1. המבקשת עותרת להרשות לה לערער על החלטת בית משפט לענייני משפחה בנושא תביעת מזונות אשה מהמשיב, הוא בעלה. בני הזוג נישאו בפברואר 2001 ונפרדו בקיץ של שנת 2003. נולד להם ילד תקופה קצרה לפני מתן ההחלטה נשוא בקשה זו ובנושא מזונות הקטין הוגשה בקשה בהליך אחר. בית משפט קמא חייב את המשיב לשלם את מזונותיה הזמניים של המבקשת בסך 1,800 ₪ בחודש. כמו כן חוייב המשיב לשלם שכר דירה, הוצאות אחזקת הדירה, וכן ביטוח חובה וביטוח מקיף לרכב. 2. רוחב שיקול הדעת המוענק לבית משפט לענייני משפחה, בבואו לקבוע מזונות זמניים, עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. המקרה שבפנינו מהווה דוגמא טובה לצידוק של גישה זו. מצד אחד, לא יהא זה צודק ונכון למנוע מהמבקשת לקבל כל סעד כספי בתקופת הביניים עד מתן פסק הדין. מהצד האחר המחלוקת העובדתית בין הצדדים ממשית ובשלב המקדמי אין לבית משפט לענייני משפחה את הכלים על מנת להכנס בעובי הקורה. המדובר ב"מעין עזרה ראשונה עד לבירור התביעה" (ראה ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן ואח', פ"ד לח(4) 105). 3. בית משפט קמא ציין כי מוסכם על ידי הצדדים שבתקופה בה התגורו יחד המבקשת לא בישלה והם אכלו וכיבסו מחוץ לביתם. בעניין זה נאמר בהחלטה "אולם אינני מוצאת מקום להמשיך ולספק לתובעת כספים לצורך אכילה במסעדות וכביסה מחוץ לביתם של הצדדים". לצורך בקשה זו אעיר שצודקת המבקשת כי אחת המטרות של הסעד הזמני הינה לשמור על המצב הקיים. יחד עם זאת, נראה שגם אם יש מקום להתחשב ברמת החיים של בני הזוג, ויש מקום לכך, הרי שאין להעמיס על הבעל כל סוג של מותרות, יהא אשר יהא, במסגרת הבקשה הזמנית של מזונות זמניים על מטרותיה ושיקוליה. זאת ועוד, קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למצבו הכלכלי של המשיב נכון למועד מתן ההחלטה. יצויין שהחלטת בית משפט קמא מפורטת ומנומקת. 4. סיכומו של דבר. המבקשת לא עמדה בנטל השכנוע בכדי להצדיק סטייה מן הכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא. אינני מתעלם מכך שהסכום שנקבע דומה ברוב מרכיביו לסכום שהוצע על ידי המבקש. ברם, אין ללכת עם התפיסה שתמיד יש להוסיף על המוצע, זאת כל עוד ההחלטה משקפת בדיקה עניינית של המקרה, כפי שנעשה כאן. הבקשה נדחית. החלטתי, ואודה לאחר היסוס ובהעדר דיון בפני, להמנע מעשיית צו להוצאות. ערעורמזונות