המקור להגדרת הפרטיות כ"הזכות להיעזב במנוחה" הוא במאמר מפורסם של המשפטן סמיואל וורן והשופט לואיס ברנדייס "The Right to Privacy", ותחומיה הם שליטתו של האדם במידע פרטי על אודותיו, כמו גם באישיותו, כפי שהיא משתקפת למשל בצילום של אדם - עמ' 21 למאמר. וכך, גם מפי הנשיא ברק בעניין פלונית: "הזכות לפרטיות - כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק - מבוססת על האוטונומיה של הפרט ... הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחוד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד ... עניינה של זכות הפרטיות הוא ... באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות ... הפרטיות נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו. זו 'הזכות להיעזב לנפשו' ("the right to be left alone")". (פסקה 10 לפסק הדין, ור' גם פסקי הדין המוזכרים שם, ובין היתר ע"פ 2963/98 גלעם נ' מדינת ישראל וע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 347 (2004)). ההגדרה מעלה על נס את האוטונומיה של בני האדם, מבודדת את הפרט מהכלל, ומפקידה בידי הפרט את הכוח להחליט מתי להיעזב במנוחה. עם זאת, ההגדרה עודנה נותרה עמומה ומותירה בידינו מלאכה רבה. הגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות