מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח שריפה - חובת הגילוי של המבוטח: א. פתח דבר: 1. בפני הודעת ערעור נשוא פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת (כב' השופטת עירית הוד), אשר ניתן ביום 8.1.2012 בת"א 1775-02-08 ובמסגרתו התקבלה תביעת המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") נגד המערערת אשר חויבה לשלם לו תגמולי ביטוח, עקב נזקי שריפה שפרצה בעסקו ביום 11.11.06 (להלן: "השריפה"). בנוסף, דחה בית המשפט קמא את התביעה שהגיש המשיב כנגד המשיבים 2-5 וכך גם את הודעת צד ג' שהוגשה ע"י המערערת. ב. העובדות הצריכות לעניין: 2. המשיב, נגר במקצועו, היה במועדים הרלוונטיים לשריפה, השוכר ו/או המחזיק בנגרייה הנמצאת בבניין בכפר ריינה (מס' חלקה 10 בגוש 17510) (להלן: "הנגרייה"). 3. הנגרייה היתה מבוטחת ע"י המערערת בפוליסת ביטוח לבית עסק שמספרה 27098956/06. (להלן: "הפוליסה"). 4. יצוין כי בבניין בו נמצאת הנגרייה כאמור, (להלן: "הבניין") פעל בקומה א' מוסך רכב, המצוי בחזקתו של המשיב מס' 4 (להלן: "מחמוד") שהינו אחיו של המשיב. 5. המשיב מס' 5 (להלן: "עבד") הינו אביהם של המשיבים 1 ו-4 והוא הבעלים של הבניין. 6. עבד השכיר למשיבה 2 (להלן : "פרטנר") חלק משטח הגג של הבניין לצורך התקנת ציוד סלולארי, לרבות אנטנה. חלק נוסף משטח הגג הושכר גם למשיבה 3 (להלן: "פלאפון"), ע"י מחמוד, מכוח הרשאה חתומה ע"י עבד. 7. ביום 11.11.06 פרצה שריפה בנגרייה אשר גרמה לנזקים כבדים. אין חולק כי קודם לאירוע השריפה הנדונה, ארעה ביום 13.6.06 שריפה, שמקורה היה באנטנה סלולארית שעל גג הבניין (להלן: "האנטנה"). לאחר כעשרה ימים, ביום 23.6.06 הוצאה הפוליסה מטעם המערערת. הסוקר מר גדי טליתמן ז"ל בדק את הנכס ולאחר מכן נכרת חוזה הביטוח. למרבה הצער הסוקר נפטר טרם נשמעה עדותו בבית המשפט קמא. המשיב הגיש חוות דעת מטעמו להערכת נזקי השריפה. לא הוגשה חוות דעת נגדית. לבית המשפט קמא הוגשו תצהירי עדות ראשית ונשמעו בפניו עדויות. ג. פסק דינו של בית המשפט קמא: 8. בית משפט קמא קבע כעובדה בפסק דינו ובאין מחלוקת לעניין זה, כי הנזקים נגרמו בעקבות אירוע השריפה אשר התרחש בנגריה של המשיב וכי במועדים הרלוונטיים לתביעה, הנגרייה היתה מבוטחת ע"י המערערת. עוד קבע כי אין חולק שלא היה זה המשיב שהתקשר עם פלאפון ופרטנר בחוזה להשכרת שטח הגג לצורך התקנת האנטנה. 9. לאחר שהתרשם מהעדויות ומהראיות, קיבל בית המשפט קמא את התביעה, כאשר פסק דינו נשען על מספר נימוקים: קבע בית המשפט קמא, כי אמנם יותר "מתקבל על הדעת" שההצתה בה נשרפה הנגרייה הייתה בשל הצבת האנטנה, אולם אין בכך כדי להועיל למערערת. נפסק כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כוונת מרמה מצד המשיב או שהוא היה מודע להתממשות הסיכון המבוטח עובר לעריכת הביטוח. בית המשפט קמא נימק וקבע כי אין בריבוי הגרסאות, באשר לנסיבות בגינן בחר המשיב לבטח את הנגרייה, כדי להעיד על כוונת מרמה. עוד נפסק כי העובדה שהנגרייה לא היתה מבוטחת עובר למועד בו נערכה הפוליסה ומועד הפנייה למבטחת אינם מעידים על כוונת מרמה ועל ידיעה באשר לסיכון שהתממש. עדותו של מחמוד הותירה על בית משפט קמא רושם אמין. 10. בית משפט קמא קבע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את הטענה כי אירוע השריפה הראשון (מיום 13.6.06), נבע מהצתה של האנטנה, טענה המבוססת על השערות. יתר על כן, לא הוכח כי המשיב ידע על אירוע ההצתה הראשון, (אם היתה זו הצתה) מה גם שאינו בעל החוזה להשכרת המקום. עוד נפסק כי טענת המשיב כי מדובר בכשל חשמלי לא נסתרה ומידע לא הוסתר בשל כוונת מרמה. 11. בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערת, לפיה היה על המשיב לדעת כי הנזק שנגרם לאנטנה באירוע הראשון , הינו מידע רלוונטי לחברת הביטוח וחובתו היתה לדווח על כך. 12. באשר להימצאות האנטנה על הגג, היות והסוקר נפטר עובר למתן העדות, לא ניתן היה לדעת אם הוא עלה אל הגג אם לאו. בית משפט קמא פסק כי היה על הסוקר לעלות אל הגג ולגלות מה נמצא עליו, משכך היה בידי המערערת לגלות את העובדה שהותקנה אנטנה על הגג והיה עליה לעשות בדיקות רלוונטיות באשר לפרטים שהינם מהותיים לשיטתה. 13. עוד נפסק כי היה על המערערת לנסח שאלה רלוונטית בהצעת הביטוח לגבי האנטנה הסלולארית, כך שיהיה בידה לקבל את המידע הרלוונטי ולבחון את המקרה באופן מדוקדק וכך תהא לה האפשרות להחליט האם ברצונה לבטח את הנכס. המערערת לא ניסחה שאלה כאמור ואין למערערת להלין על כך שהמשיב לא סבר כי מדובר במידע משמעותי שהיה עליו לגלותו ובשים לב לכך שלא הוא מתקין את האנטנה או המתקשר בחוזה להתקנתה. 14. בית המשפט קמא קבע כי אף אם המשיב היה מודע להתנגדות התושבים להתקנת האנטנה, אין בכך כדי ללמד כי הוא היה מודע לעוצמת ההתנגדות ולסיכוי שהמתנגדים יפעלו לשם שריפת המבנה. כמו כן אין בעובדה שהמשיב ידע שהוא יפוצה בגין נזקיו כדי נטילת סיכון ממשי על עצמו לפגיעה במקור פרנסתו. עוד קבע בית המשפט קמא בעניין זה, כי ככל שהתקנת האנטנה הכעיסה את התושבים הם יכלו לפעול בדרכים נוספות לאו דווקא ע"י שריפת האנטנה ואין בעובדה, שהגיע כוח משטרתי לאבטח את התקנת האנטנה כדי ללמד כי המשיב היה מודע לסיכוי שהתושבים יפעלו בצורה אלימה ובלתי חוקית ויגרמו לפגיעה במבנה. אף אם המשיב היה מודע להתנגדות התושבים לא נשא בחובה לגלות זאת למערערת. 15. התביעה כנגד המשיבים 2-5 נדחתה, כך גם הודעת צד ג' שהוגשה ע"י המערערת. נפסק כי פרטנר ופלאפון פעלו בהתאם לחוק ואף אם ידעו שישנה התנגדות להקמת האנטנה לא היה עליהן לצפות כי ההתנגדות תביא לשריפת המבנה. לגבי המשיבים 4-5 נפסק כי לא נפל פגם בהתנהלותם. עוד נפסק כי אין בעובדה שפוליסת הביטוח של חברות הסלולר כוללת אחריות כלפי צד ג', בכדי להטיל עליהן אחריות על נזק שאינן אחראיות לו. 16. באשר לנזקים שנגרמו למבנה, בחן בית המשפט את חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיב ודו"ח שמאי שהוזמן מטעם המערערת וקבע כי בעקבות השריפה נגרמו למשיב נזקים בסך של 430,380 ₪, מסך זה יש לנכות השתתפות עצמית בשיעור של 2.5%. 17. המערערת חויבה בתשלום סך של 419,620 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום השריפה. עוד חויבה המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 70,000 ₪ כלפי המשיב, ובסך של 25,000 ₪ לטובת המשיבים 2-3 וסך של 25,000 ₪ לטובת המשיבים 4-5. ד. טענות הצדדים: עיקר טענות המערערת: 18. כנטען ע"י המערערת, טעה בית המשפט קמא במסקנות אליהן הגיע במסגרת פסק הדין ובהטלת נטל הוכחה בלתי סביר על המערערת. 19. בית המשפט קמא טעה במסקנתו, לפיה המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את הקשר בין מעשי ההצתה נשוא התביעה לבין הקמת האנטנה. המסקנה לפיה ההצתה בוצעה בעת הקמת האנטנה אך ללא קשר להקמתה, אינה נכונה. 20. בית המשפט קמא לא העניק את המשקל הראוי לעובדה שהנגרייה לא בוטחה מעולם ויש ללמוד כי המשיב היה מודע לסיכונים הנובעים מהתקנת האנטנה ולכן ביטח את הנגרייה. 21. עוד נטען, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו, לפיה אירוע ההצתה הראשון הוא תוצאה של כשל חשמלי להבדיל ממעשה הצתה, זאת בניגוד לראיות שהיו בפניו. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בהתבססו על עדותו של מחמוד. 22. ממשיכה המערערת וטוענת כי בית המשפט קמא טעה במסקנתו, לפיה המשיב לא היה מודע לסיכון של אירוע הצתה אפשרי. לטענתה הוכח כי היה ידוע לכל המעורבים כי נעשה מעשה של הצתה מוקדם בתורן האנטנה. 23. בית המשפט קמא לא היה צריך לקבל את עדותו של סוכן הביטוח אשר בא לסייע ללקוחותיו. 24. בית המשפט קמא שגה עת הטיל על הסוקר חובה לפעול כבלש ולחקור את שטח גג הבניין ולוודא על דרך השלילה כי המבוטח אינו מסתיר מידע ולא היתה כל סיבה מתקבלת על הדעת שהסוקר יעלה על הגג בנסיבות. לטענת המערערת טעה בית המשפט קמא עת העדיף את עדותה של החתמת, באשר לצורך בעליית סוקר לבדיקת הגג. המערערת סבורה כי הדרישות שהציב בית משפט קמא בפניה ובפני הסוקר הינן בלתי סבירות ואין זו מדיניות ראויה לדרוש ממבטחת לבצע חקירות מוקדמות אודות סיכונים אשר ידועים למבוטח ומוסתרים על ידו. 25. כנטען ע"י המערערת, מוטלת על המבוטח חובת גילוי מוגברת ובית משפט קמא שגה עת פטר את המשיב מחובה זו. 26. עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקביעה כי היה על המערערת לנסח שאלה בנושא האנטנה בהצעת הביטוח. קיומה של אנטנה על גג מבנה אינו דבר שבשגרה, מדובר במקרים בודדים ואין כל סבירות להוסיף שאלה כה ספציפית. מה גם שאין זה פוטר את המשיב מחובת הגילוי. 27. בית המשפט קמא התעלם מהסתירות שהתגלעו בעדויות וטעה עת קבע כי המשיב לא היה מודע לסיכון ההצתה וכדי מימוש הסיכון. 28. נטען לטעות באימוץ גרסתם של משיבות 2 ו-3, באשר לאי ידיעתם אודות התנגדות התושבים. לטענת המערערת, דווקא העובדה כי הוזמן כוח משטרתי גדול, לאבטחת האנטנה מהווה ראיה לכך שהאנטנה הוקמה חרף התנגדות והיתה מודעות לסיכון. 29. שגה בית המשפט קמא עת דחה את הודעת צד ג' ופטר את משיבות 2 ו-3 מאחריות. 30. שגה בית המשפט קמא בקביעה כי אפילו ידעו המשיב וחב' הסלולר על ההתנגדות לא היה עליהם לצפות כי ההתנגדות תביא לשריפת המבנה. בנסיבות אלה היה עליהם לצפות זאת. 31. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט קמא, עת התעלם מהטענות שהועלו על ידה, באשר לאי הוכחת נזק ע"י המשיב. המשיב אינו בעל המבנה אלא שוכר של הנגרייה. לא הוצג חוזה שכירות ולא הוגשה ראיה בדבר חבות המשיב בגין נזק למבנה. המשיב אינו מחזיק בזכויות כלשהן בנגרייה והוא אינו זכאי לשיפוי. עיקר טענות המשיב: 32. כנטען ע"י המשיב, טענות המערערת מופנות כלפי קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, שאין להתערב בהן אלא במקרים חריגים שאינם קיימים בתיק דנן. 33. בית המשפט קמא, ניתח בצורה מפורטת את העדויות וקבע את מסקנותיו על סמך בדיקה מעמיקה. לטענת המשיב דין הערעור להידחות בהתאם להוראות תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 34. המערערת מתעלמת מהעובדה שהמשיב אינו קשור בצורה כלשהי לאנטנות, הוא אינו קשור לאיומים הנטענים ואינו קשור לשריפות קודמות. כמו כן, האנטנה לא הוצבה על גג הנגרייה אלא על גג המוסך. 35. המערערת מציגה עובדות לא נכונות. לטענת המשיב, הביטוח אינו מכסה נזקי אש בלבד אלא מדובר בביטוח למבנה, תכולה רעידת אדמה ועוד. הנגרייה בוטחה 5 חודשים לפני השריפה ולא ימים ספורים לפניה כפי שטוענת המערערת . 36. עוד טוען המשיב כי הביטוח לא נעשה עקב הצתה קודמת כנטען ולא הוכח כי המשיב היה נתון תחת איומים. 37. באשר לטענות המערערת בנוגע לנסיבות השריפה הראשונה (הצתה או כשל חשמלי), טוען המשיב כי אין רלוונטיות לטענה זו נוכח קביעת בית משפט קמא בסעיפים 58-59 לפסק הדין. 38. המשיב חוזר על עיקרי הקביעות שנקבעו בפסק הדין. לטענתו, אין ממש בטענת המערערת כי במידה ותתקבל הטענה כי אירוע השריפה הראשון היה כתוצאה מהצתה יש בכך לשנות המסקנות שנקבעו ע"י בית משפט קמא. (ראה סעיפים 58-59 לפסק הדין קמא). 39. המשיב חוזר ומדגיש בטיעוניו קביעות חשובות בפס"ד קמא לאמור דרך משל, סעיף 5 לסיכומיו לפרטיהם. עיקר טענות משיבות 2-3 (חב' הסלולר) : 40. צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי לא הוכח ברמה הנדרשת, קשר בין ניסיון הצבת האנטנה לבין השריפה. חב' הסלולר טוענות כי אף אם הנגרייה נשרפה כתוצאה מהצתה, לא הוכח קשר בין ההצתה, להתנגדות לאנטנה. 41. לטענת חב' הסלולר אף אם הן ידעו או היו צריכות לדעת על התנגדות התושבים להקמת האנטנה, הן פעלו לפי היתר והאחריות לשלום התושבים מוטלת על המשטרה. 42. צדק בית המשפט קמא כשקבע כי אף אם היתה המערערת מצליחה להוכיח את הקשר בין ניסיון הצבת האנטנה לשריפה, לא היה בכך כדי להקים לה עילת תביעה כנגדן. 43. כנטען ע"י חב' הסלולר, צדק בית המשפט קמא עת קבע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את הטענה, לפיה אירוע השריפה הראשון נבע מהצתה וכי כל הראיות שהציגה בהקשר לזה היו השערות בלתי מבוססות. 44. כנטען ע"י חב' הסלולר, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא הובאו ראיות לכך שהיתה מודעות להתנגדות התושבים ובקביעה כי לא הוכח שנעשה ניסיון כושל להציב אנטנה ימים ספורים לפני המקרה. 45. בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות נציגי חב' הסלולר. 46. עוד צדק בית משפט קמא עת קבע כי חב' הסלולר פעלו על פי הוראות החוק. 47. לטענת חב' הסלולר נכונה הקביעה כי לא היה עליהן לצפות כי התנגדות התושבים תביא לשריפת הנגרייה. 48. אין ערכאת הערעור באה להחליף את הערכאה היושבת בדין ושומעת עדים והיא לא תטה להתערב. בית משפט קמא השתית את מסקנותיו על הראיות שהובאו בפניו באופן הגיוני ומבוסס ואין מקום להתערבות. עיקר טענות משיבים 4-5 (מחמוד ועבד): 49. פסק הדין קמא, מנומק, ממצה ומבוסס על קביעות עובדתיות שאין הצדקה לסטות מהן ולהתערב בקביעות הערכאה דלמטה. 50. לטענת המשיבים 4-5, בהליך קמא היתה לכל הצדדים הזדמנות להביא בפני הבית המשפט קמא את מכלול הראיות והעדויות ואין נימוק כבד משקל שיצדיק התערבות במסקנות הערכאה הדיונית. 51. המשיבים 4-5 חוזרים על האמור בפסק הדין קמא מבחינת עובדות שאין לערער עליהן. השאלות הנוגעות לאחריות המשיבים נדונו בהרחבה ע"י בית משפט קמא ונקבע באופן ברור שאין להטיל עליהם אחריות. 52. עוד טוענים המשיבים 4-5 כי בית המשפט קמא קבע בבירור, כי הביטוח שנערך ע"י המערערת מכסה את הנזקים שנגרמו למשיב ונקבע כי זה פעל כפי שמצופה ממבוטח סביר בנסיבות העניין. 53. יש לדחות את הערעור בהתאם להוראות תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. ה. דיון והכרעה: 54. טענות המערערת מופנות רובן ככולן נגד קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר נשענות על התרשמותו ממכלול הראיות ומהעדויות שנשמעו בפניו ואין זה המקרה להתערב בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא (ראה: ע"א 8384/05 סאלם נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 7.10.2008). 55. אין מקום לדוש לפני ולפנים בכל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו צריכים להציג פסק דין משלנו, העונה על מכלול הטענות ו/או השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הערכאה הראשונה, אלא עלינו לבחון האם קביעות הערכאה הראשונה עומדות במבחן הראיות, המשתמע מהן וכי קביעת העובדות נעשתה כהלכתה וכך, המסקנות בעקבות הקביעות העובדתיות הללו והדין הנוהג (ראה גם: ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 168,142) (1991). הערעור כאן הינו בבחינת ניסיון "לתרגם" קביעות עובדתיות ומסקנות הערכאה הדיונית לפי רוח המערערת ופרשנותה ואף "קביעות עובדתיות" על ידה, שלא כפי בית משפט השלום ולא היא. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 594,582 (1998): "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם..." (ראה גם: ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (לא פורסם, 16.11.2006). (ההדגשות מכאן ואילך- שלי - י.כ) הטעם בדבר הוא כי לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון בולט ומובהק על פני ערכאת הערעור. עוד יאמר, ערעור אינו במה לתיקון או השלמות ,ככל שאלה לא נעשו בערכאה הדיונית. 56. בערעור זה שלפנינו, בחרה המערערת להשיג כמעט על כל קביעה מקביעותיו של בית משפט קמא, והיא למעשה מבקשת לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור ולכך אין בידי להסכים ובמיוחד לאור ההלכה הנוהגת בעניין זה כאמור. (ראו גם: ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007). 57. עיון בפסק הדין קמא מלמד, כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא מעוגנים בחומר הראיות, לרבות בעדויות שנשמעו בפניו ומסקנותיו מצויות במתחם ההיגיון והסבירות. ניכר כי בית המשפט קמא נימק את קביעותיו השונות בפירוט, תוך התייחסות לעדויות, למהימנות העדים ואף לסתירות שעלו מתוכן ומצא כי מכלול הראיות תומכות דווקא בגרסת המשיב. נעשתה בחינה יסודית של הגרסאות שנמסרו ולדעתי לא נפלה טעות בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא המחייבת התערבות ערכאת הערעור. כידוע, יכול וצריך בית המשפט קמא, לאחר שהתרשם מהעדויות והראיות, להעדיף גרסה אחת על פני אחרת, זאת בהתבסס, בין היתר, על התרשמותו ממהימנות העדים ומאמינותם. לא ראיתי בהשגות שהועלו על ידי המערערת, ככאלה המצביעות כי דבקה טעות בפסק הדין. עצם כך שהתוצאה הסופית אינה תואמת את ציפיות המערערת, אינה מהווה עילה המצדיקה התערבות. 58. מעבר לנדרש אציין, כי בחינת הנתונים העובדתיים שאינם שנויים במחלוקת, לרבות פוליסת הביטוח של המשיב, מחזקת דווקא את גרסתו המקבלת משנה תוקף. השריפה ארעה כחמישה חודשים לאחר ההתקשרות עם המערערת, המשיב לא היה זה שהתקשר בחוזה עם חברות הסלולר לצורך התקנת האנטנה וכן אין ממש בטענה כי הפוליסה מכסה רק נזקי אש. (וראוי היה שלא יטען כך- ראה ס' 2 להודעת הערעור). כאשר כעובדה, הביטוח נעשה בחודש יוני {הכיסוי הביטוחי החל מיום 23.6.06, 10 ימים אחר ארוע השריפה מיום 13.6.12} השריפה ארעה בחודש נובמבר 2006 ואידך זיל גמור. 59. עוד אציין, גם אם לא בגדר קביעת מסמרות אלא להליך כאן, כי בנסיבות כאן נכונה קביעת הערכאה הדיונית, לפיה שריפת האנטנה הראשונה אינה בגדר "מידע מהותי" אותו היה על המשיב למסור למערערת בטרם כריתת הביטוח במכלול הנסיבות העובדתיות המפורטות כאן, קל וחומר כאשר לא המשיב הוא זה שהתקשר עם חב' הסלולר לצורך התקנת האנטנה. 60. נוכח טענות המערערת, באשר לחובת הגילוי המוטלת על המבוטח, מצאתי לנכון להרחיב מעט באשר לסוגייה זו. חוזה הביטוח הינו חוזה ייחודי המאופיין בפערי כוחות גדולים בין המבטח, גוף מקצועי בעל ניסיון ומומחיות עסקיים ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח. (ראה ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375, 388-389 (2006) (להלן: "הלכת פיאמנטה"). המבוטח נעדר בדר"כ מומחיות בתחום הביטוח ואולם, על אף שהמבטח נהנה מיתרונות משמעותיים על פני המבוטח, הוא עודנו תלוי במידה רבה במבוטח ובתום ליבו שכן קיימים בין הצדדים פערי מידע אודות הסיכון המבוטח, פערים הפועלים לרעתו של המבטח. חובת הגילוי טרם כריתת חוזה ביטוח מעוגנת בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק"), בזו הלשון: "(א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. " סעיף 6 הנ"ל מטיל על המבוטח חובה לענות באופן כנה לשאלות המבטח וכן מטיל על המבוטח חובה ליזום מסירת מידע למבטח כאשר בידיו מידע מהותי עבור המבטח, אף אם לא נשאל על כך מפורשות. סעיף המשנה הרלוונטי לעניינו, הינו סעיף 6 (ג'), אשר מטיל על המבוטח חובת גילוי נרחבת למסירת מידע, שהמבוטח ידע כי הנו עניין מהותי, וזאת בהתקיים תנאי הסעיף (ראה: ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"די מו(2) 339, עמ' 355). במובן זה, סעיף 6(ג) לחוק מבטא שריד של חובת הגילוי הרחבה שנהגה ביחסי מבטח-מבוטח, עובר לחקיקת חוק חוזה הביטוח (ראה: י' אליאס, דיני ביטוח, (בורסי- 2002), כרך א', ע' 178). עם זאת, חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת ועל הטוען להפרתה להוכיח (!), הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי. כאן, כעובדה, קבעה הערכאה הדיונית כי המבטחת כשלה בהוכחת הנטען וכן קבעה כי לא הייתה מודעות המבוטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בהלכת פיאמנטה, כלשונם שם: "... יחד עם זאת, חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת שלא בנקל ניתן לקבוע כי הופרה. על הטוען להפרת חובת הגילוי לעמוד בדרישות מחמירות: לא זו בלבד שעליו להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא עליו להוכיח גם את מודעותו של זה האחרון לכך שמדובר ב"עניין מהותי". כל אלה הינם יסודות שהוכחתם אינה פשוטה. צמצום זה תואם את מגמתו הכללית של החוק"... סעיף 6 (ג') לעיל, קובע יסודות סובייקטיביים, שהוכחתם אינה פשוטה. והידיעה הנדרשת מצד המבוטח להיות עניין מהותי, היא ידיעה של ממש. במקרה דידן ובעובדותיו, לא מצאתי מקום לסטות ממסקנותיו של בית משפט קמא כפי שנקבעו בעניין זה. 61. אין לי אלא להצטרף לקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה היה בידי המערערת לגלות את המידע הרלוונטי והמהותי שיש לשקול עובר לעריכת ביטוח, על ידי ביצוע בדיקה יסודית ומעמיקה יותר, לרבות ע"י הפניית שאלות ספציפיות למבוטח. מדובר בבדיקה פשוטה אשר יכולה להיות לה חשיבות מכרעת לחברת הביטוח והיה על המערערת לבצעה, בנוסף לבדיקת הסוקר מטעמה. (ודווקא הסוקר מטעמה וסוכן הביטוח הינם בבחינת היד הארוכה של המבטחת כשלוחיה ובניגוד לנטען כאן בפניי). יש לזכור כי המבוטח אינו מוחזק כמי שבקיא בתחום הביטוח ובוודאי אין רואים אותו כמי שיודע להעריך איזה מידע יהא בעל ערך עבור המבטח לצורך עריכת ביטוח, בפרט כשאין מדובר בעניין מהותי מובהק. ככל שרצתה המערערת להצביע על העניין המיוחד, החיוני והמהותי הנדרש לצורך עריכת הביטוח היה עליה להציג שאלה בעניין זה אשר תפיג את הערפל בו שרוי המבוטח באשר לנושאים שהינם מהותיים לגביה. (ראה הלכת פיאמנטה לעיל). ראה ובדגש הדרישה למודעות המבוטח למהותיות מושא הביטוח הינה יסוד סובייקטיבי באופיו (ראה הלכת פיאמנטה ע' 396), מדובר בידיעה סובייקטיבית של המבוטח ככזה (ולא כניתוח המערערת בדיעבד), לרבות עובדות התגבשות וידיעת המבוטח במקרה כאן לנסיבותיו. טענות והשגות המערערת נוגעות ליסודות עובדתיים גם באשר לנשוא קביעת יסוד המודעות הסובייקטיבית של המבוטח אשר נקבעו כמפורט לעיל וחד משמעית ע"י הערכאה הדיונית, זאת לאחר שמיעת הראיות, קביעות המהימנות, העובדות והמסקנות הנגזרות מקביעות אלה ובאלה לא תתערב ערכאת הערעור ובאין יסוד לכך כמקרה כאן. 62. סבורני כי בנסיבות העניין, לא הוכח (כפי הקביעה בביהמ"ש קמא) ולא היה מקום לקבוע כטעמי המערערת, כי המשיב היה מודע כי אירוע זה או אחר המתרחש באותה תקופה עשוי להתפתח לכדי שינוי מהותי בסיכון, שהינו בעל חשיבות למבטח. (ראה עוד בסוגיית חובת הגילוי בהלכת פיאמנטה לעיל וגם ברע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.2.2011). 63. יכול וראוי היה כי בית משפט השלום יפרט וירחיב באשר לחובת הגילוי של המבוטח ככזו, אך עדיין אין בכך כדי לגרוע מקביעותיו העובדתיות, מקביעות המהימנות וממסקנותיו, כמפורט לעיל. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא, אשר תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט. 64. באשר לטענת המערערת באשר להוכחת הנזק, הרי שאין ממש בטענה זו. המערערת עצמה מציינת בהודעת הערעור מטעמה כי המשיב מחזיק בנגרייה בשכירות ומכאן הרי שלשיטתה הוא השוכר. מעבר לכך מדובר בטענה סתמית שאינה נתמכת בראיות. המשיב הוכיח את שיעור נזקיו באמצעות חוות דעת אשר לא נסתרה והיות ונקבע כי לא נפל פגם בהתנהלותו וכי הנגרייה בוטחה מפני נזקי שריפה, הרי שהוא זכאי לפיצוי בהתאם לחוו"ד ועל פי הכיסוי הביטוחי. כמו כן, לא נדונה שאלת הכיסוי הביטוחי של בעל המבנה (המשיב מס' 5) שאינה רלוונטית בנסיבות העניין. הזכאות של המשיב לפיצוי היא מכוח פוליסת הביטוח ומעמדו כשוכר. ו. סוף דבר: 65. נוכח הנימוקים המפורטים לעיל, דין הערעור לדחייה. המערערת תישא בהוצאות המשיבים, כדי סך של 15,000 ₪ למשיב 1 ו-5,000 ₪ לכ"א מהמשיבים האחרים. יצחק כהן, שופט, ס.נשיאאב"ד כבוד השופטת נחמה מוניץ: אני מסכימה. נחמה מוניץ, שופטתאב"ד כבוד השופט שאהר אטרש: אני מסכים. שאהר אטרש, שופט הוחלט איפוא כאמור בחוות דעת כבוד השופט יצחק כהן סגן הנשיא - אב"ד.שריפהפוליסהביטוח שריפהחברת ביטוחחובת הגילוי