אי פסיקת הוצאות ערכאת הערעור בבית משפט השלום בחיפה, נוהלו בין השנים 1988-2002 הליכים להסרת מטרד, כשהתובעים באותם הליכים הם הנתבעת, אמה, אחיה ורעייתו (להלן: "משפחת אסטרחן" או "התובעים"). בסמוך לאחר שהוגשה התביעה הועבר ייצוג התובעים, לעו"ד יגנס, התובע כאן (להלן גם:"עו"ד יגנס"), אשר המשיך בניהול ההליך מטעם התובעים עד לזכייה בערכאה הראשונה, ולאחר מכן עד להסדר בערכאת הערעור. אביו של עו"ד יגנס הוא אחיה של אם הנתבעת, והשניים - התובע והנתבעת, הם בני דוד מדרגה ראשונה. על חשבון שכר טרחתו גבה התובע עד אפריל 1994, סכום של 21,480 ₪ (כולל מע"מ). שנים לאחר מכן, בדצמבר 2007, גבה התובע מכספים שהופקדו בקופת בית המשפט במסגרת הליכי הערעור, סכום נוסף של 6,116.01 ₪. בתובענה זו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת שכר הטרחה שלמועד הגשת התביעה הסתכם לגישתו ב- 545,605 ₪ (כולל ריבית והפרשי הצמדה עד לתאריך הגשת התביעה), אלא שעתה, בסיכומים, מבוקש לחייבה בסכום התביעה כאמור אך בניכוי הסכום שנגבה מהפיקדון, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מדצמבר 2007. הנתבעת כופרת בחבותה לשלם את הסכום האמור, או כל סכום שהוא בגין שכר טרחתו של התובע, אך היא תובעת השתתפות מאחיה, דניאל אסטרחן, למקרה שתחויב בתשלום כלשהו לתובע. ואלה העובדות ביתר הרחבה. במרץ 1988 הוגשה על ידי משפחת אסטרחאן תביעה לצו מניעה ו/או צו עשה, נגד רדימיקס (ישראל) בע"מ להלן: "רדימיקס"), בשל מטרדי רעש ואבק שמקורם במפעל לייצור ביטון אשר פעל באזור התעשייה בנהרייה, סמוך לבתי המגורים של התובעים - 3 מבנים הממוקמים בחלקה שחזיתה פונה לרח' קפלן 3, נהריה. את כתב התביעה ערך והגיש עורך דין בשם נחמן רם מעכו, אך כעבור מספר חודשים הועבר הייצוג לעו"ד יגנס - לא משום שלתובעים (שם) היו טענות כלשהן כלפי בא כוחם הקודם. על נסיבות העברת הייצוג, שמענו שתי גרסות - עו"ד יגנס טוען שמי שפנתה אליו וביקשה את ייצוגו, היא הנתבעת, ואילו היא טוענת שאמה היא שפנתה אל התובע, וגם זה נעשה בעצתה או לבקשתה של אמו של עו"ד יגנס, אשר ביקשה לסייע לבנה שזה מקרוב הצטרף למשרדו של אביו. כך או כך, עו"ד יגנס קיבל על עצמו את הייצוג, וביולי 2002, כ-14 שנים לאחר שהוגשה התביעה, בא ההליך לסיומו בערכאה הראשונה משניתן פסק-דין המורה לרדימיקס "להפסיק את פעילותו של מפעל הבטון במקום בו הוא נמצא" בתוך 12 חודשים ממועד פסק הדין (נספח ה' לתצהיר התובע). עם זאת, בית המשפט לא ראה לפסוק הוצאות לטובת התובעים (שם). שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי, כשרדימיקס משיגה על הצו, והתובעים - על אי פסיקת הוצאות לטובתם, אך במהלך הדיון בפני ערכאת הערעור הושג בין הצדדים הסדר שעיקריו: המפעל יסגור את שעריו עד ליום 30.6.04; בית המשפט המחוזי לא דן בפסק דינה של הערכאה הראשונה ולא אישר אותו, וכל צד שומר על טענותיו בקשר עם פסק הדין האמור. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין. בשנת 1996, בעוד ההליך לצו מניעה מתנהל, הוגשה על ידי עו"ד יגנס בקשה לפיצול סעדים, במטרה לאפשר לתובעים להגיש גם תביעה לפיצויים נגד רדימיקס. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, אך בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי התקבלה; אלא שתביעה לפיצויים, בסופו של דבר לא הוגשה. עו"ד יגנס טוען שהוא החל להכין את החומר גם לתביעה כזו, אך כשהתברר לו מפיה של הנתבעת שהיא מצפה לכך שהוא ייטול את שכרו מהסכום שייפסק לטובת התובעים במסגרת התביעה הכספית - הוא סירב להמשיך בטיפול בתביעה זו, כל עוד לא ישולם החוב בגין ההליכים שכבר הסתיימו. הסכום הנתבע כשכר טרחה נסמך על - 5 חשבונות עסקה שהונפקו על ידי משרד התובע במהלך השנים 1994-2003, כשהסכום לתשלום בכל חשבון עסקה אמור לשקף חישוב המבוסס על מספר שעות העבודה בתקופת החשבון, של עו"ד יגנס ואנשי משרדו - עורכי דין, מתמחים ומזכירות, ולפי תעריף המשרד לשעת עבודה (בשני חשבונות כלול גם חיוב בגין הוצאות וחשבון עסקה נוסף ייוחד להוצאות). שכר הטרחה הנומינאלי לפי החשבונות הנ"ל, לאחר הנחה של 20% ובתוספת מע"מ, מסתכם ב-392,433.69 ₪, ובתוספת הסכום שכבר שולם ונוכה מהחשבון הראשון - מדובר בשכר טרחה נומינאלי בסכום של 411,801.69 ₪. עו"ד יגנס מציין שבמסגרת ההליך התקיימו 24 ישיבות בית משפט, מתוכן 13 ישיבות הוכחות; מטעם התובעים (שם) העידו 15 עדים ובהם "מומחים (מהמעלה הראשונה) לרעש ולזיהום אוויר, אנשי המשרד לאיכות הסביבה, שכנים וכן גורמים מטעם עיריית נהריה". עוד הוא מציין שהוגשו 71 מוצגים ובהם "תכניות מתאר, התכתבויות עם גורמים שונים באשר למטרדים, חוות דעת מומחים, תעודות עובד ציבור, המלצות מומחים ותקנים שונים המתייחסים למפגעים שהמפעל אחראי להם" (סעיף 18,19 לתצהירו). עו"ד יגנס לא הסתפק רק בתיאור היקף העבודה שהושקעה בתיק עד לזכייה, אלא גם תמך את סכום שכר הטרחה הנתבע בחוות דעת מומחה "לעניין שכר טרחה ראוי" אשר ניתנה על ידי עו"ד דודי זלמנוביץ. הלה הגיע למסקנה שהסכום הנומינאלי שנתבע, אף נמוך משכר הטרחה הראוי, הואיל והנתבעת חויבה בגין 856 שעות, בעוד שהיקף השעות הנדרש עומד לדעת המומחה על 1,020 שעות, וגם התעריף לשותף הבכיר אשר נדרש בפועל נמוך מהמקובל, כך ששכר הטרחה הראוי עומד למעשה על 143,912$ (קרן) בעוד שהשכר שנתבע מסתכם לפי חישובו ב-90,660$ (קרן), בלבד (ס' 12.4 לחוות הדעת). הסכם שכר טרחה בכתב - לא נעשה. עו"ד יגנס מסביר זאת ביחסי האמון ששררו בינו לבין הנתבעת על רקע הקשר המשפחתי, אך טוען שעם קבלת הייצוג נכרת בינו לבין הנתבעת הסכם בעל פה לפיו שכר הטרחה יחושב על בסיס שעות, ולפי התעריף המקובל במשרד מעת לעת, כשהנתבעת זכאית להנחה של 20%. בהתאם לכך הוציא משרדו חשבונות עסקה ובהם דרישות תשלום; אלה שוגרו לנתבעת שמעולם לא מחתה על כך ששכר הטרחה מחושב על בסיס שעות. יתר על כן, במכתביה לתובע הודתה הנתבעת בקיומו של חוב שכר טרחה והבטיחה לשלמו. את העובדה שתובענה זו הוגשה רק במרץ 2007 למרות שמאז 1994 לא שולם כל סכום שהוא בגין שכר טרחה, חרף דרישות חוזרות לתשלום (נספחים יג' 1-5,7 לתצהיר התובע), מסביר עו"ד יגנס בכך שהוא היה סמוך ובטוח שהוא יבוא בסופו של דבר על שכרו, משום שהנתבעת התחיבה כלפיו במכתביה לסלק את החוב, תוך שהיא מתרצת את העיכוב בקשיים שפקדו אותה ואת משפחתה, אך תמיד מלווה את דבריה במילות הרגעה. לכן, רק כשהגיע לאוזניו מידע שהנתבעת נמצאת בהליכי פשיטת רגל הבין הוא שעליו לפעול לגביית החוב בדרכים אחרות. ואכן, במאי 2004 הוגשה על ידי עו"ד יגנס תביעת חוב לכנ"ר בגין חוב נטען בסך של 452,995 ₪. אלא שביוני 2006 הודיע לו משרד הכנ"ר שצו הכינוס לנתבעת בוטל באותו חודש וכי פקודת פשיטת הרגל אינה מגינה עליה עוד (נספחים יד', טו' לתצהיר התובע). כשנה לאחר מכן, הוגשה תובענה זו, והתובע מבהיר בסיכומיו - התביעה מבוססת על הסכם שכר הטרחה שנכרת בינו לבין הנתבעת, ולחלופין על זכותו לשכר ראוי. הנתבעת מצדה טוענת: התובענה התיישנה או למצער - אותו חלק ממנה אשר מתייחס לתקופה שקדמה ל-4.6.2000, שהרי התובענה הוגשה רק ב-4.6.2007; גם ביחס ליתרת התקופה שמ-4.6.2000 יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי קיצוני בהגשתה; ככל שהתובע יטען שהנתבעת הודתה בחובה כלפיו במכתבים ששיגרה אליו - לא מדובר בהודאה בעובדות ולא בהודאה בזכות, הואיל והנתבעת אינה מדברת על כספה, אלא על כספי אמה, וגם אינה נוקבת בסכום; ככל שנעשה הסכם שכר טרחה - היה זה הסכם בעל פה, עם אמה המנוחה של הנתבעת, כשבסיס ההתקשרות אינו מסחרי אלא משפחתי. ברור שלא דובר על שכר טרחה לפי שעות - לא אמה ולא היא היו מסכימות לכך - ובכל מקרה הנתבעת אינה צד נכון לתביעה. בעלת דברו של התובע לעניין שכר הטרחה הייתה אמה, היא עצמה הייתה רק המוציא והמביא, וגם מה שכבר שולם כשכר טרחה לתובע - שולם מכספי אמה; הסכם שכר הטרחה הנטען אינו ראוי להיחשב הסכם - קודם כל בשל העדר הסכם בכתב, ושנית בשל החסר בפירוט הכרחי הן ביחס לתעריף לשעה והן בשל העדר מגבלות מקובלות בהסכמי שכר טרחה אשר מתבססים על חישוב שעתי. בכל מקרה, התובע אמור היה לגבות את שכרו מהפיצוי שהיה נפסק לתובעים במסגרת התביעה הכספית נגד רדימיקס. אלא שתביעה כזו לא הוגשה על ידו בשל ניגוד עניינים - רדימיקס הפכה לקוחה של משרד התובע, בדיוק בתקופה שהבקשה לפיצול סעדים הוגשה; ההימנעות של עו"ד יגנס מלתבוע בנזיקין את רדימיקס - היא כשלעצמה הסבה לנתבעת נזק כבד, העולה על הסכום הנתבע; חוות הדעת של המומחה מטעם התובע אשר אמורה לתמוך בשכר הטרחה הנתבע, אינה אלא חוות דעת "מופרכת והזויה לחלוטין" (סעיף 4.6 לסיכומים מטעם הנתבעת). הוא הדין ביחס לשכר הטרחה הנתבע ש"אינו מידתי ואינו ראוי וחורג ממסגרות מקובלות תקינות וסבירות של פיצוי על שרות שניתן ועל מאמץ שהושקע" (סעיף 6,2 לסיכומים). עם זאת, כפי שכבר צוין, הנתבעת "גיבתה" את עצמה בהודעה לצד שלישי - אחיה, ולנושא זה אתייחס בהמשך. כאן אתייחס לטענות הצדדים לתובענה, ואפתח כמובן בטענת ההתיישנות. לגישת התובע דין טענת ההתיישנות לדחייה מכמה טעמים והראשון שבהם הוא - טענת ההתיישנות כפי שהועלתה בכתב ההגנה לוקה בחוסר פירוט, והפירוט שבתצהיר אינו יכול לחפות על החסר הזה הן משום שטענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, וההזדמנות הזו הוחמצה, והן משום שהפירוט שבתצהיר מהווה הרחבת חזית אסורה. איני רואה עין בעין עם התובע. אין שוני מהותי בין כתב התביעה לתצהיר הנתבעת. משניהם ברור שהנתבעת טוענת להתיישנות התובענה משום שעד שזו הוגשה, חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד יצירת החוב בגין השירות המשפטי שניתן על ידי עו"ד יגנס לתובעים בקשר לייצוגם בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בחיפה - אלה החלו שם ב-1998; הסיכומים מטעם התובעים הוגשו במהלך שנת 1999, ועם הגשתם הסתיים למעשה הטיפול בתביעת התובעים בערכאה הראשונה. אשר להליכי הערעור, השירות בהקשר זה ניתן בשנת 2003, ואם לא ברור מהתובענה שאין טענת התיישנות ביחס ל-"קטע הזה" - הרי שהדבר הובהר בתצהיר. לגופם של דברים טוען התובע: אין בטענת ההתיישנות כל ממש. ראשית, עילת התביעה ביחס לשכר הטרחה המוסכם נולדה רק בשנת 2003 - כל כך משום שאז ניתן פסק הדין בערכאת הערעור והתובע דחה את ההצעה לגבות את שכרו מהפיצוי שייפסק לטובת התובעים במסגרת התביעה הכספית שתוגש נגד רדימיקס, אלא עמד על כך שקודם כל ישולם לו שכרו בגין ההליכים שהסתיימו - מה שלא בוצע ושנית, הנתבעת שיגרה לתובע מכתבים בהם הודתה בחובה לתובע בגין שכר טרחה, ומתקיימת בה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיה הודאה בקיום זכות פותחת "מחדש" את מרוץ ההתיישנות . הטענה הראשונה אינה נראית לי, אך את הטענה השנייה יש לקבל אם כי לא ביחס למלוא הסכום הנתבע. במה דברים אמורים. פסק הדין בערכאה הראשונה ניתן כ-14 שנים לאחר שהוגשה שם התביעה לצו מניעה, ועד לפסק הדין בערעור, חלפה שנה נוספת. התובע טוען ששכר טרחתו על פי המוסכם אמור היה להיות מחושב לפי שעות, ובהתאם לתעריף המקובל במשרדו מעת לעת. לא מדובר אם כן בהסכם שכר טרחה על בסיס הצלחה, ולא שמענו מפי התובע שהוא הסכים להמתין עד למתן פסק דין בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה, על מנת לגבות את שכרו משכר הטרחה שייפסק לזכות התובעים כפי שמוצע על ידי הנתבעת במכתביה. כמעט נהפוך הוא. לנתבעת הוצאו מעת לעת חשבונות עסקה/דרישות תשלום, וברור כשמש שהתובע לא סבר שעליו להמתין עד למתן פסק הדין בערכאת הערעור או אפילו בבית משפט השלום, על מנת לבוא על שכרו. במכתבו לנתבעת מ-19.4.01 אומר עו"ד יגנס בין היתר: "הבהרתי לכם מספר פעמים שאין מקום לציפיה שלכם לשלם את שכרי בעקבות פסק דין גם אם יינתן לטובתכם, מכיוון שהתביעה שנוהלה על ידי היתה לצו מניעה, כלומר לסגירת המפעל ולא לתשלום כסף" (נספח יג' 4 לתצהירו). כשהטענה היא ששכר הטרחה אמור להיות מחושב על בסיס שעתי ולפי תעריף שעשוי ל"התעדכן" מדי פעם - נתונים שהם בידיעת עורך הדין בלבד - הצפייה הסבירה של שני הצדדים היא, ששכר הטרחה יחושב מעת לעת עבור השירות שניתן בתקופה החולפת, וישולם על ידי הלקוח בתוך זמן סביר ממועד הדרישה. לא כל שכן שכך הוא כשההליכים נמשכים זמן רב, הרי גם הלקוח צריך להיות מעוניין ב"פריסת" התשלום. לכן, כאשר מוצאות דרישות תשלום כבמקרה זה, והתשלום אינו מבוצע, לעניין ההתיישנות, יש לראות במועד התשלום הנקוב בדרישה, או במועד שיחול זמן סביר לאחר הדרישה, את המועד בו נולדה עילת התביעה, ביחס לסכום הנקוב באותה דרישה, אלא אם כן שני הצדדים הסכימו במפורש לדחיית מועד התשלום. הסכמה מפורשת כזו לבטח לא הייתה פה. מה שכן היה - הנתבעת לא שילמה, אך חזרה והבטיחה לשלם תוך שהיא נמנעת במפגיע מלאשר את סכום החוב הנטען, ואף "רומזת", כפי שנראה להלן, לבסיס חישוב אחר, ואילו התובע חזר ודרש את התשלום או לפחות תשלום על חשבון, אך בה בעת נמנע מלהפעיל את כוח התביעה שבידו - הוא לא התפטר מייצוג התובעים ולא פנה לתבוע את שכרו. ברור שאין להסיק מכך שעילת התביעה נולדה רק בשנת 2003, משום שרק אז הסתיימו ההליכים לצו מניעה, והתובע עמד אז על כך שהחוב בגין ההליכים הללו ישולם לו קודם שתוגש על ידו תביעה כספית נגד רדימיקס. כאמור, אופן חישוב שכר הטרחה והדרישות החוזרות "במהלך הדרך" לתשלום החוב, בעל פה ובכתב כפי שעולה מהנספחים לתצהיר התובע ומעדותה של מנהלת החשבונות, הגב' יוכבד אברג'יל, אינו עולה בקנה אחד עם התיזה בעניין המועד בו נולדה עילת התביעה. זאת ועוד, בסכום הנתבע כאן (כמו בתביעת החוב שהוגשה לכנ"ר), כלולים לא רק הפרשי הצמדה אלא גם "ריבית משפטית", והריבית כמו הפרשי ההצמדה, מחושבת בגין סכום החיוב בכל חשבון עסקה, ממועד אותו חשבון ועד למועד הגשת התביעה (נספח ו' לכתב התביעה). זוהי אינדיקציה נוספת לכך שהתובע עצמו סבר שעילת התביעה קמה ביחס לכל חשבון בנפרד, במועד הוצאתו. אשר לטענה בדבר הודאה בזכות - מכתבי הנתבעת נושאים את התאריכים 25.3.1999 ו-28.3.2001 (נספחים יג' 6 ו-יג' 7 לתצהיר התובע), והיא מגיבה באמצעותם על חשבון או חשבונות עסקה שנתקבלו קודם לאותם מכתבים. אלא שהתביעה הוגשה ביוני 2007, כך שאפילו היינו רואים במכתב הראשון הודאה בזכות - אין בו כדי להועיל לתובע. אפשר אומנם שמכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ניתן היה שלא להביא בחשבון לעניין תקופת ההתיישנות, את פרק הזמן שבין המועד בו הוגשה על ידי התובע תביעת חוב לכנ"ר (יוני 2004) ועד להודעת הכנ"ר בדבר ביטול צו הכינוס והחזרת תביעת החוב לתובע (ביוני 2006), שאז גם המכתב הראשון, אם אכן יש בו משום הודאה בקיום זכות כטענת התובע, יכול היה לפתוח מחדש את מרוץ ההתיישנות ביחס לדרישות תשלום קודמות - אלא שהתובע אינו נתלה בהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וכל טענה בהקשר זה לא הועלתה בסיכומים מטעמו. לעומת זאת, מהמכתב השני של הנתבעת ועד למועד הגשת התובענה כאן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות, והנתבעת כותבת שם בין היתר: "כואב לי מאוד שהנך חושב שאני מתחמקת מתשלום שכר הטרחה, שמגיע לך...יש לי המון ייסורי מצפון על כך שאני לא עומדת בהתחייבותי כלפיך דבר שמאוד מטריד ומציק לי... מאוד קיוויתי שאוכל לפרוע את חובי כמו שהבטחתי..." אומנם הנתבעת מספרת שם שאמה שנפטרה "לא הצליחה לקבל את הכספים שייעדה לתשלום" ושלה עצמה אין צו ירושה, אבל אחרי זה באה הבטחה: "אינך צריך לאבד את אמונתך בי מכיוון שאינני מתחמקת מתשלום ולא מתכוונת להתכחש לחובותי לך. מכל מקום התשלום צמוד למדד, כך שתקבל את התמורה המלאה...". מהי התמורה המלאה לדעתה לא ברור משום שהיא מדברת על גביית שכר הטרחה מההוצאות שיפסקו במסגרת פסק הדין "+ תוספת פיצוי כפי שדיברתי אתך בעבר", וגם מזכירה לתובע שהיא כבר ציינה בפניו שלא ברור אם היא תוכל לעמוד בתשלום שכר הטרחה - אבל יש שם כפי שראינו התחייבות עקרונית לשלם לתובע את "התמורה המלאה". אני סבורה אפוא שבהתחייבות כזו יש לראות הודאה בקיום זכות, אך בהעדר מסוימות ביחס לסכום החוב הנטען, ובעצם העלאת האפשרות של גבייה משכר הטרחה שייפסק ב"תוספת פיצוי", יש לראות במכתבה השני של הנתבעת הודאה בזכותו של התובע לשכר טרחה ראוי, להבדיל משכר טרחה מוסכם. עוד אני רואה לציין - מכתבה השני של הנתבעת הוא מענה או תגובה למכתבו של התובע מיום 26.3.01 (נספח יג' 3 לתצהירו), ובמכתב זה נוקב התובע בחוב לפי חשבונות עסקה משנת 1997 ומשנת 1999 בלבד: "יתרת החוב (בערכים נומינליים ל-1997 ו-1999) הינה 174,044 ₪...", והוא חותם את מכתבו במילים: "אני מצפה שתפעלו להסדר החוב בלא שיהוי נוסף". במקרה הטוב ביותר אפוא מבחינת התובע - ניתן לראות במכתבה השני של הנתבעת משום הודאה בזכות ביחס לשרות המשפטי שניתן בתקופה אליה מתייחסים חשבונות העסקה מהשנים 1997 ו-1999, ולא קודם לכן. בהקשר זה אוסיף - לחשבונות מהשנים הללו, קדם חשבון עסקה אחד והוא החשבון משנת 1994, אשר כולל זיכוי בגין סכומים שכבר שולמו על חשבון שכר הטרחה, ובכלל זה סכומים ששולמו ממש בסמוך לתאריך החשבון הנ"ל. מהקבלות המעידות על התשלומים הללו (נספחים טז' 1 - טז' 4 לתצהיר התובע), עולה שבעקבות התשלום נפרעו חשבונות עסקה אחרים אך אלה לא צורפו. זאת ועוד, פירוט השעות והחיובים אשר מגולמים בחשבון עסקה משנת 1994 - לא צורף לתצהיר התובע, כפי שלא צורף גם לתביעת החוב שהוגשה לכנ"ר, כעולה מהצרופות לתביעה זו (נספח ד' לכתב התביעה), ובקשה מאוחרת מטעם התובע לצרפו כראיה - לא התקבלה (ראה: החלטה מיום 12.2.2009). ואם מזכירים את תביעת החוב שהוגשה לכנ"ר - שם מצהיר התובע שתביעת החוב הינה בגין שכר טרחה והוצאות עבור ייצוג וניהול הליכים משפטיים כנגד חברת רדימיקס, משנת 1993 ועד 2003, בעוד שחשבון עסקה מ-1994 מתפרש לכאורה על פני השנים 1989-1994. יוצא אפוא, שככל שמדובר בעילה החוזית - מחמשת חשבונות העסקה בגין שכר טרחה - אלה נושאים את התאריכים 9.5.1994; 19.8.1997; 17.1.1999; 25.11.1999; 19.6.2003 - החשבון היחיד ששרד את מרוץ ההתיישנות הוא החשבון האחרון, אלא אם מביאים בחשבון את התקופה שבמהלכה הייתה בפני הכנ"ר תביעת חוב - מה שלא נטען, להבדיל מהעילה החלופית לשכר טרחה ראוי, שלנוכח מכתבה של הנתבעת ממרץ 2001, שרדה את מרוץ ההתיישנות החל מחשבון עסקה מ-1997. אשר לטענה בדבר שיהוי קיצוני - אכן היה שיהוי, אך אני סבורה שדי במה שכבר נאמר לעיל כדי להבין שמטענה זו הנתבעת אינה יכולה להיבנות. באחד ממכתביו אומר העו"ד יגנס לנתבעת: "על פי תפישתי וציפייתי היית צריכה להפגין, מפעם לפעם רצון טוב ולשלם סכומים כאלה ואחרים על-חשבון. הפגנה שכזו היתה מקלה גם על ייסורי המצפון שאת מכירה במכתבך". ובהמשך: "...אני חש, שרצוני הטוב והקשר המשפחתי עומדים לי לרועץ" (מכתב מיום 19.4.01, נספח יג' 4), והדברים מדברים בעד עצמם. כאמור, אין הסכם שכר טרחה בכתב, ואמה של הנתבעת נפטרה בשנת 2000. הנתבע טוען שהנתבעת היא שפנתה אליו בעניין הייצוג, אך הוא מאשר שלפחות בפגישה אחת נכחה גם אמה; כרטיס הלקוח נפתח על שם האם, ואין ברשותו שום תיעוד במה שקשור להעברת הייצוג אליו, למעט כנראה מכתב שחרור מבא כוחם הקודם של התובעים. אם היה סיכום כלשהו בעניין שכר הטרחה - הוא נעשה קרוב לוודאי עם האם שציפתה לקבל כספים מגרמניה ולקחה על עצמה את תשלום שכר הטרחה. עם זאת החשבונות נשוא התביעה מוענו כולם לנתבעת - גם 3 מתוך 4 הקבלות המעידות על תשלומים בתקופה קודמת לחשבון העסקה מ-1994 (נספחים טז' 1- טז' 4 לתצהיר התובע), הוצאו על שם הנתבעת - ובמכתביה לעו"ד יגנס, היא אומנם מדברת על כספים שהאם ציפתה לקבל וייעדה לתשלום שכר הטרחה, ועל כספים שהיא עצמה ציפתה לקבל מעזבון האם, אך אינה טוענת שחוב שכר הטרחה אינו חוב שלה. להיפך, במכתב הראשון מ-25.3.1999 אומרת הנתבעת בין היתר: "לא ידעתי שאני חייבת לך כל כך הרבה כסף" ובמכתב השני מ-28.3.01, היא מדברת על "התחייבותי כלפיך" ועל "חובותי לך". ואולם גם לפי גרסת התובע, הסיכום הנטען ביחס לשכר הטרחה היה בעצם סיכום "פתוח" אשר נעדר פרטים בסיסיים - התובע עצמו אינו זוכר מה היה התעריף לשעה במשרדו בעת קבלת הייצוג "אולי 200$ או 100$", וזה למרות שבתצהירו הוא טוען שהתעריף לשעה דווח לנתבעת בעת קבלת הייצוג; הוא מאשר עם זאת שהתעריף נקבע בזמנו "לשעה של המשרד", ללא הבחנה בין העוסקים במלאכה - עורכי דין, מתמחים או מזכירות; כי התעריף התעדכן מעת לעת כלפי מעלה - שוב מבלי לידע את לקוחות המשרד על דבר העדכון, וכן שלא נקבעה תקרה כלשהי ביחס לכמות השעות וביחס לתעריף לשעה, וכל זה כשמדובר בלקוח שהוא אדם פרטי, להבדיל מלקוח עסקי שמן הסתם מנוסה יותר בכגון זה, ועוד בקרוב משפחה. לפנינו אם כן חיוב בשכר טרחה אשר מחושב לפי שעות לאורך תקופה של למעלה מ-14 שנה, והתוצאה - חיוב בשכר טרחה בסכום נומינאלי של כמה מאות אלפי שקלים, בגין ייצוג בעניין אזרחי שאינו תביעה כספית אלא תביעה לצו מניעה בשל מטרד. יהא הצד שכנגד אשר יהיה - התובע מצביע על כך שמדובר בתביעה נגד חברה בעלת משאבים, אשר יוצגה על ידי עורכי דין מהשורה הראשונה ובעניין רגיש כסגירת מפעל בשל מטרדים נטענים; עוד הוא טוען שהנתבעת הייתה מוכנה להיאבק לסילוק המטרד בכל מחיר, אלא שכל זה לא משנה מהעובדה שהסיכום הנטען ביחס לשכר טרחה שאף לא תועד, לקה בעמימות ובחסר, ואת זאת יש לזקוף לחובת התובע. לא רק משום שהוא איש המקצוע ומדובר בהסכם שכר הטרחה שלו, אלא גם משום שאין ספק שהן הנתבעת והן אמה סמכו על יחסי האמון והקשר המשפחתי עם התובע, ובודאי לא העלו על דעתן ששכר הטרחה עלול להגיע לסכומים בהיקף שנדרש מהן - לא רק בסוף ההליך אלא גם במהלכו. לנתבעת ולאמה כבר היה בכל זאת קנה מידה ביחס לעלות השירות במקרה שלהן, משום שעם בא כוחן הקודם סוכם על שכר טרחה של 5,000$ בתוספת של 250$ לכל ישיבת בית משפט. שכרו הכולל היה מסתכם אם כן ב-11,000$ (לפי 24 ישיבות), בעוד ששכר הטרחה הנתבע כאן, בערכים נומינאליים עומד על כ-96,658$ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה למועד התביעה - על 134,385$ (הכול לפי שער של 4.06 ₪ לדולר). ואומנם הנתבעת לא הסתירה מהתובע את תחושתה ביחס לחשבונות שקיבלה. את המכתב הראשון מיום 25.3.99 היא פותחת במילים: "קיבלתי את מכתבך וכמעט התעלפתי מהסכום הנקוב בו", ובמכתבה מיום 28.3.01 היא "מזכירה" לתובע: "לפני ארבע שנים לערך, כשיוסי חלה פניתי אליך, בטוענה שברצוני להגיע להסכם פשרה עם רדימיקס והסברתי שאינני יודעת עם אוכל לעמוד בתשלום שכר הטרחה..." (הציטוט מדויק - נ.ר.). עם זאת, טענת הנתבעת שהתובע היה אמור לגבות את שכר טרחתו רק מהפיצויים שיפסקו לטובת התובעים במסגרת התביעה הכספית נגד רדימיקס, משום שזה מה שסוכם בינו לבין אמה - תלויה על בלימה, ואיני רואה לקבלה. אפשר שבמהלך הזמן אכן דובר על אפשרות כזו - הבקשה לפיצול סעדים הוגשה ב-1995 - אבל אין זה סביר שכך ממש סוכם ולמרות זאת, אין הסיכום הנטען נזכר במכתבים שהנתבעת שגרה לתובע במענה לדרישות התשלום מצדו. במכתבה לתובע ממרץ 1999 היא מדברת על הבטחה לשלם לתובע מכספים שהיא הייתה אמורה לקבל אך טרם קיבלה, ובמכתב ממרץ 2001 היא מדברת על כך שציפתה שפסק הדין בתביעה נגד רדימיקס יינתן בשנת 2000 ושהתובע יוכל "לקחת את מלוא שכר הטרחה מתשלום ההוצאות שנקבל מרדימיקס + תוספת פיצוי כפי שדיברתי אתך בעבר". אציין, שגם המומחה מטעם הנתבעת, השיב בשלילה על השאלה "האם זה מקובל ונהוג לשיטתך להגיש תביעה משפטית שאיננה כוללת סעד כספי ולסכם ששכה"ט עבורה ישולם אך ורק אם תוגש תביעת פיצויים..." (פרוטוקול מ-7.4.2009, עמ' 92). כזכור, מטעם התובע הוגשה חוות דעת מומחה ממנה עולה לכאורה שהסכום הנתבע כשכר טרחה מוסכם, אף נמוך משכר הטרחה הראוי. גם מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה לעניין שכר הטרחה, והמסקנה שלו שונה לחלוטין. אם עו"ד זלמנוביץ, המומחה מטעם התובע, מדבר על היקף עבודה ריאלי של 1,020 שעות, תוך שהוא מסביר את הפער בין היקף השעות שבגינו חויבה הנתבעת - 856 שעות - להיקף השעות הנדרש לדעתו, בכך שהתובע לא דקדק עם הנתבעת, ובפועל לא חייב אותה בגין כל שיחת טלפון למשל, הרי עו"ד גאנם, המומחה מטעם הנתבעת, משוכנע שהיקף השעות הנדרש אינו עולה על 200 שעות, כולל הכנת כתב התביעה שכידוע לא הוכן על ידי התובע; ואם עו"ד זלמנוביץ קובע שהחיוב לבן משפחה צריך להיות מתומחר לפי עלויות בתוספת 15% רווח, הרי עו"ד גאנם סבור שכשמדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה נהוג ומקובל לחייבו במחיר העלות בלבד, ובטח שלא מקובל ו"אף בלתי סביר בעליל" שהוא יקבל "בחבילה נוספת ובעלות נוספת את כל את אנשי משרדו" (סעיף 5 י' לחוות דעתו). בסופו של יום, ראינו ששכר הטרחה הראוי לפי חוות דעתו של עו"ד זלמנוביץ עומד על 143,912$ ואילו לפי חוות דעתו של עו"ד גאנם - על 6,000$ - 5,000$. חוות הדעת רחוקות אפוא זו מזו כרחוק מזרח ממערב. אשר לחוות דעתו של המומחה מטעם התובע - מעבר לכך שעו"ד זלמנוביץ אינו פעיל כעורך דין, ואולי מכיר תיק מהסוג הנדון מימיו כמתמחה או כעורך דין ממש בתחילת דרכו - הוא משווה את משרדו של עו"ד יגנס למשרדים גדולים ונחשבים כהמבורגר עברון, ברץ, ש. פרידמן, פירון, יהודה רווה, תוך שהוא מתעלם מכך שבעת העברת הייצוג אל עו"ד יגנס, מנה משרדו של התובע 3 עורכי דין בלבד, אחד מהם הוא אביו של התובע שנפטר באותה שנה. שנית, וזה עוד יותר תמוה - התעריפים שנראים למומחה מתאימים למשרדו של עו"ד יגנס, הם התעריפים המקובלים במשרדים המובילים שאליהם הושווה משרדו של התובע, אבל לא בשנת 1988, כי אם 20 שנה מאוחר יותר - בשנת 2008 (ס' 5.13 ו-8.8 לחוות דעתו). על סמך זה קובע הוא ששכרו של שותף בכיר במשרד כמשרדו של התובע, צריך לעמוד על 350$-225$, של עו"ד מהשורה במשרד - על 175$-125$ ושל מתמחה על 80$-70$, בעוד שבמשרד התובע התעריפים לשותף בכיר ולעורך דין מהשורה היו נמוכים מהתעריפים במשרדים מקבילים: 260$-200$ לעו"ד יגנס; 150$ לעורכי דין בתיק, ורק ביחס למתמחים התעריפים במשרדו היו גבוהים יותר ונעו בין 80$ ל-90$ (עמ' 16,17 לחוות הדעת). לא נותר אלא לתהות מהו שיעור הרווח שהפיק משרדו של התובע משעת עבודה של מתמחה למשל, בין השנים 1988-2003. שלישית, עו"ד זלמנוביץ נאה דורש אבל לעניין חוות דעתו - לא בדיוק מקיים. כך למשל, הוא סבור כאמור שבן משפחה צריך לחייב בעלויות ובתוספת של 10%-15% רווח (פרוטוקול מ-19.11.2008, עמ' 16), אבל מאשר שלצורך חוות הדעת לא בדק כלל את העלויות במשרד התובע; עוד הוא מאשר שבחוות הדעת שהוא הכין עבור התובע, הושקעו כ-25 שעות עבודה, אך סוכם עם התובע על תקרה של 20 שעות, והוא חויב כמובן בהתאם (פרוטוקול מ-19.11.2008, עמ' 19). לעומת זאת נראה שלצורך קביעת שכר הטרחה של התובע, ולמרות שמדובר בחישוב על בסיס שעות, התקרה החסרה, לא חסרה לעו"ד זלמנוביץ, אולי משום שהוא "פתר" את העניין באמצעות הקביעה הבלתי מבוססת לפיה ניהול התביעה נגד רדימיקס הצריך 1,020 שעות עבודה, בעוד שהתובע מחייב את הנתבעת בגין 856 שעות בלבד. עו"ד זלמנוביץ אומנם פנה לב"כ רדימיקס "כדי להבין את מידת ההשקעה בתיק שנגזרת מהתנהלותו של הצד שכנגד ושאינה מוצאת ביטויה במסמכים", וגם שמע ממנו שהושקעו אין סוף שעות בתיק, אך אישר שהוא לא ירד אתו לפרטים בעניין זה: "אני לא ראיתי לנכון לשאול את בן צור כמה שעות הם התעסקו" (פרוטוקול מ-19.11.2008). ולבסוף - עו"ד זלמנוביץ סבור, שהתובע היה צריך לתבוע גם מע"מ על סכום התביעה, אלא שהוא מתעלם מכך שסכום התביעה מחושב על סמך חשבונות עסקה שבכל אחד מהם מופיע חיוב במע"מ, על רכיב שכר הטרחה. התובע אגב, מציין בתצהירו (סעיף 34) שמדובר בטעות אך לפי שאין בדעתו לבקש על תיקונה - מדובר למעשה בהנחה נוספת לנתבעת, והגישה הזו מקובלת עלי. על חשיבות התקרה עומד עו"ד גאנם בחוות דעתו. הוא מציין שם שכאשר שכר הטרחה מחושב לפי שעות עבודה, הלקוח שרוי במצב של חוסר ידיעה ביחס לסכום שהוא יידרש לשלם. גם אין לו אפשרות מעשית לבקר או לפקח על החשבונות. משום כך אומר הוא: "יש לקבוע מראש שכר מקסימלי או תקרה למספר שעות עבודה צפוי שמעבר לו יש לקבל הסכמה מפורשת של הלקוח". עו"ד גאנם הוא עורך דין פעיל - בעל משרד עורכי דין בעכו, והוא אף טיפל בתיק דומה - מטרד ממחצבה בכפר ירכא. אך אם מחקירתו עולה, שבאותו מקרה הוגשה תביעה לצו מניעה או צו עשה ובמקביל גם תביעה כספית - הרי מפסק הדין שהוגש על ידו (ת"א 001626/92, יוסף מועדי נ' מחצבות ירכא בע"מ (ניתן ביום 13.12.2004), עולה שהמחצבה נסגרה למעשה בצו מינהלי, והתובענה שהתבררה בבית משפט השלום בחיפה הייתה תביעה לפיצויים בגין המטרדים והנזקים שנגרמו. מכל מקום, הסכמי שכר הטרחה היו לדבריו "באחוזים ולא פחות נגיד מ-2000 דולר מכל לקוח וגבינו את זה מכל לקוח מראש וגם גזרנו את ה-20%" (פרוטוקול מ-7.4.2009, עמ' 92). מובן ששיטה זו לקביעת שכר הטרחה לא בדיוק מתאימה למקרה שלפנינו. ואשר להיקף העבודה הנדרש לדעתו - 200 שעות עבודה - נראה שהפער בין ההערכה הזו להיקף השעות לחיוב על פי חשבונות העסקה של התובע, הוא כשלעצמו אינו מאפשר לקבל את ההערכה של עו"ד גאנם, כהערכה ריאלית, בין היתר משום שהוא אינו מביא בחשבון את הליך הערעור. העובדה שאין הסכם שכר טרחה בכתב, גובה במקרה זה מחיר כבד משום שאין בעצם נקודה שאינה שנויה במחלוקת. כך ביחס לזהות הצדדים להסכם שכר הטרחה; שיטת חישובו; תעריפי השכר, אופן גביית השכר, ושלא לדבר על ליקויים משמעותיים בסיכום הנטען על ידי התובע, כמו העדר מגבלות אשר תוחמות את הסיכון ללקוח ומאפשרות לו לכלכל את ענייניו באורח מושכל. כל זה עומד כאמור לחובת התובע, מה גם שכטענת בא כוח הנתבעת - הסכום הנתבע כאן, חורג מגדר הסביר ואינו מידתי, וזה גם אם אין מביאים בחשבון את העובדה שמדובר בלקוח שמצבו הכלכלי רחוק מלהיות שפיר, והוא קרוב משפחה של התובע. אין מנוס אפוא מלפנות לעילה החלופית של שכר ראוי, כשהנחת הבסיס היא שגם את השכר הראוי יש לחשב במקרה זה על בסיס שעות. בעיקר - משום שלאורך כל התקופה הוצאו חשבונות עסקה על בסיס זה, וגם אם זו לא הייתה השיטה הרווחת בעת ההתקשרות עם הנתבעת, כפי שהעיד עו"ד גאנם, אין לפנינו נתונים מספקים שעל בסיסם מוצדק לפנות לשיטת חישוב אחרת. ואולם, כפי שכותב פרופ' ד' פרידמן: "...אם עורך הדין לא דאג לעריכת הסכם בעניין שכרו, ואם מדובר בנושא שקיים לגביו טווח מחירים, יש להניח לזכות הלקוח כי ציפה לכך שיחויב בשכר הנמוך ביותר האפשרי ולפסוק בהתאם" אפשר ניתן לרכך במעט גישה זו כאשר מדובר בלקוח עסקי ובכל זאת, נראה לי כי אפילו מדובר בלקוח כזה, מוטל על עורך הדין להכין מראש הסכם בדבר שכר-טרחתו, ובהעדרו יש לפסוק שכר ראוי על בסיס נמוך". עוד נאמר שם: "בכל מקרה יש לחייב את עורך הדין, שלא דאג לעריכת הסכם בעניין גובה שכרו, בתשלום הוצאות המשפט בדבר שכר-הטרחה, אפילו זכה במשפט. הטעם לכך הוא ששורש ההתדיינות נעוץ בהעדרו של הסכם בדבר שכר-הטרחה, והאחריות להיווצרותו של מצב זה רובצת על עורך-הדין שנמנע מעריכת הסכם בעניין זה". (פרופ' דניאל פרידמן, שכר-טרחה ראוי לעורך-דין (בעקבות ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס שותפות רשומה, פ"ד מו (4) 586), המשפט ב' (1994), 105 בעמ' 112,113). לאור האמור אני סבורה שיש להעמיד את יתרת שכר הטרחה הראוי על סכום של 125,440 ש"ח וזאת על יסוד החישוב הבא: היקף השעות שעל בסיסו חושבו חיובי שכר הטרחה החל מחשבון עסקה לשנת 1997 ואילך - עומד על כ-655 שעות, ומהן יש לייחס - 40% לתובע, 40% למתמחה ו-20% לעורך דין נוסף. זהו בקירוב התמהיל שעליו ממליץ המומחה בחוות דעתו (ס' 12.2). לעומת זאת התעריפים שהוא נוקב בהם אינם נראים לי, בין היתר משום שההתקשרות הייתה בשנת 1988; אין ראיה שהתעריפים דווחו אז לנתבעת, ולבטח לא דווח מאומה על עדכונם. אני מעמידה אפוא את התעריפים על הסכומים הבאים: 150$ לתובע; 70$ לעורך דין ו-20$ למתמחה. ואולם, לפי שבחלק מההשקעה בתיק בסופו של יום לא נעשה שימוש, וכוונתי לבקשה לפיצול סעדים ולבר"ע שהוגשה בגינה, כמו גם לעבודת ההכנה שנעשתה, לצורך הגשת התביעה לפיצויים שבסופו של דבר לא הוגשה - הנתבעת יש לציין אף השיגה לצורך זה חוות דעת שמאי (נספח ד' לתצהירה) - ולמרות שאני מקבלת את גרסת התובע שהיא לא עמדה בזמנו בדרכו מה שאפשר למשרד לקבל את הייצוג של רדימיקס בעניין אחר- אפשר מאוד שלניגוד העניינים בו היה מצוי המשרד הייתה בכל זאת השפעה על גורלה של תביעת הפיצויים שלא הוגשה. אני סבורה אפוא שיש להעמיד את כמות השעות על כ-2/3 מכמות השעות נשוא חשבונות העסקה, היינו על 436 שעות, כלומר 175 שעות למתמחה; 135 שעות לעורך דין ו-175 שעות לתובע. חישוב שכר הטרחה בהתאם לתמהיל שלעיל מעמיד את שכר הטרחה לפני הנחה על 156,800 ₪, ולאחר הנחה של 20% - על 125,440 ש"ח, לפי שער ממוצע בתקופה הרלבנטית, של 4 ₪ לדולר, ומאחר שבמועד הגשת התביעה שער הדולר עמד על 4.06 ₪ לדולר, ותעריפי שכר הטרחה נקובים בדולרים - הערך הדולרי נשמר. ההודעה לצד ג'. מקבל ההודעה הוא אחיה של הנתבעת (להלן: "דניאל"). לו ולרעייתו שייך אחד משלושת בתי המגורים של משפחת אסטרחן ברח' קפלן 3, בנהריה, ולטענת הנתבעת, משלושת המבנים, החשוף ביותר למפגעים שהפיק מפעל הבטון של רדימיקס, היה דווקא ביתם של דניאל ורעייתו. למרות זאת, טוען דניאל שלו ולרעייתו לא היה כל עניין בתביעה נגד רדימיקס. הוא מסביר שבעת שהוגשה התביעה, הבעלים של החלקה היו הוא עצמו והאם, אווה אסטרחן, והוא נאות לצרף את שמו כתובע לתביעה נגד רדימיקס, רק על מנת לאפשר לאמו ולאחותו לנהל בהצלחה את המאבק המשפטי נגד רדימיקס. באותה עת זכויות הנתבעת במבנה ששימש אותה ואת משפחתה לא היו רשומות - רישום הזכויות על שמה בלשכת המקרקעין בוצע רק ב-1995, אך כיום הנתבעת הינה הבעלים של כל החלק במקרקעין שהיה בבעלות אמה - אבל כבר מלכתחילה הנתבעת היא שהייתה הרוח החיה בתביעה. היא סבלה מהמטרד והייתה נחושה לסלקו, ואילו דניאל ומשפחתו למדו לחיות עם המטרד, וכשנתיים לאחר שהוגשה התביעה הם ממילא עזבו את הארץ. הוא ורעייתו ראו אפוא את עצמם כתובעים פורמאליים בלבד, והוא והתנה את הסכמתו להצטרף לתביעה בכך שלא ישא בכל הוצאה בקשר להליכים נגד רדימיקס. מסתבר שכמו אביהם המנוח של דניאל והנתבעת, גם דניאל עבד במפעל במשך מספר שנים. דניאל טוען, שהוא לא העיד במסגרת ההליך נגד רדימיקס, ולא היה מעורב בו מכל בחינה שהיא; עוד הוא טוען שמעולם לא קיבל כל מסמכים בקשר לתביעה, אף אחד לא ביקש את עמדתו בנושא הקשור להליך, ושום דרישת תשלום לשכר טרחה לא הופנתה אליו, לא על ידי עו"ד יגנס, אף לא על ידי אמו או אחותו הנתבעת כאן. ההודעה לצד ג' נגד דניאל נסמכת על שתי טענות עיקריות - דניאל היה שותף לתביעה ועליו לשאת בכל חבות שתוטל על הנתבעת במסגרת תביעה זו, בדיוק כפי שהיה עליו לשאת בחלקו בהוצאות לטובת רדימיקס, אילו נפסקו הוצאות לחובת התובעים במסגרת ההליך שנוהל נגדה; הנתבעת לא פטרה אותו מחובה זו, והעובדה שהוא לא נתבע כאן נובעת מכך שהתובע בחר לתבוע את הצד הנוח לו, רגשית ומעשית; דיני עשיית עושר ולא במשפט מטילים על דניאל חובה להשתתף עם הנתבעת בחבות שתוטל עליה כלפי הנתבע. אשר לטענה הראשונה - התובע מאשר למעשה את גרסתו של דניאל במה שקשור לשכר הטרחה. לטענתו, שכשהועבר אליו הייצוג, הוא שוחח עם דניאל טלפונית והלה הבהיר לו שאין הוא מוכן לשאת בכל תשלום של שכר טרחה. מבחינת התובע אם כן, הלקוח היו האם, אווה אסטרחן והנתבעת - הוא מאשר שהתביעה לא הוגשה עוד בחיי האם רק משום שהוא היה משוכנע לאור מכתביה של הנתבעת שהוא יבוא על שכרו - ואילו דניאל ואשתו שצורפו לתביעה, ולא על ידו, כי אם על ידי עורך הדין הקודם, היו "תובעים פורמאליים ופסיביים" (סעיף 4 לתצהירו). היה הגיון בצירופם גם לדעתו, אך הם היו תובעים פסיביים "כי מלכתחילה היה ברור שחוץ מלצרף את שמם הם לא רוצים לשתף פעולה, להשתתף בהוצאות או לזכות בהוצאות" (פרוטוקול מ-24.3.2009, עמ' 73). ואשר לטענה בעניין החיוב המשותף בהוצאות אילו היו נפסקות הוצאות לחובת התובעים בהליך נגד רדימיקס - זה נכון במה שנוגע לחבות כלפי רדימיקס, שאז ביחסים שבין התובעים בינם לבין עצמם הייתה קמה חזקת "שיתוף" בחוב (סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973,אלא שזה אינו המקרה כאן. הנושה התובע אינו רואה בצד ג' את חייבו, ולא משום שהוא פטר אותו מהחוב כפי שטוענת הנתבעת, אלא משום שמלכתחילה הובהר לו שאל לו לראות בדניאל לקוח שלו לעניין שכר הטרחה, וכך אכן נהג התובע לאורך כל השנים כששיגר את חשבונות העסקה אך לנתבעת. אשר לעילה השנייה - הנתבעת סומכת את תביעתה על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") אשר קובע חובת השבה על "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר ..." ועל סעיף 5 לחוק זה שעניינו "דין הפועל לשמירת ענין הזולת" ואשר קובע לאמור: "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי...". סעיף 5 הינו הסדר ספציפי לעומת העיקרון הכללי המעוגן בסעיף 1 לחוק, ונראה שהוא החל בענייננו, אלא שסעיף זה מציב בלמים ביחס לזכותו של המזכה להשבה. בתביעה להסרת מטרד שלכל הדעות פגע בערך הנכס, ניתן אומנם לראות פעולה לשמירה על רכוש, אך הפעולה צריכה להיעשות בתום לב ובסבירות, והמניע העיקרי גם אם לא היחידי, צריך להיות שלימות רכושו של הזולת. בענייננו, אין ספק שהמניע העיקרי של הנתבעת, לא היה אלטרואיסטי - היא פעלה לחיסול המצוקה שלה ושל משפחתה - כיום האינטרס שלה במקרקעין גדול במידה ניכרת מזה של אחיה - ואני סבורה שדרישת תום הלב והסבירות, מיתרגמת במקרה זה לחובה לידע את אחיה על דבר דרישות התשלום שנתקבלו במשך השנים מהתובע - דבר שהיא נמנעה ממנו. זאת ועוד, אני מקבלת את גרסת דניאל אשר נתמכת בגרסת התובע שכבר בתחילת הדרך הוא הבהיר שאין הוא מוכן להשתתף בהוצאות ההליך - נזכור שדניאל עזב את הארץ בסוף 1989 ומשפחתו הצטרפה אליו בשנת 1990 - ובנסיבות אלה, למרות שהוא נהנה מתוצאות פסק הדין, יש לראותו כמי שחל לגביו סעיף 5(ג) לחוק עשיית עושר שזו לשונו: "אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו". סיכומם של דברים הוא: התובע זכאי לשכר ראוי בסכום של 125,440 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובניכוי הפיקדון בסך של 6,116 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על סכום הפקדון, מדצמבר 2007. אשר להוצאות, בנסיבות המקרה איני רואה לפסוק הוצאות לטובת התובע - ראה, גישתו של פרופ' ד' פרידמן במאמרו, סעיף 18 בפסק-דין זה לעיל. ההודעה לצד ג' נדחית.פסיקת הוצאותערעור