היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. באישום השני מיוחסת לנאשם עבירה נוספת של איומים לפי סעיף 192 לחוק, ועבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק. על פי כתב האישום, הנאשם איים על אשתו (להלן: "המתלוננת") ביום 21.10.09 בכך שאמר לה "אני ארצח אותך ואת הילדים ומי שיעמוד בינינו" וכן בכך שאמר לה "אם תזמיני משטרה זה יהיה הסוף שלך". כן יוחס לו באישום זה כי כאשר שוטר הוזעק למקום, עקב האירוע האמור, ביקש מהנאשם שיציג לו תעודה מזהה. הנאשם סירב להציג תעודה כמבוקש. לאחר מכן, כאשר הודיע השוטר לנאשם כי הוא מעוכב לתחנת המשטרה וביקש ממנו כי יציג לו תעודה מזהה, הכשילו הנאשם בכך שסירב לבוא עימו לתחנה. עוד מיוחס לנאשם באישום נוסף, כי ביום 8.2.09 איים על המתלוננת באומרו לה "הנישואין הללו לא ייגמרו טוב". בהמשך, על פי כתב האישום, נטל הנאשם כסא פלסטיק, הטיח אותו על הרצפה וגרם לשבירת רגלו. ביום 14.1.10, כפר הנאשם בכתב האישום וטען כי האירוע נגע לסכסוך בינו לבין המתלוננת בנוגע לחינוך ילדיהם המשותפים, כי הוא לא איים עליה ולא הזיק לרכוש במזיד. עוד ציין באשר לעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, כי השוטר התנפל עליו וכי הוא לא התנגד ולא הפריע לו. אומר כבר בפתח הדברים, כי באתי למסקנה שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק מעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, שיוחסה לו באישום הראשון, ומעבירת האיומים שיוחסה לו באישום השני. אישום ראשון עבירת האיומים פרשת התביעה המתלוננת העידה כי במועד המפורט בכתב האישום, יום 21.10.09, הנאשם איים עליה כי ירצח אותה, ועל כן מסרה תלונה במשטרה: "אני רוצה לרענן את זכרונך, אנחנו מדברים על הארוע השני לפני כ-4 חודשים. הגעת לתחנה והתלוננת על איומים. מה היה האיום שהוא אמר לך באותה סיטואציה? ת: שהוא ירצח אותי."(עמ' 10 שורה 22). בהמשך אמרה בעניין זה: "ש:בעדות מקודם אמרת שהוא איים עלייך שהוא ירצח אותך, הוא איים עלייך בעוד דרך? ת:צריך עוד משהו? (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 17). כן הוסיפה בעניין זה בחקירה נגדית, כמפורט להלן: "ש: אני אומר לך שכשהתקשרת לא אמרת שהוא איים עלייך ברצח. ת: בטלפון כשהתקשרתי לא אמרתי. ש: לאחר מכן כשהיה צריך סיבה או עילה כדי להוציא אותו מהבית צריך איומים, כי אחרת לא היו מוציאים אותו מהבית. ת: לא. הוא אמר את זה בבית. זה שלא אמרתי בטלפון זה לא אומר שהוא לא אמר את זה." ראש משמרת סיור בתחנת משטרה רמלה, מר אמנון טורנג'י (להלן: " השוטר טורנג'י") העיד, כי הגיע לביתם של הנאשם והמתלוננת, בעקבות כך שהמתלוננת התקשרה למשטרה והודיעה כי הנאשם מאיים עליה. לדבריו, כאשר הגיע לביתם, פגש את המתלוננת, וזו מסרה לו כי הנאשם מאיים אליה כל הזמן כי ירצח אותה (עמ' 3 שורה 21 לפרוטוקול). עדות השוטר טורנג'י לעניין זה קבילה על פי סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בהיותה אמרה אשר נאמרה בסמוך לאחר ביצוע העבירה, ובכך יש לחזק את עדות המתלוננת. עוד מסר כי כאשר ראה אותה היתה נסערת (עמ' 4 שורה 6 לפרוטוקול). פרשת ההגנה - עדות הנאשם בעדותו אישר הנאשם כי התווכח עם המתלוננת על רקע הטיפול בילדתם, ואף הודה כי קילל אותה. אולם לטענתו לא איים עליה. אלה דבריו לעניין זה: "נתחיל מהנקודה של הריטלין שאשתי דיברה עליה, מניסיוני של 10 שנים אחרונות שאני נשוי לאשה הזאת, היא הסתירה ממני המון המון דברים. כשזה נוגע לילדים אני לא קיים. בעל צריך להיות שותף. כתוצאה מזה שלא עבדתי מסיבה שיש לי מוגבלויות של רשיון נהיגה היה מהלך של דיבור רגיל לכל דבר, היא התחילה לתקוף אותי, ממש היתה סיטואציה של השפלה ליד הילדים. אמרתי לה בשפה שלה, את בת בלייעל, היא הגדירה את זה בשפה הזאת. ש: איימת עליה? ת: לא איימתי עליה".(עמ' 14, שורה 17 לפרוטוקול). דיון מהימנות בנוגע לעבירת האיומים באישום הראשון, המחלוקת המרכזית הינה מחלוקת עובדתית, דהיינו האם המלים "אני ארצח אותך" נאמרו על ידי הנאשם כלפי המתלוננת. המתלוננת העידה כי הנאשם אמר מלים אלה, ואילו הנאשם הכחיש כי איים עליה. במחלוקת עובדתית זו אני מקבלת את גרסתה של המתלוננת. עדותה של המתלוננת היתה מהימנה מאד בעיניי. ניכר היה מאד בעדותה כי לא רצתה להעיד כנגד בעלה, כי לא מסרה את הדברים מרצונה וכי לא הקצינה או החמירה את האירועים עליהם היא העידה. היא היתה מובכת, לא מסרה דברים מיוזמתה וב"כ המאשימה נאלץ לרענן את זיכרונה מספר פעמים. בסופו של דבר מסרה את הדברים באופן שנראה אמין ביותר. היא הקפידה לציין כאשר אמר הנאשם שירצח אותה, לעומת עדותה ביחס לאישום השני בו רק אמר כי הנישואין לא יסתיימו טוב. עוד יצוין כי בסוף עדותה ביקשה לומר לבית המשפט מיוזמתה כי היא אינה מעוניינת בפירוק המשפחה. עדותו של הנאשם, מנגד, הינה עדות של אדם בעל אינטרס, אשר גרסתו לחלק מן הדברים שנאמרו על ידי המתלוננת היתה כי הסיתו את המתלוננת נגדו והכניסו לה מילים לפה (עמ' 17, שורה 23), גרסה שאינה אמינה ולא נתמכה בראיה כלשהי. בנוסף, עלו סתירות בין עדות הנאשם להודעתו במשטרה, אשר הפחיתו את האמינות שיש לייחס לדבריו. כך למשל בעוד שבעדותו במשטרה הכחיש כי אמר למתלוננת את הדברים המיוחסים לו באישום השני (ת/2 עמ' 2 שורה 18), הודה בעדותו בבית המשפט כי אמר את הדברים, תוך מתן הסבר, כפי שיפורט להלן בדיון הנוגע לאישום השני. יתרה מזאת, כאמור, מחזקת עדותו של השוטר טורנג'י את עדותה של המתלוננת, לפיה מסרה לו את הדברים בסמוך לאחר העבירה ונראתה נסערת. עדותו של השוטר טורנג'י הייתה אף היא אמינה ועקבית ועל כן יש בה לחזק את דברי המתלוננת. לאור האמור אני מעדיפה את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של הנאשם, כי המלים "אני ארצח אותך" נאמרו על ידי הנאשם כלפי המתלוננת, במועד האמור בכתב האישום. עבירת האיומים - יסוד עובדתי ונפשי סעיף 192 לחוק קובע כך: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". נראה כי הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי מתקיימים במקרה זה. הנאשם איים על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שירצח אותה. האיום נעשה במסגרת ויכוח, בו הצדדים כעסו זה על זה, שעל קיומו אף הנאשם אינו חולק כפי שעולה מעדותו בסעיף 8 לעיל, ועל כן ברור כי נעשה בכוונה להפחידה או להקניטה. יתרה מזאת, אף כי הדבר אינו נדרש במסגרת יסודות העבירה, עולה מהראיות כי המתלוננת פחדה כתוצאה מהאיום, הייתה נסערת והזעיקה את המשטרה. לאור האמור, אני קובעת כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את עבירת האיומים המיוחסת לו באישום הראשון. עבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ראיות התביעה העדות המרכזית באשר לעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו הינה עדותו של השוטר טורנג'י, אשר בחקירתו הראשית העיד לעניין זה כדלקמן: "ת: ניגשתי לבעל, עשיתי ביניהם הפרדה, הסברתי לבעל שאשתו התלוננה על איומים כלפיה ואמרתי לו שהוא מעוכב איתי לתחנה לצורך חקירה בחשד לאיומים על אשתו. הוא כל הזמן חזר ואמר זה רק ויכוח בינינו, לא היה כלום. ש: ביקשת ממנו עוד משהו? ת: ביקשתי שיתלווה לניידת. כמו כן ביקשתי תעודה מזהה והוא סירב לתת לי ואמר כל הזמן שזה רק ויכוח. כל הזמן זה חזר על עצמו, אמרתי לו תן לי תעודה והוא מסרב, מתעלם ממני כאילו אני לא קיים. ש: מה זה בדיוק סירב? ת: זה לא היה מוכן להתייחס אליי, לא התייחס אליי, לא היה מוכן. לא היה מוכן לזוז מהמטבח והוא לא התייחס אליי בכלל, כל הזמן הוא רק אמר לאשה תגידי לו שזה היה רק ויכוח. ש: מה אירע אחרי שאמרת לו שהוא מעוכב? ת: הוא לא היה מוכן להתלוות אליי לניידת. ממש לא היה מוכן. הסברתי לו שכשמסרבים לעיכוב צריך להשתמש בכוח ולעצור אותו. עדיין זה לא השפיע עליו, הוא עדיין סירב, אמרתי לו מס' פעמים שעדיף שהוא יגיע מעוכב לתחנה, אני מעריך שהסברתי לו את זה לפחות 7,8 פעמים" (עמ' 4 שורה 19 לפרוטוקול). ובהמשך: "אחרי תחנונים שהתחננתי אליו החלטתי שאני עוצר אותו, הוצאתי אזיקים והוא סירב שאני אשים עליו אזיקים, כל הזמן אמר לי אתה עושה לי בושות ליד המשפחה. אז אמרתי לו שהוא עצור והסכמתי שהוא יתלווה אלי לניידת לא אזוק..." ש: העלית אותו לניידת? ת: הוא סירב לעלות לניידת, הסברתי לו שוב וחזרתי ואמרתי לו שעדיף שיעלה לניידת בכוחות עצמו, שאני לא אאלץ להכניס אותו בכוח, אחרי כמה פעמים שהסברתי הוא הסכים לעלות לניידת ואז אזקתי אותו בניידת". (עמ' 5 שורה 4). בחקירה נגדית היו תשובותיו של השוטר טורנג'י לעניין זה כדלקמן: "ש: אתה אומר שהוא סירב לבוא איתך לתחנה אך אתה אומר בדוח הפעולה בעמ' 2 "הובלתי אותו לניידת". ת: הלכנו יחד, ואני אפילו מתאר שאני מחזיק אותו ביד כי הוא ביקש שלא אשים עליו אזיקים. ש: אבל אמרת שהוא לא הסכים ללכת איתך. ת: עד שהגענו לשלב אחרי שכנועים כי הוא לא הסכים ללכת, זה היה בערך רבע שעה, 20 דקות של הסברים. ש: אתה לא חושב שהיתה לו זכות לדעת את כל הדברים האלה לפני שהוא בא איתך ? ת: זכותו לדעת, הסברתי לו פעם, פעמיים, הסברתי לו 8 פעמים, אדם סביר היה מבין בפעם הראשונה, וגם אחרי שהסברתי לו 8 פעמים הוא המשיך לא להתייחס אלי ולהגיד לאשתו שתגיד שזה היה רק ויכוח" (עמ' 6, שורה 18). עדת התביעה, יונינה ברקי, שוטרת בסיור רמלה, (להלן: "השוטרת ברקי"), אשר הגיעה אף היא למקום באותו מועד, לא זכרה כל אירוע חריג בעניין הבאתו של הנאשם לתחנה. כך העידה השוטרת ברקי בעניין זה בחקירה ראשית: "ת: אני הייתי יחד עם האשה בחדר. לקחתי את האשה לתוך החדר וניסיתי להרגיע אותה ולהפריד וזהו. אחרי שהיא נרגעה נשארתי איתה יחד בחדר עד שאמנון קרא לי לבוא איתו כי אנחנו לוקחים את הבעל לתחנה. אמנון עשה את העיכוב, אני יצאתי אחרי אמנון ונהגתי ברכב. ש: הוא יצא כמעוכב או כעצור? ת: אני לא זוכרת." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 17). מיד אחר כך נשאלה בחקירה נגדית בעניין זה והשיבה כדלקמן: "ש: תסכימי איתי שאם היו אירועים חריגים היית רושמת אותם או לפחות זוכרת אותם. ת: אם אני הייתי מעורבת באירוע חריג או שהייתי רואה אירוע חריג אז סביר שכן, אך אני לא יכולה להגיד בוודאות, אני בסך הכל בן אדם". (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 27). לעניין זה המתלוננת אמרה את הדברים הבאים בחקירה נגדית: "ש: את ראית מה קרה עם השוטר? בעלך התלווה אליו? ת: אני שמעתי ויכוח ביניהם אבל לא הבנתי מי נגד מי, זה לא עניין אותי". (עמ' 12, שורה 32). ראיות ההגנה - עדות הנאשם לגרסת הנאשם, הוא לא סירב להתלוות לשוטר טורנג'י, אלא ביקש הסברים מדוע הוא עצור: "השוטר טוען שהתנגדתי. אני לא התנגדתי. כשהוא ראה אותי, אמרתי לו אנחנו מדברים. הוא אמר זה לא מעניין אותי, תפס אותי ישר, לא הסביר לי, ואמר אתה עצור. ביקשתי שיסביר על מה אני עצור ומעוכב והוא אמר שאיימתי לרצוח". (עמ' 15, שורה 9 לפרוטוקול). וכך אמר בחקירה נגדית: "ש. בפעם השנייה שהשוטרים הגיעו בארוע השני, השוטר ביקש ממך להזדהות עם מסמך מזהה? ת: אמרתי לו שלא היה לי באותו רגע תעודת זהות, אמרתי לו שאין עלי, זה נמצא בבית. התחלתי לדבר איתו על אותו עניין שאנחנו מנסים לסגור את הסיפור הזה בינינו כי בא עוד בן אדם, לעשות שלום בית, אדם שמוכר ומטפל בנושאים האלה... ש: כשהוא ביקש ממשך להתלוות איתו לתחנה הסכמת? ת: כן. ש: בפעם הראשונה שהוא ביקש ממך? ת: לא בפעם הראשונה. בפעם השנייה או שלישית. אני אסביר למה, הנימוק שלי שבא בן אדם גורם שלישי לאחד בינינו, הסברתי לשוטר את זה בדרכי נועם, אך הוא היה בשלו, זה לא מעניין אותי, אני בתפקיד, תפס אותי ככה ושם לי אזיקים בידיים וגם ברגליים כמו שהוא אמר. ש: מדבריך עולה ש-3 פעמים הוא ביקש ממך ו-3 פעמים סירבת. ת: לא סירבתי. סירוב זה נקרא שאין סיכוי. יש מציאות של 4,5 דקות, הסברתי לו שיש אדם שיעשה שלום בית.". (עמ' 16 שורה 24 לפרוטוקול). איני רואה מחלוקת עובדתית או פער מהותי עובדתי בין הגרסאות של השוטר טורנג'י לבין גרסתו של הנאשם בעניין זה. כעולה מהעדויות של השוטר טורנג'י ושל הנאשם, הנאשם התבקש להזדהות וכן להתלוות לשוטר טורנג'י לתחנת המשטרה ואולם הנאשם לא עשה זאת מייד, אלא התווכח עם השוטר טורנג'י, ניסה להסביר לו מדוע אין צורך בכך, ולאחר תחנונים של השוטר טורנג'י וכ-20 דקות של הסברים לערך (לגרסת השוטר טורנג'י) או 4-5 דקות (לגרסת הנאשם), עשה את שהתבקש לעשות והגיע לניידת המשטרה. על כן, יש לבחון אם התקיימו יסודות העבירה בנסיבות אלה. עבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו - יסוד עובדתי ונפשי סעיף 275 לחוק קובע כך: העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים. היסוד העובדתי בעבירה זו כולל "מעשה" שתהיה לו "מסוגלות אובייקטיבית להפריע" (ת"פ 1/97 מדינת ישראל נ' עומר בן אסעד מתוולי, פורסם במאגרים, 1997). אשר ליסוד הנפשי, בספרו של כב' השופט קדמי על הדין בפלילים (2006) (להלן: "ספרו של השופט קדמי"), חלק שלישי, עמ' 1658, מצוין כי היסוד הנפשי כולל ""מודעות" כלפי "טיב המעשה" והתקיימות ה"נסיבות", ובנוסף לכך עשיית המעשה מתוך "מטרה" או "שאיפה" להפריע (דווקא) לשוטר או להכשילו (דווקא) במילוי תפקידו". עוד מצוין בספרו של השופט קדמי כך: "למושגים "להכשיל" ו"להפריע" ניתנה בפסיקה משמעות רחבה, כפי שניתן ללמוד מן המקרים הבאים: בריחה משוטר המבקש לעצור את הבורח מכוח סמכות כדין, מסירת שם כוזב לשוטר, אזהרתם של משתתפים במשחק קובייה שלא כדין בדבר בואם של שוטרים, הנחת יד על פנקס הדוחות למניעת רישום דו"ח, סירוב להתלוות לשוטר לתחנת למשטרה על פי צו מעצר... עם זאת יש גורסים כי צעקות גרידא, על אף טיבן המפריע והמכשיל, לא תשמשנה בסיס להרשעה בעבירה זו, והתנהגות המבטאת "יחס של זלזול" כלפי שוטר כשלעצמה, אין בה משום "הכשלה"." (ההדגשה שלי, ש.ק.). כלומר, על פי הפסיקה, וכאמור בספרו של השופט קדמי ובפסיקה אליה הפנה, כעקרון, אדם המסרב להתלוות לשוטר לתחנת משטרה יכול להיכנס לגדר מבצע עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. עם זאת, איני סבורה כי במקרה זה סירב הנאשם להתלוות לשוטר לתחנת משטרה, ואיני סבורה כי היתה לו מטרה או שאיפה להפריע לשוטר במילוי תפקידו. התרשמותי מנסיבות המקרה כעולה מהעדויות, וזאת גם על פי עדותה של השוטרת ברקי, אשר לא זכרה אירוע מיוחד שהתרחש בנוגע להבאתו של הנאשם לתחנת המשטרה, כי הנאשם לא סירב לבוא למשטרה. הוא ניסה לשכנע את השוטר טורנג'י כי אין בכך צורך, וביקש ממנו הסברים מדוע יש בכך צורך. ייתכן כי דרש הסברים ארוכים יתרה על המידה, והיה עליו להיענות לדרישתו של השוטר טורנג'י מהר יותר, אך עדיין לא נראה כי יש בכך כדי לעלות כדי סירוב לדרישת השוטר מתוך שאיפה להפריע לו במילוי תפקידו, אלא עיכוב בהיענות לדרישה זו. לעניין זה אני מקבלת את טענתו של ב"כ הנאשם כי ניתן היה לראות מאופן עדותו והתנהגותו של הנאשם במהלך עדותו, כי הוא דורש הסברים, מנסה להבין ומתווכח ולא משיב מיד לשאלות. עם זאת, התנהגותו האמורה לא הביעה כל רצון או שאיפה להפריע להליך אלא נבעה מאופיו של הנאשם. עוד שוכנעתי כי אין התנהגותו עולה כדי ביצוע העבירה האמורה, לאחר שעיינתי בפסיקה רבה בה הורשעו נאשמים בביצוע עבירה כאמור, בנסיבות של סירוב להתלוות לתחנת משטרה או סירוב להתלוות לשוטרים. במקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירה כאמור בנסיבות אלה, היה זה כאשר היה סירוב של ממש להתלוות למשטרה באופן כזה שללא כוח ואלימות לא התלוו לשוטרים, או במקרים שבהם הנאשם ברח לאחר שהתבקש להתלוות לשוטרים. לעניין זה ראו את פסקי הדין הבאים: רע"פ 5979/06 דניאל בוהדנה נ' מדינת ישראל, בו נטען כי הנאשם הכשיל את השוטרים שבאו לעצרו מלמלא את תפקידם, בכך שסרב להתלוות עמם לניידת המשטרה, תוך כדי שימוש בכוח; ע"פ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל בו, לאחר שהנאשם נמלט באמצעות רכבו מהמשטרה, עצר את רכבו ויצא ממנו, סירב להתלוות אל השוטר, אף לאחר שזה הודיע למבקש כי הוא עצור ולבסוף נמלט ברכבו; רע"פ 102/08 ליאור תורג'מן נ' מדינת ישראל, בו הנאשם סירב להזדהות בפני שוטרים ולהתלוות אליהם לתחנת המשטרה, ומשהודיעו לו על כוונתם לעצור אותו, תקף אותם ואיים עליהם; ע"פ 1165/07 סמעון ישראל נ' מדינת ישראל, בו סרבו המערער וחברו להישמע להוראות השוטרים, כאשר סרבו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. השניים השתוללו, המערער הניף את ידיו, איים לשבור את הניידת, ודחף שניים מן השוטרים, כדי למנוע מהם להכנס לניידת. עוד אציין, כי עלתה מחלוקת עובדתית אם כאשר הגיע השוטר טורנג'י מספר שעות קודם לאירוע המפורט בכתב האישום, שהה הנאשם מחוץ לדירתו וכאשר ראה את השוטר טורנג'י נעלם. איני מוצאת להכריע במחלוקת זו, שכן עובדה זו לא מיוחסת לנאשם בכתב האישום, כמבססת את עבירת ההפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לו הייתה עובדה זו נכונה, אין בה כדי לשנות ממסקנתי בנוגע לעבירה זו שכן אין בה כדי להשליך על אשר אירע בדירה לאחר מכן. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו המיוחסת לו באישום הראשון. אישום שני עבירת האיומים פרשת התביעה - עדות המתלוננת המתלוננת העידה כי בעקבות מחלוקת בנוגע לטיפול בילדתם, התפתח ויכוח בו קיללו זה את זה, והנאשם איים עליה כי הנישואים ביניהם לא ייגמרו טוב. עוד העידה כי יצאה מהבית והזמינה משטרה, משום שרצתה שהילדים יישארו אצלם ופחדה שאם יתגרשו ייקח את הילדים. בנוסף ציינה, כי במעמד זה זרק הנאשם כיסא, לא עליה, והוא נשבר. את הדברים אמרה לאחר מספר שאלות ומספר פעמים בהן התובע רענן את זכרונה. (עמ' 9-10 לפרוטוקול). פרשת ההגנה - עדות הנאשם הנאשם הודה בעדותו כי אמר שהנישואין לא יסתיימו טוב, והסביר כי התכוון לכך שאינו מעוניין שהנישואין ביניהם ימשיכו, וביקש לחתוך את הקשר: "ש: בגלל שהיא השפילה אותך, קיללה אותך ואתה נעלבת אתה אמרת שהנישואין יסתיימו ת: התכוונתי שהנישואין מסתיימים שלא מתאים לי להמשיך, לא מבחינת אני אזיק מבחינה פיזית אלא שאני חותך את הקשר." (עמ' 16 שורה 4 לפרוטוקול). גם בנוגע לעבירה זו, לא מצאתי מחלוקת מהותית עובדתית בין גרסאותיהם של המתלוננת והנאשם. לגרסת שניהם הנאשם אמר למתלוננת את המילים " הנישואין הללו לא ייגמרו טוב". לטענת הנאשם התכוון לכך שנישואיהם יסתיימו בגירושין ולא בפגיעה פיזית במתלוננת. נראה כי כך גם המתלוננת הבינה זאת, שכן כאמור, בעדותה אמרה שבעקבות האיום, הזמינה משטרה משום שרצתה שהילדים יישארו אצלה ופחדה שאם יתגרשו הנאשם ייקח את הילדים: "ש: מה את עשית אחרי שהוא אמר שהנישואין לא יגמרו טוב? ת: יצאתי מהבית והזמנתי משטרה. האינטרס שלי שהילדים יישארו אצלי בכל מחיר והפחד שלי שאם נתגרש הוא ייקח את הילדים". (עמ' 10 שורה 3 לפרוטוקול). על כן, יש לבחון אם התקיימו יסודות העבירה בנסיבות אלה. עבירת האיומים - יסוד עובדתי ונפשי כאמור לעיל, סעיף 192 לחוק קובע כך: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". בכדי שיתקיימו יסודות העבירה יש להוכיח כי האיום הוא בפגיעה "שלא כדין" בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. אצא מתוך הנחה כי הדברים נאמרו במטרה להפחיד את המתלוננת או להקניטה. אך איני סבורה כי איום כי הנישואין יסתיימו הינו איום בפגיעה שלא כדין, שכן הנאשם רשאי, כדין, להתגרש מהמתלוננת. כן איני מוצאת כיצד האיום כי יתגרש מן המתלוננת יפגע באחד מהערכים המנויים בסעיף. ראו לעניין זה ע"פ 3779/94, חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 408, בעמ' 417: "לא מעט דיו נשפך והרבה דיונים הוקדשו לשאלת משמעותו ופירושו של הביטוי "שלא כדין" כאשר הוא מופיע כרכיב ביסודותיה של עבירה פלילית... בעבירת האיומים יש חשיבות לרכיב זה באשר יש בו כדי ליצור הבחנה בין אזהרות, התראות וביטויים מעוררי חרדה מפני הצפוי שהם בעלי אופי מותר, הנכללים בגדר התנהגות נורמטיבית, לבין התנהגות שהמחוקק אסר. גם לעניין טיבו ופירושו של רכיב זה, במקום שבו הוא נדרש, אינני רואה להכריע בין הגישות השונות בפסיקתנו. יש הגורסים על דרך הצמצום כי מקום שהמחוקק קבע עבירה בהוספת התנאי כי ההתנהגות תהא שלא כדין או תתייחס לפגיעה שלא כדין, יש להוכיח קיומו של איסור נפרד פלילי או אזרחי. יש הגורסים על דרך ההרחבה כי בהוכחת יסודותיה של העבירה אין נדרש, כי ההתנהגות האמורה תהא אסורה בנורמה נפרדת, אלא די בכך שאין היא מותרת או אין הצדק כלשהו בדין לאותה התנהגות". הן לפי הגישה המצומצמת והן לפי הגישה המרחיבה, המפורטות לעיל, איני סבורה כי ניתן לומר כי איום בגירושין הוא איום בפגיעה "שלא כדין". עיינתי בפסק הדין אליו הפנה ב"כ המאשימה רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96. פסק דין זה אינו מתייחס לשאלה הטעונה הכרעה במקרה זה, האם האיום הוא בפגיעה "שלא כדין" או בפגיעה באחד מהערכים המפורטים בסעיף. בפסק הדין האמור האיום היה כי "אם אשתו לא תיתן לו את הזהב אז היא תמצא את עצמה בבית הקברות". אין כל ספק כי איום זה הוא איום בפגיעה "שלא כדין" בערכים המנויים בסעיף ולפיכך אינו משליך על ענייננו. אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה של איומים המיוחסת לו באישום השני. עבירת היזק לרכוש במזיד המתלוננת העידה כי במהלך הויכוח שהיה בינה לבין הנאשם, ביום 8.2.09, זרק הנאשם כסא, אך לא עליה. ואלה דבריה: "ש. באותה סיטואציה שהזמנת את המשטרה הוא עשה עוד משהו בבית? ת: אה, הוא זרק כסא והכסא נשבר, לא עלי. ש: איפה הכסא הזה, ת: בפח". (עמ' 10 שורה 7 לפרוטוקול). לגרסת הנאשם, בשל הויכוח שהיה בינו לבין המתלוננת, הכסא הונחת על הרצפה ובשל העובדה שהיה סמוך לכסא, נטען כי הוא שבר אותו: "הנושא של הכסא, הכסא היה בחלקו שבור ובגלל שאותו רגע היה ויכוח שם הכסא הונחת על הרצפה ובגלל שאני הייתי ליד חשבו שאני שברתי אותו. (עמ' 14, שורה 26 לפרוטוקול). בעניין זה אני מקבלת את גרסתה של המתלוננת, זאת, כאמור, בשל המהימנות הרבה שאני מייחסת לה כמפורט בסעיף 10 לעיל. לפיכך אני קובעת כי במהלך הויכוח הנאשם אכן זרק את הכסא, שלא לכיוונה של המתלוננת, והכסא נשבר. עבירת היזק לרכוש במזיד - יסוד עובדתי ונפשי סעיף 452 לחוק קובע כך: "ההורס נכס או פוגע במזיד ושלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע עונש אחר.". נראה כי שבירת כיסא היא פגיעה בנכס. השאלה היא האם הפגיעה היא "שלא כדין" כאשר מדובר בכסא השייך ככל הנראה לנאשם ולמתלוננת יחד. לעניין זה נקבע, כי "הריסת רכוש של ההורס, הפוגעת בזכויות הזולת, תהווה מעשה "שלא כדין" בהקשר הנדון כאן" (ספרו של השופט קדמי, חלק שני, עמ' 1006). נראה, אם כן, כי בנסיבות העניין שבירת הכסא השייך גם למתלוננת, בביתה, פוגעת בזכויותיה. ב"כ הנאשם טען שתי טענות בעניין עבירה זו. האחת, כי גם אם יקבע בית המשפט כי הנאשם ביצע את העבירה, הרי שמדובר בזוטי דברים ועל כן יש לזכות את הנאשם מטעם זה. בנוסף, טען, כי המשטרה לא בדקה היכן מצוי הכיסא השבור, על פי הטענה, ומדובר, על כן, במחדל חקירה אשר גם בו יש כדי להביא לזיכויו של הנאשם מאישום זה. סעיף 34יז לחוק קובע כך: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך." בקבלת החלטה אם לזכות נאשם בשל זוטי דברים, על בית המשפט לשקול, על פי המפורט בסעיף 34יז לחוק, לא רק את טיבו של המעשה עצמו, אלא כאמור גם את נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. לו היה מעשה שבירת כסא הפלסטיק, השייך גם לנאשם, על הרצפה, המעשה היחידי המיוחס לנאשם, ייתכן שהיה מקום לזכותו מעבירה זו בשל היות המעשה קל ערך. אולם זה לא המקרה דנן. הנאשם זרק את הכסא במסגרת ויכוח עם המתלוננת, בו הוא מקלל אותה ומאיים עליה שהנישואין לא יסתיימו טוב, איום שאמנם אינו מהווה עבירה פלילית, כפי שקבעתי, אולם בהחלט מהווה נסיבה שיש לשקול אותה במכלול השיקולים בעת הבחינה אם שבירת הכסא מהווה מעשה קל ערך. התנהגותו של הנאשם במועד זה, גרמה לנאשמת לברוח מהבית ולהתלונן במשטרה. בנוסף, יש לזכור כי הרשעתי אותו בעבירה של איומים כי ירצח את המתלוננת, אמנם במועד אחר, אך אף זה שיקול שיש לשקלו במסגרת בחינת האינטרס הציבורי בהרשעתו במעשה שבירת הכסא. לאחר ששקלתי את כל שעליי לשקול על פי סעיף 34 יז לחוק, לא מצאתי כי המעשה המיוחס לנאשם הינו מעשה קל ערך. אני סבורה כי לאור נסיבות המקרה, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה אינו מעשה קל ערך ועל כן אין לזכותו מעבירה זו בשל כך. כן איני סבורה כי העובדה שלא נעשה חיפוש לאתר את הכסא השבור מהווה מחדל חקירה המצדיק זיכוי הנאשם מטעם זה בלבד, בהתחשב באינטרס הציבורי הקיים בהרשעתו של הנאשם בעבירה, לאור השיקולים והנסיבות שפירטתי לעיל. לאור האמור, אני קובעת כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי מתקיימים יסודות העבירה של היזק לרכוש במזיד, ועל כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה זו. סוף דבר על יסוד האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו שיוחסה לו באישום הראשון, ומזכה אותו מעבירת האיומים שיוחסה לו באישום השני. יחד עם זאת, אני מרשיעה אותו בעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק שיוחסה לו באישום הראשון, ובעבירת היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק שיוחסה לו באישום השני. משפט פליליהיזק לרכושחוק העונשין