חוב דמי שכירות אולם אירועים 1. עסקינן בתובענה שהגיש תאגיד בנקאי לתשלום חוב בסך של 1,068,171 ₪, שבחלקו נפסק בת.א. 62603/03, בפסק הדין שניתן ביום 30.11.2004 (להלן: "פסק הדין"), לפיו הנתבעת 1 חויבה כלפיו בפירעון שיקים, אשר סוחרו לתובע וחוללו באי פירעון. היות והנתבעת 1 מצויה בקשיים כלכליים, מבקש התובע במסגרת תובענה זו לבצע הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לבין הנתבעים 2 ו/או 3, מאחר ולטענתו, הנתבעת 1 נוהלה בתרמית, חוסר תום לב, הונאה וקיפוח נושים, משום שבסמוך למועד קבלת פסק הדין כנגדה, העתיקה את פעילותה (הפעלת אולם אירועים) לנתבעת 2, לצורך התחמקות מפירעון החוב, בדרך של מראית עין ע"י 'החלפה' משפחתית, כאשר למעשה מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת. התובע טוען לסמיכות הזמנים בין מועד הקמת הנתבעת 2, ביום 12.2.2003, לבין מועד פירעון השטרות החל מחודש דצמבר 2002 (בסה"כ מדובר בשבע שטרות על סך של 100,000 ₪ כל אחד, שמועד פרעונם חל מיום 11.12.2002 ובכל 11 לחודש שלאחר מכן). לצורך גביית החוב של הנתבעת מס' 1 נפתחו 3 תיקי הוצאה לפועל, הראשון בחודש מרץ 2003, השני בחודש מאי 2003 והשלישי בחודש דצמבר 2003. 2. הרקע והמעורבים הנתבעת 1, חברת אולמות היכלי זינו בע"מ הינה חברה פרטית אשר עסקה במועדים הרלוונטיים בניהול אולמות שמחה ואירועים, שאינם בבעלותה. חברה זו נקלעה לקשיים כלכליים חמורים בעקבות מעשה תרמית של חברת נוגה, כפי שיפורט בהמשך. הנתבע 3, מר אליהו זינו הינו בעל מניות בנתבעת 1. הנתבעת 2, חברת מ. היכלי זינו 2003 בע"מ הינה חברה לניהול אולמות אירועים והענקת שירותי קייטרינג. מר מיכאל זינו, שהינו אחיו של הנתבע 3, הינו המנהל ובעל מניות בנתבעת 2. חברת נוגה אלקטרוניקה נדל"ן (1994) בע"מ (להלן: "חברת נוגה") מכרה לנתבעת 1 זכויות חכירה במקרקעין ובתמורה לכך מסרה הנתבעת 1 לחברת נוגה שיקים לכיסוי עלות הרכישה. חלק מן השיקים הללו הוסבו לתובע כדין, שלא בידיעת הנתבעת 1. בדיעבד, חברת נוגה קרסה, ולא העניקה את הזכויות כמתחייב בהסכם הנזכר, ולכן הנתבעת 1 לא כיבדה את השיקים שמסרה מראש. כאמור לעיל, מאחר והשיקים הוסבו לתובע כדין, הנתבעת 1 חויבה לשלם לתובע את שווי השיקים שסוחרו אליו, שסכומם המצטבר, בשלושת תיקי ההוצאה לפועל עמד על סך של 1,068,171 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה). הנתבע 3 הינו מנהל ובעל מניות ביחד עם אשתו, הגב' יפה זינו, של חברת קינג לפיתוח דימונה בע"מ (להלן: "חברת קינג"). חברה זו הינה הבעלים של זכויות החכירה במקרקעין הידועים כחלקה 8 בגוש 39510 הנמצאים ברחוב ז'בוטינסקי 1 בדימונה והכוללים, בין היתר, את שלושת האולמות "הדס", "דקלה" ו"חדווה" אשר ביחד נקראים "היכלי זינו" (להלן: "האולמות" או "אולמות האירועים"). ביום 1.1.1997 נחתם הסכם לניהול אולמות האירועים בין חברת קינג לנתבעת 1, במסגרתו חברת קינג השכירה לנתבעת 1 את אולמות האירועים והנתבעת 1 הפעילה את האולמות בתמורה לתשלום דמי שכירות לחברת קינג. על רקע הסתבכותה הכלכלית של הנתבעת 1 היא הפסיקה לנהל את אולמות האירועים וביום 17.2.2003 נחתם הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") במסגרתו חברת קינג השכירה את האולמות לנתבעת מס' 2. 3. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים שלמעט העובדה שמנהלי הנתבעות 1 ו- 2 הינם אחים, הרי שאין כל קשר עסקי בין הנתבעים 1 ו- 3 לבין הנתבעת 2, כי הנתבעת 1 פעלה כדין באשר הפסיקה להפעיל את אולמות האירועים, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעה בשל נפילתה כקורבן באופן בלתי צפוי למעשה מרמה של חברת נוגה וכי לא הוברחו נכסים מן הנתבעת 1 לנתבעת 2 שכן בוצעה עסקת שכירות כדין ובתמורה מלאה בין חברת קינג (שלא צורפה כנתבעת בתיק) לנתבעת מס' 2. בנוסף טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח את תביעתו, שכן הינה מבוססת על עדות שמיעה וסברה בלבד. 4. נטל ההוכחה על מנת שהתובע יזכה בתביעתו דנן, עליו להוכיח את קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, הוכחת התקיימות התנאים המצדיקים הרמת המסך כגון מרמה, הקמת חברות סדרתית במטרה להתחמק מחובות ומימון דק. על התובע להוכיח התקיימות תנאים אלו כלפי הנתבעת 2, מאחר והינו טוען שהחליפה את זהות הנתבעת 1, כאשר "הרוח החיה" מאחורי הנתבעת 2 הינו למעשה הנתבע 3, ולחילופין, או בנוסף, על התובע להוכיח התקיימות תנאים אלו כלפי הנתבע 3 כבעל מניות בנתבעת 1. השני, הוכחת שווי הנכסים שהועברו במרמה, במידה והועברו. יוער כי שווי זה הינו הסכום המרבי אותו יהיה ניתן לחייב את הנתבעים בגינו, ומכאן, שאין כלל התאמה בהכרח בעניין דנן, בין הסכום שנפסק כנגד הנתבעת 1, לזכות תובע, בפסק הדין שניתן בת.א. 62603/03. יודגש, כי על התובע לעמוד בנטל ההוכחה בשני המבחנים, באופן מצטבר, במובן זה שדי אם יכשל במבחן אחד לא יינתן לו הסעד המבוקש. אציין כבר עתה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח אף אחד מהמבחנים הדרושים לקבלת התביעה ומכאן שדין התביעה להדחות. 5. הוכחת התקיימות התנאים המצדיקים להרמת מסך ההכרה באישיות הנפרדת של התאגיד נחשבת כאחד הרעיונות החשובים ביותר בתחום המשק והחברה. אישיותה המשפטית של החברה מבוססת על קיומו של מסך ההתאגדות המפריד בין החברה, על זכויותיה וחובותיה לבין בעלי מניותיה ומנהליה. הרמת מסך היא דוקטרינה חשובה המאפשרת לבית המשפט במקרים חריגים להתעלם מעיקרון האחריות המוגבלת בכדי למנוע ניצול לרעה של אישיותה העצמאית של החברה. המשמעות לכך הינה למעשה הרחבת מעגל היריבויות בין הפרטים הפועלים בחברה המסחרית למתקשרים עמה. על תוצאה זו נמתחה ביקורת רבה, ועל כן תוקן תיקון מספר 3 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"). תיקון זה נועד לצמצם אף יותר את תחולת החריגים. ראו לעניין זה את הדברים שנכתבו בספרה של ד"ר אירית חביב-סגל "דיני חברות", תל-אביב, 2007, 318: " 2.ג. השלב השלישי: התקופה שלאחר חקיקתו של תיקון מס' 3 על המסגרת הרחבה של הרמת המסך על-פי חוק החברות נמתחה ביקורת רבה, הן מצד מלומדים והן מצד אנשי עסקים. החשיפה הרחבה של דירקטורים ומשקיעים לאחריות אישית בגין חובותיה של החברה תרמה לסיכונים הרבים הכרוכים בניהול עסקים, ונחשבה כמקור המרתיע מפני יזמות וניהול. בין השאר, במבוא לכרך ב' של ספרי, הדגשתי את הקושי הכרוך בהסדר חקיקתי אשר אינו מבחין בין "מקימי חברות סדרתיים," העושים שימוש לרעה במסך ההתאגדות, לבין יזמים ומנהלים אשר נטלו סיכונים עסקיים גרידא. מאחר שהעיקרון של האחריות המוגבלת נועד בעיקר על מנת לעודד את פעילותם של האחרונים, הרי שאין מקום להרים את מסך ההתאגדות כנגדם. לעומת זאת, אין ספק שיש מקום להרמת המסך כנגד מקימי חברות סדרתיים, הנוטים לרשום חברות חדשות, לפתוח להן חשבונות בנק, ולפזר שיקים של אותן החברות, תוך שהם ערים לכך שאין לאותם השיקים כל כיסוי. תיקון מס' 3 נענה לאתגר שהציבו המקטרגים בפני מעצבי החוק, וזה עורך רפורמה מרחיקת לכת בהסדר של הרמת המסך, תוך צמצום ניכר של מסגרתו של ההסדר..." סעיף 6 לחוק החברות מונה רשימה פתוחה של מקרים בהם בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מן התנאים שלהלן: הרמת מסך סטטוטורית בהתקיים תנאי הקבוע לכך בחיקוק. כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. הרמת מסך במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, כאשר נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת או כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, ובלבד שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול העסקים לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר לגבי יכולת הפירעון. כאשר השימוש באישיות המשפטית נועד לסכל את כוונת הדין או להונות או לקפח אדם. 6. קיימות בתיק ראיות נסיבתיות לפיהן החברות הינן חברות משפחתיות ועצם היות מר מיכאל זינו, אחיו של הנתבע 3 ועובד במשך שנים רבות בנתבעת 1, מקים את הנתבעת 2 דווקא בתקופה שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים, תוך שימוש במוניטין של הנתבעת 1 ובשמה המתנוסס על השלט בחזית אולמות האירועים, מאפשר העלאת השערה (תיזה) כי מדובר ב"איש קש" של הנתבע 3, ועל כן ניתן לחשוש מהברחת נכסי הנתבעת 1 אל הנתבעת 2. לבד מאלו, התובע לא צירף כל ראיה נוספת אשר היה בה להוכיח שמדובר בניסיון למרמה, כדי להטות את הכף לטובתו. התובע לא הביא ראיות המצביעות כי "הרוח החיה" מאחורי הנתבעת 2 הינו הנתבע 3, או שלא ניתנה תמורה מלאה בעד השכירות, הציוד של הנתבעת 1 והשימוש במוניטין שצברה. היה על התובע להוכיח את תביעתו, לדוגמא, אם על ידי הגשת מסמכים המעידים על פעילותו של הנתבע 3, בשם הנתבעת 2, אם על ידי העדת עובדים או ספקים של הנתבעים, אשר יעידו כי הנתבע 3 הוא זה שבעצם ניהל את עסק הנתבעת 2 או שהם מקבלים משכורת מן הנתבעת 2, שהנתבע 3 הוא האדם שנתן את ההוראות בענייני הנתבעת 2, ואילו מר מיכאל זינו הינו בבחינת "חותמת גומי" של הנתבע 3, אם על ידי הצגת דו"חות בנקאיים או עדות בנקאים בסניפי דימונה ובאר שבע אשר בהם נוהלו חשבונות הנתבעים ויכול ויהיה בהם כדי להראות שהיו העברות כספים אסורות מן הנתבעת 2 לנתבעת 1, מלבד התמורה לפי הסכם השכירות, אם על ידי הצגת אסמכתאות לגבי שווי הציוד אשר מהווים סכומים הנמוכים משמעותית מן שווי השוק, הנתמכת בחוות דעת מקצועית המאשרת זאת ואם על ידי העדת בעלי חברה אחרים, אשר יעידו כי חברת קינג לא אפשרה להם לשכור את האולמות, בתמורה לתשלום דמי שכירות סבירים. הימנעות התובע מלהציג את הראיות הנזכרות לעיל או אשר יהיה בהם כדי לסתור את המסמכים שהוגשו מטעם הנתבעים, עומדת לתובע לרועץ לפי הכלל "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו". ראו ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני פ"ד לה (1) 736, ע"מ 762-763. התובע, למצער, הסתפק לתמיכה בטענותיו בעדותו היחידה של מר דוד עמר, מנהל תחום עסקים בסניף חיפה בבנק התובע, אשר העיד בעמוד 17 לפרוטוקול שכל עדותו היא מפי השמועה: "לשאלה אם כל התצהיר שלי בנוי על עדות שמיעה, סברה או הקשה ממסמכים שהגיעו אליי או מייעוץ משפטי שקיבלתי, שכן אני אישית לא הייתי בדימונה ולא בדקתי כלום אני אומר שנכון". עדות זו אינה קבילה ומשכך משקלה הראייתי נמוך מאוד. נטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע ובהעדר ראיות נוספות לתמיכה בטענותיו, התובע לא עמד בנטל ולו מטעם זה בלבד על תביעתו להידחות. 7. מאידך, כפי שיפורט להלן, ישנן ראיות רבות אשר הוצגו לפניי, המצביעות על כך שלא מדובר ב"מקים חברות סדרתי", העושה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, אלא מדובר בבעלי חברות, אשר שקלו שיקולים עסקיים ונטלו סיכונים עסקיים גרידא. שוכנעתי מנימוקי התובעים שהנתבעת מס' 2, אשר מנוהלת ע"י מר מיכאל זינו, שהוא "הרוח החיה" מאחוריה וכי ולנתבעים 1 ו- 3 אין כל קשר לפעילות העסקית של הנתבעת מס' 2 ולרווחים שהיא מפיקה, מהפעלת אולמות האירועים. 8. הרמת המסך כלפי הנתבעת מס' 2 הרמת מסך מתבצעת בדרך כלל בין חברה לבין בעליה, ואילו במקרה הנדון מבקש התובע להרים מסך כלפי חברה זרה, שאינה קשורה לפסק הדין שניתן לחובת הנתבעת 1. התובע ביקש להראות שיש קשר בין החברות ולא צלחה ידו במשימתו זו. הבעלים של הנתבעת 1 לא היה מי שהקים את הנתבעת 2. כמו-כן, לצורך ההתקשרות לכריתת חוזה השכירות, הצדדים - חברת קינג והנתבעת 2 - ייוצגו על ידי עורכי דין שונים. דבר התומך בטענת הנתבעים כי מדובר בגופים שונים, עם אינטרסים (לגיטימיים) נפרדים ואף בטענתם כי היחסים בין בעלי החברות היו עכורים במועד הרלוונטי. בהסכם השכירות שצורף לכתב ההגנה של הנתבעת 2 נקבע בסעיף 8.1 דמי שכירות ראויים, בשווי 20,000 $ לחודש ובתוספת אפשרית של 10%, לפי שיקול דעתה הבלעדי של המשכירה. צילומי חשבוניות עבור דמי השכירות מאת חברת קינג מראים כי שולמו דמי שכירות ראויים בגובה של למעלה מ- 100,000 ₪ לחודש. כמו-כן, בסעיף 8 להסכם השכירות חויבה הנתבעת 2 בהפקדת פיקדון בסך 700,000 ₪ להבטחת קיום התחייבויותיה בהסכם השכירות עם חברת קינג. פיקדון זה נועד להבטיח את תשלום דמי השכירות שחברת קינג הייתה זכאית לקבל ואף צויין מפורשות בהסכם, כי דמי הפיקדון: "יהוו תשלום דמי שכירות לשנת השכירות השניה בתקופת השכירות הנוספת...". מכאן, שאין לסכום זה כל קשר לנתבעת 1, אלא אך ורק לרצון הטוב של הנתבע 3 להשתמש בחלק מהסכום להקטנת חובותיה של הנתבעת 1 כלפי נושיה. ראו בעניין זה עדות הנתבע 3 בעמוד 37 לפרוטוקול: "אני ראיתי בעסקה של השכרת הנכס וקבלת סך של 700,000 ₪ לצורך הצלת הנתבעת מס' 1" ובהמשך, בעמוד 39 לפרוטוקול ציין: "לשאלה שוב, אם זה שאמרתי שרציתי לאפשר לנתבעת מס' 1 לשלם את חובותיה, זה רק באמצעות 700,000 ₪ ומעבר לזה לא העברתי כספים לתשלום חובותיה, אני אומר שהעברתי, הרבה יותר מ - 700,000 ₪. היו לנתבעת מס' 1 חובות ברמה של 7 מליון ₪ באופן כללי...". בסעיף 17 להסכם השכירות ניתנה לנתבעת 2 האפשרות לרכוש את המלאי והתכולה שהנתבעת 2 חפצה בהם, מתוך התכולה הכוללת באולמות. הנתבעת 2 אכן מימשה בפועל את האופציה שניתנה לה, וקנתה חלק מהמלאי של הנתבעת 1. ראו את הדברים שציין בעניין זה הנתבע 3, משנתבקש להתייחס למי שולמה התמורה בגין המלאי שקנתה הנתבעת 2, השיב: "לשאלה אם זה שולם, אני אומר שברור שזה שולם. זה שולם לנתבעת מס' 1, אך ורק לנתבעת מס' 1". גם מיכאל זינו וגם אליהו זינו טענו שהמלאי הוערך בסך של כ- 100,000 ₪ (ראו עמודים 38 ו- 49 לפרוטוקול הדיון). מיכאל זינו ציין בעדותו, בין היתר: "אני אומר שהמלאי שהיה הוא מלאי שנספר ברמת קילוגרמים, הכוונה ישבנו ושקלנו. את המלאי שהיה לקחתי והשלמתי מלאי שלי. קניתי מספקים...". בהמשך החקירה הנגדית, משנשאל מיכאל אודות התשלום עבור מוניטין, השיב, בין היתר: "רכשתי עסק חי, עובד, עם מוניטין, עם מחזור. אין אפשרות לחלק את זה לשתיים...". ניכר מדברי הנתבע 3 ומר מיכאל זינו כי זו הייתה כוונת הצדדים. גם כשבאים אנו ובוחנים את תוכנם של שני הסכמי השכירות, שנחתמו בין חברת קינג לנתבעות 1 ו-2, נראה כי ההסכם עם הנתבעת 2, שהינו הסכם בין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים, הינו הסכם יסודי, מעמיק ובעל הוראות וסנקציות בצידן, כשהוא פרוס על פני 16 עמודים, להבדיל מההסכם הלאקוני שנכרת עם הנתבעת 1, אשר פרוס על פני כ- 4 עמודים בלבד. בעוד שהנתבעת 1 התחייבה לשלם דמי שכירות בשיעור של 50,000 ₪ בחודש, הנתבעת 2 התחייבה לשלם דמי שכירות בגובה של כ- 100,000 ₪ בחודש. כמו כן, להסכם השכירות שנחתם עם הנתבעת 2 צורפו כתבי ערבות אישית של מיכאל זינו וישראל זינו בעבור התחייבויות הנתבעת 2 כלפי חברת קינג, המצביעים על כך שאין התובע 3 בבחינת "הרוח החיה" מאחורי הנתבעת 2. כך גם הוגשו לתיק צילומי מכתבים רבים מאת הנתבעת 1 לעובדיה, ערב סיום פעילותה, אשר בהם היא מעמידה נוכח הנסיבות, את אפשרות הבחירה בידי עובדיה להמשיך לעבוד ב"היכלי זינו בבאר שבע" או לעבוד תחת תנאי העסקה חדשים בנתבעת 2. התובע אף לא הצליח להצביע כי הנתבע 3 הקים רצף של חברות, כנתבעת 2, שכשלו בטווחי זמן קצרים, תוך שהן מותירות אחריהן שובל של נושים. כאמור לעיל, לא הוצגה בפני כל ראיה ממנה ניתן לקבוע שבעלי הנתבעת 1 הקימו את הנתבעת 2. הנתבעת 1 צמצמה את חובותיה על ידי הפסקת הפעילות בדימונה, הזרמת התמורה שקיבלה מאת הנתבעת 2, בגין שווי המיטלטלין לטובת תשלום חובות הנתבעת 1 לתובע, והעתקת הפעילות לעיר באר שבע, מתוך שיקול עסקי לטובת החברה ולצמצום חובותיה של הנתבעת 1. כמו-כן, הנתבעת 2 עד היום "נחשבת כלקוחה טובה ואמינה" לדברי מנהל סניף התובע בדימונה, מר בינדר וכמובא במכתבי ההמלצה מטעם נציגי התובע שצורפו לתצהירו של מר מיכאל זינו. כמו-כן, הנתבעת 1 קיימת למעלה מ- 20 שנים והנתבעת 2 קיימת למעלה מ- 6 שנים. התקיימותן של חברות לאורך זמן מהוות אינדיקציה טובה לכך שלא מדובר בהקמת חברות סדרתית במטרה להתחמק מחובות. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרה של ד"ר אירית חביב-סגל "דיני חברות", תל-אביב, 2007: "במקרים אחרים, הבהיר בית-המשפט כי אין די בעצם הנטייה להקים חברות בצורה סדרתית על מנת להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. אדרבא, הרמת המסך תבוא רק כאשר בנוסף לכך, יוכיח התובע כי מטרתה של הקמת החברות הסדרתית הייתה להתחמק מחובות. אינדיקציה לכך יכולה להימצא במשך קיומה של החברה: הקמת חברות סדרתית מתאפיינת בכך שאף אחת מהחברות אינה מצליחה להתקיים לאורך זמן, כך שהחברה האחת מחליפה במהירה את קודמתה, וחוזר חלילה. מכאן, שכאשר החברה מצליחה להתקיים לאורך זמן - יסתור הדבר את קיומה של התופעה של הקמת חברות סדרתית המצדיקה את הרמת המסך." מנגד לחסרונו זה של התובע, מצאתי את העדויות מטעם הנתבעים אמינות ביותר, לרבות עדות הספק מר יהודה אוחיון אשר מצוי בקשר עסקי עם הנתבעת 2. מר אוחיון העיד על סכסוך משמעותי בין האחים אליהו ומיכאל זינו וכן העיד, כי החל מרגע ניהול האולמות האירועים על ידי הנתבעת 2, הינו מתחשבן בעניין אולמות האירועים מול הנתבעת 2 ומול מר מיכאל זינו בלבד. כמו-כן העיד כי לאחר שהפסיקה הנתבעת 1 לנהל את האולמות האירועים, חובו של מר אלי זינו כלפיו הסתיים. מדובר בעד אובייקטיבי שאין לו אינטרס בתוצאות הדיון, ומצאתי שיש מקום להסתמך על דבריו, בין היתר בנוגע לסכסוך שבין האחים אליהו ומיכאל. הגדילו לעשות הנתבעות כאשר הזמינו לעדות את מר יניב חדד, מנהל בנק התובע בסניף דימונה בין השנים 2005 עד 2008, אשר נוהל בו חשבון הנתבעת 2 ומר מאיר בינדר, סגן מנהל בנק התובע בדימונה, אשר פתח את חשבון הבנק לנתבעת 2 וליווה את עסקיה. עדים אלו מסרו כי לא הבחינו בכל קשר עסקי שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2 (ראו עמודים 23 ו- 26 לפרוטוקול). דבריהם של מר חדד ומר בינדר, כשלוחיו של התובע, יכולים אף להחשב כהודאת בעל דין מטעם התובע. מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעים לפיה הנתבעת 2 שוכרת את האולם כדין ובתמורה מלאה וכי לא נעשתה כל פעולת מרמה בהקמתה וברכישתה חלק מהמיטלטלין ששימשו את הנתבעת 1. כמו-כן לא מצאתי פגם בכך שאחיו של הנתבע 3, מר מיכאל זינו הקים את הנתבעת 2. זכות ההתאגדות הינה זכות יסוד חשובה, ולא בנקל ימצא בית משפט לנכון לפגוע בה. ראו לעניין זה את דבריו של הנשיא לשעבר, פרופ' אהרון ברק בספרו "פרשנות במשפט" (כרך שלישי - פרשנות חוקתית, תשנ"ד), עמ' 312-315 כדלקמן: "זכויות היסוד לחופש העיסוק, החוזים, הקניין, הביטוי וההתאגדות, נגזרות כולן מן ההכרה באוטונומיה של הרצון החופשי. הן משקפות בעיקרן "חירויות" של יחידים, שכנגדן עומד "היעדר הזכות" של המדינה לפגוע באותן חירויות". מכל המקובץ לעיל, מסקנתי היא שהנתבעת מס' 2 הקימה עסק מסחרי לגיטימי שאין לו כל קשר פסול לעסק שנוהל קודם לכן ע"י הנתבעת מס' 1 וכי בנסיבות העניין אין מקום להרמת מסך כלפי הנתבעת 2 ועל-כן דין התביעה שכנגדה להידחות. 9. הרמת מסך כלפי הנתבע 3 בעניין זה נשאל האם התרחיש שהתובע מסר התקיים או שמא בנסיבות העניין לא הייתה לנתבע 3, כבעל מניות, אפשרות לנהוג אחרת. מתצהיר של הנתבע 3, אשר לא נסתר על ידי התובע, עולה כי עד למועד קריסת קבוצת נוגה "הנתבעת 1 הייתה חברה פעילה ומשגשגת, שכאמור עסקה במשך שנים בניהול האולמות בדימונה." עוד בתצהיר זה מגולל הנתבע 3 את השתלשלות העניינים שהביאוהו לקבלת ההחלטות עבור הנתבעת 1. הנתבעת 1 התקשרה עם חברת נגה בעסקה לשותפות בפרויקט הקמת קניון, אשר בה השקיעה הנתבעת 1 הון עצמי בסך 4 מליון ₪, שירד לטמיון עקב "תרגיל עוקץ" של חברת נוגה. תצהירו של הנתבע 3 נתמך בעניין זה על ידי צילום ההסכם בין חברת נוגה לנתבעת 1 ומכתב מטעם הנאמן שמונה לחברת נוגה. כתוצאה מקריסתה של חברת נוגה חברות רבות במשק נפגעו. אף התובע עצמו ניזוק. צודק הנתבע 3 בכותבו בתצהירו כי "ודוק, התובע שהינו גוף פיננסי איתן, סבר כי ניהולה של חברת נוגה היה ניהול סביר שכן הוא עצמו העניק לחברה אשראים בסכומים גבוהים מאוד...". התובע לא הציג מנגד כל חוות דעת מקצועית, לפיה מדובר בעסקה גרועה ונטילת החלטה לרעת החברה. להיפך, אף היות התובע קורבן למעשיה של חברת נוגה מצביע על תום ליבו של הנתבע 3 והנתבעת 1 אשר להם אמצעים פחותים מן התובע, לבדיקת מהימנות הצהרות והתחייבויות חברת נוגה. עקב קריסת חברת נוגה, כאמור, והפסד של 4 מיליון ₪, קרסה גם הנתבעת 1 ונקלעה למצב של חדלות פירעון. בנסיבות אלו, אני סבור כי נכון לאותה העת, הנתבע 3 פעל כשורה כאשר נאלץ להפסיק את פעילות הנתבעת 1 באולמות. יש לזכור, כי חברת קינג שהיא הבעלים של האולמות, איננה צד לתיק זה וגם לא הייתה צד לתביעה הקודמת שהגיש התובע כנגד הנתבעת 1. כתוצאה מהאמור לעיל גם חברת קינג נאלצה, כאמור למצוא שוכר אחר לאולמות ואין בכך כל פסול. בעת שהנתבע מס' 3 החליט להפסיק את פעילותה של הנתבעת 1 באולמות הוא מנע מצג בפני ספקים ונושים אחרים כי העסקים מתנהלים כשורה בנתבעת 1, הפסיק לייצר התחייבויות וניסה למזער את נזקיה של הנתבעת 1, עד כמה שניתן בכך שאת התמורה בעד הציוד והמוניטין של הנתבעת 1 שקיבל העביר כתשלום על חשבון החוב לנושים. מתוך המצב אליה נקלעה הנתבעת מס' 1, ניתן להבין כי למעשה נכפה על הנתבע 3 לוותר על המוניטין של הנתבעת 1 בשל החובות אליהן נקלעה. גם כנגד התנהלות זו לא הוצגה כל חוות דעת מקצועית המצביעה על כך שהיו בידיי הנתבע 3 אפשרויות סבירות אחרות וכי נטל סיכון בלתי סביר בנקיטתו בפעולות אלו. למותר לציין ולנמק מדוע חברה אשר חייבת סכומי עתק אינה יכולה לנהל עסקים כדוגמא עסק של אולמי חתונות, שהרי הליכי הגבייה שיינקטו נגדה במהלך ניהול עסקיה לא יאפשרו את פעילותה (לדומא מינוי כונס נכסים על הקופה והציוד). כמו-כן, יוער כי לאור האמור לעיל, מובן כי שונה המקרה דנן מעובדות המקרה בפסק הדין בו נאחז התובע בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, תק-על 2005 (4), 270, באשר לא הוכח במקרה דנן שלא הייתה הפרדה בין עסקי החברה לפעילותו של הנתבע 3, תוך עירוב ונטילת כספים, אי גילוי שאין החברה מסוגלת לעמוד בחובותיה והבטחת שווא, או שנטלו סיכון בלתי סביר והותרת החברה מחוסרת מזומנים, תוך תשלום בשיקים דחויים בידיעה שאין תקווה לשלמם ואף תוך מימון דק. לאור האמור לעיל, יש מקום לדחות את התביעה גם כנגד הנתבעים 1 ו- 3. סיכומו של דבר, סבורני, כי במקרה שלפני אין זה "צודק ונכון" להרים את המסך, כנגד מי מהנתבעים, בין היתר, לאור כך שהגעתי למסקנה שהעסקה שנכרתה בין חברת קינג לבין הנתבעת מס' 2, במעורבות האחים זינו, הייתה עסקה כשרה, רגילה, שנעשתה כחלק ממהלך העסקים הרגיל, בתום לב, ללא כל מעשה מרמה, קנוניה או ניסיון להבריח נכסים. 10. הוכחת שווי הנכסים שהועברו מהנתבעת 1 לנתבעת 2 כאמור לעיל, גם אם התובע היה עומד בנטל להוכיח את היסודות הדרושים להרמת המסך לרבות העברת נכסים במרמה מהנתבעת 1 לנתבעת 2, הרי לכל היותר, ניתן יהיה לחייב את הנתבעים בשווי הציוד והנכסים שהועברו במרמה. מתוך הראיות שבתיק דנן, ברור, כי הנתבעת 1 לא הייתה הבעלים של האולמות, אלא שוכרת בלבד מכאן שאין המדובר בהעברת זכות במקרקעין. היקף התכולה שהועברה מהנתבעת 1 לנתבעת 2, איננה ברורה במדויק והיא כוללת ציוד מיטלטלין משומש, מוניטין ופוטנציאל עתידי להפיק רווח כתוצאה מהפעלת האולמות. התובע לא פירט את הציוד, לא צירף קבלות וחוות דעת מקצועית המעריכה את שווי הרכוש, לרבות התייחסות למוניטין או לאובדן הכנסות עתידי. לגבי הציוד כגון שולחנות, תנורים, סכו"ם וכיו"ב, כאמור, לא צורפו כל קבלות או חוות דעת אשר מצביעות על מכירתם בשווי הנמוך משווי השוק שלהם, בהיותם מיטלטלין משומשים. על כן אני מקבל את גרסת הנתבעים, אשר מהימנה בעיני, וקובע שהציוד המשומש נמכר בתמורה מלאה, לפי שוויו האמיתי, בסך של כ- 100,000 ₪. לגבי המוניטין, אין מחלוקת שהנתבעת מס' 2 המשיכה להפעיל את האולמות, באותו מקום עם אותו שם מסחרי: "היכלי זינו" ולכן ייתכן שהמוניטין שצברה נתבעת 1 הועבר כולו או חלקו לנתבעת מס' 2. אין בכך כדי לסתור את טענת הנתבעים שציינו שהמוניטין הועבר כדין ובתמורה, שהרי הכול "נמכר כעסק חי", ובלית ברירה, נוכח הנסיבות אליהן נקלעה הנתבעת 1. למצער, גם כאן התובע הסתפק בטענות ולא טרח להוכיח את שווי המוניטין האמיתי בהשוואה לסכומי הכסף ששולמו על ידי הנתבעת מס' 2 לצורך רכישת העסק. להרחבה בנושא דרכי ההוכחה והחישוב של ערך המוניטין, ראו את פסק הדין שניתן בע"א 7493/98 שלמה שרון נ' פקיד שומה נ' יחידה ארצית לשומה, פ"ד נח (2), 241. מכל מקום, בעת קביעת שווי המוניטין יש להתחשב גם בעובדה שמדובר במוניטין של חברה חדלת פירעון. לגבי אבדן פוטנציאל הרווח, אין מחלוקת שהנתבעת 1 נאלצה לוותר על הכנסות שהיו יכולות לצמוח לה, אילו הייתה ממשיכה להפעיל את האולם. הנתבעת 2 שכרה את האולם הספציפי במחירי השוק, כפי שיכולה הייתה לשכור כל נכס אחר, וגם חברות אחרות יכלו לשכור את הנכס הספציפי הזה (לרבות התובע עצמו). העובדה שהנתבעת 1 נאלצה לוותר על הזכות להפעיל את האולמות בעקבות מצבה הכלכלי, לא הצמיחה לנתבעת 2 כל יתרון כלכלי, מאחר ובעלת האולמות, חברת קינג, דרשה מהנתבעת 2 לשלם את הסכומים המלאים, הראויים והסבירים לצורך השכרת האולמות. יצוין כי גם בעניין זה חדל התובע מלהוכיח את תביעתו, משלא הציג חוות דעת של מומחים לתמיכה בטענותיו, הן לגביו שווי דמי השכירות הראויים והן לגבי פוטנציאל הרווח העתידי. לסיכום ניתן לקבוע שלנתבעת 1 לא היו נכסים משמעותיים בבעלותה. המקרקעין היו שייכים ממילא לחברת קינג, המיטלטלין היו במצב משומש ובערך שאינו רב ומכאן שגם אם הייתה רוצה להבריח רכוש לא היתה לה יכולת לעשות כן, בהעדר נכסים משמעותיים בבעלותה. ראה בעניין זה עדותו של הנתבע מס' 3 בעמ' 31 לפרוטוקול: "קינג היא בעלת המבנה והנכסים. הנתבעת 1 היא חברת ניהול בלבד. אין לה שום נכסים על שמה..." פועל יוצא מן הדברים הללו, אפילו במידה והוכח כי הייתה הצדקה להרמת מסך, לא היה ניתן לחייב את הנתבעים בדבר, לאור כך שהתובע לא הוכיח את שווי הנכסים שנטען שהוברחו, לרבות מוניטין ואובדן פוטנציאל הרווח. 11. סוף דבר א. לפיכך, וכאמור לעיל, אני מורה על דחיית התובענה. ב. אני מחייב את התובע לשלם סכומים כדלקמן: 1. לנתבעים 1 ו- 3 הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בהתאם למס' הישיבות שהתקיימו ולפי הסכום הנתבע בתובענה. 2. לנתבעת 2 הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בהתאם למס' הישיבות שהתקיימו ולפי הסכום הנתבע בתובענה. 12. ניתן להגיש פסיקתה לחתימתי.אולם / גן אירועיםשכירותחובדמי שכירות