאלת גרימת או החמרת ההפרעה; כפי שתיאר מהלך זה ב"כ המשיב שלוש שנים וחצי קודם לכן (בדיון מיום 5.6.02, עמ' 5): "אני מבקש לדחות את הדיון ולקבל חוות דעת מסודרת משלימה מפרופ' קליין שאותה יחד עם כל החומר אוכל להעביר למומחה מתאים יותר בתחום מבלי לפגוע בד"ר פלדינגר". העובדה שבסופו של דבר ד"ר פלדינגר, ולא מומחה להפרעות שינה, הוא זה אשר ממנו מנסה המשיב להיבנות בסוגיית גרימתה והחמרתה של התסמונת, מהווה נקודת תורפה מרכזית מבחינת המשיב. 16. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לזהות המומחה שהובא מטעם המערער. בהבדל מד"ר פלדינגר, התמחותו של פרופ' קליין אינה רק בפסיכיאטריה כללית אלא באופן ספציפי גם בתחום הפרעות השינה. פרופ' קליין חקר את תופעת הפרעות השינה, טיפל באנשים הסובלים ממנה, ואף עבד יחד עם פרופ' פרץ לביא, שהנו המומחה המוביל בארץ בתחום זה (עמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 5.6.02). הרקע של פרופ' קליין בתחום הפרעות השינה מוכר אף למומחה מטעם המשיב, ד"ר שרייבר, שאישר: "אני מכיר את עבודתו של פרופ' קליין בנושא של הפרעות שינה" (פרוטוקול מיום 7.9.05, עמ' 7). פרופ' קליין הציג בפני ועדת הערעור, בכתב ובעל-פה, סקירה מפורטת לגבי התופעה, תהליכיה, תסמיניה ודרכי הטיפול בה. סקירה זו נתמכה בשורה של פרסומים מדעיים משלושת העשורים האחרונים אליהם הפנה פרופ' קליין. על יסוד פרסומים אלה והידע והניסיון אותם רכש, סבר פרופ' קליין כי באפשרותו לנקוט עמדה בסוגיית גורמיה של התסמונת והיתכנות הימנותם של תנאי השירות הצבאי על אותם גורמים. בחוות-דעתו הראשונה נאמר: "סיבתה של ההפרעה לא ידועה אולם אופייני שהיא מתפרצת לראשונה בגיל ההתבגרות או הבגרות המוקדמת... אין להפרעה טיפול הנחשב כיעיל ורוב הסובלים מהתסמונת מסגלים לעצמם אורח חיים ועיסוקים המאפשרים להם לנהל סדר יום גמיש המותאם לשעות השינה והערנות המשתנים. לעומת זאת, נסיון לאלץ את האנשים הסובלים מההפרעה לתפקד במסגרת נוקשה בה יש סדר יום קשיח, הקפדה על דיוק ועמידה בזמנים וחוסר גמישות באשר לצרכים המיוחדים שלהם, גורמים להחמרה בסימפטומים ולסבל ומצוקה ניכרים. דבר זה יכול להסביר את הסיבות לכך שהתסמונת הופיעה והתבטאה אצל התובע ביתר שאת במהלך השירות הצבאי שכן מדובר במסגרת נוקשה וקשוחה שאין בה גמישות וסובלנות לגבי חריגה מלוח הזמנים, אי דיוק וכיו"ב. דברים אלה היו בלי ספק גורמים משמעותיים לקשיי התפקוד החמורים של מר גדעוני במהלך שירותו וגרמו לו לסבל רב, הן בכך שלא הייתה כל התחשבות במגבלותיו הרפואיות והן בגלל שתויג כחייל בעייתי וטופל כמפר משמעת". הסיפא של הדברים, העוסקת בקשיי התפקוד ובסבל אותם חווה המערער במהלך שירותו הצבאי כתוצאה מהתייחסות הצבא אל מחלתו, אינה מתארת נכות בת-תגמול לפי חוק הנכים, המותנית באבדן כושר לפעולה גופנית או שכלית לאחר שחרורו של החייל משירות החובה (סעיף 1 לחוק; השוו: רע"א 7207/01 לייזר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(6) 747, 752; רע"א 7737/01 ורובל נ' משרד הביטחון). לא כן דבריו הקודמים של פרופ' קליין, בדבר הופעת והחמרת התסמונת היכולות להיות מוסברות בהחלת סדר היום הקשוח והנוקשה של הצבא על מי שלקה בה. שתי אלו, הן ההופעה והן ההחמרה, יצרו נכות כהגדרתה בחוק, שכן לא זו בלבד שהתסמונת לא נעלמה לאחר התפרצותה במהלך השירות, אלא גם ההחמרה שהתחוללה בה במהלך השירות נותרה לאחר סיומו. נקודה זו הובהרה בהמשך חוות-הדעת: "התוצאות של החמרת מצבו במהלך השירות, ממשיכות ללוותו וגרמו לו... נזק מצטבר ארוך טווח, אשר ממשיך להשפיע על תפקודו כיום". הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי אפשרי בין החמרת התסמונת לבין השירות הצבאי עולה בבירור מחוות-הדעת הראשונה של פרופ' קליין. לא כן לגבי ההשפעה הסיבתית של השירות על התפרצות התסמונת במהלכו. מצד אחד נאמר באותה חוות-דעת כי סדר היום הנוקשה בצבא "יכול להסביר את הסיבות לכך שהתסמונת הופיעה והתבטאה אצל התובע ביתר שאת במהלך השירות הצבאי"; ודוק: "הופיעה והתבטאה". מצד שני נאמר בהמשך חוות-הדעת כי לפי הערכתו של פרופ' קליין "אין לראות בשרות הצבאי גורם סיבתי להופעת ההפרעה ממנה סובל מר גדעוני". אם מבקשים למנוע סתירה בין שתי הקביעות, צריך לומר כי כל אחת מהן מתייחסת ל"הופעה" אחרת של התסמונת. ה"הופעה" אשר לגביה הכיר פרופ' קליין באפשרות גרימתה כתוצאה מהשירות, הנה ההתפרצות של התסמונת החוצה, קרי: הוצאת המצב החבוי שלה מן הכוח אל הפועל. מנגד, ה"הופעה" שלדעת פרופ' קליין אין לתלותה בשירות הצבאי, הנה ההופעה "הפנימית" של התסמונת בקרבו של המערער, אשר בעקבותיה נעשה הוא נשא של מחלה רדומה המסוגלת לפרוץ החוצה בשעת כושר. חוות-הדעת השניה של פרופ' קליין חידדה את הדברים, והבהירה כי אכן לשיטתו עשויה המסגרת המלחיצה של השירות הצבאי לגרום לא רק להחמרת התסמונת לאחר שזו כבר פרצה, אלא גם להתפרצות עצמה: "בחלק מהמקרים, ההפרעה מתבטאת לראשונה רק בגיל מבוגר יותר, גיל ההתבגרות או גיל הבגרות המוקדמת. במקרים אלה, אירועי חיים לוחצים או צורך לתפקד במסגרות בהן ישנה דרישה נוקשה לקביעות בזמנים, הם שעשויים להביא את ההפרעה לידי ביטוי לראשונה... אצל מר גדעוני, קיימים כל מאפייני התסמונת כפי שתוארו. העובדה כי התסמונת התבטאה לראשונה במהלך שירותו הצבאי, עולה גם היא בקנה אחד עם מה שנאמר קודם". זאת, הוסיף פרופ' קליין, הגם שלא ניתן להשיב באופן חד-משמעי על השאלה האם המערער סבל מהתסמונת קודם לשירותו הצבאי מבלי שידע על כך ("הופעה" במובן השני). מה שניתן לומר הוא "כי גם לפני שירותו הצבאי, היה מר גדעוני במסגרת של לימודים בפנימיה שחייבה סדר יום קבוע ועמידה בזמנים, וככל הידוע הסתדר שם ולא היו לו קשיים מיוחדים בענין זה". פרופ' קליין הוסיף לדבוק בעמדה זו בשתי הופעותיו בפני הוועדה (עמ' 3-4 לפרוטוקול הדיון מיום 5.6.02 ועמ' 1-7 לפרוטוקול הדיון מיום 7.9.05). כאשר נשאל בדיון הראשון על ידי חבר הוועדה (עו"ד להיס) האם כניסה למסגרת של לוח זמנים קשיח מסוגלת להשפיע באופן מהותי על התסמונת או על הסימפטומים שלה, השיב פרופ' קליין (בעמ' 4): "זה מה שעולה מהסקירה. בספרות הרלוונטית מקובלת ההנחה שגורמי דחק וסיטואציות שבהם אדם נאלץ לתפקד בסדר יום קשיח הם גורמים שעשויים להביא התבטאות או התעצמות של ההפרעה. זה עולה מתוך הספרות שהסתמכתי על זה". לא רק התעצמות אלא גם התבטאות. על דברים אלה חזר פרופ' קליין בדיון השני (עמ' 3): "אצל אדם עם נטיה קודמת או עם רגישות מלכתחילה מצב של שיבוש בזמני השינה והכבדה באפשרות ללכת לישון בשעות המיועדות לכך כפי שעלול לקרות בתנאים של שירות צבאי, יכולה להיות גורם מסייע שמביא את ההפרעה לידי ביטוי ומוציא אותה מהכח אל הפועל... יש אנשים שזה הרסני להם". ההרס איננו לשעה בלבד ואין הוא מוגבל לתקופת ההימצאות במסגרת הנוקשה, אפילו זו נמשכה חצי שנה בלבד: "חצי שנה של שיבוש מתמשך יכולה לגרום לשיבוש מתמשך בהמשך" (עמ' 7); "זה יכול להיות גורם מקבע" (עמ' 10). כך, משום שההפרעה ממשיכה להתקיים "גם אם הגורמים שהביאו למצב זה חדל[ו] להתקיים" (שם). עוד אמר פרופ' קליין בדיון השני (עמ' 3) כי אותה השפעה של מצבי דחק על פרוץ התסמונת החוצה, אינה מותנית בהפיכה קיצונית של הרגלי השינה והעירות של החולה, אלא אפשרית גם בעקבות הקדמה או איחור קצרים יחסית (שעה או שעתיים) של זמני היקיצה והשינה, ולכן עשויה להתיישב גם עם סדר היום בטירונות ובקורסים המקצועיים בצבא בהם השתתף המערער. זאת, לנוכח קיומם של שלושה "שערי שינה", באורך של שעה עד שעתיים כל אחד, ובאופן שבו "לאנשים עם רגישות מיוחדת כשאתה מנסה לאלץ אותם לישון בשעות שהם לא בתחום השעות של שער השינה זה כבר יכול לגרום אצלם לשבוש ביכולת לתזמן את השינה באופן תקין". אילוץ שכזה לא היה קיים בהכרח בעת לימודיו של המערער בפנימייה הצבאית קודם לגיוס (עמ' 6). כאשר התבקש להעריך את סבירותה של האפשרות שהפרעת השינה התפתחה אצל המערער כתוצאה מהרקע האישי והמשפחתי הקשה שלו, השיב פרופ' קליין (בעמ' 2) כי אף שהדבר אפשרי, הוא היה מצפה שהיסטוריית החיים של המערער תגרום להפרעות שהנן "יותר בתחום הספקטרום של חרדה ודכאון או בהפרעות בהתפתחות האישיות ולאו דוקא בהפרעת שינה כל [כך] ספציפי[ת] כמו שמדובר במקרה זה". 17. ועדת הערעור הזכירה בהחלטתה את עמדתו של פרופ' קליין, אולם לא הציגה טעם מניח את הדעת להימנעות מאימוצה של עמדה זו. הוועדה עמדה על כך שהמערער הוא זה שנושא בנטל ההוכחה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין פרוץ התסמונת לבין השירות הצבאי. כשלעצמו, הדבר מובן מאליו ואינו שנוי במחלוקת. אך הרי מבין שני הרופאים שהופיעו בפני הוועדה בשאלת הקשר הסיבתי, הרופא היחיד המתמחה בתחום הפרעות השניה ראה כסבירה את האפשרות שמסגרת הזמנים הנוקשה של השירות הצבאי גרמה לפריצה או להחמרה או לקיבעון של התסמונת אצל המערער. כל אחד מגילויים אלה, במהלך השירות, של מחלה שלא התגלתה קודם לכן, מספיק על מנת להקים קשר סיבתי היוצר "חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו" (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 214). הרמת נטל השכנוע אינה מצריכה קביעה ודאית או קרובה לוודאית מצד המומחה הרפואי בשאלת השפעת השירות הצבאי על המחלה (ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 366). לכל היותר, על מנת שהנטל יורם נדרשת "עדות רפואית, המצביעה, לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה", כאשר מידת ההסתברות אינה צריכה להגיע אלא כדי כך ש"מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה" (שם). מידת הסתברות זאת "אין פירושה שעליו להוכיח כי מן הדין לשלול כל אפשרות אחרת להיווצרות המחלה" (ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים, פ"ד מח(3) 326, 333). לא עוד אלא שנשמעו בפסיקה קולות מקילים עוד יותר הגורסים כי "בדבר כמות ההוכחה בנדון זה לא מחמירים עם החייל, אלא די אם על-פי ההוכחות שהובאו יתכן שקיים קשר כנ"ל, בחינת רגליים לדבר בלבד" (ע"א 516/76 מסיקה נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 431, 435; ראו גם: ע"א 503/76 כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 36, 38; ע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 288, 292). אבחנתו של פרופ' קליין לא רק הקימה רגליים לדבר, אלא אף הצביעה על אפשרות מתקבלת מאוד על הדעת לכך שתנאי השירות הם אלה שגרמו לפרוץ התסמונת, אפשרות העודפת בהסתברותה על פני אפשרויות אחרות באשר לגורמי ההתפרצות דווקא במהלך השירות. פרופ' קליין עמד על ההבדל בין משטר השינה הקיים במסגרת השירות, לרבות במסגרת של קורסים מקצועיים צבאיים, לבין משטר השינה במסגרת הפנימייה הצבאית בה למד המערער בחמש השנים שלפני השירות. פרופ' קליין הוסיף והזכיר את העובדה שבמהלך אותן שנות לימוד לא נתגלו אצל המערער סימנים המעידים על הפרעת שינה, כפי שמלמדים המסמכים הרפואיים שהוגשו לוועדה מתקופת הפנימייה הצבאית. הוועדה לא שללה את מסקנתו של פרופ' קליין מעובדות אלה, ואף אמרה (בעמ' 11 להחלטה) כי בשים לב אליהן "יתכן ולכך השפעה מסוימת לפרוץ המחלה". אמירה זו אינה מתיישבת עם קביעת הוועדה בהמשך הדברים (עמ' 14): "מסקנתנו הנה כי מחלת המערער לא נגרמה ולא הוחמרה עקב השירות הצבאי". מסקנה זו לא הייתה במקומה אפילו הייתה הוועדה צודקת בקביעתה (בעמ' 11 להחלטה) בנוגע לעבר המשפחתי של המערער: "אין לנו ספק כי המצב שתואר השפיע לא מעט על מצבו הנפשי - ועל כך השלכות על גורמי המחלה". הקשר הסיבתי בין התפרצות התסמונת לבין השירות הצבאי אינו נשלל גם אם בעיה נפשית שמקורה בנסיבות חייו של המערער היא זו שגרמה לו ללקות בתסמונת ("הופעה" במובן השני) או הכשירה את הקרקע להתפרצותה בכל אופן אחר. כך, מאחר שההתפרצות עצמה ארעה לראשונה במהלך השירות הצבאי, ולאור התרומה המסתברת (אף שאינה בהכרח בלעדית) של תנאי השירות להתפרצות כמבואר על ידי פרופ' קליין. הלכה מושרשת היא ש"אם לוקה החייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי - בין אם היא הייתה ידועה ובין אם הייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע בו פרצה - הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה, שהמחלה יכלה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי... מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה" (ע"א 472/89 הנ"ל, עמ' 213-214, והאסמכתאות שם; רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817, 822-823). גישה זו הנה תולדה של פרשנות מרחיבה: "הפירוש שאנו נותנים לחוק פירוש רחב-לב הוא, ועל-כן רואים אנו לנכון להעלים עין מגורם כבד-משקל - לעתים גורם עיקרי - שהביא למחלה ולייחס את המחלה במלואה רק לשירות בצבא" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 746). טעמו של רוחב הלב הוא בכך שקביעת הקשר הסיבתי (המשפטי) מוכתבת לא רק באמצעות המידע הרפואי אלא "גם תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית" (רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931, 942). בכלל אותה מדיניות טמונה השאיפה "להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם" (דנ"א 5343/00 הנ"ל, עמ' 743; ועוד: ע"א 192/82 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 655). הלכה זו הוחלה בין היתר במצבים של התפרצות מחלת נפש קונסטיטוציונלית, דוגמת סכיזופרניה, במהלך השירות הצבאי, חרף היות מחלה שכזו טבועה בנפש מאז ומתמיד. זאת מן הטעם ש"המאמצים והמתח שבהם נתונים חיילים בשירות צבאי מודרני דיים כדי להשפיע על נפש החייל ולחשוף את המחלה הקונסטיטוציונלית שלקה בה... בתנאי השירות של זמננו די בהופעת התקף של מחלת הסכיזופרניה בזמן השירות כדי שיוכר כהחמרה עקב השירות, אלא אם המדינה מוכיחה אחרת" (ע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כה(1) 533, 534, 537; ראו עוד: ע"א 562/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד(1) 217; ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1) 637; ע"א 201/71 נויפלד נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(1) 650; ע"א 516/76 מסיקה נ' קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 431). אם כך לגבי מחלה שההנחה לגביה הנה שגורמים חיצוניים עשויים להחמיר או לזרז אותה אך לא ליצור אותה, לא כל שכן שכך לגבי מחלה, כמו זו הנדונה בענייננו, שמדע הרפואה אינו שולל את עצם גרימתה החיצונית במהלך חיי האדם. מעבר לצורך יצוין כי דברי הוועדה לפיהם אין לה ספק בתרומת הרקע המשפחתי של המערער לגרימת המחלה, אינם מעוגנים בראיות שבאו בפניה. ד"ר פלדינגר כלל לא התייחס לענין זה. פרופ' קליין הסביר לוועדה כי סביר בעיניו יותר שהחוויות הקשות אותן עבר המערער כתוצאה מהחסך ההורי היו מתבטאות בהפרעות אישיות אחרות מאשר בהפרעת השינה מהסוג בו לקה. גם ד"ר שרייבר ציין בחקירתו (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 7.9.05) כי להערכתו "הפרעת השינה הזאת איננה קשורה במצוקתו הרגשית". זאת ועוד: אחד הנתונים שנטעו אצל הוועדה את הביטחון באשר להשפעת העבר המשפחתי של המערער על גרימת המחלה, הנו רצח אחיו על ידי אחיו שהתאבד (עמ' 10 להחלטה). דא עקא, שאירוע זה התרחש בשנת 1997, למעלה מחמש שנים לאחר התפרצותה של המחלה אצל המערער בתחילת שנת 1992. נראה כי הוועדה לא הייתה ערה לסדר הזמנים הנכון. 18. הוועדה לא הטילה ספק בכישוריו של פרופ' קליין, ואף הזכירה (בעמ' 4 להחלטה) את היותו מומחה לפסיכיאטריה המתמחה גם בבעיות שינה. הוועדה גם לא פקפקה בתוקפם של הפרסומים המדעיים אליהם פרופ' קליין הפנה, ובאישוש הניתן בהם לתיאוריה אותה הציג בדבר הקשר הסיבתי. ניתן להניח כי בשל כך אין בהחלטת הוועדה הסתייגות מראיית אותם פרסומים כמבטאים אסכולה רפואית המכירה ביכולת ההשפעה של מסגרות דוחקות-בזמן על התגלות התסמונת או על עוצמתה. בהחלטה נאמר (בעמ' 12) על עמדה אחרת של פרופ' קליין כי אין היא מבוססת על אסכולה מוכרת אלא על מסקנה אישית שלו: "עמדתו של פרופ' קליין כי התיחסות המערכת הצבאית לבעיותיו הוותה גורם נוסף אשר העצים את בעייתו הנפשית". כדבר הזה לא נאמר בהחלטה על עמדתו של פרופ' קליין בסוגיה הנדונה כעת: הסתברות הקשר הסיבתי בין תנאי השירות של המערער לבין התגלות התסמונת חצי שנה לאחר תחילת השירות; והרי סוגיה זו נבדלת מסוגיית הנזק הנפשי. מאחר שעמדתו של פרופ' קליין בסוגיית גרימת התפרצות התסמונת הסתמכה על מספר מאמרים רפואיים - ובנוסף (בניגוד לטענת המשיב) אוזכרו בהקשר זה על ידי פרופ' קליין עבודותיו של פרופ' פרץ לביא (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7.9.05) - עשויה עמדה זו לבטא אסכולה, היינו: דעה ה"מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים" (ע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 537). אסכולה זו, באופן בו הוצגה על ידי פרופ' קליין, מגדירה בפירוט סביר ובהיר את המצב שגרם להתפרצות ולהחמרת התסמונת אצל המערער במהלך השירות (משטר שינה מוקפד), ותולה באותו מצב - באופן מתקבל מאד על הדעת - את התרחשות ההתפרצות דווקא אז ולא קודם לכן. לפיכך עונה היא על התנאים שהציבה ההלכה להוכחת קשר סיבתי באמצעות אסכולה (שם, עמ' 538-539). ודוק: האמירה בחוות-הדעת השניה של פרופ' קליין (עמ' 4), ממנה מנסה המשיב להיבנות: "לגבי שאלה זו קשה לתת תשובה ברורה" - אינה סבה על שאלת הגורמים להתפרצות או להחמרת התסמונת אלא על שאלה אחרת, והיא: האם ועד כמה נותרו במערער כיום אותותיה של אותה החמרה מתקופת השירות שמקורה בחוסר האמון והעדר הטיפול של שלטונות הצבא בתלונותיו. בלשונו של פרופ' קליין: "שאלה נוספת העולה ביחס למצבו של התובע, הינה הקשר בין מצבו כיום לקשיים שנגרמו לו בשירות הצבאי עקב האבחון המאוחר של בעייתו והעדר ההתחשבות גם לאחר שהבעיה אובחנה. לגבי שאלה זו קשה לתת תשובה ברורה". אכן, לעניין שאלה זו גם לא נעשתה על ידי פרופ' קליין הפנייה לאסמכתאות מהספרות המדעית. ההתלבטות של פרופ' קליין לגביה מבוארת בהמשך דבריו, והיא נעוצה בכך שפעמים רבות (אם כי לא תמיד) "כשאדם הסובל מההפרעה יוצא ממסגרת החיים הנוקשה שמאלצת אותו לישון ולהיות ער בשעות קבועות, מצבו עשוי להשתפר וחומרת ההפרעה פוחתת". פוחתת, אך לא נעלמת. בכל מקרה, במקרה של המערער ברור כי ההפרעה לא נעלמה, שהרי מוסכם על המומחים מטעם שני הצדדים כי המערער סובל עד היום מהפרעה בתזמון השינה. אילו הייתה מתעוררת שאלת ההכרה בנכותו של המערער בעטיה של "החמרת מחלה" (החלופה השניה בהגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק), או אז עשויה הייתה להיות נודעת נפקות להיסוס של פרופ' קליין בשאלת היחס בין דרגת החומרה של התסמונת בעת השירות הצבאי לבין דרגתה היום. במקרה כזה, הקושי בהכרה בנכותו של המערער היה סובב על רכיב הקיום של המחלה ולא על רכיב הקשר הסיבתי בינה לבין השירות. לא כן משעה שהדיון בשאלת ההכרה בנכותו של המערער בשל התסמונת מתמקד ב"מחלה" (החלופה הראשונה בהגדרה הנ"ל). כפי שכבר הוסבר, התמקדות זאת נעוצה בכך שהתסמונת התפרצה לראשונה אצל המערער במהלך השירות, ובשים לב להלכה הזוקפת במקרה כזה לחובת השירות את מלוא המחלה גם אם זו קיננה אצל התובע קודם לגיוס. ממילא, חוסר הבהירות באשר ליחס שבין עוצמתה הנוכחית של התסמונת לבין עוצמתה במהלך השירות אינו מעלה ואינו מוריד לצורך שאלת ההכרה בנכותו של המערער על פי החוק. אם כבר, הדבר נוגע לשאלת קביעת דרגת הנכות, שאינה מונחת כעת לפתחנו. 19. גם אם יימצא מי שיסבור כי האבחנה של פרופ' קליין אינה מעוגנת באסכולה, עדיין יש לראות את המערער כמי שעמד בנטל הוכחת הקשר הסיבתי. הסתמכות על אסכולה אינה אלא דרך הוכחה מקילה, אך לא דרך הוכחה בלבדית. האסכולה מעבירה אל קצין התגמולים את נטל הבאת הראיות לסתור את המסקנה הלכאורית הנובעת ממנה. בהעדר הוכחה של אסכולה התומכת בטענתו, נדרש התובע להמציא הוכחות פרטניות לכך שבמקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות (ע"א 2027/94, לעיל, עמ' 540). הוכחה פרטנית שכזו יכולה להימצא בעדות מבוססת של רופא: "יש שעדות של רופא, לפיה קיימת אפשרות שפרוץ המחלה נבע מתנאי השירות, ביחד עם ראיות, המצביעות על כך שאמנם זה מה שכנראה אירע בפועל, די בהן כדי להצדיק את קבלת התביעה. החשוב הוא, שבסופו של דבר, תוך ראייה כוללת של חומר הראיות בשלמותו, משתכנע בית המשפט לא רק שקיימת אפשרות תיאורטית בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, אלא שיכול הוא לקבוע, כי גירסה זו נראית לו, ושניתן לומר לגביה, לפחות, כי היא מאוד מתקבלת על דעתו" (ר"ע 187/83, לעיל, עמ' 367). סברה של רופא עשויה להיות מאוד מתקבלת על הדעת גם כשהיא מתייחסת למחלות שגורמיהן טרם התבררו די הצורך על ידי מדע הרפואה. "גם העובדה שהאטיולוגיה באשר למחלה מסוימת לוטה בערפל או שיש לגביה רק מידע חלקי, או שקיימות דעות ואסכולות שונות לגביה, אינה בהכרח חורצת את גורל התביעה נגד התובע" (ע"א 6274/92, לעיל, עמ' 332). אף במצב כזה, מה שקובע בסופו של דבר הוא ההתבוננות הכוללת על חומר הראיות והרושם המתקבל מהן באשר למידת הסתברותה של התיזה המוצעת על ידי הרופא המומחה. התבוננות שכזאת על המקרה שלפנינו מעלה כי מאוד מתקבל על הדעת לומר שהופעת התסמונת אצל המערער דווקא לאחר מספר חודשי שירות צבאי לא הייתה מקרית. מצוקתו הרגשית והנפשית של המערער בשל זניחתו על ידי הוריו בגיל רך לא נתנה בו את אותותיה בתחום השינה, לא בילדותו ולא בחמש שנות נערותו בהן למד במכללה הצבאית. הערכתו של פרופ' קליין בדבר השוני בזמני השינה עם המעבר לשירות צבאי, לא נסתרה. בדומה לכך טענתו של פרופ' קליין באשר לגישה המקובלת בספרות הרפואית הרלוונטית, לפיה הקפדה על זמני שינה ויקיצה נוקשים עשויה לגרום להתפרצות או להחמרת התסמונת, בין היתר בדרך של קיבועה. נתונים אלה הרימו לכאורה את נטל ההוכחה בו נושא המערער והעבירו אל קצין התגמולים את הנטל (המשני) להבאת ראיות שיוכיחו כי חרף התגלות התסמונת לראשונה במהלך השירות, וחרף אותה גישה מדעית, לא הייתה לתנאי השירות כל השפעה על התגלות התסמונת, אלא תזמונו של אירוע זה במהלך השירות היה אקראי או שנבע מגורם שהתרחש בתקופת השירות אך אינו קשור אל השירות. קצין התגמולים לא הביא כל ראיה בכיוון הזה. הרופא שאמור היה לשמש מומחה מטעם קצין התגמולים בסוגיה זו (ד"ר פלדינגר) חזר שוב ושוב על כך שאין הוא מתמחה בתחום הפרעות השינה והציע לקבל חוות-דעת מקצועית ממי שמומחיותו בתחום. הרופא שיכול היה לשמש מומחה מטעם קצין התגמולים בתחום זה (ד"ר שרייבר) לא נכנס לעובי הקורה של שאלת הקשר הסיבתי, ויחד עם זאת הבהיר כי לא נראה לו שהופעת התסמונת קשורה למצוקה הרגשית של המערער. ראיה להתרחשותו של אירוע חריג בתקופת השירות, שאינו קשור לשירות אך מסוגל לגרום להתפרצות התסמונת, לא הובאה אף היא. כפועל יוצא, לא נסתרה המסקנה הלכאורית העולה מדבריו של פרופ' קליין ומהמקורות עליהם הוא נסמך, והיא הפכה למסקנה סופית. סופיותה של המסקנה אין פירושה שהתמונה הנוגעת להתפרצות התסמונת שלמה וחד-משמעית. כאמור, לא זה מה שדורש הדין מחייל משוחרר התובע תגמולים בעד נכותו. המערער הרים את נטל ההוכחה משום שהצליח להבקיע, בתוך הערפל הסמיך למדי שטרם הוסר מהמחלה בה לקה, קרן אור מסוימת, שחרף מגבלותיה יש בה די כדי לתלות בתנאי השירות הצבאי את התפרצות התסמונת. 20. לא זו אף זו: אפילו היה מתייצב ד"ר פלדינגר וחולק, על יסוד מומחיות בתחום הפרעות השינה, על תוקף האסכולה המדעית אליה הפנה פרופ' קליין לשם זיהוי מצב הדחק של השירות הצבאי כמחולל אפשרי של גילוי התסמונת או החמרתה, עדיין לא היה מקום לראות את המערער כמי שכשל בהרמת נטל ההוכחה. אחד מביטוייו של רוחב הלב הנקוט על בית המשפט בפרשנות תנאי הזכאות לפי חוק הנכים הוא הכלל המאפשר לתובע התגמולים ליהנות מהספק במקרה בו קיימות אסכולות רפואיות נוגדות בשאלת הקשר הסיבתי (ד"נ 3/70, לעיל; ע"א 2027/94, לעיל). הלכה למעשה, בנסיבות המקרה לא היה צורך להיזקק אף לא לכלל זה (ככל שהייתה קיימת מומחיות של ד"ר פלדינגר בתחום הפרעות השינה) שהרי ד"ר פלדינגר לא הפנה לאסכולה השוללת קשר אפשרי בין כפיפות למסגרות זמנים נוקשות לבין התפרצות התסמונת, אלא בבואו לתאר את עמדת הספרות הרפואית בנדון התנסח (בחוות-דעתו הראשונה) על דרך השלילה בלבד: "לא קיבלתי תשובה או הסברים התומכים באפשרות שתנאי השירות הם אלה האחראים לפרוץ המחלה או החמרתה". בדומה לכך בהופעתו בפני הוועדה ביום 23.11.05, שם אמר ד"ר פלדינגר (בעמ' 2): "מעיון בספרות המקצועית לא מצאתי סימוכין למה שד"ר קליין אמר... אני לא קורא שיכולה להגרם כתוצאה מגורמי דחק. לא קראתי זאת ואני לא יודע". על כגון דא אמר השופט ח. כהן באחת הפרשות: "מן המפורסמות הוא, מקדמת דנא, שלא ראינו אינה ראיה; ולמעשה הראיה היחידה שהיה בה משום חיוב ולא רק משום שלילה, היתה חוות-דעתו של ד"ר שני, לפיה אמנם גרמו תנאי השירות הצבאי של המערער להחמרת מחלתו" (ע"א 408/70 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד כח(1) 358, 362; המחלוקת בין השופטים באותה פרשה לא סבה על נכונות העיקרון אלא על השאלה האם ניתן היה לראות את חוות-הדעת הספציפית של המומחה מטעם קצין התגמולים כנסמכת רק על מה שאותו מומחה לא ראה). 21. מכל המקובץ עולה כי המערער הוכיח שתנאי השירות הצבאי גרמו להתפרצות התסמונת ממנה הוא סובל. אין חולק כי התסמונת, גם אם הייתה "רדומה" אצל המערער לפני השירות הצבאי, התגלתה לראשונה חצי שנה לאחר תחילת השירות. הדין הוא ש"מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונאלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו" (ע"א 472/89, לעיל, עמ' 214). אמנם חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי קצין התגמולים, אולם במקרה דנן לא הובאה מטעם המשיב כל ראיה הסותרת את החזקה. לפיכך יש לקבוע כי מבחינה משפטית התסמונת בה חלה המערער ארעה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. הנכות הנפשית 22. סוגיה נוספת הנה הנזק הנפשי שנגרם למערער כתוצאה מהטיפול הלקוי של הצבא בתסמונת לאחר הופעתה. מאחר שמדובר בנכות נפשית, הרי היא מצויה בתחום ההתמחות (הפסיכיאטרית) הן של פרופ' קליין והן של ד"ר פלדינגר, ולגביה אין לאחד מן המומחים עדיפות על פני משנהו. להבדיל מהמחלוקת הנוגעת לפרוץ התסמונת, שאינה סבה על עצם קיומה של המחלה אלא על הקשר הסיבתי בינה לבין השירות הצבאי, לגבי הנזק הנפשי המחלוקת נעצרת בשלב המוקדם של עצם קיום המחלה. בחוות-הדעת הראשונה של ד"ר פלדינגר (מיום 13.2.00) נאמר כי בבדיקתו את המערער לא נמצאה עדות להשלכות שנותרו במועד הבדיקה ומקורן בחוסר האמון של שלטונות הצבא בתלונותיו של המערער על הפרעות השינה. כתב הערעור המתוקן בשנית תקף גם קביעה זו. לאחריו הוגשו חוות-הדעת של פרופ' קליין. חוות-הדעת הראשונה של פרופ' קליין (מיום 17.10.01) עמדה בהרחבה על כשלי הטיפול של הצבא בתסמונת לאחר התפרצותה. אולם משהגיעה שעתן של המסקנות, זקף פרופ' קליין לכשלים אלה גרימת "סבל רב, הן בכך שלא הייתה כל התחשבות במגבלותיו הרפואיות והן בגלל שתויג כחייל בעייתי וטופל כמפר משמעת". לא הוזכר יסוד עצמאי של פגיעה בתפקוד הנפשי, הנבדל מהנכות התפקודית בגין הפרעת השינה גופה. אמנם בהמשך חוות-הדעת דובר על החמרת מצבו של המערער במהלך השירות, שהסבה לו, בנוסף לסבל הרב, "נזק מצטבר ארוך טווח, אשר ממשיך להשפיע על תפקודו כיום". אולם, שוב, פרופ' קליין לא ייחס אז את הנזק המצטבר למישור הנפשי, ונמנע מלאבחן נזק זה מההחמרה, הנזכרת קודם לכן בחוות-הדעת, בסימפטומים של התסמונת. הופעתו של פרופ' קליין בפני הוועדה ביום 5.6.02 שינתה רושם זה. באותה הזדמנות הוזכרה על ידו אבחנה של מחלה נוספת: הפרעה נפשית בגין תגובת הסתגלות כרונית. ההוספה של אבחנה זו הייתה אחת מהסיבות שהניעו את ב"כ המשיב לדרוש שתוגש חוות-דעת משלימה של פרופ' קליין (עמ' 5 לפרוטוקול). חוות-הדעת המשלימה (מיום 9.7.02) התייחסה במפורט לאותה מחלה נוספת, ואמרה: "במידה רבה כתוצאה מההפרעה והשלכותיה ניתן לזהות אצל התובע תגובה נפשית הנובעת מההתמודדות המתמשכת עם בעיה שאין לה פתרון יעיל. מדובר בתגובה נפשית למצב של דחק כרוני או מחלה המכונה בקובץ האבחנות הפסיכיאטריות DSM-IV: Prolonged Adjustment Reaction", ממנה סובל המערער "מלבד הפרעת השינה עצמה". עוד קבע שם פרופ' קליין כי המערער "נושא עמו עד היום את הצלקות הנפשיות של היחס המשפיל וחוסר האמון במהלך שירותו הצבאי שנבע מהאחור באבחון הבעיה ובהמשך מחוסר היכולת של המערכת הצבאית להתמודד עם הבעיה ולתת לה מענה". זאת בנוסף ל"דמוי העצמי הפגוע מלכתחילה הנובע מחויות חסך ונטישה קשות שעבר במהלך שנות הילדות". ד"ר פלדינגר הגיב על אבחנה זו בחוות-דעתו המשלימה מיום 30.1.02. הוא הסכים לכך שמצבו הנפשי של המערער לקוי. יחד עם זאת, לדעת ד"ר פלדינגר ליקוי זה נובע מעצם קיומה של הפרעת השינה ומהעדרו של טיפול יעיל במחלה זו. לכן, ההפרעה הנפשית הנעוצה בתגובתו של המערער לקשיי ההתמודדות עם המחלה לא הייתה משתנה גם אילו הוא היה משוחרר מהצבא בסמוך לגילוי התסמונת ולא היה נאלץ לחוות את התעלמות הצבא מקיום המחלה חרף התלונות והאבחנות לגביה במהלך השירות. 23. בהחלטה נשוא הערעור ציינה הוועדה כי עמדתו של פרופ' קליין בדבר העצמת בעייתו הנפשית של המערער כתוצאה מהתייחסות המערכת הצבאית לבעיותיו, אף שאיננה בלתי-אפשרית, אינה מבוססת על אסכולה מוכרת אלא הנה מסקנה אישית ואינסטינקטיבית של המומחה. לפיכך קבעה הוועדה: "מקבלים אנו את דעתו של ד"ר פלדינגר כי הבעיה הנפשית הנה חלק מבעיות השינה - ו'הבעיה הנפשית' של המערער כשאלה נפרדת לא נדונה". ועוד: "הפרעת השינה כוללת את המרכיב של הפרעה נפשית ותפקודית". אכן זוהי דעתו של ד"ר פלדינגר. בהופעתו בפני הוועדה ציין ד"ר פלדינגר יותר מפעם אחת כי האבחנה הנפשית אינה יכולה לעמוד בפני עצמה אלא הנה חלק בלתי-נפרד מהאבחנה בדבר קיומה של הפרעת השינה. לכן, לדבריו, "אי אפשר כרגע להגיד שהנ"ל סובל משתי הפרעות... נכות נפשית לא יכולה לעמוד בפני עצמה" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 23.11.05). דא עקא, שעוד קודם לכן הוצגה בפני הוועדה ההסכמה אליה הגיעו פרופ' קליין מטעם המערער וד"ר שרייבר מטעם המשיב, ולפיה "מעבר לאבחנה של הפרעת שינה קיימת מרכיב של מצוקה נפשית אשר אותו הגדרנו כתגובת הסתגלות מתמשכת אשר נגרם עקב חוסר ההבנה לקיום הבעיה אצל התובע וההתייחסות אליה במהלך שירותו לא כאל בעיה רפואית שהצריכה התייחסות-טיפול או הקלות מתאימות" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 7.9.05). הסכמה זו, לה היה שותף המומחה שמונה על ידי המשיב לאחר הגשת שתי חוות-הדעת של ד"ר פלדינגר, ואותו תיאר ב"כ המשיב כ"מומחה מתאים יותר בתחום מבלי לפגוע בד"ר פלדינגר", מדברת במפורש על מצוקה נפשית שהנה "מעבר לאבחנה של הפרעת שינה". הסכמה זו אינה מתיישבת עם קביעת הוועדה בדבר חפיפה הקיימת בין הפרעת השינה של המערער לבין ההפרעה הנפשית ממנה הוא סובל עקב ההתייחסות הבלתי-נאותה של המערכת הצבאית אל הפרעת השינה. כמו כן, אין ההסכמה עולה בקנה אחד עם קביעת הוועדה לפיה פרופ' קליין הציג עמדה אישית ואינסטינקטיבית כאשר זיהה קשר בין התייחסות הצבא אל התסמונת במהלך שירותו של המערער לבין ההפרעה הנפשית הנפרדת שלו. הלוא ד"ר שרייבר הסכים גם הוא לקשירה זאת. די בהסכמה זו כדי לראות את המערער כמי שהוכיח כי מתקבל מאוד על הדעת שקיימת אצלו הפרעה נפשית עצמאית הנובעת משירותו הצבאי. זאת בלא צורך להיכנס לשאלת קיומה של אסכולה מדעית בנדון (ראו שוב ע"א 2027/94 בעמ' 540; ר"ע 187/83 הנ"ל בעמ' 367). 24. נכון הוא שפגיעה נפשית זו אינה הליקוי הנפשי היחיד ממנו סובל המערער, אלא מתווספת היא אל נכותו הנפשית שמקורה בחוויות הקשות עמן נאלץ להתמודד במישור המשפחתי לפני ואחרי השירות הצבאי. אולם ענייננו כאן אינו בהפרעות נפשיות על דרך הכלל אלא באבחנה נפשית מסוימת: תגובת הסתגלות מתמשכת. אבחנה זו קשורה כולה אל התמודדותו של המערער עם התסמונת, ואינה נוגעת להפרעות נפשיות אחרות מהן הוא סובל. יחד עם זאת, ההתמודדות המתמשכת של המערער, אשר הניבה את ההפרעה הנפשית הנזכרת, הייתה לא רק עם האופן הבלתי-ראוי בו המערכת הצבאית התייחסה אל התסמונת לאחר התפרצותה ואבחונה, אלא גם עם הקשיים המרובים שהנם מנת חלקו של כל מי שסובל מהתסמונת אף אם אינו משרת בצבא. פרופ' קליין לא התעלם מקשיים אלה, ואמר כי "ההפרעה קיימת אצל התובע כל השנים מאז ומפריעה באופן ניכר לתפקודו והסתגלותו החברתית והמקצועית עם פגיעה ניכרת באיכות חייו" (עמ' 5 לחוות-הדעת השניה). חלק - אפשר חלק לא מבוטל - מתגובת ההסתגלות המתמשכת ממנה סובל המערער נובע מהתמודדותו המתמשכת עם קשיים אלה ולא עם הימנעות הצבא מטיפול נכון במחלתו. לכן, ככל שמדובר בהפרעה נפשית זו, יש להכיר בנכות של המערער בשל החמרת מחלה - להבדיל מגרימת מחלה - במהלך שירותו הצבאי ועקב שירות זה. ההתייחסות הלא-ראויה של הצבא אל התסמונת, שגרמה להחמרה זו, באה לידי ביטוי בפסיפס של אירועים, בהם תכופים, שנמשכו למעלה משנתיים וחצי מאז החלו תלונותיו של המערער במחצית הראשונה של שנת 1992 ועד לתום שירותו הצבאי בחודש נובמבר 1994. לא ניתן לשים את האצבע על נקודת זמן ספציפית ולייחס דווקא לה את גרימת ההחמרה, אך ניתן - ולו לשם הקלה על מלאכת כימות ההחמרה - להתמקד בפעולה מתבקשת של הצבא שהייתה מונעת אותה. הפעולה היא הורדת הפרופיל של המערער ל-21 ושחרורו מהשירות. כך נהגה הוועדה הרפואית שבדקה את המערער בשנת 1996, וזאת על סמך חוות-דעתו של ד"ר פלד שניתנה עוד בשנת 1993 והמליצה במפורש על הפחתת הפרופיל. כל עוד לא הסתיים שירות החובה של המערער לא ראה הצבא לאמץ המלצה זו, עמד על השלמת תקופת השירות, ואפילו לא דאג להעניק למערער טיפול נפשי ותרופתי מתאים (שיש בו להקל על סבל החולה, כפי שמלמד הניסיון של המערער לאחר השחרור, וכפי שאישר גם ד"ר פלדינגר בעמ' 5 שו' 7-8 לפרוטוקול מיום 23.11.05). זאת, למרות קיומו של סעיף ליקוי בגין הפרעות שינה בספר הפרופילים של הצבא; למרות שרופא צבאי הוא זה שהפנה את המערער לבדיקה אצל ד"ר פלד; ולמרות שראש ענף מיון רפואי בצה"ל הסכים עוד ביום 30.6.93 כי בדיקת האקטיגרף - היא הבדיקה אשר בעקבותיה נתן ד"ר פלד את המלצתו - הנה היחידה המסוגלת לתת מענה לחשש המניפולציה בהיותה "הבדיקה האוביקטיבית היחידה לתחלואה זו". באותה הזדמנות הציג ראש הענף את הסיבה שהניעה את הצבא להתעלם מהאבחנות שניתנו לגבי המערער: החשש מיצירת "תקדים המאפשר מוצא קל מאוד מחובת שירות בטחון... מנקודת מבטו של המשתמט הממוצע". המערער, שלא השתמט אלא חלה באמת ובתמים בתסמונת, שילם מחיר אישי כבד עבור חוסר היכולת והרצון של הצבא לפתח מנגנון הבחנה בין החולים האמיתיים לבין החולים המתחזים. אלמלא התעלמות בלתי-ראויה זו מעמדת הרופאים המומחים, זכאי וצריך היה המערער לזכות באוזן קשבת מצד מפקדיו לא רק עם מתן חוות-הדעת של ד"ר פלד ביום 23.12.93, אלא אף קודם לכן, לפחות מאז חודש פברואר 1993 בו קבע מנהל המכון לרפואת השינה בבית החולים תל-השומר (ד"ר אשכנזי) כי המערער סובל ללא ספק ממחלת סהרוריות. לאחר מכן, בחודש יוני 1993 כתב ד"ר פלד פעמיים לרופא היחידתי כי המערער סובל מהפרעה בשעון הביולוגי עם קשיי יקיצה בבקרים ועייפות יומית. אבחנות אלה, מטעם רופאים מומחים אליהם הופנה המערער על ידי הצבא, נתקלו באטימות של המערכת, ולא הפסיקו את מסכת ההשפלות להן המערער זכה, את נקיטת אמצעי המשמעת נגדו על ידי מפקדיו, ואת ההתעלמות המופגנת ממצוקותיו. התעלמות זו מודגמת היטב בהחלטת המג"ד מחודש מאי 1993 - שלושה חודשים אחרי האבחון של ד"ר אשכנזי - להתנות את הדיון בבקשת המערער לביטול עונש הריתוק שהוטל עליו בגין אי-קימה למסדר הבוקר בכך שהוא יבצע את כל המוטל עליו כחייל בצבא. יש אפוא לראות בכל תקופת שירותו של המערער לאחר חודש פברואר 1993 כגורם להחמרת תגובת ההסתגלות המתמשכת ממנה סובל הוא כיום. סוף דבר 25. סיכום הדברים הוא שהערעור מתקבל במובן זה שנקבע, ראשית, כי המערער לקה בתסמונת השינה הדחויה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, ושנית, כי המשך השירות הצבאי של המערער לאחר חודש פברואר 1993 גרם להחמרת תגובת ההסתגלות המתמשכת ממנה הוא סובל כיום. המשיב יישא בהוצאות ניהול הערעורים בפני ועדת הערעור ובפני בית משפט זה, לרבות שכר טרחת ב"כ המערער בשתי הערכאות, בסך כולל של 25,000 ₪ ומע"מ שישולמו ללשכת הסיוע המשפטי. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י"א בחשון תשס"ח (23 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים. יהודית צור, סגנית נשיא גילה כנפי-שטייניץ, שופטת משה סובל, שופט נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיהפרעות שינה