הלכת רע"א 7172/96 קרית בית הכרם בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נב(2) 494 (1998) הדיון הנוסף שבא בעקבות פסק-דין זה: דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נו(5) 49 (2002). עניינה של הלכת בית-הכרם - שנסיבותיה הכלליות דומות מאד למקרה שבפניי - בפרשנותו של סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק (להלן: "סעיף 4(5)"), שזו לשונו: במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל עקב אף אחד מאישורים אלה, תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה. השאלה שהתעוררה באותו מקרה הייתה, האם הוראת סעיף 4(5) נועדה לחול רק על מצב שבו קיימת שרשרת של תכניות משביחות במקרקעין, אשר לא שולם ביחס אליהן היטל השבחה, או שמא הוראה זו חלה גם על מצב שבו בשרשרת התכניות האמורה נמצאת גם תכנית הפוגעת במקרקעין. ברע"א בית-הכרם העדיף בית-המשפט העליון ברוב קולות (כבוד השופטים ת' אור וט' שטרסברג-כהן, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט א' גולדברג) את עמדתה של הוועדה המקומית וקבע כי סעיף 4(5) חל על רצף של תכניות משביחות במקרקעין, כך שיש לבחון את ההשבחה הנוצרת במסגרת התכנית האחרונה במקרקעין בהשוואה לתכנית הפוגעת שחלה עליהם. הדברים סוכמו על-ידי כבוד השופט ת' אור כדלקמן: הפירוש שבו דוגלים המבקשים טומן בחובו תוצאות והשלכות מרחיקות לכת. יש בו כדי להעניק לבעלי הזכויות בקרקע זכות עקיפה לפיצוי בגין תכניות פוגעות. יש בו כדי לאפשר מימוש של זכות פיצוי זו שנים רבות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הרלוונטית. יש בו כדי לעקוף את ההוראות היוצרות חריגים מסוימים לזכות לפיצוי. בתוך כך, אין בו, במקרים מסוימים, כדי להביא לפיצוי מלא של בעל המקרקעין על נזקו. לתוצאות אלה אין כל זכר בהיסטוריה החקיקתית או בחוק עצמו. יש בהן שינוי מהותי של הדין בסוגיה זו. לדעתי, אין לקבוע כי המחוקק התכוון להשיג תוצאות אלה בלי לאותת על כוונתו זו. לא ייתכן כי תכלית כה משמעותית של החקיקה לא זכתה לאזכור כלשהו במהלך הליכי החקיקה. לא ייתכן כי המחוקק התכוון לחולל שינויים כאלה בדיני הפיצויים בגין פגיעה בזכויות במקרקעין, באופן אקראי או אגבי. בה בעת, הפירוש האמור מתנכר לעיקרון הבסיסי שלפיו יש לפרש חוק מתוך תפיסה שמדובר ביצירה שלמה וקוהרנטית. הפירוש האמור עלול להביא לסיכול המערך הסטטוטורי שנקבע לעניין תביעת פיצויים. הוא עלול להביא לעקיפת ההוראות המיוחדות שנקבעו בדין לעניין התיישנות. הוא עלול לסכל את הדין הפוטר את הרשות, במצבים מסוימים, מן החובה לשלם פיצויים על פגיעה של תכנית במקרקעין. מאפיינים אלה מלמדים, כי לא ניתן ליישב את הגישה הפרשנית של המבקשים עם החובה הבסיסית לפרש את חוק התכנון והבניה כמכלול שלם וקוהרנטי. נוכח השיקולים הפרשניים שעמדתי עליהם, מסקנתי היא כי סעיף 4(5) לתוספת השלישית הינו הוראה טכנית בעיקרה, אשר נועדה ליצור דרך חישוב למצב שבו נתקבלו תכניות משביחות אחדות בזו אחר זו. על-כן, מסקנתי היא כי יש לדחות את עמדת המבקשים שלפיה סעיף זה נועד להסדיר מצב שבו נתקבלה תכנית פוגעת לפני התכנית המשביחה. [רע"א בית-הכרם, בעמ' 514, 517.] הכרעה זו אושרה, כאמור, בדנ"א בית-הכרם בפני הרכב של שבעה שופטים (המשנה-לנשיא ש' לוין וכבוד השופטים ת' אור, א' מצא, ט' שטרסברג-כהן וד' ביניש, כנגד דעתם החולקת של כבוד השופטים מ' חשין וד' דורנר). הלכות משפטיות