קיוסק ליד מגרש כדורגל - תשלום דמי שימוש ראויים

הרקע לתביעה: 1. התובעת הינה בעלת זכויות חכירה במגרש הכדורגל ברעננה, הידוע כגוש 7655 חלקות 75-76 (להלן: "המקרקעין"). במקרקעין מופעל מגרש כדורגל על ידי "הפועל רעננה". בחלקו הפנימי של המגרש מצוייה חנות קטנה המשמשת כ"קיוסק". שטחו של הקיוסק הוא כ-7 מ"ר, חזיתו פונה אל פנים המגרש והוא מקורה בסככה. לקיוסק דלפק נוסף הפונה אל החלק החיצוני של חומת המגרש, כך שעוברים ושבים באיזור יכולים לרכוש ממרכולת הקיוסק. 2. הנתבע החזיק בקיוסק מספר שנים, ברשותה של מועצת הפועלים ברעננה. לימים בוטלה ההרשאה והנתבע נתבקש לעזוב את הקיוסק. הנתבע לא התפנה אלא לאחר הליכים משפטיים, באמצעות הוצאה לפועל, וזאת ביום 30.1.05. 3. התובעת עותרת בתביעה זו, לתשלום דמי שכירות ולחילופין לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה החזיק הנתבע במושכר. כן עותרת התובעת, לפיצוי מוסכם על פי הסכם "הרשאה לשימוש מוגבלת בזמן" מיום 31.8.97 (להלן: "ההסכם"). סכום התביעה הועמד על סך 194,645 ₪. טענות התובעת: 4. התובעת היא בעלת הזכויות במקרקעין לרבות הקיוסק. התובעת נתנה לנתבע הרשאה מוגבלת בזמן, הכל כמפורט בהסכם מיום 31.8.97 עליו חתמו הצדדים. על פי ההסכם, הוענקה לנתבע הרשאה מוגבלת בזמן למשך 10 חודשים במסגרתה הותר לו לנהל מזנון בקיוסק שבמגרש הכדורגל. 5. על פי ההסכם, התחייב הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש חודשיים בסך 600 ₪ בצירוף מע"מ. למרות התחייבויותיו, לא שילם הנתבע את דמי השכירות. יתרה מכך, הנתבע לא פינה את הקיוסק. 6. בינתיים, ביצעה התובעת עסקה במקרקעין ובמסגרתה יפתה את כוחן של חברות נדל"ן לפעול בשמה לגביית דמי השימוש הראויים. למרות שחברות אלה פנו בשמה של התובעת אל הנתבע לשלם את דמי השימוש כאמור - הוא סירב לעשות כן. 7. משכך, פעלה התובעת לפינויו של הנתבע מהקיוסק וכן פעלה, בהליך דנא, לחיובו של הנתבע בדמי השכירות על פי ההסכם ולחילופין בדמי שימוש ראויים החל מיום 1.10.97 וזאת עד ליום 30.5.04, סמוך למועד הגשת התביעה דנא. בנוסף, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בפיצוי המוסכם מכוחו של ההסכם. טענות הנתבע: 8. הנתבע כפר בחתימתו על חוזה ההרשאה. הנתבע הוסיף, שמעולם לא התחייב לשלם 600 ₪ לחודש דמי שכירות בגין הקיוסק. עוד טען הנתבע, כי כל הסיכומים בעניינו נעשו בעל-פה עם מר משה עוזר, נציג ההסתדרות ברעננה. 9. לטענת הנתבע, הסכום שהוסכם כי ישלם לתובעת היה 2,000 ₪ לשנה, 200 ₪ בגין כל חודש של פעילות לעונת כדורגל. 10. הנתבע הציג אישור חתום מאת מר עוזר, כי שילם את כל חובותיו עד ליום 30.6.00. משכך הודיע הנתבע בכתב הגנתו, שהוא מוכן לשלם סכום שנתי של 2,000 ₪ ביחס לשנים 2002-2004, ובסה"כ 4,000 ₪, שכן בשנים 2001-2000 הקיוסק לא היה פעיל עקב עבודות שיפוץ במגרש הכדורגל. לנוכח הודאת הנתבע בחוב זה, בסך 4,000 ₪, ניתן כנגדו פסק דין חלקי בסכום זה. 11. עוד טען הנתבע, שביום 24.12.02 פרצה דליקה בקיוסק והאש כילתה את כל הקבלות שהיו לו והעידו על תשלום כספים לתובעת. 12. במסגרת הליך קדם המשפט הודיעה התובעת, כי היא חוזרת בה מתביעתה לעניין תקופת החזקה עד ליום 30.6.00 וזאת לנוכח האישור שהציג הנתבע ל"גמר חשבון" מצד מר עוזר, נציג התובעת דאז. 13. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התובעת - מר משה עוזר, אחראי הנכסים בהסתדרות העובדים ברעננה, השמאי ומהנדס הבניין, מר נאור בינדר ומר אהוד אליאב, שהינו נציג החברות היזמיות שמנהלות עבור התובעת את המקרקעין. מטעם הנתבע - המומחית גב' אורה כבירי והנתבע בעצמו. דיון: 14. בין הצדדים נטועה מחלוקת, באם הנתבע אכן חתם על ההסכם. בהקשר זה קיימת הכחשה מוחלטת מצד הנתבע שטען בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי לא חתם על ההסכם ואף לא נתן לאחר רשות לחתום בשמו. 15. לצורך הוכחת אותנטיות החתימה על ההסכם זימנה התובעת את מר עוזר לעדות. מר עוזר פירט בתצהירו את הרקע לחתימת ההסכם עם הנתבע. על פי גרסתו של מר עוזר וגם על פי עדותו של הנתבע, בשנות ה-90 אחיו של הנתבע שימש כמאמן הקבוצה והצעיד אותה להישגים יחסיים, במובן זה שעלתה מליגה ג' לליגה השנייה. גם הנתבע הוא "שחקן עבר" בקבוצת הפועל רעננה [פר' עמ' 35]. עקב קרבתו של הנתבע לקבוצת הכדורגל ועקב אסון אישי שפקד אותו, ראו לנכון גורמים בתובעת לאפשר לו להתפרנס ממכירת ממתקים וכיו"ב במגרש ולהפעיל את הקיוסק. 16. מר עוזר תיאר בחקירתו הנגדית, כיצד לנוכח מצבו הכספי הקשה של הנתבע נהגו במועצת הפועלים להגיע עימו להסדר חובות ואף הפחיתו לו, לאחר אישור "ועדת הכספים", את דמי השכירות ל - 200 ₪ לחודש, כאשר כל עונת כדורגל כללה עשרה חודשים בכל שנה קלנדרית [פר' עמ' 36]. 17. בתצהירו [ת/1], העיד מר עוזר, כי ההסכם נחתם במשרדו בידי הנתבע ובנוכחות מזכירתו [ס' 9 לת/1]. גם בחקירתו הנגדית העיד מר עוזר, שהנתבע הוא שחתם על ההסכם [פר' עמ' 18 ש' 7-8, פר' עמ' 20 ש' 14]. 18. מאידך, הנתבע הכחיש שחתם על ההסכם [ס' 2 לנת/1]. גם בחקירתו הנגדית עמד הנתבע איתן בדעתו כי החתימה על גבי ההסכם אינה חתימתו והוא לא נתן רשות לאחר לחתום בשמו [פר' עמ' 36 ש' 1-5]. עם זאת אישר הנתבע, כי הפרטים האישיים שבראש ההסכם בכתב יד, לרבות מספר תעודת הזיהוי ומספר הטלפון הסלולארי, הינם שלו [פר' עמ' 36 ש' 6-8]. 19. לחיזוק גרסתו, זימן הנתבע לעדות את המומחית גב' כבירי. על פי חוות דעתה של גב' כבירי, קיימת סבירות גבוהה כי החתימה על ההסכם אינה חתימתו של הנתבע. התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה לעניין זה וסמכה יתדותיה על עדותו של מר עוזר. 20. הלכה היא עמנו, שניתן להסתייע בעדים ישירים לחתימת מסמך לצורך הוכחת אותנטיות החתימה במסמך: "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה.........; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן....; והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון......." [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, 261] 21. לאחר ששקלתי את העדויות שנשמעו לפניי במחלוקת זו, אני מעדיף את עדותו של מר עוזר. ראשית, מר עוזר חסר כל אינטרס בתביעה דנא, הוא אינו בעל דין בתביעה שלפניי, ואינו מועסק על ידי מי מהצדדים. מר עוזר סבל ממחלה קשה ועבר טיפולים ולמרות זאת, ניאות להתייצב בבית המשפט ולהשמיע את גרסתו. הרושם שהותיר בי מר עוזר הוא, שאין עליו אלא את מורא האמת כפי שהביאה אל בית המשפט. מר עוזר לא חשש לספר בבית המשפט גם פרטים שלא היו נוחים למי שזימנו לעדות. כך העיד, שאמר לתובעת, שהנתבע שילם את כל חובותיו עד לשנת 2000 [פר' עמ' 21 ש' 26-27]. עדותו של מר עוזר מהימנה עלי ואני מייחס לה משקל גבוה. 22. לעומת זאת, אינני מקבל את גרסתו של הנתבע. ראשית, הנתבע הוא בעל אינטרס ממשי בתביעה. יתרה מכך, הנתבע לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת, כיצד מספר תעודת הזיהוי שלו נכתב בכתב יד בהסכם וכיצד צוין בראש ההסכם מספר הטלפון שלו בבית וגם מספר הטלפון הסלולארי. מדובר בפרטים שהינם אישיים ואינני רואה כיצד היה המידע מצוי בידי "מועצת הפועלים" ברעננה, מבלי שהנתבע הגיע למשרדו של מר עוזר וחתם על ההסכם, כגרסתו של מר עוזר. 23. גם חוות דעתה של גב' כבירי איננה משנה ממסקנתי. מדובר בחוות דעת שמעצם טבעה אינה אלא עדות סברה על ידי מומחה. אני סבור, כי העדות הישירה שלפניי עדיפה על פני חוות דעתה של גב' כבירי, ועל כן אני קובע כי הנתבע הוא שחתם על ההסכם. 24. עם זאת, בין אם חתם הנתבע על ההסכם ובין אם לאו, אינני סבור שמערכת החובות והזכויות של התובעת והנתבע מצטמצמת להסכם בלבד. יש לזכור, התקופה בה החזיק הנתבע בקיוסק, משתרעת הרבה אל מעבר לאותם עשרה חודשים בהם חל ההסכם. תקופת ההרשאה על פי ההסכם הינה למשך עשרה חודשים בלבד עד ליום 31.7.98. על פי עדותו של מר עוזר, התובעת המשיכה בהרשאתה לנתבע להפעיל את הקיוסק עד לחודש מאי שנת 2000, הוא המועד האחרון בו שילם כספים לתובעת. מעבר לתקופה זו לא היה הסכם תקף בין הצדדים, לא בכתב ולא בעל פה. 25. עוד עולה מעדותו של מר עוזר, שהתובעת הפחיתה את תשלום דמי השכירות (שנקראו בהסכם "דמי שימוש"), לסך של 200 ₪ לחודש וסה"כ לעונה של עשרה חודשים - 2,000 ₪. יש להוסיף שמעדותו של מר עוזר עולה, שהתובעת מעולם לא עמדה על דרישתה לפיצויים מוסכמים, לא עם מר עוזר ולא עם אחרים וכדברי העד: "אנחנו אף פעם לא ממשנו את הפיצוי המוסכם לאף אדם" [פר' עמ' 22 ש' 1]. 26. אינני מקבל את גרסתו של הנתבע, שלפיה הוסכם עם התובעת על דמי שכירות כוללים של 2,000 ₪ לשנה (200 ₪ לחודש) - גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר עוזר, שהעיד לפניי שניתנה הנחה לנתבע מתוך התחשבות במצבו, אך המחיר לחודש שימוש בקיוסק לא השתנה. גרסת הנתבע אף איננה עולה בקנה אחד עם מכתבו של ב"כ התובעת מיום 7.7.98, הדורש פירעון חוב של 5,400 ₪, לפי סך של 600 ₪ לחודש בעבור הפעלת הקיוסק, ולא סך של 2000 ₪ כטענת הנתבע. יש לציין, כי גם במכתב זה אין כל איזכור לגבייתם של פיצויים מוסכמים. אם בסופו של דבר ראתה התובעת לגבות מהנתבע סך של 2,000 ₪ בלבד לעשרת חודשי העונה, היה זה אך ורק בגדר הסדר לסילוק יתרת חובו של הנתבע לתובעת, כפי שהעיד לפניי מר עוזר [פר' עמ' 23 ש' 3-8]. 27. סיכומם של דברים הוא, כי בתקופה שלאחר תום ההסכם, נהגו הצדדים על פי הוראות ההסכם, באופן חלקי בלבד. תניית הפיצויים המוסכמים לא הוארכה ואילו התובעת הרשתה את המשך השימוש בקיוסק בתמורה למחיר בסיסי של 600 ₪ לחודש, ובמסגרת הליכי גבייה בינה לבין הנתבע היא העניקה לו הנחה משמעותית במחיר, לסך של 200 ₪ לחודש. 28. לאחר ביצוע עסקת המקרקעין בין התובעת לחברות הנדל"ן, לא הוארכה הרשות להשתמש במקרקעין. מר עוזר בעדותו ציין במפורש, כי לאחר תקופה זו הועברה האחריות לגבייה ולטיפול במקרקעין לאותן חברות. נציג אותן חברות, מר אליאב, העיד לפניי, שביום 6.9.01 פנה אל הנתבע ודרש ממנו לפנות את הקיוסק ולשלם את דמי השכירות. מכתב הדרישה צורף כנספח ב' לתצהירו של מר אליאב (ת/2). באופן דומה שב ופנה מר אליאב לנתבע ביום 6.3.02. באותו מכתב שב וציין מר אליאב בזו הלשון: "בביקור במקום שקיימתי ביום ג' ה - 5.3.02 ביחד עם מר משה עוזר מההסתדרות במרחב השרון, קיבלת שוב את מכתבי שבסימוכין [המכתב מיום 6.9.01 - א.ש.], שלטענתך לא קיבלת בזמנו. כמו כן, חזרנו והבהרנו לך כי הנך מחזיק בקיוסק שלא כדין ואם לא תשלם את חובך ואם לא ייחתם חוזה שכירות חדש בינך לבין בעלי הנכס, אנו נאלץ לנקוט באמצעים העומדים לרשותנו" 29. מכתב זה, מיום 6.3.02, חוזר על הדרישה הכספית מטעם התובעת לתשלום חודשי בסך השווה ל - 200 דולרים כדמי שכירות. הנתבע לא שילם לתובעת את שדרשה. 30. הנתבע בתצהירו אינו חולק על כך שלא ניתנה לו הרשאה לעשות שימוש במקרקעין. עם זאת, לטענתו, הדרישה הראשונה לפינויו היתה רק בשנת 2002 [סעיף 8 לתצהירו נת/2]. בכך, לטענתו יש להצדיק את אי תשלום דמי השימוש הראויים עד תקופה זו. אין דעתי כדעת הנתבע. אין מחלוקת, שהנתבע מחזיק בקיוסק בלא תשלום תמורה החל מיום 1.7.00 ולכל הפחות עד למועד הגשת התביעה דנא. עשיית שימוש במקרקעי הזולת ללא זכות שבדין, מהווה עשיית עושר ולא במשפט. וכך נקבע מפי כב' הש' אור בע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז(2) 633, 639: "התביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט בשל נטילת רכוש הזולת או שימוש בו מושתתת על כך, שהנתבע נטל את רכוש הזולת או השתמש בו לתועלתו ולהנאתו, מבלי שבעל הרכוש, והזכאי על-פי דין להשתמש בו וליהנות ממנו ומפירותיו, ניאות להקנות לנתבע טובת הנאה זו בחינם. ולעניין זה שימוש זמני בנכס הריהו "נטילה" של אותו נכס למשך תקופת השימוש. כך הוא גם כשפלוני משתמש במקרקעין, אשר לאחר זכות החזקה והשימוש בהם, ללא הסכמת האחר:ובמקרה כזה מתעשר הוא על חשבונו, ואותו אחר זכאי ל"השבה" של אותה "התעשרות" של פלוני, על-ידי כך שפלוני יחויב לשלם לו דמי שימוש." 31. יש לציין, הגם שכב' הש' אור היה בדיעה שבאותה פרשה ביצעה המשיבה עוולת הסגת גבול, יתר שופטי ההרכב היו בדיעה כי אין מדובר בהסגרת גבול ולמרות זאת חוייבה המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים. במילים אחרות, בין אם הנתבע החזיק בקיוסק ברשות מכללא כטענתו ובין אם לאו, מעולם לא ניתנה לו רשות לעשות שימוש בקיוסק ללא תמורה ומכאן שחב הוא בדמי שימוש ראויים, מכוחה של עילת עשיית עושר ולא במשפט. 32. לצורך קביעת שיעורם של דמי השימוש הראויים הוצגה לפניי, מטעם התובעת, חוות דעתו של השמאי מר בינדר. לדעתו של מר בינדר יש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים בסך של 900 ₪ לחודש. 33. כבסיס לחישוביו נשען מר בינדר על כך שבעונה ישנם כ - 19 משחקי ליגה ובכל אחד מהם צופים כשלוש מאות ושלושים צופים. את המידע לכך שאב מר בינדר מן העיתונות. בחקירתו הנגדית, ביסס מר בינדר נתון זה בכך, שבשנים 2000-2005 היתה קבוצת "הפועל רעננה", קבוצה אטרקטיבית, שעלתה מליגה א' לליגה הארצית. לדעתו של מר בינדר, מספר של 300 צופים למשחק הינו ריאלי. משכך, הגיע מר בינדר למסקנה, כי שכ"ד ממקור של משחקים הינו 534 ₪ לחודש. אשר לפעילות הקיוסק כלפי חלקו החיצוני של המגרש (בדלפק), רכיב זה הוערך על ידי מר בינדר בסך של 400 ₪ לחודש. 34. הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו. לאחר שעיינתי בחוות דעתו של מר בינדר, אני סבור שחוות דעתו מבוססת ואיננה מופרזת. יש לציין, כי חוות דעת זו נערכה ביום 8.4.05. הערכים שנקבעו בחוות הדעת, בסך כולל של 900 ₪ אינם גבוהים באופן יחסי, מאלום שנקבעו בהסכם שנערך באמצע שנת 97' לדמי שימוש בסך 600 ₪ לחודש. לפיכך הנני קובע, כי הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך כולל של 900 ₪ לחודש. אינני רואה לנכון להוסיף מע"מ על סכום זה, שכן עורך חוות הדעת לא ציין תוספת בגין רכיב המע"מ ומשכך, חזקה היא שדמי השימוש ממילא כוללים מע"מ. 35. הנתבע טען בתצהירו כי בכל מקרה בוצעו עבודות שיפוץ במגרש הכדורגל ועל כן הקיוסק לא היה פעיל בשנים 2001-2002. משכך, אין לחייבו בדמי שימוש בגין שנים אלה. הנתבע חיזק את גרסתו במסמך חתום שהציג בפניי, שכותרתו הינה "דוד כרשיש" חתום על ידי עמותת הפועל רעננה מחלקת הכדורגל, הממוענת אל מר משה עוזר. במסמך נכתב בזו הלשון: "הנני לאשר שהקיוסק ברשות הנ"ל לא היה פעיל בשנים 2001-2002 עקב עבודות במגרש הכדורגל, אשר נמשכו במשך עונת כדורגל מלאה. כוונתי לעונת 2001-2002." 36. התובעת לא סתרה את טענת הנתבע, הגם שטענה זו הועלתה במפורש בכתב ההגנה. עם זאת, מכתבה של הפועל רעננה, המתייחס אל הנתבע, מחזק באופן חלקי בלבד את טענת הנתבע. על פי המכתב, אכן הקיוסק לא פעל, אולם אי הפעילות השתרעה על פני "עונת כדורגל מלאה", היינו על פני עשרה חודשים, ולא על פני שנתיים כטענת הנתבע בכתב הגנתו ובתצהירו. משכך, הנני קובע כי על הנתבע לשאת בדמי שימוש ראויים בגין תקופת החזקתו בניכוי עונת הכדורגל 2001-2002 בלבד. 37. התובעת עתרה לחיובו של הנתבע בפיצויים מוסכמים מכוחו של ההסכם. כפי שקבעתי, ההסכם נסתיים כבר בשלהי 1998. מאז ועד שנת 2000, שמרו הצדדים רק על חלק מתניות ההסכם המקורי. לא הוצגה לפניי כל ראיה, שדווקא תניית הפיצוי המוסכם היתה אחת מהן. נהפוך הוא, על פי עדותו של מר עוזר, התובעת מעולם לא אכפה את תניית הפיצוי המוסכם. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבע בפיצויים מוסכמים מכוח תנאי בהסכם היסטורי משנת 97'. 38. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות. 39. סוף דבר - הנני מחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת כדלקמן: לעונת 2000-2001 (עשרה חודשים) - סך של 9,000 ₪. לעונת 2001-2002 (עשרה חודשים) - לתקופה זו אינני עושה חיוב בדמי שימוש ראויים לנוכח שיפוץ המגרש והיעדר פעילות בקיוסק. לעונת 2002-2003 (עשרה חודשים) - סך של 9,000 ₪. לעונת 2003-2004 (שמונה חודשים, עד חודש מאי 2004 כנקוב בכתב התביעה) - סך של 7,200 ₪. מסכומים אלה יופחת סך של 4,000 ₪ אשר בו כבר חוייב הנתבע במסגרת פסק הדין החלקי. סך הכל ישלם הנתבע לתובעת סך של 21,200 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום עריכת חוות הדעת (8.4.05) ועד התשלום בפועל. לנוכח סכום התביעה הגבוה יחסית למול תוצאת פסק הדין, כמו גם קבלת חלק מטענות הנתבע, הנני מחייב את הנתבע בהוצאות חלקיות בלבד: הנתבע ישא במחצית אגרת בית משפט, ששילמה התובעת וכן ישא הנתבע בשכ"ט ב"כ התובעת בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 15.10.06. ניתן היום ו' באלול, תשס"ו (30 באוגוסט 2006) בהיעדר הצדדים. אורן שוורץ, שופט כדורגלדיני ספורטקרקעותדמי שימוש