זיהום בצבא

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זיהום בצבא שגרם למחלה: השופטת ברכה בר-זיו: המערער, יליד שנת 1985 התגייס לצה"ל בחודש מרץ 2004 עם פרופיל 97. בחודש יוני 2006 אושפז המערער בבי"ח נהריה ונמצא כי הוא סובל מחום גבוה , הפרעה בתפקודי הכבד, טחול מוגדל, ואי ספיקה כליתית.  במסגרת הבירור נמצא כי למערער כיליה שמאלית קטנה, היפופלסטית, עם ירידה בתפקודה. האבחנה היתה כי המערער סובל ממחלת חום כתוצאה מזיהום נגיפי. לא נמצא נגיף ספציפי. כחודשיים לאחר מכן שוחרר המערער עם פרופיל 21. המערער הגיש למשיב תביעה להכרת זכות בגין פגימות אלה. המערער נבדק על ידי ד"ר מרקוזון מטעם המשיב שקבע בחוות דעתו כי יש להפריד בין אי הספיקה החדשה בה לקה המערער ובין הכיליה ההיפופלסטית וכי: "האי ספיקת כליות החדה קשורה למחלת החום, קרוב לודאי על רקע המודינאמי (היפוולמיה) וחלפה לאחר חזרה למצב נורמוולמי וחוף החום. אם ישנו קשר סיבתי בין מחלת החום והשירות הצבאי אזי ישנו קשר סיבתי בין האי ספיקת כליות החדה והשירות בצה"ל. כעת על סמך בדיקת הקריאטינין אין עדות לאי ספיקת כליות. ערכי הל"ד הגבוהים שחלפו קשורים למחלה הכליתית החדה כשברקע כיליה אחת היפופלסטית. התופעה חלפה ויש לדעתי לעקוב תקופתית. מחלת יל"ד שכיחה יותר באנשים עם כיליה היפופלסטית וגם הרקע הגנטי תורם את חלקו. כיליה היפופלסטית היא תופעה קונגניטאלית לרוב , ובדיקות השתן, הדם וההדמיה תומכות במקרה הספציפי הזה בתופעה קוגניטאלי שנמצאה באקראי תוך כדי בירור מחלת חום. אני קובע שאין קשר סיבתי בין שירותו של המערער והכיליה ההיפופלסטית". על סמך חוות דעת זו דחה המשיב ביום 4.12.07 את תביעת המערער בקובעו כדלקמן: "...עפ"י החומר הרפואי וממצאי הבדיקות בתביעתך לא ניתן להגיע לאבחנה ברורה ולהחליט בשאלת הקשר שבין מחלתך ותנאי שירותך הצבאי. לפיכך בשלב זה מופסק הטיפול בתביעתך והוא יחודש על סמך פנייתך בצירוף חומר רפואי עדכני שיעיד על מצבך הרפואי ותוצאות הבירור שתעבור". המערער הגיש ערר על החלטה זו לועדה קמא וטען כי המשיב שגה בשלושה: א. בהחליטו להפסיק את הטיפול בתביעתו של המערער מבלי ליתן החלטה לגופו של ענין. ב. בקובעו כי לא ניתן להגיע לאבחנה באשר למהות מחלותיו של המערער והקשר הסיבתי שלהן לשירות. ג. בהשתיתו את החלטתו על חוות דעתו של ד"ר מרקוזון, הלוקה בפגמים משמעותיים. המערער ביקש לקבוע כי מחלותיו (מחלת זיהום נגיפי ו/או אי ספיקת כליות ו/או יתר לחץ דם ו/או כליה היפו-פלסטית ו/או טחול מוגדל) נגרמו בתקופת ועקב שירותו הצבאי ולחילופין כי מחלותיו הנ"ל החמירו במלואן ו/או במירבן עקב השירות. המערער צירף להודעת הערעור תצהיר ובו פירט את תנאי השירות הקשים שלו, תוך הדגשת  רמת  התברואה הירודה  בשטח ולחץ המשימות בו היה נתון. כן צירף תצהיר של אחד מפיקודיו של המערער שאישר את האמור בתצהירו. המערער צירף גם את חוות דעתו של פרופ' ברוק מיום 10.8.08 שקבע כדלקמן: "ההשערה היתה שמדובר בזיהום נגיפי שחלף וקביעה זו מאד מקובלת עלי. המחלה פגעה בכבד, בטחול ובבדיקות ההמטולוגיות היו גם ממצאים מתאימים לזיהום נגיפי. הגדלת הטחול מהווה ממצא תגובתי למחלה והיא גם הממצא האחרון שהלך ונעלם. באשפוז גם אובחנה כליה אחת קטנה עם פגיעה בתפקודה. ממצא זה הינו כרוני והווצרותו אינה קשורה למחלה החריפה . כליה קטנה ומתפקדת פחות , גורמת לירידת המאגר בתפקוד הכליתי. במצב כזה כל סטרס פיזיולוגי כמו מחלה חריפה יכולה לגרום להופעה של אי ספיקה כליתית חדה. כך היה אצל רון כאשר מחלתו הנגיפית החריפה גרמה להופעת אי ספיקה כליתית חדה עם עליה בערכי לחץ הדם כאחד מביטוייה. תוך מספר ימים המחלה החריפה השתפרה עם שיפור של תפקוד כליתי וערכים מעבדתיים שחזרו לנורמה. בנוסף ערכי לחץ הדם חזרו למצב תקין". פרופ' ברוק קובע כי אין ספק שהמחלה הנגיפית נגרמה כתוצאה מתנאי השירות. באשר לבעיה הכליתית  הוא הסכים עם ד"ר מרקוזון כי מדובר בפגם מולד סמוי. יחד עם זאת הוא מוסיף כי ממצאיה בדיקות שנערכו למערער "מצביעים על כך שהאי ספיקה הכליתית החדה שהופיעה תוך כדי המחלה הנגיפית החריפה , קשורה לשינוי במאזן המים בגוף בעקבות המחלה החריפה, והירידה במאגר התפקוד הכליתי. יתכן ולו הכליה היתה מתפקדת היטב, המצב הזה לא היה מתרחש, אולם בפועל תנאי השירות הקשים הפכו מום מולד אסימפטומטי למחלות פעילות של ממש". בסיכום קובע פרופ' ברוק כי קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות של המערער להתפרצות המחלה הנגיפית החריפה וכן ביחס לבעיה הכליתית על השלכותיה. בתגובה לחוות דעתו של פרופ' ברוק הוגשה חוות דעת נוספת של ד"ר מרקוזון מיום 28.10.08 . ד,ר מרקוזון מסכים כי בזמן מחלת החום היתה הפרעה קלה בתפקוד הכליתי, הפרעה שחלפה לחלוטין ואשר ניתן לייחס אותה למחלת החום ולאמר שיש קשר סיבתי בין השירות ובין הפרעה חולפת זו. באשר לכליה ההיפופלסטית קובע ד"ר מרקוזון כי לאחר ההפרעה הקלה בתפקוד הכליתי שחלפה, הוא אינו חושב שיש קשר בין הכליה ההיפופלסטית וההפרעה החולפת בתפקוד הכליתי "ואי לכך הדבר היחיד שקשור סיבתית לשרותו הצבאי זו ההפרעה המינורית בתפקוד הכליתי שחלפה". במכתב ובו תשובות לב"כ המערער מיום 2.4.09 חזר ד"ר מרקוזון על עמדתו לפיה היה מדובר בהפרעה חולפת בתפקוד הכליתי וכי יתכן ובמידה והיו למערער שתי כליות בריאות היא כלל לא היתה באה לידי ביטוי. כן הוסיף כי אינו מכיר קשר ישיר בין תנאי תברואה ושירות קשים לבין אי ספיקת כליות וכי היות והמחלה חלפה אין למערער כל נכות עקב הכליה ההיפופלסטית המולדת , שאין לה קשר לשירות. פרופ' ברוק ערך גם הוא חוות דעת משלימה מתאריך 14.8.09 בה הוא חולק על קביעתו של ד"ר מרקוזון לפיה במידה ולמערער היו שתי כליות בריאות - יתכן והמחלה לא היתה באה לידי ביטוי. פרופ' ברוק מסכים כי אין קשר ישיר בין תנאי תברואה לא תקינים ועבודה קשה לבין אי ספיקה כליתית, אך זאת רק במצב דברים בו שתיה כליות בריאות. כאשר מדובר בליקוי כלייתי סמוי  עם ירידה בעתודה הכליתית, תנאים סביבתיים קשים ועבודה פיזית קשה, מסוגלים לגרום להופעה של אי ספיקה כליתית. פרופ' ברוק מצין כי הנקודה החשובה היא כי תנאי השירות גרמו לפריצת וחשיפת מחלתו ומכאן שקיים קשר סיבתי בין תנאי השירות לפריצת והופעת המחלה הכליתית. הוא מוסיף כי סביר להניח שלולא התפתחות זו המחלה הכליתית הכרונית לא היתה פורצת כלל או פורצת רק במועד מאוחר יותר וכי למרות השיפור בתפקוד הכליתי לאחר ההבראה מהמחלה הנגיפית - שוחרר המערער מהשיקות עם פרופיל 21. בפסק דין מיום 26.1.11 נדחה הערר בענין הכליה ההיפופלסטית ונקבע כי אין קשר בין ממצא זה והנכות בגינו לבין השירות. הועדה קמא קיבלה את הערר בענין המחלה הזיהומית שהצריכה אשפוז בחודש יוני 2006 וקבעה כי היא נגרמה בשירות ועקב תנאי השירות "באופן שועדה רפואית מטעם קצין התגמולים תצטרך להכריע בשאלה האם יש או אין נכות בפועל בעקבות אותה מחלה זיהומית". יש לציין כי הועדה קמא קבעה בפסק דינה כי "אין גם מחלוקת של ממש כי הכליה ההיפופלסטית היא פגם מולד שאיננו קשור לשירות הצבאי" וכי השאלה אם פגם מולד זה גרם למחלה הויראלית אינה רלבנטית לאור קביעת הקשר הסיבתי בין המחלה הויראלית ותנאי השירות. פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו. לטענת המערער שגתה הועדה קמא בדחותה את תביעתו להכיר באי הספיקה הכליתית החדה בה לקה כפגימה שנגרמה ו/או החמירה בתקופת ועקב השירות. המערער טען כי הועדה קמא נמנעה מליתן דעתה לאבחנה בין קיום קשר סיבתי בין השירות לפגימה העומדת לדיון, לבין קיומה של כנות כתוצאה מהפגימה הנ"ל ושיעורה וכי גם דרגת נכות בשעור 0% הינה דרגת נכות. המערער טען כי רק תנאי השירות הביאו להפיכת הפגם המולד למחלה פעילה של ממש, שהביאה להורדת הפרופיל הרפואי שלו ושחרורו מן השירות. המשיב טען בתגובה כי יש לדחות את הערעור בהתאם להוראות סעיף 34(א) לחוק הנכים, מאחר והערעור אינו כולל טענות משפטיות וכולו סב על קביעות עובדתיות של הועדה קמא. המשיב טען כי המערער לוקה בפגם מולד, שאין לו קשר לשירות וכי הוא לקה במחלה ויראלית , שבשילובה עם הפגם המולד , גרמו למערער לתופעות זמניות, דוגמת אי ספיקת כליות זמנית ועליה זמנית בלחץ הדם שחלפו , כאשר עם הבראתו חזר תפקוד כליותיו של המערער לרמתו לפני המחלה. המשיב גם טען כי גם אם נגרמה החמרה זמנית במצב הכליות עקב השירות, החמרה זו חלפה וצדקה הועדה קמא בקובעה כי המערער אינו זכאי להכרה בקשר של החמרה זמנית בין מצבו דאז לשירות . המשיב טען כי יש לדחות את טענת המערער לנכות בשעור 0% מאחר והמערער אינו סובל מכל מחלה והוא אינו "נכה" כהגדרתו בחוק הנכים. בדיון בפנינו חזר ב"כ המערער על הטענה לפיה היה מקום להכיר בפגימה של אי ספיקה כליתית כפגימה שנגרמה בתפקוד ועקב השירות וכי גם אם המערער אינו סובל היום מנכות , עדין הוא זכאי להצהרה לפיה קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות לפגימה ואם בעתיד תחול החמרה במצבו - יוכל להתלות בכך. ב"כ המערער הפנה בטיעוניו לע"א 328/76 הרשות המוסמכת לצורך נכי רדיפות הנאצים , תשי"ז- 1957 נ. אפרים אנגל, פ"ד לא(1) 169 ולע"א 227/56 קצין התגמולים נ. עמנואל לפידות, פ"ד י', 1513.  ב"כ המשיב חזר וטען כי המצב היום הוא שאין כל פגימה, למעט הכליה ההיפופלסטית שאין קשר בינה לבין השירות, וממילא בהעדר נכות , לא יוכל המערער גם לטעון בעתיד להחמרה. ב"כ המשיב טען כי היתה למערער אי ספיקה זמנית, שהיתה קשורה עם המחלה הויראלית שחלפה וכי במידה ותהיה למערער בעתיד אי ספיקה - היא לא תהיה קשורה למחלה בה לקה בשירותו. לאחר הדיון בקשנו מהמשיב להמציא לנו את מסמכי הועדה הרפואית שקבעה למערער פרופיל 21. לאחר זמן ממושך קיבלנו מסמך מאד לא קריא בו נאמר כי בבדיקת US נמצאה כליה שמאלית עם ירידה בתפקוד . סעיף הליקוי נקבע - 26617. דיון: אקדים ואומר כי צודק ב"כ המערער בטענה לפיה המשיב לא היה מוסמך ליתן את החלטתו מיום 4.12.07 ולפיה לא ניתן להגיע לאבחנה ברורה והטיפול בבקשה מופסק. חוק הנכים קובע כי : "30 (א)התובע תגמול לפי חוק זה יגיש בקשה לקצין תגמולים. (ב)מי שלא הגיש בקשה כאמור בסעיף קטן (א) והוא תובע זכות אחרת לפי חוק זה חייב להגיש לקצין התגמולים בקשה להכירו כנכה. 31. (א) קצין התגמולים ידון ויפסוק בכל בקשה בהקדם ככל האפשר. (ב) החליט קצין התגמולים שהתובע זכאי לתגמול או להכרה כנכה כמבוקש, יודיע לו על כך מיד בדואר רשום. (ג) החליט קצין התגמולים שהתובע אינו זכאי לתגמול או להכרה כנכה כמבוקש, יודיע לו על כך מיד בדואר רשום ויציין את נימוקי החלטתו". דהיינו - המשיב לא היה מוסמך שלא להחליט ולהפסיק הטיפול בבקשה וככל שעסקינן באי ספיקת הכליות היה מקום להחזיר הדיון לועדה. המשיב טען כי אין מחלוקת בין המומחים כי אי ספיקת הכליות חלפה ולפיכך , ממילא, לא נגרמה למערער כל נכות ודין תביעתו להכרה - להדחות. מאידך טוען המערער עצמו כי העובדה שאי ספיקת הכליות חלפה - אין בינה ובין הכרת הזכות ולא כלום וכי על המשיב להכיר במחלה זו (אפילו אם בהמשך יקבע כי לא נותרה לו נכות בעקבות מחלה זו). המערער מוסיף וטוען כי , כאמור, אין מחלוקת כי אי ספיקת הכליות שהיתה, נגרמה עקב השרות. טענה דומה לזו של המשיב נטענה גם בע"א 227/56 הנ"ל ושם נקבע כי: "נראה לנו שהקצין צדק אמנם בטענתו שאין אדם "נכה" , אלא אם הוא איבד את כושר הפעולה. אך מצב זה עלול להשאיר את הנפגע ללא תרופה בכל המקרים שבהם אין הפגיעה גורמת מיד לאיבוד כושר הפעולה, אך עלולה לגרום לכך בעתיד. הרי המושג "נכות" טומן בחובו שניים : (א) חבלה (מחלה או החמרת מחלה) שאירעה בתקופת השירות ועקב השירות ו- (ב) כתוצאה מכך, איבוד כושר הפעולה. אפילו במקרה שאין החייל טוען איבוד כושר הפעולה בשעה זו, ייתכן והוא מעוניים להוכיח את היסוד הראשון הנ"ל שבהגדרת המונח "נכות", דהיינו את הקשר הסיבתי שבין החבלה ובין הסבל הגופני שממנו הוא סובל". ביהמ"ש מסכם וקובע כי אמנם לא היה מקום להכיר במערער כנכה, אך היה עליו לקבוע שפגיעתו קשורה קשר סיבתי עם השירות, דבר שיאפשר לו להשתמש בזכויותיו בעתיד, אם יהיה צורך בכך. שאלה דומה נידונה גם בע"א (ת"א) 1203/92 וייס ירמיהו נ. קצין התגמולים בענין "טרשת נפוצה" וכך נקבע שם: "הטענה כי בהעדר אחוזי נכות אין להכיר במערער כ"נכה" במובן חוק הנכים אינה מתקבלת. המחוקק מבחין בין מעמדו של הפונה על פי חוק הנכים, המסור להחלטת ועדת ערעורים, לבין אחוזי הנכות הנקבעים על ידי הועדות הרפואיות, לאחר ההכרעה ברמה העקרונית..". הנה כי כן - יש ללכת במתווה הנ"ל ולקבוע כי יש להכיר במחלת המערער ככזו שנגרמה עקב השירות כאשר הועדה הרפואית תקבע את שיעור הנכות. אציין כי העובדה כי המערער שוחרר מהצבא עקב הפגימה הכליתית, כפי שניתן להבין ממסמכי הועדה הרפואית - גם היא נותנת כי יש להכיר בפגימה ככזו שנגרמה עקב השירות (אחרת- ובהעדר פגימה כטענת המשיב - לא היה מקום להורדת הפרופיל הרפואי של המערער. חרף האמור - לא אוכל להתעלם מן העובדה שהמחלה פרצה, בין היתר, גם עקב הפגם המולד ממנו סובל המערער (ואין עסקינן במחלה קונסטיטוציונלית) ולפיכך אין מקום להכיר בקשר של גרימה אלא החמרה בלבד. מכל האמור - יש לעמדתי לקבל את הערעור ולקבוע קשר של החמרה בין מחלת אי ספיקת הכליות ממנה סבל המערער ובין השירות, כאשר אנו מעמידים את שעור ההחמרה על 30%. ב. בר-זיו, שופטת השופטת שושנה שטמר - אב"ד 1. עמד לפני פסק הדין המפורט של חברתי להרכב, השופטת ב' בר-זיו. התוצאה אליה אני הגעתי שונה. לעמדתי יש לדחות את הערעור. אנמק בהמשך. חברתי הביאה את העובדות הצריכות לעניין ולא אחזור עליהן, אלא בקצרה וככל שיהיה בהם הכרח, על מנת להסביר את התוצאה. 2. אין מחלוקת כי המערער לקה בכליה היפופלסטית וכי ליקוי זה אין לו כל קשר לתנאי השירות. ביוני 2006, בעודו משרת, חלה המערער בזיהום ויראלי, אי ספיקת כליות, יתר לחץ דם וטחול מוגדל (להלן - "המחלה הויראלית"). דעתו של פרופ' מרקוזון, מטעם המשיב, היתה שמחלה זו חלפה ועברה מבלי להשאיר אותותיה אצל המערער (ראו חוות הדעת של דר' מרקזון מיום 28/7/10 ומיום 28/10/08)). פרופ' ברוק, מטעם המערער, בחוות דעתו הראשונה מיום 10/8/08, מסכים למעשה לחוות דעתו של דר' מרקזון, אולם בניגוד לדר' מרקזון אשר קבע כי אמנם המחלה הויראלית נגרמה עקב תנאי השירות, אולם לא נותרה ניכות, קבע פרופ' ברוק כי למערער נותרת ניכות של 1% בגין המחלה הויראלית. לא מן המותר להביא את דעתו של פרופ' ברוק בחוות דעתו הראשונה, על מנת להראות עד כמה שני המומחים הולכים, בשלב זה, יחד עד כ"פסע מקו הסיום": "ההשערה היתה שמדובר בזיהום נגיפי שחלף וקביעה זו מקובלת עלי. המחלה פגעה בכבד, בטחול ובבדיקות ההמטולוגיות היו גם ממצאים מתאימים לזיהום נגיפי. הגדלת הטחול מהווה ממצא תגובתי למחלה וגם היא הממצא האחרון שהלך ונעלם. באשפוז גם אובחנה כליה אחת קטנה עם פגיעה בתפקודה. ממצא זה הינו כרוני והווצרותו אינה קשורה למחלה החריפה. כליה קטנה ומתפקדת פחות, גורמת לירידת המאגר (RESERVE) בתפקוד הכלייתי. במצב כזה כל סטרס פיזיולוגי כמו מחלה חריפה יכולה לגרום להופעה של אי-ספיקה כליית חדה. כך היה אצל רון כאשר מחלתו הנגיפית החריפה גרמה להופעת אי-ספיקה כליתית חדה עם עליה בערכי לחץ הדם כאחד מבטוייה. תוך מספר ימים המחלה החריפה, השתפרה עם שיפור של תפקוד כלייתי וערכים מעבדתיים שחזרו לנורמה. בנוסף ערכי לחץ דם חזרו למצב תקין" (ההדגש בקו שלי. ש.ש). על אף שפרופ' ברוק קבע, כאמור, כי המחלה הנגיפית נרפאה, הוא סבר כי למערער נותרה ניכות של 1% בגינה, וזאת מבלי להסביר מדוע. בחוות דעת נוספת של פרופ' ברוק, מיום 28/10/12, הוסיף פרופ' ברוק, דיעה חדשה, שבאה ככל הנראה כדי להסביר מדוע העניק אחוז ניכות, לפיה "הנקודה החשובה היא שתנאי השירות של מר רון גרמו לפריצת ולחשיפת מחלתו. עד הופעת המחלה הנגיפית המחלה שהיתה סמויה ואסימפטומאטית, לא הגבילה את כשר תיפקודו. תנאי השירות גרמו לפריצת המחלה הנגיפית ומכאן שקיים קשר סיבתי בין תנאי השירות לפריצת והופעת מחלתו הכליתית. סביר מאד להניח שלולא ההתפתחות הזאת, המחלה הכליתית הכרונית לא היתה פורצת כלל או רק במועד הרבה יותר מאוחר. למרות השיפור בתפקוד הכלייתי לאחר ההבראה מהמחלה הנגיפית, שוחרר רון מהשירות עם פרופיל 21" (ההדגשה בקו שלי, ש.ש). מנגד סבר דר' מרקוזון כי המחלה הויראלית גרמה להפרעה קלה בתפקוד הכלייתי, וכי הפרעה זו חלפה לחלוטין, ואין כל עדות לנזק כליתי קבוע או מתמשך לאחר המחלה הויראלית. בדיקות המעבדה והמהלך הקליני, מראים לעמדתו של דר' מרקוזון, כי המחלה הויראלית חלפה מבלי להשאיר מחלה או החמרה. 3. המחלוקת היא אם כן האם המחלה הויראלית גרמה לשינוי, כך שמצבה של הכליה הפך סימפטומטי, כדעתו של פרופ' ברוק, או שהמחלה הויראלית היתה אירוע מבודד, שעם ההחלמה ממנה לא השתנה מאומה במצב כליותיו של המערער או בנטייתו לחלות במחלת כליות מוגברת. מחלוקת זו היא מחלוקת רפואית מובהקת. רשאית היתה הועדה לקבוע כי היא מעדיפה חוות דעת של מומחה אחד, דר' מרקוזון, על פני השניה. ההלכה הנוהגת היא כי זוהי קביעה עובדתית וכי בית המשפט לערעורים, אינו נוהג להתערב בה, אם לא מצא בה פגמים, כגון שנעלמה מנותן חוות הדעת עובדה כלשהי. הגיון נוסף יש בהלכה זו בהתחשב בכך שבועדה קמא ישב רופא, ואילו במותב של ערכאת הערעור לא יושב, בצוות השופטים, רופא (וראו, בין היתר, בע"א 140/79 אזולאי נ' קצ"ת פ"ד לג(3) 74). 4. גם אם נבחן בכלים של הגיון לא נוכל לקבוע כי הועדה קמא טעתה כאשר החליטה להעדיף את חוות דעתו של דר' מרקוזון על פני חוות הדעת של פרופ' ברוק: כאמור נראה כי הקביעה באשר השינוי במצב הכליות הופיעה רק בחוות הדעת השניה. הסתמכותו של פרופ' ברוק על כך שהצבא שינה את הפרופיל הרפואי של המערער בעת ששוחרר מהשירות אינה יכולה להיות נימוק להצדקת טענתו כי היה שינוי במצב הכליה ההיפופלסטית או הכליה השניה. אמנם הכתוב בכתב יד בדוח "הועדה הרפואית לשינוי כושר בריאותי" קשה לקריאה, אולם נראה כי הורדת הפרופיל היתה עקב גילוי הכליה ההיפופלסטית (הדו"ח שנמסר לנו לאחר הטיעון בדיון, על פי דרישתנו מהמשיבה, סומן על ידי כ"בימ"ש 1" בצירוף חתימתי ותאריך 27/6/12. המזכירות תסרוק אותו, על מנת שיישמר בתיק האלקטרוני, והוא יוחזר לידי המשיבה). 5. אוסיף, כי דרכו של המערער לא נחסמה לטעון - אם וכאשר יחלה שוב בהפרעה בתיפקודי הכליה הבריאה (כמובן בתקווה שלא תיהיה חזרה על מחלה דומה) - שהמחלה הויראלית נשוא תיק זה, שהוכרה כנגרמת על ידי השירות, תרמה להופעת הליקוי הנוסף בכל דרך שהמומחים מטעמו יקשרו את המצב החדש למחלה הויראלית הישנה. בשלב זה לא ניתן לקבוע, על פי חוות דעת המומחה שהועדפה על ידי הועדה קמא, כי המחלה הויראלית גרמה לנטיה מוגברת של הופעת מחלה חדשה או החמרת מצב הכליות, או שהמערער יחלה שוב ושהמחלה תיהיה קשורה באופן כלשהו במחלה הויראלית שהוכרה. 6. לפיכך, לו דעתי תשמע, יש לדחות את הערעור. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט דר' עדי זרנקין: קראתי את חוות דעתן של חברותי, ודעתי הינה כדעת חברתי כב' השופטת שטמר. לא מצאתי כי קיים טעם של ממש להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת הערר, שהעדיפה את דעתו של ד"ר מרקוזון על פני חוות דעתו של ד"ר ברוק. על פי חוות הדעת שאימצה הוועדה נראה כי המערער חלה בעת שירותו בזיהום נגיפי, אשר חלף ולא הותיר נכות, ואשר בטרם חלף, הוחמרו  תסמיניו, ככל הנראה,  בגלל הפגם הכרוני של כליה היפופלסטית ממנו סובל המערער, ואשר אין לה כל קשר לשירותו. משאלו הם פני הדברים מסקנתה של ועדת הערר לדחות את תביעתו של המערער הינה סבירה, ואין להתערב בה. לדעתי, אם כן, דין הערעור להידחות. ע. זרנקין, שופט לפיכך, על פי דעת הרוב (של השופטים ש' שטמר - אב"ד ודר' ע' זרנקין, כאשר השופטת ב' בר-זיו היתה בדיעה חולקת) הוחלט לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. צבאשירות צבאי