תקנה 45(1) נסיעה לאחור

המחלוקת שבפנינו בקליפת אגוז בפני בית משפט אירוע בו טוענת התביעה כי ילד שירד מהסעה, נפגע על ידי נהג רכב ההסעה שבו נסע, כאשר אותו נהג נסע אחורנית בחוסר זהירות. ההגנה טוענת לעומת זאת כי לא הוכח כלל שנהג רכב ההסעות הוא זה שפגע בו. המחלוקת בין הצדדים סבה סביב שאלת אשמתו של הנאשם, ונעיר בפתח הדברים כי נחה דעתי מעבר לספק סביר כי רכב הנאשם ורק הוא פגע בנפגע, וכל זה באשמת הנאשם. והכל כפי שיפורט. האשמה ומהלך הדיון  הנאשם מר אייל מזרחי (להלן: "הנאשם"), הואשם בעבירה לפי סעיף 62(2) (רשלנות) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). כן הואשם הנאשם בעבירה על תקנה 45(1) (נסיעה לאחור) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. בנוסף הואשם בעבירה על תקנה 21(ב)(2) ("גרימת נזק") לתקנות התעבורה. יובהר, כי בדיון ההוכחות שהתקיים לפניי ביום 23.02.2011, ביקשה המאשימה להוסיף לכתב האישום ולהרשיעו גם בעבירה של חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, והחלטתי הייתה להזהיר את הנאשם כי יתכן ויורשע בסעיף זה. הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 24.10.2007 בסמוך לשעה 08:15 בבוקר נהג הנאשם ברכב אוטובוס זעיר ציבורי מסוג "פיאט" מ.ר. 47-730-27 (להלן: "הרכב או ההסעה") ברח' יוחנן בן זכאי מספר 25, בבית שמש. הנאשם הסיע ברכבו קבוצת תלמידים לתלמוד תורה "יקירי ירושלים" שביניהם היה ג.כ., קטין כבן חמש וחצי שנים (להלן: "הילד" או "הנפגע" או "הקטין"). הילדים החלו לרדת מהרכב והקטין היה האחרון שבהם. אלא שהנאשם החל בנסיעה אחורנית קודם שהקטין סיים את ירידתו. עקב כך עלה הנאשם עם אחד מגלגליו הקדמיים של הרכב על הילד. כתוצאה מכך, נחבל כ.ג. וכלי הרכב המעורב ניזוק. נערכו מספר ישיבות הקראה כאשר האחרונה שבהן התקיימה ביום 06.01.2011 בה כפר הנאשם באמצעות סנגורו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. התיק נקבע להוכחות ליום 23.02.2011 בשעה 10:30, הואיל וביום זה לא הופיע אחד העדים המרכזים בתיק, התיק נקבע לישיבת הוכחות נוספת ליום 02.03.2011 בשעה 10:00. ביום זה נקבע, כי הכרעת הדין תינתן ביום 07.04.2011 בשעה 08:30. מטעם התביעה העידו עת/1- רב פקד ירון שור, שהינו מומחה צמיגים, ממעבדת סימנים וחומרים, המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (להלן: " עת/1 ו/או המומחה שור ו/או פקד שור המומחה לצמיגים "). עת/2- רס"ל יהודה כהן, בוחן התנועה (להלן: "עת/2 ו/או בוחן התנועה רס"ל כהן "). עת/3- הקטין מ.ש., יליד שנת 1997, אשר היה עד ראייה במקום התאונה (להן: "עת/3 ו/או העד מ.ש."). כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים: ת/1- חוות דעתו של המומחה שור. ת/2- סקיצה שנערכה והוגשה על ידי בוחן התנועה רס"ל כהן. ת/3- דו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים שנערך והוגש על ידי בוחן התנועה רס"ל כהן. ת/4- לוח תצלומים ובו 30 תמונות שהוגשו על ידי בוחן התנועה רס"ל כהן. ת/5- סיכום מחלה של הנפגע. ת/6- הודעת נהג תחת אזהרה מיום 24.10.07 (בשעה 15:02) שנערכה והוגשה על ידי בוחן התנועה רס"ל כהן. בצירוף הודעתו של הנהג מיום 21.11.07. ת/7- הודעתו של העד מ.ש. שנגבתה ביום 24.10.2011 (בשעה 10:22). מטעם ההגנה העידו עה/1- הנאשם בעצמו. עה/2- מר שלמה קרישבסקי (להלן: "עה/2 ו/ או מר קרישבסקי"). העובדות עליהן אין חולק מבחינת טענות הצדדים ניתן ללמוד, כי למעשה בכל הנוגע לעיקרי העובדות אין מחלוקת בין הצדדים. אין חילוקי דעות, כי הנאשם הוא זה שנהג ברכב והסיע את הנפגע ביום התאונה לתלמוד תורה "יקיר ירושלים" בבית שמש. אין חילוקי דעות, כי לאחר שהעד מ.ש., (עת/3) ירד מהרכב ראה את הנפגע שהיה מאחוריו יושב ובוכה. בנוסף אין חולק, כי לאחר שהנאשם הוריד את הילדים נסע לאחור על מנת להשתלב בתנועה. כמו כן, אין חולק, כי ברכב דלת הזזה אחת קדמית מימין לנהג וכדי לצאת את הרכב יש לרדת ממדרגה חשמלית בפיקוד הנהג. לבסוף אין חולק, כי בצדו הימני של הרכב יש שלוש מראות המראות היטב את המתרחש בצידו הימני של הרכב. שתי מראות גדולות הנמצאות בזוית זו לזו, ובנוסף מראה קטנה מתחת למראה התחתונה (ראו תמונות מס' 13-14-15 בלוח התצלומים ת/4). המסקנה הסופית - הנאשם פגע בילד בחוסר זהירותו כבר עתה אומר, כי אין אני מקבל את טענות ההגנה לעניין העדר אחריותו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מחומר הראיות ומהעדויות שהוצגו לבית המשפט, נחה דעתי, כי התאונה אירעה לאחר שהנאשם התרשל בכך שנסע אחורנית בלי לוודא שכל הילדים ירדו בבטחה מההסעה ומבלי לבדוק כראוי אם הכביש פנוי לנסיעה אחורנית. דעתי זו נובעת מעדות המומחה, עדות הבוחן, עדות הילד המעורב, גרסאותיו המשתנות של הנאשם וכלל ההיגיון באירוע. כולם יחד משתלבים ומביאים למסקנה אחת ויחידה שאין בלתה. עדותו של המומחה לצמיגים המומחה שור (עת/1) הממונה על תחום עקבות נעליים וצמיגים במשטרת ישראל לאחר שבדק את צמיגי רכבו של הנאשם ואת התאמתם לסימנים שהוטבעו על החולצה והמכנסיים של הנפגע. קבע, כי סימני הצמיגים שהוטבעו על הבגדים מתאימים לכל אחד מהצמיגים הקדמיים (הימני והשמאלי) של רכב הנאשם (ראו פרו' דיון מיום 23.02.2011, עמ' 2, ש' 21-25) . כך גם כתב בחוות דעתו (ת/1): "ע"ג המכנסיים והחולצה (סע' 2), נמצאות מספר עקבות חלקיות של צמיג, המתאימות, כל אחת, בדגם, בגודל ובמידת השפשופים לכל אחד מהצמיגים, הימני- קדמי והשמאלי -קדמי מסע' 3. אפשרי שאחד מהצמיגים, הימני או השמאלי הקדמיים הנ"ל, הותיר את העקבה הנ"ל". (ת/1, סעיף הממצאים). עוד הדגיש, המומחה שור בעדותו, כי במקרה של הנאשם מדובר בהתאמה מוחלטת בין סימני הצמיגים שנותר על בגדיו של הילד לבין צמיגי רכבו של הנאשם. וכלשונו: "ש. במקרה שבפנינו אתה יכול לבוא ולומר בבית המשפט מעבר לספק שמדובר בסימנים שעל הבדקים שתואמים לצמיג שהובא בפניי בתאריך 30.10.2007 בחלוף שישה ימים מאירוע. ת. כן, מדובר באותו סוג צמיג בהלימה מוחלטת. (ראו פרו' דיון מיום 23.02.2011, עמ' 4, ש' 1-3). באשר לטענתו של ב"כ הנאשם לפיה לא ניתן לשלול מחוות דעתו של המומחה שור (עת/1), כי יכול להיות שרכב אחר עם אותם סימנים צמיגים פגע בנאשם. גם דין טענה זו להידחות. המומחה שור הבהיר בעדותו, כי הסיכוי שימצא כלי רכב נוסף עם אותם סימני צמיגים (בדגם, בגודל וברמת שחיקת הצמיגים) אינו גבוה (ראו פרו' דיון מיום 23.02.2011, עמ' 3, ש' 21-26). אכן, המומחה לא קבע פוזיטיבית כי צמיג מצמיגי רכב הנאשם עלו על הילד, אך ברור כי הסיכוי שמדובר בצמיג אחר הוא נמוך (אם כי כמובן אפשרי). עדותו של בוחן התנועה זאת ועוד, רס"ל כהן (עת/2) העיד לפניי ואמר, כי מבדיקת רכב הנאשם וממצאי המומחה שור (עת/1), המסקנה אחת והיחידה המתבקשת היא שהנאשם פגע בילד בכך שנסע אחורנית. זאת מבלי שבדק כי כל הילדים ירדו מההסעה ומבלי לוודא שהשטח פנוי ובטוח לנסיעה אחורנית. רס"ל כהן, הסתמך בקביעתו בין היתר גם על סימן ניגוב האבק שנמצא בדופן ימיני מעל הגלגל הקדמי של הרכב, המצביע על המגע שבין הנפגע לרכב הנאשם. לדידו של בוחן התנועה המקום בו סימן ניגוב האבק נמצא מוכיח מעל הכול את פגיעתו של הנאשם בילד. כך ציין בדו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים (ת/3): "נמצא ניגוב אבק בדופן ימין של הרכב 1.1. מטר בחזית הרכב עד 1.8 מטר בגובה מפני הכביש 0.75 עד 0.85 מטר". (ת/3, סעיף 5). דברים דומים עולים גם מממצאי הסקיצה (ת/2). נציין כי הבוחן כי בדופן הימני של הרכב ישנם שלוש אספקלריות שדרכן "ניתן לראות בבירור את המקום שממנו ירד הנוסע מהרכב, ודרך מראה פנימית ניתן לראות את הדלת ואת פתח הדלת ממנה ירד הילד מהרכב". הבהיר (ת/3, סעיף 4) בנוסף ציין, כי כביש האספלט היה יבש ותקין, וכי הראות הייתה טובה (ת/3, סעיפים 3 ו- 4). בעדותו לפניי הדגיש בוחן התנועה, כי רכבו של הנאשם היה תקין לחלוטין וכי לא הייתה כל תקלה בהפעלת הדלת החשמלית והמדרגה החשמלית (ראו פרו' דיון מיום 23.02.2011, עמ' 8 ש' 4-6). באשר לטענתו של ב"כ הנאשם, כי סימן הניגוב יכול שיהיה של ילדים אחרים שירדו מההסעה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, מאחר שמדובר ברכב הסעתו שבו ירדו מספר תלמידים, הרי שהיינו מצפים שימצאו סימני ניגוב נוספים ולאו דווקא באזור הגלגל הקדמי הימני של הרכב. שנית, מיקומו של סימן הניגוב הינו רחוק מדלת הירידה מכאן שלא ייתכן כי סימן הניגוב יהא של ילדים אחרים שכלל אינם באים באינטראקציה עם המיקום שבו נמצא הניגוב. מן האמור נחה דעתי, כי סימן הניגוב הינו של הילד הנפגע ולא של ילדים אחרים כטענת ההגנה. עדותו של העד הקטין מ.ש. ב"כ המאשימה ביקשה לקבל את הודעתו במשטרה של העד מ.ש. (עת/3) שנמסרה ביום האירוע, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971. זאת משום שנתגלו סתירות בין ההודעה שמסר במשטרה לבין עדות בבית המשפט. כבר עתה אומר, כי לאחר התחבטות מצאתי לנכון לקבל את הודעתו במשטרה מיום האירוע על פני עדותו בבית המשפט. העד מ.ש. שהיה כבן עשר שנים ביום האירוע, נתן הודעה כשעתיים לאחר התאונה נוכחותו של מנהל בית הספר מר אפריים מרשה. הוא סיפר כי נסע בהסעה יחד עם הנפגע. בהגיעם לתלמוד תורה, ירד בין הראשונים ואלו הנפגע היה בין האחרונים. עוד מסר, כי מיד לאחר שירד מההסעה כשהסתובב לכיוון ההסעה, ראה את הנאשם נוסע בעוד שרגל אחת של הנפגע על מדרגת הרכב ואילו הרגל השנייה על הכביש. כך נכתב בהודעה (ת/7): "...היום עליתי בהסעה עם הנהג אייל מזרחי וגם עלה הילד שנפגע בתאונה אנחנו ביחד בהסעה כאשר הגענו ליד התחנה של בית הספר אייל עצר עם חזית הרכב למדרכה וירדנו מההסעה, אני ירדתי בין הראשונים והייתי בדרך לתלמוד תורה וסובבתי את הראש לכיוון ההסעה ואז ראיתי את הילד ג' ילד קטן ממני שלומד גם הוא בתלמוד תורה ראיתי אותו כאשר הוא עומד על המדרגה ליד הדלת שזזה ובזמן שהוא עמד הדלת נסגרה ובשלב זה רגל אחד של ג' היה על הכביש ורגל שנייה על המדרגה הדלת נסגרה וגם המדרגה נכנסה פנימייה ג' נפל לכביש ... הרכב עשה רוורס אחורה ועזב את המקום ואני ראיתי את ג' שוכב על הכביש". ( ת/7, ש' 3-15, השגיאות במקור). בהמשך הודעתו (ת/7) במשטרה חזר והדגיש העד מ.ש. (עת/3) כי ראה את הילד נופל מהמדרגה לאחר שהנאשם החל בנסיעה אחורנית. כך נכתב: " ש.ת. אני ראיתי ש-ג' נפל מהמדרגה ושהסעה התחילה לנסוע לאחור". (ת/7, ש' 20-21). בעדותו לפניי טען העד מ.ש. (עת/3), כי אומנם הילד נסע עמו בהסעה של הנאשם, אך ראה אותו לאחר שירד מהמדרגה, יושב ובוכה. וכי לא ראה אותו נופל מהמדרגה. כלשונו: "ת. ירדנו מההסעה כשהוא היה הנהג והילד שנפצע היה יושב מאחור וירד אחריי,..., הוא ירד (הכוונה לנפגע- תוספת שלי א.ט.) בין האחרונים ואני עליתי כבר למדרכה, באתי להיכנס לשער בית הספר היה יושב על הרצפה ובוכה, וזה מה שזכור..., לא ראיתי אותו על המדרגה, הוא ירד מהמדרגה". (ראו פרו' דיון מיום 02.03.2011, עמ' 16, ש' 15-18). ובהמשך עדותו לפניי עוד הוסיף ואמר, כי הוא אינו זוכר אם הנאשם סגר את הדלת על הנפגע אם לאו. כלשונו: "ת. לא, אמרתי שירד מהמדרגה לא זוכר אם סגר את הדלת, באתי להיכנס לבית הספר היה על הרצפה, ואז לאחר חצי דקה ראיתי אותו בוכה..". (ראו פרו' דיון מיום 03.02.2011 עמ' 17, ש' 4-5) ובהמשך עדותו לפניי טען העד ש.מ. (עת/3), כי הדברים שנכתבו במשטרה אינם דבריו, וכי השוטר שגבה ממנו ההודעה "ניסה להוסיף לו מילים בפה" (ראו פרו' דיון מיום 02.03.2011, עמ' 17, ש' 1-2). עוד אמר העד ש.מ., בעדותו, כי לא אמר בשום שלב בהודעתו במשטרה, כי רגלו של הנפגע הייתה על המדרגה, וכי הדברים נכתבו על ידי גובה ההודעה המשטרתי. כלשונו: "ש. לפי מה שאתה אומר בעדות שלך לגבי שהרגל אחד שלו הייתה על המדרגה ת. זה הוא אמר, זה הוא הוסיף (הכוונה לחוקר- א. ט)". (פרו' דיון מיום 02.03.2011, עמ' 17, ש' 22-23). ובמהלך חקירתו הנגדית של העד ש.מ., אף הוסיף ואמר, כי הנפגע "לא נפל אלא ירד" (ראו פרו' דיון מיום 02.03.11, עמ' 17, ש' 29) וכי לא ראה רכב כלשהו פוגע בנפגע. בהמשך אמר: "ש. ראית לכאורה שרכב פגע בו. ת. לא. (פרו' דיון מיום 02.03.11, עמ' 18, ש' 3-4). זאת כאמור בניגוד לגרסתו במשטרה שכאמור נגבתה ביום האירוע. את ההבדלים בין גרסאותיו של העד ש.מ., ניתן להסביר כי העד גר באזור מגוריו של הנאשם, ובקהילה שבה כולם מכיר את כולם ומסיבה זו חשש להעיד כנגד הנאשם. בכל מקרה למרות הסתירות שנתגלו בין גרסאותיו, גם העד ש.מ., העיד ואמר כי מאז שירד מההסעה ועד שראה את הנפגע יושב ובוכה חלפה "חצי דקה" (פרו' דיון מיום 02.03.11, עמ' 17, ש' 5). ובהמשך: "אולי דקה, דקה ו.." (פרו' דיון מיום 02.03.11, עמ' 17, ש' 13). אם לא די בזה נציין, כי גם העד ש.מ., אמר בעדותו לפניי, כי אינו זוכר שהיו רכבים נוספים או הסעות להוציא רכבו של הנאשם במועד התאונה. כלשונו: "ש.ת. היה עוד הסעה של תלמוד תורה שהיה אמור להגיע בשעה הזאת לא יודע אם היה, לגבי ההסעה של תלמוד החסידים לא ראיתי אותה". (פרו' דיון מיום 02.03.11, עמ' 17, ש' 15-16). דבר המחזק את גרסת המאשימה, כי הנאשם הוא זה שפגע בילד ולא כטענת הנאשם לפיה רכב אחר פגע בילד לאחר שהנאשם הורידו בבטחה מרכבו והמשיך בנסיעה. העולה מכך הוא, כי למרות סתירות שנתגלו בגרסאותיו של עד הראיה מ.ש., הרי עדיין ניתן להסיק מעדותו בצירוף מכלול הדברים, כי הנאשם הוא זה שפגע בילד עם רכבו. ואציין כי הודעתו במשטרה עדיפה בפני על עדותו לפני ולא אוסיף בכך. גרסאותיו (המשתנות( של הנאשם למעשה גם הנאשם לא שלל את האפשרות, כי יכול להיות כי הוא זה שפגע בילד ולא אחר. כך אמר בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 24.10.07 שנגבתה בשעה 15:02 (ת/6): "שאלה: יש עד לתאונה שאמר שראה שאתה סגרת את הדלת כאשר הילד ג' היה עדיין על המדרגה .... תשובה: יכול להיות שהרגל של ג' הייתה על המדרגה ושאני סגרתי את הדלת. (ת/6, ש' 45-49). ובהמשך כשנשאל הנאשם, איך סגר את הדלת בעוד שרגלו של הילד הייתה עדיין על המדרגה?! ענה הנאשם (ת/6, ש' 54-57) "אפשר שהסתכלתי לא דרך המראות אלה ע"י סיבוב הראש ולא ראיתי את הילד". למעלה מן הצורך נציין, כי כשנשאל הנאשם בהודעתו במשטרה האם יכול להיות כשמדרגת הרכב נסגרת ילד יכול ליפול? השיב הנאשם "נדיר, כן יכול להיות". (ת/6, ש' 52-53). הודעתו המאוחרת של הנאשם במשטרה שנגבתה כחודש לאחר התאונה (ביום 21.11.07), הייתה שונה מהודעתו במשטרה מיום 24.07.07. בהודעתו הנ"ל כמו בעדותו לפניי (ביום 23.02.11), שלל מכל וכל את האפשרות הפגיעה שלו בילד, ורק טען כי החל בנסיעה לאחר שווידא לחלוטין, כי מדרגת הירידה הייתה ריקה ולאחר שהסתכל במראות כי השטח ריק. מהימנה עליי הודעתו הראשונה של הנאשם שנגבתה כמה שעות לאחר התאונה והמתיישבת עם שאר הממצאים וגרסאות העדים בתיק. למען מן הצורך אציין, כי בעדותו לפניי טען הנאשם כי ביום האירוע היו במקום התאונה כלי רכב נוספים שהורידו ילדים באזור. כלשונו "הגיעו עשרות רכבים" (פרו' דיון מיום 23.02.11, עמ' 13 ש' 6). דין טען זו להידחות ולו מהטעם שעד הראיה מ.ש., העיד לפניי ואמר, כי ככל הזכור לו בשעת האירוע לא היו כלי רכב נוספים במקום התאונה להוציא רכבו של הנאשם. מאחר שהנאשם לא שלל את האפשרות בהודעתו מיום 24.10.07, כי יכול להיות שסגר את הדלת על הנפגע והמשיך בנסיעה. הרי שדי בהודעה זו על מנת להרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עדותו של העד קרישבסקי - עדות שאיננה תומכת בנאשם לאמיתו של דבר די היה במה שכתבנו למעלה. אולם לאור טענותיו של הסנגור כי ניתן להסיק מעדותו של עד ההגנה מר שלמה קרישבסקי (עה/2) על שאירעה מן הראוי להתייחס לטענתו ולו בקצרה. ב"כ הנאשם טען בסיכומיו, כי ניתן ללמוד העדר אחריותו של הנאשם מעדותו של מר שלמה קרישבסקי (עה/2) שהעיד ואמר בעדותו הקצרה, כי ביום האירוע היה מלווה של רכב אחר שהוריד ילדים במקום התאונה. וכי ראה את הילד יושב ובוכה ולא ראה את הנאשם או את רכבו באזור אלא ראה רכב אחר - "טנדר". צר לי, אך אין באפשרותי לקבל טענה זו. וזאת מהטעם שהעד כלל לא ראה את התאונה, הוא רק ראה את הילד יושב ובוכה. ייתכן שהעד הגיע לאחר פגיעתו של הנאשם בילד, בנסיבות האמורות הרי שעדותו של העד מר קרישבסקי אין בה כדי לקעקע את ממצאי התביעה ועדויות העדים דלעיל. אם לא די בכך, נציין, כי העד לא מסר כל פרט על אותו "טנדר" שלטענתו ראה. לפיכך, אני דוחה את טענתו של ב"כ הנאשם בעניין זה. שילוב העדויות והמסקנה המתבקשת מכל מה שכתבנו רואים אנו כי צמיגים הדומים מאוד לצמיגי רכב הנאשם עלו על הילד, סימן ניגוב אבק נראה במקום הרלוונטי, אחד מילדי ההסעה ראה אותו נוסע כאשר הנפגע עדיין לא סיים נסיעתו ועוד. ונציין כי תמוהה הטענה כי היה שם רכב אחר לחלוטין אשר עלה על הנפגע, ועזב את המקום מבלי שאיש ראה דבר. וזאת כשאין חולק שבין הירידה לפגיעה חלפה אולי חצי דקה. הטענה מופרכת ולא אוסי בכך. מן המקובץ עולה, כי התאונה אירעה באשמת הנאשם לאחר שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים מנהג הסעות תלמידים בטרם החל בנסיעה לאחור. סוף דבר אברהם טננבוים לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהופעתם ומעדותם בפניי, ולאחר ששמעתי את הסנגור שעשה כל שניתן בעניין, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנוסף, החלטתי להרשיעו ועבירה של גרימת חבלה של ממש עבירה על פי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה בהתאם לסמכותי על פי סעיף 184 לחסד"פ, שכן העובדות על החבלה היו ידועות לסניגור ולא קופחה זכותו להתגונן. המזכירות תשלח העתק הכרעת הדין לצדדים ותודיע עליה לסניגור עו"ד ברוש טלפונית. המועד הקבוע ביום 07.04.11 בשעה 08:30 נשאר בעינו ובמועד זה יישמעו הטיעונים לעונש. ניתנה היום, י"ז אדר ב תשע"א , 23 מרץ 2011, בהיעדר הצדדים משפט תעבורהנסיעה לאחור