2. המשיב 1 הגיש תביעה כספית, שאותה ביקש לאשר גם כתובענה ייצוגית (להלן – בקשת האישור), ועניינה באי-פירעון אגרות חוב שהנפיקה חברה מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ (אשר ניתן נגדה בינתיים צו פירוק) (להלן: החברה). התביעה הוגשה נגד: המשיבה 2 (להלן: כור; בעלת השליטה בחברה, שכלפיה נטען כי התחייבה לפרוע את אגרות החוב), המשיבים 10-3 (נושאי משרה בחברה ובכור, שכלפיהם נטען כי כשלו בחובות ניהול ופיקוח שונות נטענות), ונגד המבקשת (ששימשה כמשרד רואי החשבון של החברה, וכלפיה נטען כי התרשלה בתפקידה, בעיקר בכך שלא כללה הערת "עסק חי" בדו"חות החברה, אלא רק בדיעבד).  3. המבקשת הגישה, בנוסף לתשובתה לבקשת האישור, בקשה לסילוקה על הסף של הבקשה לאישור (ככל שהיא מתייחסת למבקשת), בטענה – בתמצית – כי המשיב 1 טוען טענות עובדתיות חלופיות וסותרות: האחת, כי כור התחייבה לפרוע את אגרות החוב; והשניה, כי אם כור לא התחייבה לפרוע את אגרות החוב, אזי המבקשת התרשלה בתפקידה. המשיב 1 טען בתגובה כי המדובר בהצגה שגויה של בקשתו לאישור, וכי טענותיו כנגד כור וכנגד המבקשת הן טענות משפטיות שונות ואלו מתקיימות זו לצד זו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד"ר ד' פלפל) בחן את דרך הצגת הטענות בבקשה לאישור, ומצא כי למבקשת מיוחסות רשלנות והפרה של חובת הזהירות שלהם, באופן עצמאי ונפרד ממצגיה של כור ומהתחייבויותיה. בית המשפט קבע איפוא כי המקרה איננו נופל לגדר המקרים החריגים שנקבעו בפסיקה לצורך סילוקן של בקשות לאישור תובענות כייצוגיות על הסף, ולכן נדחתה הבקשה. מכאן הבקשה שלפניי. 4. בבקשתה שבה ומנמקת המבקשת, בפירוט רב, את תפיסתה, שלפיה טענות המשיב 1 הן למעשה טענות עובדתיות סותרות. המשיב 1 חוזר על טענתו שלו, שהתקבלה בבית המשפט המחוזי. המבקשת אף ביקשה להוסיף ולהגיב על תשובת המשיב 1 על מנת להעמיד בפני בית המשפט "תמונה מלאה ומדויקת", בקשה שלא ראיתי לנכון להיעתר לה, שכן דבר זה היה מביא אך להרחבה נוספת ומיותרת של ההתדיינות, אשר אין בה כל צורך בנסיבות. 5. דין הבקשה – להידחות. ככלל אין מקום לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ובבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף (ראו: רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 290 (2001); רע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר-און השקעות בע"מ (לא פורסמה, 13.8.07); השוו: רע"א 6962/08 פסגות מימון ופקטורינג בע"מ נ' גרינפלד (לא פורסם, 11.9.2008)). הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא עצמו הליך מקדמי (אף כי אין חולק על השלכתו הרבה על תוצאות ההליך העיקרי), ופיצולו לתת-הליכים איננו רצוי ועלול לגרום רק לסירבול ההליך. הנה כי כן, אם גורלה של הבקשה לאישור להידחות כיוון שאין היא עומדת בתנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), הרי שהיא ממילא תידחה בתום הדיון בבקשה לאישור. מכאן שהגשת בקשה למחיקת ההליך על הסף או לדחייתו כאמור, איסוף התשובות לבקשה, דיון והחלטה באותה בקשה, וכן דיון ההמשך השכיח במכלול מעין זה – פניה לבית משפט זה בערעור, או בבקשת רשות ערעור– כל אלה עשויים להביא לפרקים להשחתת זמנם של הצדדים ובתי המשפט שלא לצורך, ולהשהייתו (במקום להאצתו) של סיום ההליך, גם מקום שבו אכן נמצא כי בקשת האישור איננה עומדת בתנאי החוק.    לכלל האמור קיים אמנם חריג, אולם המדובר – כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד בצדק– חריג צר: יש הגיון בסילוק אפשרי של הבקשה לאישור על הסף (ובהתאם – לעצם עריכת הדיון בשאלה זו) רק "במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום" (עניין רייכרט, שם). כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, אזי יש בסיס לעריכת דיון כאמור. בהקשר זה נזכיר – כדוגמאות בלבד – מספר מקרים לא ממצים: כאשר הבקשה לאישור הוגשה על-ידי גורם המנוע מלהגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית, או שעל פניו ברור כי אין לו עילת תביעה כנגד הנתבעים (סעיף 4(א) לחוק), או כאשר התובענה איננה מסוג העניינים המנויים בתוספת השניה לחוק, או בהוראת חוק מפורשת אחרת (סעיף 3 לחוק). המקרה שלפנינו, והמחלוקת עתירת ההיקף שהתגלעה בין הצדדים, אינם נופלים בגדר החריג הצר האמור. 6. זאת ועוד – אחרת. המבקשת לכאורה לא התמודדה בצורה מספקת עם העובדה שתקנה 72(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 איננה אוסרת על טענות עובדתיות חלופיות בכתב טענות, אלא "כנגד אותו בעל דין". עיינו: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156 (1993). אף ההבחנה בין טענות עובדתיות חלופיות לבין טענות משפטיות חלופיות איננה פשוטה לעתים ואף כאן לכאורה כך. ראו: ע"א 513/89 Interlego A/S נ' – Exin- Lines Bros S. A, פ"ד מח(4) 133 (1994); עיינו גם: דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות, עמ' 189-188 (תשס"ז); F. James, G.C Hazard, J. Leubsdorf, Civil Procedure at pages 194-195. 197 (5th ed.,2001). 7. אציין לבסוף את המובן מאליו, שאין בהחלטתי זו כדי להכריע בשאלה האם דינה של בקשת האישור, ככל שהיא מתייחסת למבקשת – אכן להידחות, מן הטעמים שהעלתה המבקשת בגדרה של הבקשה המקדמית שהגישה לסילוק על הסף, או מטעמים אחרים. בשלב ההכרעה בבקשת האישור, על מבקש האישור יהיה לעמוד בתנאים רבים על מנת שבקשתו תתקבל (ובהם בין השאר: הוכחת עילת תביעה (סעיף 4 לחוק), וקיום "אפשרות סבירה" להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק)). תנאים אלה ודאי מחמירים ומורכבים יותר מאשר הרף (הנמוך הרבה יותר), שעל מבקש האישור לעמוד בו על מנת שבקשתו לא תימחק על הסף. 7. לאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכ"ט עורכי דינו של המשיב 1, בסך 15,000 ש"ח. הערת עסק חירשלנות