בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בבית הדין להגבלים עסקיים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לעיכוב ביצוע החלטה בבית הדין להגבלים עסקיים: דלק מבקשת להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 4.5.99 שבה נדחתה בקשתה למתן היתרים זמניים לנהוג על-פי ההסכמים, שהם בגדר הסדרים כובלים, שנעשו בינה לבין המשיבות (להלן: "ההחלטה"), עד למתן החלטה בערעור. כפי שטוען ב"כ תחנת אשדוד, לאמיתו של דבר, אין מדובר בעיכוב ביצוע אלא במתן סעד זמני בערעור, שכן לא ניתן לעכב ביצועה של החלטה הדוחה בקשה (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעריכת ד"ר שלמה לוין, מהדורה שביעית, 1995. עמ' 864), ואילו ההיתר הזמני הקודם פג תוקפו מכוח הדין (סעיף 13 לחוק ההגבלים העסקיים) וההחלטה הקודמת, אשר הגבילה מראש את תוקפו עד לתום המועד הקבוע בחוק, ולא מכוחה של ההחלטה (הנוכחית). לאור כך, אין בעיכוב הביצוע של ההחלטה כדי להקים למבקשת היתר זמני. מאידך, אני סבור שניתן להעניק את הסעד המבוקש (הגם שלא זה היה, למעשה, הסעד שהתבקש בבקשה) על דרך של מתן סעד זמני בערעור במסגרת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, זאת חרף העובדה שאין מדובר בהחלטה המבטלת החלטה אחרת של בית הדין (כנדרש על פי לשונה של תקנה 471), שכן סמכותו של בית המשפט מכוח תקנה זו הורחבה על פי הפסיקה מעבר לגבולותיה המילוליים של התקנה (ראה: זוסמן, שם, בעמ' 866; ע"א 459/89 טורטן נ. ההתאחדות לספורט בישראל פ"ד מג (4) 563; ע"א 2398/97 אייל דלק ואח' נ. אייל אבנר, דינים-עליון כרך נג, 877. אולם, ראה דעה אחרת בבש"א 6194/95 ורדה שפירא ואח' נ. שמואל ביק ואח' תקדין - עליון, כרך 93(5) 664). ואולם, לגופו של עניין אני סבור שאין להיעתר לבקשה. הטעם הראשון לכך הוא שלאור לוח הזמנים הצפוי לסיום ההליך, עולה שעיכוב הביצוע יקנה למבקשת, למעשה, היתר זמני עד בסמוך לסיום הדיון בבקשה העיקרית, ויאפשר לה להשיג, על דרך זו, את אותו סעד שנמנע ממנה בבקשתה למתן היתר זמני נוסף, ובכך לסכל את ההחלטה הדוחה את הבקשה ואף לייתר את הדיון בערעור. מעבר לכך, כפי שציינתי בהחלטה עצמה, מסתבר שעיקר מניינן של תקופות הבלעדיות שנותרו במקרים האמורים על פי אמות המידה שנקבעו ב"הסדר דלק" ועל פי המלצת הממונה, כבר חלף תחת קורת ההיתר הזמני הראשון. לפיכך, מתן היתר זמני נוסף (או עיכוב ביצוע ההחלטה) משמעו, למעשה, מיצוי מלוא תקופת הבלעדיות לפי "הסדר דלק" והמלצת הממונה, תוצאה שאין לה בנסיבות המקרה הצדקה, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בהיתר שני המותנה בהארכת מועד. לעניין זה של החשש כי המבקשת תמצה, מהבחינה המעשית, את מלוא הסעד בחסות ההיתר הזמני או עיכוב הביצוע, ראוי לתת את הדעת גם להחלטה על עיכוב הביצוע בע"א 7006/98. באותו עניין החליט בית המשפט העליון על עיכוב ביצוע ההחלטה שדחתה את הבקשה למתן ההיתר הזמני הראשון (לגבי שלוש תחנות תדלוק אחרות) עד למתן פס"ד בערעור. אולם, משהגיע מועד הדיון בערעור הסכימה המבקשת לדחיית הערעור לגופו, ונמצא, שבפועל מיצתה המבקשת את הליך הערעור בקבלת הסעד של עיכוב הביצוע בלבד. הכלל הוא, שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין או ההחלטה נשוא הערעור, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות, הקשורות הן לסיכויי ההצלחה בערעור והן למאזן הנוחות ובמיוחד לחשש מפני גרימת נזק בלתי הפיך עד כדי סיכול מטרת הערעור.לאור האמור לעיל ועל רקע נימוקי ההחלטה עצמה, אינני סבור שהתמלאו במקרה זה התנאים המצדיקים את עיכוב הביצוע המבוקש. לעניין הנזק הבלתי הפיך, המבקשת אינה חלוקת על כך, שכפי שנקבע בהחלטה, "גם אם תשתחררנה התחנות בשלב זה מעולם של החוזים האמורים עקב דחיית הבקשה למתן היתר זמני, לא יהא בכך כדי למנוע את אישור הבקשה העיקרית, שאז, לכאורה, תחזור על כנה מחויבותן של התחנות כלפי "דלק" מכוח ההסכמים. אולם, טענתה בהקשר זה הנה כי החלפה חוזרת של התחנות תגרום לנזק קשה למוניטין שלה ולפרישת רשת הדלקן, וכי לא ניתן יהיה להשיב את תקופת החוזה שתחלוף (בהעדר היתר זמני) עד למתן החלטה בערעור. הטענה בדבר חוסר האפשרות להשיב את תקופת החוזה שתחלוף (בהעדר היתר זמני) איננה רלוונטית לגבי תחנת אשדוד, שתוקף החוזה עמה הוא עד לשנת 2003, תקופה המשתרעת אף מעבר לתקופה נשוא הבקשה (עד לשנת 2001). אולם, גם אם תתקבל הטענה, וככל שנזקם של מי מהצדדים (להבדיל מנזקו של הציבור) רלוונטי למתן ההיתר הזמני, גם אז מדובר בנזק כספי למשך מספר חודשים, שאיננו מהווה לדעתי טעם מיוחד למתן היתר זמני לתקופה העולה על התקופות הקבועות בסעיף 13 לחוק. המבקשת מפנה בעניין זה להחלטתו של כב' השופט אילן בע"א 7006/98 הנזכרת לעיל, וטוענת כי מדובר ב"סיטואציה זהה" שממנה יש ללמוד גזירה שווה גם לגבי בקשה זו. אינני סבור שניתן ללמוד גזירה שווה לענייננו מאותה החלטה: ראשית, ההחלטה ההיא התייחסה להיתר זמני ראשון, בעוד שההחלטה הנוכחית מתייחסת להיתר שני, כאשר מגמת המחוקק, כפי שהוסבר בהחלטה היא, שלא לתת היתר זמני לתקופה העולה על שנה. בית המשפט אמנם קבע באותה החלטה שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את עיכוב הביצוע של ההחלטה ההיא, אך אין דומים טעמים מיוחדים דיוניים, לטעמים מיוחדים מהותיים, הנדרשים למתן היתר לתקופה העולה על התקופה הקבועה בסעיף 13 לחוק.מובן, שגם לחלוף הזמן מאז מתן אותה החלטה, כאשר ההסדר מתבצע מזה שנה בחסות ההיתר זמני, יש נפקות מבחינת ההשוואה בין הנסיבות הנוגעות לשתי ההחלטות.מעבר לכך, נקודת המוצא בעת מתן ההחלטה על עיכוב הביצוע ודאי לא היתה שבסופו של דבר תיסוג בה המבקשת מערעורה לגופו. התוצאה היא שהבקשות לעיכוב ביצוע לגבי תחנות התדלוק נמל אשדוד ורמת אביב נדחות.לגבי תחנת בית חנן, ניתן בזה, לאור הסכמת באת כוחה של התחנה, צו לעיכוב ביצוע ההחלטה למשך 60 יום (החל מיום 4.5.1999), בתנאים המוסכמים על הצדדים, בכלל זה התנאים שנקבעו בסעיף 11 להחלטה מיום 22.10.98. עיכוב ביצועדיני חברותהגבלים עסקיים