תאונת פגע וברח - ביטוח

עסקינן בתביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"), שהגיש התובע בגין תאונת "פגע וברח" בה היה מעורב כהולך רגל ביום 26.6.98. התביעה הוגשה כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בהתאם להוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים, שכן לתובע לא ידועים פרטי הרכב הפוגע, בעליו והנהג שנהג ברכב במועד התאונה. הנתבעת (להלן - "קרנית") כפרה באירוע התאונה ובנסיבותיה. לטענתה, התובע כלל לא נפגע ב'תאונת דרכים', כהגדרתה בחוק הפיצויים. עמדת הנתבעת הייתה, כי לאור עברו הפלילי של התובע, מדובר ככל הנראה בחיסול חשבונות בין עבריינים, ואם בכלל היה מעורב רכב באירוע בו נפגע התובע, הרי עסקינן ב'תאונה במתכוון' שאינה עונה להגדרת 'תאונת דרכים' בחוק הפיצויים. שאלת החבות אירוע תאונתי ייחשב כ'תאונת דרכים' אם מדובר ב'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'. בסיפא להגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, נקבעה חזקה ממעטת לפיה "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי", אינו מהווה תאונת דרכים. חזקה ממעטת זו המחריגה את "התאונה המכוונת" מן ההגדרה של 'תאונת דרכים' שבחוק, נותנת תוקף למבחן התעבורתי, ומוציאה מתחולת חוק הפיצויים סיכונים בהם השימוש ברכב נעשה ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים [ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938]. הנטל להוכחת התקיימות החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה [רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם, (4.4.07)]. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, וביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן, כאשר על בית המשפט לבחון את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית. באם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי לתת הסבר לראיות שהוצגו, יקבע כי התאונה באה בגדרה של החזקה הממעטת [ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877 (2002)]. אולם כדי שיחול תרחיש זה, על התובע תחילה, לשכנע את בית המשפט כי אכן היה מעורב רכב כלשהו בתאונה דנן. 4. לאורן של הלכות אלו, תבחן התשתית הראייתית שהונחה בפני להוכחת נסיבות התאונה, ותבחנה השאלות אם הצליח התובע להוכיח כי אכן היה רכב מנועי מעורב בתאונה, ואם כן - אם הרימה הנתבעת את נטל השכנוע המוטל עליה, לפי מאזן ההסתברות, להוכיח כי התאונה בה נפגע התובע הינה 'תאונה במתכוון', ועל כן חלה החזקה הממעטת, ודין התביעה נגד קרנית להדחות. 5. מטעם התובע, הובאו 4 עדים, אך פרט לתובע, שהיה מעורב בתאונה, העדים האחרים, אף ששהו בסמיכות זמן ומקום לתאונה, לא היו עדי ראייה לה. הנתבעת לא הביאה עדים לעניין זה. נעבור ונבחן את העדויות שהוצגו מטעם התובע, בהתייחס לאירוע התאונה. 6. עדות התובע גרסת התובע לאירוע התאונה מופיעה ב-3 מקורות שונים: בתצהיר העדות הראשית מיום 10.5.2004. במכתב שכתב לקרנית בסמוך לאחר התאונה (ללא תאריך) שסומן נ/12, ובחקירתו הנגדית בבית המשפט שהתקיימה ביום 9.11.05. תצהירו של התובע די לאקוני. וכך מתאר התובע את אירוע התאונה (סעיפים 1 ו-2 לתצהיר העדות הראשית): "ביום 26.6.98 בשעה 18:30 לערך, ברח' קפלן בפתח תקווה, הלכתי לתומי כשלפתע רכב, אשר פרטיו ופרטי נהגו אינם ידועים לי, פגע בי, וכתוצאה מכך נפצעתי. הרכב ברח מהמקום". התובע לא מסביר היכן הלך, אם ירד מן המדרכה, הלך על הכביש, אם התאונה ארעה תוך הליכה לצד הכביש או תוך כדי חצייתו. התובע, שהיה לבדו בעת אירוע התאונה, נזקק לעזרה לאחר הפגיעה ועל כן, הוא ממשיך ומתאר בתצהירו כי "ממקום התאונה התקשרתי בטלפון סלולרי לחברתי חנה, שתרד מהבית לסייע לי. היא קראה לשכן, מר גילי, ושניהם ירדו למטה וסייעו לי לעלות הביתה. לאחר שנחתי מעט, ומר שמעון שמש, חברי ואח במקצועו הגיע לביתי לבקרני, הוא ראה את מצבי החמור והזמין עבורי אמבולנס, אשר הגיע לביתי ופינה אותי לחדר המיון בבית חולים בלינסון בפתח-תקווה". מכתבו לקרנית (נ/12) כולל קצת יותר פרטים. ממנו אנו למדים כי התאונה ארעה ביום ששי, לאחר סעודת השבת שסעד התובע בבית חברתו דאז אשר התגוררה ברחוב קפלן 37/4 בפתח תקווה: "הסיפור מתחיל בזה שירדתי מהבית טרם כניסת השבת, לעשות סיבוב רגלי על מנת להוריד את האוכל על ידי הליכה. בחוזרי מהטיול רגלי בחזית ביתה של חברתי.. ישנו מעבר חציה ברור ומסומן היטב. לפני רדתי מן המדרכה לכביש פניתי כה וכה. ראיתי כי הכביש פנוי. בצד שמאל שלי היה רכב לבן בנסיעה לכיוון שלי במרחק של 70-80 מ'. חציתי את הכביש ופתאום ספגתי חבטה. כשהתעוררתי היו לידי מספר אנשים בעלי שפה רוסית. שאלתי אותם, מה אני עושה על הרצפה? כמה זמן אני נמצא ברצפה? איך הגעתי למצב הזה?..". התובע לא העיד איזה תשובות קבל מהם. הוא בקש כי ימסרו לו את הטלפון הסלולרי שלו שנשמט מידו, התקשר לחברתו ובקש ממנה לרדת לעזור לו. במכתבו לקרנית חוזר התובע ומציין כי החברה הגיעה עם שכן, וביחד העלו אותו הביתה. אחר כך הגיע לבקרו אדם, שהתובע מכנה "אבי המאמץ" והלה הזמין אמבולנס פרטי שהוביל את התובע לבית החולים. לתובע לא היה הסבר, מדוע לא ציין בתצהירו כי התאונה ארעה בעת שחצה את מעבר החצייה שמול הבית. בחקירתו הנגדית, חוזר התובע ומתאר מה הרגיש בזמן התאונה (עמ' 17 שורה 17-18): "אני קבלתי את המכה, נזרקתי ברצפה. כשפקחתי את העיניים הייתי המום. עמדו לידי 3 אנשים מבוגרים, 2 נשים וגבר אחד. הם באו לעזור לי. הרגשתי את הכאב בירך ימין... לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך חמור. חשבתי שזה רק מכה, וקודם כל אמרתי - תגיע הביתה". בחקירה הנגדית נוספו גם פרטים נוספים על התובנות שהיו התובע בעקבות התאונה. התובע ניסה להבין כיצד ועל ידי מי נפגע (עמ' 11 שו' 13-15): "כשקרתה התאונה היה לי הרבה זמן למחשבה. ישבתי וחשבתי מאיפה זה קרה, התרחש - מה היה פה. חשבתי, אולי אבא נתן לבן שלו לרחוץ את האוטו והבן עשה סיבוב, פגע בי וברח. אולי שיכור פגע בי. אין לי הסתבכויות עם אנשים, אני לא מסוכסך עם אנשים, אולי אדם נסע באוטו ובכלל לא הבחין שפגע בי..". ולמרות שלא היה לתובע כל סכסוך עם מאן דהוא, מודה התובע כי זה טבעי לחשוד, זה לגיטימי (עמ' 16 שורה 1). "כל אחד היה חשוד בפוטנציה" (עמ' 18 שורה 29) לתאונה במתכוון, והוא אפילו הפעיל 'מודיעין' מטעמו (עמ' 15 ש' 28), כדי לשלול מעורבותם של אנשים מסוימים בתאונה (עמ' 19 ש' 1-2). חרף העובדה, שמדובר בשעת אחר צהריים, אור מלא, ביום ששי ברחוב ראשי למדי בפתח תקווה, כאשר היו אנשים ברחוב - והא ראיה אותם עוברי אורח שנגשו לתובע וסייעו בידו להזעיק עזרה, התובע לא טען באף מקום בחקירתו, כי נאמר לו על ידי אותם עוברי אורח כי נפגע מרכב חולף, שנמלט מהמקום. התובע לא העיד כי שמע את הרכב מאיץ לקראתו, מן המקום שבו הבחין בו התובע לטענתו, כאשר פנה לחצות את מעבר החצייה, ועד שנפגע. התובע לא שמע אותו מאיץ כדי להימלט מהמקום. לא ברור, מדוע התובע התעקש להגיע לביתו דווקא, כאשר ברור שנפגע באופן שלא יכול היה בכוחות עצמו להתנייד, לא בקש להזעיק משטרה או אמבולנס. 7. אין זה האירוע היחיד בו ניסה התובע לייחס נפילה שלו ברחוב לתאונת 'פגע וברח'. משנשאל התובע, אם גם ביום 5.1.2003 היה מעורב בתאונת 'פגע וברח' כהולך רגל, העיד (עמ' 9 שורה 9-10): "ב-2003 אני הלכתי ברחוב, קבלתי סחרחורת, נפלתי. מהחבטה שמצאתי את עצמי ברצפה אמרתי שבטח אוטו פגע בי. אנשים ברחוב אמרו שאף אחד לא פגע בי ושאני נפלתי. אני לא זכרתי מה בדיוק היה שם בגלל זה אמרתי שאוטו פגע בי". 8. עדות התובע לגבי נסיבות התאונה לא הייתה משכנעת. למרות היכולת הורבלית הגבוהה של התובע, הוא נמנע בתצהירו לתת פרטים לגבי נסיבות אירוע התאונה, דבר תמוה בנסיבות העניין, במיוחד כאשר התובע מודע להכחשת האירוע על ידי הנתבעת. תצהירו כל כך לאקוני, שחסרונם של הפרטים ממש זועק ממנו. לתובע לא היה כל הסבר, מדוע פרטים שהיו לכאורה בידיעתו, והם חשובים להבנת נסיבות התאונה, לא פורטו על ידו בתצהיר. כך, למשל, הטענה כי התאונה ארעה בעת שחצה במעבר חציה מול ביתו, נולדה רק במהלך החקירה הנגדית, כשהתובע הבין כי יקשה לקבל את טענתו כפי שפורטה בתצהירו כי אדם ההולך לתומו ברחוב ראשי בפתח תקווה, נפגע מרכב חולף. גם התנהגותו של התובע לאחר האירוע, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של אדם סביר, אשר נפגע מרכב חולף. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי שאל את האנשים דוברי הרוסית, שהגיעו אליו, מה אירע לו. מכאן נלמד, כי התובע לא ידע בזמן אמת מה קרה וכיצד נפגע. הוא לא זכה מהם לתשובה. כיצד, אפוא, נולדה הטענה כי נפגע מרכב חולף?- בדיוק באותה דרך בה נולדה הטענה, כי נפגע מרכב חולף בתאונת 'פגע וברח' בשנת 2003, טענה שהתבררה כבלתי נכונה. 9. משעדות התובע לא שכנעה באשר לטענה, כי התובע נפגע מרכב חולף בתאונת 'פגע וברח', האם יש בעדויות האחרות שהובאו מטעמו כדי להשלים את החסר להוכחת הטענה כאמור? 10. עדותה של טיירי חנה טיירי חנה הייתה חברתו של התובע במועד אירוע התאונה. העדה לא הייתה עדת ראיה לתאונה, והיא הייתה בדירתה, שהינה דירה עורפית, שלא ניתן ממנה לראות את הרחוב בו הלך התובע. תצהירה של טיירי חנה, לגבי נסיבות התאונה, הינו בבחינת עדות שמיעה, שב"כ הנתבעת התנגד לה (עמ' 4 שו' 4) ועל כן איננה קבילה. לגבי דברים שקלטה בחושיה, העידה בתצהירה: "התאונה ארעה ליד ביתנו, בו התגוררנו יחד, אני וצבי, ומיד לאחר התאונה, התקשר אלי צבי מהטלפון הסלולרי ובקש ממנו כי ארד לסייע לו משום שהוא נפגע בתאונת דרכים. קראתי לשכן, מר גילי, ושנינו ירדנו למטה. ראיתי את צבי מוטל על הכביש, ואני וגילי עזרנו לו לעלות הביתה". בחקירתה הנגדית התבקשה העדה לחזור ולספר כל הידוע לה על התאונה: לדבריה, היה זה ביום ששי אחר הצהריים, לקראת שבת, כאשר ניקתה את הבית ושמעה צלצול טלפון. זה היה התובע, אשר בקש ממנה, בכל לשון של בקשה, לרדת לעזור לו בלי פאניקה, כי הוא זקוק לעזרתה. והיא מוסיפה ואומרת: "לא חשבתי ישר על תאונה, אלא אולי על סלים כבדים - כשירדתי ראיתי אותו שרוע על הכביש. הוא אמר שנפגע בת.ד. הוא שכב ליד המדרכה, ועמדו לידו 3 רוסים מבוגרים". עדותה בחקירה הנגדית אינה מתיישבת עם הגרסה בתצהירה: בתצהיר, טענה התובעת כי כבר בשיחת הטלפון שקבלה מן התובע, הלה טען בפניה כי נפגע בתאונת דרכים. בחקירה הנגדית, שללה זאת. אדרבא, כשביקש את עזרה, טענה שלא חשבה כלל על תאונה, אלא על כך שהוא נושא סלים כבדים. אם כך, מדוע קראה לגילי השכן? מדוע חשבה שיש בעיה כלשהי מלכתחילה? למרות שלטענתה ידעה, "שאם זו תאונה, אסור להזיז את הבן אדם" (עמ' 36 שו' 5) לא הזעיקה עזרה, לא קראה לאמבולנס או למשטרה, אלא הרימה את התובע ובכוחות משותפים עם השכן, העלתה אותו לדירתם, התנהגות תמוהה שאין לה הסבר. לעדותה של העדה, שהגיעה להעיד רק לאחר שהוצא נגדה צו הבאה, אין לתת משקל רב, גם מן הטעם, שהתובע שוחח איתה לאחר עדותו בבית המשפט. מכל מקום, עדותה קבילה רק לגבי דברים שקלטה בחושיה שלה, ועליהם היא יכולה להעיד - כי מצאה את התובע שרוע בכניסה לבית, על הכביש ליד המדרכה, כשהוא פגוע, ואין בכך כדי לשפוך אור על נסיבות הפגיעה ואם היה בכלל רכב מעורב בתאונה. 11. עדותו של חיים בלילי חיים בלילי הינו שכן, המתגורר בבית בו גר התובע. חיים בלילי מעיד על עצמו בתצהירו, שהינו סוחר מכוניות, וביום ששי ה-26.6.1998, בשעה 18:30 לערך, ישב במרפסת ביתו, ועיין בעיתונים לצורך עבודתו, ואז "לפתע שמעתי חריקת בלמים והאצה של רכב הנוסע במהירות, הסתכלתי וראיתי רכב לבן נוסע במהירות". לאחר מספר דקות ראה את התובע מובל על ידי חברתו חנה ושכן נוסף, כשהוא צולע ומדדה על השביל לכיוון הבית. בלילי גם נותן תיאור של שדה הראייה ממרפסת ביתו: "ממרפסת ביתי ניתן לראות את הכביש בחלקו, כי ישנם שיחים ותחנת אוטובוס המסתירים חלק משדה הראיה אך לא את כולו. לכן, יכולתי לראות את הרכב נוסע במהירות מייד לאחר ששמעתי אותו בולם בחוזקה, אך לא ראיתי את צבי מוטל על הכביש". כשראה את התובע מובל לביתו, ירד מיד למטה לברר מה קרה, והתובע השיב לו כי "נפצע בתאונת דרכים כשחצה את הכביש, וכי הרכב ברח מהמקום". בחקירתו הנגדית הסביר העד בלילי כי דירתו הייתה דירה חזיתית, בקומה השנייה של הבניין בו התגורר התובע. בלילי מאשר כי לא ראה את הפגיעה. למרות שחלפו כ-8 שנים ממועד התאונה ועד למועד עדותו של מר בלילי בבית המשפט, בלילי ידע לפרט אפילו את צבע הרכב וסוג הרכב (יפני - אולי סובארו) אך לא ידע לומר אם היה אור אם לאו - דבר מהותי ביותר כדי לקבוע את מהימנות הדברים שהוא מתאר כי ראה. בלילי גם הסתבך במתן התשובות לשאלה, אם נדרש למסור גרסתו במשטרה (עמ' 40 שו' 26 ואילך): "ש: הלכת למשטרה, חקרו אותך? ת: לא זוכר. לא ביקשו ממני, אז בזמנו גם הייתי עריק מהצבא ולא רציתי ללכת שלא אתפש על עריקות. בקשו ממני ואני לא הלכתי. לא, לא בקשו - לא הזמינו אותי. לא קבלתי טלפון מהמשטרה לבוא. ש: אבל כרגע אמרת שביקשו ממך? ת: לא בקשו ממני". גרסתו של בלילי, כי התובע מסר לו שנפגע בתאונת דרכים מרכב שברח מהמקום, תמוהה וזאת בלשון המעטה, שעה שהתובע עצמו לא ידע לומר ממה נפגע. אם בלילי ראה לטענתו, את הרכב המעורב, מדוע לא טרח התובע ליידע את המשטרה כי קיים עד ראיה, ולו לחלק מן האירוע, ומדוע לא פנה לבלילי ובקשו להעיד במשטרה? תמוהה גם הטענה כי בלילי שמע חריקת בלמים ומיד לאחריה, רכב שמאיץ ונוסע מן המקום בנסיעה מהירה. הכיצד התובע לא שמע את חריקת הבלמים? ואם אכן ניסה הרכב לבלום בחריקת בלמים, הכיצד חריקת הבלמים לא עוררה את תשומת ליבו של התובע לרכב המתקרב לעברו ועומד לפגוע בו? וכיצד התובע לא ראה כי הוא עומד להיפגע על ידי הרכב? והרי לא נטען כי התובע איבד את הכרתו, וכי נגרם לו אבדן הזיכרון כתוצאה מן הפגיעה בתאונה. לעדותו של בלילי יש אפוא, להתייחס בחשדנות רבה. עדותו לא שפכה אור על נסיבות התאונה. ניכר כי בלילי עשה מאמץ של ממש לסייע בידי התובע להוכיח גרסתו, אך דווקא מאמץ היתר שעשה, פוגם במהימנות עדותו, שעה שהוסיף כיד הדמיון פרטים שלא מצאו אישוש בעדויות אחרות, כמו: חריקת הבלמים והאצת המכונית שנסעה מהמקום - שרק הוא שמע, דגם המכונית הפוגעת, למרות שלא ידע לומר אם היה עדיין אור במועד התאונה. 13. עדותו של שמש שמעון העד הרביעי מטעם התובע, היה שמש שמעון, אשר בתקופה הרלבנטית לתאונה, ניסה לסייע בשיקומו של התובע מהתמכרותו לסמים. שמש שמעון ניהל באותה עת עמותה בשם "תפנית ודרך ולבית חם". העמותה שלמה את דמי השכירות לדירה בה התגורר התובע. באותה עת, נהג מר שמש לבקר את התובע מידי יום ששי, לאור יחסי החברות שהתפתחו ביניהם. כך, הגיע מר שמש לביתו של התובע גם ביום התאונה. לדבריו בתצהיר, כשהגיע "ראיתי כי הוא סובל מכאבים וחבלות. הוא סיפר לי כי נחבל ונפצע בתאונת דרכים זמן קצר לפני שהגעתי לשם". בחקירתו הנגדית חזר והסביר כי ראה את התובע יושב על הספה ולא נוח לו. "שאלתי מה קרה, ואמר לי קבלתי מכה מאוטו". מר שמש הבחין כי הפגיעה קשה, ועל כן הזמין אמבולנס שפינה את התובע לבית החולים. האמבולנס שהזמין העד לא היה של מגן דוד אדום אלא אמבולנס פרטי, שבית האבות של העד נוהג לעבוד עמו. עדותו של מר שמש הייתה מסויגת למדי. מר שמש נרתם לעזור לתובע בשיקומו, אך התאכזב ממנו, כאשר לאחר מאמצי השיקום, מעד התובע שוב ונשלח לרצות תקופת מאסר בגין שוד, ואף חזר להשתמש בסמים. גם מר שמש לא היה עד לתאונה, וכל שהיה לו לתרום לעניינו הוא, כי לאחר שראה את התובע סובל - בביקורו השבועי אצלו - ושאל לפשר הדבר, סיפר לו התובע כי נפגע מתאונה שבה היה מעורב רכב. גם סיפור זה מעורר תמיהה, שכן לאור יחסי הידידות הקרובים כביכול, התובע נמנע מלספר למר שמש כי זמן קצר לפני בואו נפגע בתאונת דרכים. על דבר התאונה נודע לו, לפי עדותו של מר שמש, רק לאחר שהבחין בכך כי התובע יושב שלא בנוח על הספה, וכי ראה שהוא סובל. רק אז, כששאל לפשר המצב, נענה כי התובע נפגע בתאונה בה היה מעורב רכב. בין חברים קרובים - צפוי היה כי התובע יספר לו מיד, ומיוזמתו, כי נפגע בתאונה. התנהגות התובע מלמדת דווקא על ניסיון להדחיק את האירוע ואף להסתירו: רצונו המיידי להתפנות לביתו, ולא להזמין אמבולנס, חרף העובדה שלא הצליח בכוחות עצמו ללכת ונזקק לעזרת שני אנשים כדי להגיע לביתו, אי זימון משטרה, הסתרת הפגיעה מהעד מר שמש, אי זימון אמבולנס מד"א והיזקקות לאמבולנס פרטי. בשוקלי את העדויות שהובאו על ידי התובע, בהתייחסותי למהימנותם של התובע ועדיו, לפרכות, הסתירות והתמיהות שעלו בעדויות אלו - לא שוכנעתי כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו במשפט אזרחי להוכיח כי היה מעורב ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שכן לא שוכנעתי כי אכן היה רכב מעורב בפגיעה בתאונה. אין חולק כי התובע אכן נפגע בתאונה, אך התובע לא הצליח להוכיח, כי בתאונה היה מעורב רכב. החל מתצהירו הלאקוני של התובע, עבור דרך עדותו המעוררת תמיהות, והניסיון שעשה התובע לטפול על נפילה אחרת ברחוב, אירוע של תאונת דרכים, עדיו - שעדותם הייתה מגמתית ובלתי משכנעת, וכלה בהתנהגותו חסרת הפשר של התובע, שעשה כל מאמץ למזער את הפגיעה ולהסתירה אף מידיעת מקורביו, סרב להתפנות באופן מיידי לקבלת טיפול רפואי או להזעיק משטרה. התובע אף נמנע למזמן לעדות את השכן גילי, אשר סייע לו ולחברתו דאז, להעלותו לביתו, מבלי שניתן הסבר לכך. משלא הוכיח התובע כי היה מעורב ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות. 14. מעבר לדרוש, שכן דין התביעה להידחות, הואיל והצדדים נדרשו בסיכומיהם גם לשאלות בדבר החבות וגובה הנזק, לא תהייה מלאכתי שלמה, אם לא אתייחס בקצרה לשאלות אלו: (א) שאלת החבות - שאלה זו הייתה עשויה להיות רלבנטית רק למקרה בו הייתה מתקבלת גרסת התובע, כי הפגיעה מקורה בתאונת דרכים. במקרה כזה, דין התביעה היה להתקבל, שכן כאמור, הנטל על הנתבעת לשכנע כי מדובר בחריג של 'תאונה במתכוון', והנתבעת לא הרימה נטל זה במידת הראיה המוטלת עליה. אין חולק כי התובע ריצה תקופות מאסר ארוכות, ופרק ניכר מחייו חיי חיים בלתי נורמטיביים: התובע היה מכור לסמים, ספק אם נגמל מהם לחלוטין, היה מעורב בעבירות רבות, של גניבה, פריצה, קשירת קשר לשוד מזויין, ועבירות סמים. הנתבעת מבקשת ללמוד מכך כי התובע רכש לא מעט אויבים אשר ביקשו "לבוא עמו חשבון" ולפגוע בו, ובשל כך גם נמנע התובע מלהזמין משטרה. לתובע עצמו היו חשדות כי ניסו לפגוע בו במתכוון והוא אף הפעיל "מודיעין" מטעמו, כדי לשלול מעורבותם של אנשים בהם כנראה חשד, אך הבירור לא העלה דבר. בכך אין די כדי להרים את הנטל להוכחת "תאונה במתכוון". לא הובאה אף בדל של ראיה מטעם הנתבעים להוכחת הטענה של תאונה במתכוון. אין די בחשדותיו של התובע, ואין די בפרכות בעדויות כדי להרים את הנטל להוכחת הכוונה בגרימת התאונה. (ב) גובה הנזק- אין חולק כי לא עסקינן בתובע נורמטיבי אלא באדם אשר מתוך שנות בגרותו, ריצה שנים ארוכות בכלא. התובע אמנם גילה תקופה מסוימת מוטיבציה לשיקום ולגמילה מסמים, אך למרבה הצער, לא התמיד בכך, וגם פטרונו וידידו התאכזב ממנו. התובע סבל משבר באגן, בגינו נקבעו לו 15% נכות אורטופדית על ידי ד"ר טאובר. עובר לתאונה, עבד התובע במשך כשנה כעוזר חשמלאי, ופוטר בגלל צמצומים. יחד עם זאת, אין בתקופה של שנה כדי ללמד על חזרתו של התובע למעגל החיים הנורמטיבי, והא ראיה שלאחר התאונה, עוד נשפט ונכלא לתקופת מאסר לא מבוטלת. לא זו אף זו, לא שוכנעתי כי התובע גם נגמל מסמים, ולא חזר מאז התאונה להשתמש בסמים. התובע לא התמיד בטיפול במסגרת התחנה לנפגעי סמים ומרכז הגמילה בתל אביב, כפי שהעיד מנהלו של המרכז, עמיר טירני. בנסיבות אלו, אילו הייתי צריכה לפסוק את נזקו של התובע, היה הפיצוי נפסק באופן גלובלי, ולא היה נערך חישוב אקטוארי, ובהתחשב בפיצוי בגין כאב וסבל, במהות הפגיעה ובכל אבות הנזק, היה הפיצוי הכולל עומד על סכום של 50,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד כמקובל. 15. סוף דבר דין התביעה להדחות, משלא הוכיח התובע כי נפגע ב'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 10,000 בצרוף מע"מ. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה