מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב ארנונה לעיריית אשדוד: כב' השופטת ש. דברת, ס. נשיא: ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום באשדוד בת.א. 2072/06 מיום 28.7.11, אשר ניתן על ידי כב' השופט ג. דניאל, בו חייב המערערים בתשלום סך 1,359,377 ש"ח בגין חוב ארנונה, אגרת שמירה, מים וביוב לשנים 2001 עד 2006, עבור נכס המצוי ברחוב היוזמה 1, אשדוד הידוע כגוש 2298 חלקה 12 (להלן- "הנכס"). פסק הדין של בית משפט קמא (להלן - "בית המשפט") המערערת 1 (להלן - "סלע בטון") היתה זו שהחזיקה בנכס ושילמה הארנונה עד שנת 2001, השנה הרלוונטית לתחילת החוב ושילמה גם תשלומים חלקיים עד לשנת 2005. בפסק דינו של בית המשפט נקבע כי לא הוכח שהחזקה הועברה לבעלים, על כן התביעה כנגד המערערים 2 ו-3, ככל שהיא מבוססת על בעלותם במקרקעין - נדחתה ונקבע כי סלע בטון היא זו שהמשיכה להחזיק בנכס, אף כי לא נמצא הסכם שכירות מסודר בינה לבין בעלי הנכס ובפועל, המשיכה סלע בטון, להיות רשומה בספרי העירייה כמחזיקה בנכס. לגובה החוב נקבע, כי הוגש פירוט מלא על ידי העירייה, כולל חלוקה למבנים ולקרקע תפוסה, הסברים לגבי התשלומים החלקיים ששולמו ואופן זקיפתם, כמו גם הזיכויים שניתנו לאור פניות סלע בטון, בדבר היות הנכס פנוי וריק וזאת לאחר בדיקה שנערכה על ידי המשיבה והמערערים לא הביאו כל ראיה לסתור את גובה החוב. נקבע גם, כי טענת סלע בטון לפטור מארנונה או הנחה בתשלום מקומן להתברר במסגרת ההשגה והערר, בהתאמה, ככל שהיו מוגשים. טענת סלע בטון, לפיה יש לראות במכתבים שנשלחו על ידה, כהשגה שיש לקבלה - משלא נתנה תשובה - נדחתה, לאור הודאת מנהל סלע בטון כי לא הוגשה השגה, כיוון שהיו במגעים עם נציגי העירייה ומכתבי סלע בטון אינם עולים כדי השגה בדבר החיוב, אלא הידברות לכיסוי החוב. בית המשפט מצא להרים מסך ולחייב את בעלי המניות של סלע בטון - הם המערערים 2 ו-3, בחובות סלע בטון משקבע, כי סלע בטון נקלעה לחובות ובעלי השליטה בה, יחד עם בני משפחה נוספים, פעלו להמשך פעילותה באמצעות "סלע שיווק מוצרי בטון 2002 בע"מ" (להלן- "סלע שיווק") על ידי המחאת זכות גורפת וכל הפעילות הכספית והסחורה של סלע בטון הועברו לסלע שיווק, שהחלה לפעול בכתובתה של סלע בטון, השתמשה בשם דומה - תוך ניצול המוניטין שרכשה סלע בטון. בזו העת חל טשטוש מוחלט בין פעילותן של שתי החברות, עד כי האבחנה ביניהן הפכה למלאכותית ובלתי ברורה, על כן סבר בית המשפט, כי מצב זה מצדיק הרמת מסך ההתאגדות לגילוי הפעילות האמיתית שבוצעה ומצא לחייב את בעלי המניות של סלע בטון, הם המערערים 2 ו-3, לשאת בחובותיה. מעבר לנדרש, ציין שהם חבים בחובות סלע בטון גם מכח התיקון לס' 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב תשנ"ג - 1992 (להלן- "חוק ההסדרים"). טענות הצדדים בהודעת הערעור נטען כי בית המשפט לא קיים דיון ענייני במרבית הראיות והטענות שהועלו על ידי המערערים וטעה שעה שקבע כי גובה החוב לא נסתר וכי לא היתה הצדקה עסקית למתן המחאת הזכות מאת סלע בטון, לטובת סלע שיווק, שיש בה כדי להרים את מסך ההתאגדות. עוד נטען כי, פירוט החוב שהוגש לבית המשפט הינו לקוי וחסר שנערך כלאחר יד, מדובר בחישובים שגויים ולא נכונים של שטח הנכס, מכיוון שפינו ממנו סככות ומבנים. הנכס היה ריק, פנוי וסגור בתקופה נשוא התובענה. סלע בטון היתה זכאית לפטור מארנונה וגם להנחה, אולם פטורים אלה לא ניתנו. קביעת בית המשפט כי לא הובאו ראיות שיש בהן כדי לסתור את גובה החוב מקורה בטעות, שעה שהמשיבה אינה מסוגלת להסביר את החוב ודי למערערים - לאור הוראות סעיף 318 לפקודת העירייות - להביא ראיות, ולו במקצת, לסתירת החוב, וכאן נעשה הרבה מעבר לכך. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקובעו כי סלע בטון לא הגישה השגה והמסמכים שנשלחו למשיבה אינם מהווים השגה על חיוב בארנונה. בכל שנה שהתקבלו חיובי ארנונה שלחה סלע בטון "השגות למשיבה, בצורת מכתבים אשר פירטו את טענותיה על חיוב שגוי של המשיבה וכי בין הצדדים הוסכם לקבל פטור והנחות וכי חיוב השטחים נעשה באופן שגוי" (ס' 47 להודעת הערעור). לטענת סלע בטון, אין נוסח של השגה שיש לנהוג על פיו וגם לא דרישה לצורה או לתוכן ולכל פניה לרשות בענייני ארנונה, אם לעצם החיוב או לגובה החיוב - יש להתייחס כאל השגה. גם אם לא מדובר בהשגה היה על המשיבה להשיב לפניה זו. מאחר וההשגות הוגשו כדין ולא נענו - דינן להתקבל. קביעת בית המשפט כי מנהל סלע בטון הודה שלא הוגשה השגה הינה שגויה לאור העדויות, לפיהן זכאית סלע בטון לפטור והנחה ואלה לא הוענקו לה. בית המשפט התעלם מעדות המשיבה כי ההשגות נבדקו אולם לא נענו בכתב. גם אם נתנה "הודאה" של מנהל סלע בטון שלא הוגשה השגה, אין בכך כדי לשנות ממהות המכתבים, אם הם בגדר השגה אם לאו. עוד נטען כי קביעת בית המשפט כי סלע שיווק החלה לפעול במקום סלע בטון ובעלי השליטה בה - שגויה שכן בית המשפט התעלם מעדות מנהל סלע בטון כי החברה פעילה וקיים גם צפי לרווחים (נספח ב/2), כמו גם העובדה כי סלע שיווק הוקמה כ-4 שנים טרם הגשת התביעה כדי לגייס מימון ממשקיע זר, על מנת לסייע למערערת 1 להמשיך בפעילותה (ס' 67 להודעת הערעור). על כן, סלע שיווק נטלה על עצמה חלק מחובותיה של סלע בטון, מעשי החילוץ צלחו וסלע בטון ניצלה, כאשר סלע שיווק מימנה את פעילותה ומנגד קיבלה המחאות זכות בגין מכירת מוצרים ושיווקם. בית המשפט לא נתן משקל לעובדה כי לסלע בטון נכסים רבים כמו כלי רכב, ציוד ומכונות, המעידים על היותה חברה פעילה ומלבד המשיבה לא היה אף נושה שהעיד על חובות כלפיו. כן התעלם בית המשפט מהצעת סלע בטון - כחודש טרם הגשת התביעה - לשלם החוב, מה גם שעדת המשיבה לא ידעה לפרט ולו נכס אחד - שהועבר מסלע בטון. גם הקביעה כי בוצעה המחאת זכות גורפת מסלע בטון לסלע שיווק, מוטעית, באין ראייה לכך. סלע בטון אמנם ביצעה המחאת זכות מסויימת, אולם לא מדובר בריקון נכסיה. הקביעה כי לא היתה הצדקה עסקית לביצוע המחאת הזכות שגויה ולא ניתן לקבוע כי עקב המחאת הזכות טושטשו הגבולות בין החברות. הא ראייה, שסלע בטון סולובנטית ומשלמת חובותיה. משכך, מסקנת בית המשפט כי המחאת הזכות לסלע שיווק מצדיקה סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות - שגויה, שכן הפעולות שנעשו נועדו להציל את סלע בטון מקריסה ואין די בכשלון עסקי כדי להורות על הרמת מסך. לא היה מקום להפעיל דוקטרינה זו, משהרמת המסך תיעשה במקרים נדירים, בהם התקיימו התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה. הרמת מסך מחייבת בחינת תשתית עובדתית, שאינה מצויה כאן. קביעת בית המשפט כי המערער 3, מאיר תשובה, היה שותף למהלכים שנועדו לערבוב נכסי החברות וכי המערערת 2, שרית תשובה, היתה מודעת למהלכים אלה שגויה. מה גם שהעירייה לא הניחה התשתית העובדתית הדרושה לקביעה זו. גם קביעת בית המשפט כי המערערים 2 ו-3 חבים מכח ס' 8(ג) לחוק ההסדרים שגויה, כיוון שבית המשפט יוצא מנקודת הנחה לא נכונה, לפיה סלע בטון הפסיקה פעילותה ולא כך הדבר, וגם לא התקיימו התנאים הדרושים להפעלת הסמכות. שכן, חוב הארנונה אינו סופי, לחברה עדיין נכסים, היא לא התפרקה ונכסיה לא הוברחו. גם אם היה מקום להפעיל את סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שניתן להפעיל אותו רק גבי חובות שנוצרו החל משנת 2004, משהחוק חל רק מיום 1.1.04, ואילו החובות משנת 2004, אינם עולים על 461,849 ש"ח. בית המשפט סמך על עדות יחידה של בעל דין מטעם המשיבה מול חמישה עדים שונים מטעם המערערים, וקבע כי עדותת של הגב' מננה יוספשווילי, מנהלת עסקים אצל משיבה, מהימנה, למרות הבעייתיות שבה ולא נימק מדוע בחר לעשות כן. המשיבה טוענת כי הערעור, רובו ככולו, נוגע לממצאים עובדתיים של בית המשפט. עוד נטען כי טענות המערערים נבדקו וניתנו ההנחות להם היו זכאים, על פי דין והממצאים בשטח. לטענה, כי לא היה מקום לחיוב בסיווג של קרקע תפוסה עם פינוי המפעל, נטען כי אין הגדרה לפטור מארנונה לקרקע תפוסה, גם אם לא נעשה שימוש, מה גם, שבניגוד לטענות המערערים היו ציוד ותכולה בפועל במקום והיה טיפול בכל הפניות של המערערים. ההלכה קובעת שכדי שפניה תחשב כהשגה ולא כטענה בעלמא, יש ליתן ערך כספי ומכתביהם של המערערים, אפילו אינם קרובים לנוסח השגה. עוד נטען כי כל נכסי סלע בטון הועברו לסלע שיווק ללא כל הגיון כלכלי. המחאות הזכות הן גורפות ואינן מוגבלות בזמן ולא בסכום ואין הגיון כלכלי שחברה סולובנטית תבצע המחאת זכות גורפת, שכל נכס שיתקבל אצלה יועבר לצד ג'. נטען כי, הסברי סלע בטון נתנו בעלמא, ללא הגשת דוחות ומסמכים של סלע בטון וסלע שיווק, כדי לאשש הטענות. עוד נטען כי המערערים לא הציגו ראייה הסותרת את פנקסי המשיבה ונמנעו מלהציג ראיות שהיו ברשותם. המערערים פנו לקבלת הנחה ושינוי סיווג ונעתרו באופן חלקי לאחר בדיקה ועל החלטה זו לא הוגשה השגה, כפי שהודו המערערים. המערערים 2 ו-3 חבים גם מכח הרמת מסך סטטוטורית, לפי ס' 8(ג) לחוק ההסדרים. הנטל להוכיח שלא הועברו נכסים מסלע בטון, שחדלה לפעול, לסלע שיווק הוא על בעלי המניות ונטל זה לא הורם, שכן המערערים לא טרחו להביא עדויות אובייקטיביות של רו"ח, הנהלת חשבונות, מהם ניתן היה לסתור טענות אלה. המערערים הבריחו את נכסי סלע בטון, רוקנו החברה וביצעו העדפת נושים אסורה. הטענה כי סלע בטון היא חברה פעילה הינה כוזבת משהודו המערערים כי אינה פעילה, אין לה חשבון בנק, אין לה הכנסות והוצאות, אין לה נכסים ופעילותה מסתכמת בהוצאת תלושי שכר. דיון האם מכתבי סלע בטון הינם בגדר השגה בכתב ההגנה אין זכר לטענה, כי המכתבים ששלחו המערערים הינם בגדר השגה, שלא נענתה. טענה זו לא בא זכרה בישיבות קדם המשפט שהתקיימו בין הצדדים, כמו גם לא בתצהירי המערערים או מי מטעמם. בתצהירו של מר חיים מאיר, ששימש כסמנכ"ל סלע בטון, משנת 1999, נטען כי: "היו פגישות ושיחות רבות עם מי מעובדי המועצה ועם בכירים בעיריית אשדוד, בפניהם הועלו טענותיה של הנתבעת אך ללא הועיל" (ס' 12 (א) לתצהירו). בהמשך נטען כי במהלך השנים היו ויכוחים עם אנשי המשיבה לגבי חיוב השטחים, זיכוי בגין שטחים ריקים, גובה החיוב, הנזקים שנגרמו למערערת, למוצריה ופגיעה בפעילותה כתוצאה מזיהום האויר במיקום הנכס (ס' 12 (ב) לתצהיר), עוד נטען כי סוכם על מתן הנחות ניכרות בארנונה אך אין לדבר ביטוי בפירוט החוב (ס' 22 (א) לתצהיר). למרות שנטען על ידי המערערים כי לפניותיהם לא ניתן מענה הנה מתברר כי נתנה תשובת המשיבה ביום 23.1.03 בהתייחס למכתב מיום 3.11.01 שם אושרה הנחה לגבי חלק מהתקופה, לנכס סגור, שינוי סיווג והקטנת שטחים (מוצג ה/2 למוצגי המערערים). כך גם ניתן לראות כי הופקדו 39 שיקים ביום 7.11.2002 על חשבון חוב עבר. על קביעה זו של המשיבה למתן הנחות, אשר באה בעקבות פניית סלע בטון, לא הוגשה השגה. מר חיים מאיר, בפנייתו מיום 15.12.03 (נספח ב' לתצהירו) אומר כי גם ביום 23.1.02 קיבלו התייחסות חלקית לדרישתם, כי ברצון סלע בטון לשלם החוב ומנסים לקבוע פגישה, מכתב זה מתייחס לשנים 2001-2002, לא מדובר בהשגה גם לא לפי תוכנה אלא רצון להגיע להסדר. בפניה נוספת מיום 12.7.06 אישרה סלע בטון כי הוקטנו שטחים בהתאם לפנייתה, אך נטען, כי כעבור 4 חודשים שוב חוייבה על פי המטרז' המקורי. הדגש במכתב הוא על הנזקים שנגרמו לסלע בטון כתוצאה מזיהום אוויר ורצונם להגיע- "להסכמה משותפת בדבר הפחתת החיובים". לראשונה באה טענה שמדובר בהשגה, שלא נענתה, בסיכומי המערערים. גם המערערים לא התייחסו למכתביהם כאל השגה (עדותו של חיים מאיר עמ' 29 ש' 4-8). גם בעובדה שהמכתבים כורכים מין בשאינו מינו, לרבות הנזקים הנטענים, שנגרמו להם כתוצאה מזיהום אוויר - ואין חולק שנזקים אלה, ככל שנגרמו, אינם חלק מהשגה ואינם קשורים לתשלומי ארנונה - מלמדים שלא מדובר בהשגה. מר חיים מאיר אומר בעדותו, כי לא הגיש השגה כיוון שהיתה התנהלות מול גורמים בעירייה (ש' 21). אמירה זו משקפת את המציאות ואת אשר ארע בפועל ומבטאת את התנהלות סלע בטון מול גורמים בעירייה במטרה להגיע להסדר: "הייתי בהליכים מול העירייה והעובדה שהם קיבלו... קיבלתי הסכמות ולאחר מכן קיבלתי מכתב שאושרה בקשתנו לעניין פטור מלא בגין נכס סגור וריק" (עמ' 29 ש' 25-26). סלע בטון לא ראתה במכתבים ששלחה השגה אלא פניה להגיע להסדר ולמטרה זו נוהל מו"מ עם המשיבה. בעקבות הפניות של סלע בטון, הופחתה שומת הארנונה ועל הפחתה זו - ככל שלא נחה דעתה של סלע בטון - לא באה כל השגה, ומשכך אין לראות במכתבי סלע בטון השגה, שלא נענתה. ב"כ המערערים מפנה לפסיקה הקובעת שכל פניה של אזרח לרשות היא בגדר השגה, כך בע"א (י-ם) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ' חברה כלכלית וכבלים בע"מ (לא פורסם 23.2.00), לא מדוייק הדבר. בעע"מ 8195/08 גיורא בר דרור נ' עיריית אילת ( ביום 20.7.10) נקבע כי "מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט המחוזי... ולפיה מכתבו של עו"ד נווה מיום 30.4.02 לא היווה השגה כדין". בעניין זה קבע, בית המשפט המחוזי, כב' השופט אזולאי, בעת"מ 242/09 כי מכתבו של ב"כ המערער, כי המערער לא החזיק בחנות במועדים הרלוונטיים, ועל כן- לא היה מקום לחייבו בתשלומי ארנונה- אינו בגדר השגה. המסקנה, איפוא, שלא כל פניה לרשות הינה בגדר השגה. לא ניתן לקבל גם הטענה, כי אי מתן תשובה להשגה משמעותה קבלת ההשגה. רק לאחרונה נקבע בעע"מ 1024/10 מאיר מלכא ואח' נ' מועצה מקומית כפר קמא ( ביום 2.8.12) כי: "כאשר אין מדובר בהשגה העומדת בדרישת סעיף 3 לחוק הערר (חוק הרשויות המקומיות) ערר על קביעת ארנונה כללית, התשל"ו-1976 לא רואים את ה"השגה" כהשגה שהחליט מנהל הארנונה לקבל עקב העדר תשובה במועד". זאת ועוד, טוען ב"כ המשיבה כי לא ניתן להעלות טענות עובדתיות בדבר שינוי סיווג ופטור בהליך משפטי אלא ברשות בית המשפט תוך הפניה לע.א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיות מתקדמות נ' עיריית טירת הכרמל ( ביום 6.2.2002), שם נקבע: "העמדה העקרונית מסורתית של הפסיקה שדנה בחוק הערר היתה כי 'טענות אשר ניתן להעלות בהשגה אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה...". בשנת 1994 תוקן חוק הרשויות המקומית (ערר על קביעת ארנונה) והתאפשר להעלות טענות, שניתן היה להעלותן במסגרת ההשגה ולא נעשה כך, אך רשות זו כפופה לאישור בית המשפט - בעניינינו לא באה בקשה כזו ומשכך, גם לא נתנה הרשות לטעון הטענות שמקומן במסגרת ההשגה והערר. המסקנה, איפוא, כי צדק בית המשפט בקובעו כי מכתבי סלע בטון, שנשלחו למשיבה אינם בגדר השגה, שלא נענתה. מועד פינוי הנכס המערערים טוענים כי הנכס פונה בשנת 2001, אלא שטענה זו אינה מדוייקת. חיים מאיר אמנם העיד כי הפעילות הופסקה כיוון שלא יכלו להמשיך ולעבוד במקום וכי הנכס היה סגור וריק והמשיבה ידעה על כך (ס' 6 (א)). אלא, שהוא עצמו בפניה למשיבה מיום 15.12.03, מציין כי במהלך שנת 2002 עסקה סלע בטון בייצור בחצי השנה הראשונה ובשנת 2003 חודש אחד. מאיר תשובה, המערער 3 מעיד: "הייתי שולח שני פועלים כדי שהחלק יהיה פעיל שנוכל למכור את המקום כעובד" (עמ' 38 ש' 28-29). מעיד שהעסק אמנם לא עבד עד 2006, עת הנכס נמכר באמצעות כונס הנכסים, אבל מאשר שהסחורה עמדה במקום עד שנמכר העסק. שב ואומר כי הפעלה של פעם בחודש נועדה לשמן את המכונות כדי שיהיה עסק חי (עמ' 39 ש' 3-1 ועמ' 41 ש' 4) בהמשך מעיד ששילם ארנונה גם בשנת 2002. למעשה הטענה היא שהנכס לא היה בשימוש, כשנשאל מדוע לא הושכר עונה כי היתה שם סחורה (עמ' 39 ש' 30-31). כשנשאל מדוע לא שילם ארנונה עונה כי:"הייתי בעיריית אשדוד, וסגרתי סכום בשנת 2004, 2005 100,000 ש"ח וזה היה סגור, רציתי תשלומים אך לא רצו.." (עמ' 40 ש' 16-25). יש להבחין בין נכס ריק לבין פעילות בנכס. נכס ריק משמעותו שאין בו דבר, ואילו בעניינינו נשאר ציוד בנכס ואחת לחודש גם תוחזקו המכונות. לא ניתן לומר במצב זה שהנכס הינו ריק ופנוי. אולי לא היתה פעילות של ממש, אך היה שם ציוד ודי בכך כדי ליצור חיוב של ארנונה. בעע"מ 1860/06 תשתית נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון ( ביום 6.9.08) נקבע כי מקרקעין המצויים בהחזקתו בלעדית של המחזיק שלא נעשה שימוש בהם, אף אם זמן רב, אינם בבחינת נכס ריק. טענת סלע בטון כי הנכס היה פנוי וריק החל משנת 2001 אינה עולה גם בקנה אחד עם העובדה שהיתה הסכמה לשלם ארנונה גם עבור השנים 2004-2005. אם הנכס היה ריק ריק מדוע לשלם ארנונה בגינו. נכס ריק, לכשעצמו, אינו זכאי לפטור מארנונה אלא לכל היותר לתקופה קצרה בלבד. הנכס כאן לא עמד ריק וכפי שהעיד המערער 3, כי:"היו אבנים משתלבות בסדר גודל של 2 מליון ש"ח, שהלך לטמיון" (עמ' 39 ש' 31-32), די בעדויות אלה של המערערים כדי להגיע למסקנה שלא מדובר בנכס ריק, אלא בנכס שלא היתה בו פעילות של ממש אם כי אוחסן שם ציוד. זאת ועוד, הנכס נמכר על ידי כונס הנכסים בשנת 2006, עו"ד נוי כהן (נספח י"א למוצגי המשיבה), שייצג סלע בטון, באותה עת, פנה לכונס הנכסים כדי לקבל אורכה לפינוי ובפנייתו ציין כי למערערת "מכונות ציוד ומלאי משמעותיים בנכס ועל כן מבקשים לדחות הפינוי". די באמור כדי להוות הודאת בעל דין לשימוש בנכס, גם מעבר לשנת 2001. ניתן גם לראות הפעילות בצריכת החשמל. בשנת 2003 עמדה צריכת החשמל על סכומים של 4,000 ש"ח, 3,000 ש"ח ו-5,000 ש"ח לחודש. באין פעילות לא צורכים סכומים כאלה של חשמל, גם אם בפעילות אינטנסיבית, כנטען על ידי המערער 3, הצריכה לחודש עמדה על 20,000 ש"ח או 30,000 ש"ח, עדיין באין פעילות, לא סביר שזו תהיה צריכת החשמל. סכום התביעה טוענים המערערים שלאור עדותה של הגב' מננה יוספשוילי, מטעם המשיבה, לא הוכח סכום התביעה. בית המשפט קבע, כי המשיבה הגישה פירוט החוב המתייחס גם לזיכויים והנחות שניתנו למערערת, נוכח פניותיה וכי המערערים לא הביאו ראיה לסתור את פירוט החוב, הרשום בספרי המשיבה וכי טענות אלה מקומן היה להתברר בהליכי ההשגה והערר משהמערערים לא מיצו זכות זו, אין מקום להעלות הטענות במסגרת הערעור. השאלה אינה אם מדובר בהשגה אם לאו, משנושא זה כבר הוכרע ונקבע שלא מדובר בהשגה. הבחינה כאן היא אם כל ההנחות שאישרה המשיבה, ניתנו בפועל ובאו לידי ביטוי בחיובי הארנונה של סלע בטון. הגב' יוספשווילי אישרה בעדותה, שלא ניתן הפטור המלא שאושר. כעולה מחקירתה: "כתוב פטור מלא ולא נתתם כל השנים" ותשובתה, "לפי המסמכים שלי לא" (עמ' 4 ש' 25-26). עדות זו משמיטה את הבסיס לקביעת בית המשפט שספרי העירייה לא נסתרו. היה על בית המשפט להורות לעדה לערוך חישוב מחדש, בו כלולות כל ההנחות שהעירייה אישרה אותן, אשר לא באו לידי ביטוי בחשבון הארנונה. על כן, אמליץ לחברי כי התיק יוחזר לבית המשפט, כדי שיקבע את הסכום לחיוב, לאחר שיוגש חישוב, הכולל את כל ההנחות שאישרה המשיבה. כדי לקדם התיק אמליץ לחברי להורות למשיבה לערוך חשבון מחדש, בו יבואו לידי ביטוי כל ההנחות שאושרו למערערת ולא באו לביטוי בחיובי הארנונה, במהלך השנים. לעניין זה אעיר, כי גם סלע בטון לא הקלה עם בית המשפט, כך בתצהירו של מר חיים מאיר לדוגמה, אמנם נטען להנחות אך לא ניתן פירוט ולא בא חשבון נגדי שיהא בו כדי להצביע על גובה החיוב. הרמת מסך המערערים טוענים, כאמור, כי הנכס עמד ריק החל משנת 2001, אם כך המסקנה היא שלא סלע בטון היא שמחזיקה בנכס, הרי אין הגיון להשכיר הנכס למערערת, שעה שהנכס אינו ראוי לשימוש למטרותיה, וכל הפעילות העסקית הועברה לחברת סלע שיווק, אם כן מי החזיק בנכס משנת 2001? בית המשפט, אמנם קבע שהיתה זו סלע בטון שהמשיכה להחזיק בנכס, אך לטעמי, קיים קושי בקביעה זו, שכן לא ברור הטעם לכך, הרי לא סביר שמצד אחד הנכס הוחזק על ידי סלע בטון, אך מנגד עמד ריק, וכי מה הטעם שסלע בטון תמשיך להחזיק בנכס ריק, כאשר כל פעילותה הכלכלית הועברה לסלע שיווק. אם אכן הושארה החזקה בידי סלע בטון, יש בכך כדי להשליך על הרמת מסך, כיוון שלסלע בטון לא היתה כל תועלת מנכס זה. טענה נוספת למערערים שעסקינן בחברה פעילה ולכן לא היה מקום להרמת מסך. היות חברה פעילה נושאת בחובה פן עובדתי שערכאת הערעור, ככלל, לא תתערב בה אלא בנסיבות חריגות וזה לא המקרה שכאן. בית המשפט קבע שאין מדובר בחברה פעילה ואין לי אלא להסכים עם קביעה זו, הסומכת לא רק על ראיות נסיבתיות, אלא על התנהלות סלע בטון בשילוב עם סלע שיווק . בשולי הדברים אעיר, שלא בהכרח מסקנת בית המשפט בהתייחס לסלע שיווק, עת לא חייב אותה בתשלום בגין העברת הפעילות אליה, הינה מסקנה נכונה ומתבקשת בנסיבות העניין, אך משזכתה המשיבה בתביעתה ולא הוגש ערעור על ידה - לא אתייחס לכך. מסקנת בית המשפט סומכת על עדי המערערים, כי הנכס בבעלות מאיר תשובה ומשה תשובה. חיים מאיר, שכיהן, כאמור, כסמנכ"ל סלע בטון אישר, שהחברה היתה בקשיים, משצברה חובות בין 30 ל-40 מליון דולר. חשבונות הבנק שלה הוגבלו והיו לה חובות לרשויות המס, לבנק הפועלים וגם לספקים. היו שתי אפשרויות לדבריו, או שהחברה "תסגר" ותפסיק פעילותה ו"תלך לכינוס" או שתמשיך לפעול במימון בנו של מאיר תשובה. כדי שהחברה לא "תיסגר" נטל על עצמו רחמים תשובה, בנו של מאיר תשובה, את פעילות החברה - "ופתח חברה בשם סלע שיווק ועל מנת שהחברה תמשיך הוא שילם כספים לספקים ולרשויות וסגר מול רשויות וסגר עם מוסדות לעניין הכספים" (עמ' 28 ש' 16-29). חיים מאיר גם אישר שנתנה המחאת זכות גורפת לסלע שיווק (עמ' 32 ש' 29 עד עמ' 33 ש' 1). מתקן ואומר שסלע שיווק אמנם שילמה הכספים אך אלה קוזזו בחלקם מכספים שהגיעו לסלע בטון. מכחיש שחששו מנושים ולכן יצרו המחאת הזכות. מעיד כי סלע שיווק היא זו שמפעילה את סלע בטון במסגרת הסכם הפעלה ומפעילה את כל העובדים. העובדים שהיו בסלע בטון מקבלים תלושים של סלע בטון, אך סלע שיווק משלמת את המשכורת כי סלע בטון מוגבלת בבנק וזה מתקזז בין שתיהן. הכנסות סלע בטון הם מדמי הפעלה של סלע שיווק ופעולות נוספות, שלא פורטו. הפעילות באשקלון מנוהלת על ידי סלע שיווק והיא זו שמייצרת את המוצרים. מאיר תשובה העיד שהמחאות הזכות ניתנו כי בנו, רחמים תשובה, מימן את העסק וכי למערערת יש היום הכנסות "על הנייר". כשנשאל מה ההצדקה לקיומה של סלע בטון ענה: "כי אלה הנוהלים במדינה. אני לא בניתי את הנוהלים, כך צריך להיות וכך עושים. תשאל את רואה החשבון" (עמ' 39 ש' 25-26). מעיד שבנו שילם עבור הפעילות אין הוא יודע כמה, ההסכם אצל רו"ח, סלע בטון לא נמכרה אלא הפעילות עברה לסלע שיווק. אין הוא יודע אם סלע שיווק חייבת כספים למערערת, למערערת אין חובות, אין לה חשבון בנק. מאשר למעשה כי סלע בטון אינה פעילה אך טוען כי יש לה הכנסות ומשלמת מס (עמ' 42 ש' 18-19). מר רחמים תשובה, הבן, העיד שהקים את סלע שיווק בשנת 2002, עת היה בן 28 "והמקורות שלי היו במאות אלפי שקלים ולא במליונים, עבדתי 3 שנים באילת במכירות יפה מאוד ללא הוצאות" (עמ' 6 ש' 12-19), מעיד שזה איפשר לו להגיע להסדר עם ביטוח לאומי ועיריית אשקלון בפריסת תשלומים. בניגוד לעדותו של חיים מאיר, מכחיש כי הקים את החברה כיוון שסלע בטון נקלעה לקשיים, והא ראיה שהחברה הוקמה בשנת 2002 בעוד חשבון סלע בטון הוגבל באוגוסט 2003 והמטרה בהקמת החברה היתה "ליטול את השיווק של סלע בטון באופן שונה". מאשר שהלקוחות של סלע בטון עברו לסלע שיווק, אף כי לא ידעו את האבחנה שבין שתי החברות. מטרת סלע שיווק היתה להעתיק את הפעילות של סלע בטון, ההכנסות התקבלו אצל סלע שיווק, המשלמת לסלע בטון דמי הפעלה. מאשר שלא שילם סכום כלשהו בגין העברת הפעילות, אלא רק דמי הפעלה, אך היו חובות ששילם וזה מתקזז עם החובות שסלע שיווק נטלה על עצמה, שנועדו להמשך פעילותה של סלע בטון. החליט לשלם לנושים לפי סדר עדיפות, לפי היכולת והמשך פעילות החברה. העובדים אמנם רשומים בסלע בטון כי לא יכלו לשלם להם פיצויי פיטורין ומוצאים להם תלושים על ידי סלע בטון, אך סלע שיווק היא זו שמשלמת את שכרם ומתקזזת מול סלע בטון. נמצא, איפוא, כפי שקבע בת המשפט כי סלע בטון, חברה שהגיעה לסוף דרכה וכדי להתחמק מנושיה, העבירה כל פעילותה לסלע שיווק, חברה השייכת לבנו של בעל המניות בסלע בטון. לא רק הפעילות הועברה אלא גם נתנו המחאות זכות, אשר העבירו את כל התקבולים להם זכאית סלע בטון לסלע שיווק, כך שלמעט שם "על הנייר", סלע בטון אינה פעילה, ואם פעילה היא, הרי שזו פעילות מלאכותית "על הנייר" בלבד, לא ברור מאיזה שיקולים והדבר לא הובהר. היה על המערערים להוכיח, שאכן רחמים תשובה שילם את חובותיה של סלע בטון ממשאביו הפרטיים והיה עליהם להצביע על המקור הכספי לכך, אלא שלמעט אמירה בעלמא, שעבד שלוש שנים וחסך כסף דבר לא הוכח. לא ברור כמה כסף עמד לרשותו, מה שילמה סלע שיווק ביחס להמחאת הזכות שקיבלה מסלע בטון. טוענים המערערים כי לסלע בטון פעילות והכנסות משלה. כדי להוכיח זאת היה עליהם להניח תשתית ראייתית לכך. כמו לצרף דו"ח שנתי או דו"ח בוחן או פעילות הנהלת חשבונות, להזמין לעדות את רואה החשבון או מנהל החשבונות, אך דבר מאלה לא נעשה. נקבע לא אחת שצד אשר לא מזמין עד חיוני, מקים ההחזקה שעדות של אותו עד לא היתה פועלת לטובתו וחזקה זו לא נסתרה כאן. קיימת הודאת בעל דין שמטרת העברת הפעילות של סלע בטון מקורה בקשיים הכלכליים אליהם נקלעה והמשמעות היא הברחת נכסים מנושיה, על כן לא נסתרה קביעת בית המשפט, כי עסקינן בחברה לא פעילה. השאלה אם, אכן, בנסיבות אלה, יש מקום להרמת מסך. ס' 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999 קובע: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א). המערער 3, מאיר תשובה, הינו בעל מניות בתאגיד וגם מנהלו. בתצהיר העדות הראשית כלל לא התייחס להברחת נכסים. בחקירתו הנגדית אישר שהינו מורשה חתימה במערערת וכי תקופה ארוכה היה מורשה חתימה יחידי ובתקופה שלחברה היו חובות עד שנת 2002, היה מורשה חתימה בחברה. הוא גם חתם על המחאות זכות שניתנו על ידי סלע בטון וממשיך עד היום לעבוד בסלע בטון, אך את התשלום מקבל מסלע שיווק, אף כי אישר, שאין "מישהו שמתנהל מול סלע בטון" (עמ' 42 ש' 26-27) והכוונה לקיום פעילות משלה. בית המשפט קבע כי "חל טשטוש מוחלט בין פעילותן של שתי החברות. האבחנה בין שתי החברות הפכה למלאכותית ובלתי ברורה" (עמ' 6 ש' 30-31). לטעמי לא מדובר באבחנה מלאכותית אלא בהעדר אבחנה כלל. סלע בטון היא ישות רשומה בלבד, עומדת ככלי ריק, כאשר כל פעילותה מצויה בסלע שיווק והיא מוחזקת בחיים באמצעות "הנשמה מלאכותית", משאין לה כל קיום עצמאי משלה. גם הטענה כי העובדים הם עובדי סלע בטון הינה מלאכותית, שכן סלע בטון אינה מבצעת פעילות כלשהי וכל פעילותה והכספים להם היתה זכאית הועברו לסלע שיווק. לשתי החברות אותו רו"ח, אותו מנהל חשבונות, אותו מספר טלפון ושתיהן יושבות באותו מקום. סלע בטון אמנם מוציאה תלושי שכר לעובדיה, אך הכספים לתשלום מועברים אליה מסלע שיווק והעובדים מבצעים העבודה למעשה עבור סלע שיווק. בנסיבות אלה, אין לי אלא להסכים עם קביעת בית המשפט, שמתן המחאות הזכות והעברת הנכסים לסלע שיווק נועדו להברחת נכסים מהנושים. הטענה כי סלע שיווק הוקמה כארבע שנים טרם הגשת התביעה נכונה עובדתית, אך הברחת נכסים אינה פונקציה של מועד הגשת התביעה, אלא מצבה של החברה, עת נעשו הטרנזקציות בה ואלה נעשו, שעה שסלע בטון היתה בקשיים כלכליי. בהינתן האמור, יש לומר כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט, באשר למערער 3. שונה מצבה של המערערת 2, שרית תשובה, היא לא היתה פעילה בניהול החברה ולא מצאתי הבסיס לקביעת בית המשפט, לפיה סבור הוא: "שהיתה מודעת למהלכים שנעשו, על ידי בני המשפחה, בצוותא חדא". איש מבני המשפחה לא נשאל על כך והיא עצמה הכחישה כל מעורבות בחברות ובאין ראיה אחרת, לא ניתן להשית עליה החיוב מכח הרמת מסך. יחד עם זאת, ניתן להשית עליה החיוב מכח האמור בס' 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע: "(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; .... "בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה." טוענים המערערים כי החוב אינו סופי, לחברה נכסים, היא לא פורקה ונכסיה לא הוברחו, ועל כן אין מקום לחייב מכח חוק ההסדרים. סעיף 119א. (א) לפקודת מס הכנסה ענינו גביית מס בנסיבות מיוחדות. התנאי לכך פירוק החברה או העברת נכסים ללא תמורה או תמורה חלקית מבלי שנותרו אמצעים לתשלום. במקרה דנן התקיימו הנסיבות המיוחדות שבסעיף 119א. (א) לפקודת מס הכנסה. נכסי סלע בטון הועברו לסלע שיווק באמצעות המחאת זכות ולא הונחה כל תשתית לתמורה שקבלה סלע בטון ולא תשתית ראייתית לקיומם של נכסים למערערת, או אמצעים לתשלום. השאלה אם מדובר בחוב ארנונה סופי, שכן החוב לגבייה, לפי חוק ההסדרים צריך להיות חוב שחלף לגביו המועד להגשת השגה או ערר, שכאן חלפו זה מכבר, או אם הוגשו הליכי ערעור לאחר מתן פסק דין חלוט. בענינינו פסק הדין אינו חלוט כיון שתלוי ועומד ערעור זה - אך עם מתן פסק הדין בתיק זה, יהפוך החוב לחלוט ותוכל הרשות לגבותו מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. מסכימה אני עם ב"כ המערערים כי לפי ס' 8(ג) לחוק ההסדרים ניתן לחייב לכל היותר משנת 2004, עת התיקון נכנס לתוקף ומשנטען על ידי המערערים שסכום החוב לתקופה זו הוא לכל היותר 461,849 ש"ח והדבר לא נסתר, על כן סבורה אני שלא ניתן יהיה לחייב המערערת 2, שרית תשובה, בסכום העולה על סך זה. סוף דבר, הערעור נדחה, למעט קביעתו של בית המשפט באשר לגובה הסכום בו חויבו המערערים. בענין זה, כאמור, בס' 13 לעיל, מוחזר התיק לבית המשפט על מנת שיקבע את גובה החוב, לאחר שיערך חשבון חדש על ידי המשיבה, שיכלול את כל ההנחות אותן אישרה. חובה של המערערת 2, שרית תשובה, בכל מקרה לא יעלה על הסך של 461,489 ש"ח, סכום קרן, כפוף כמובן לחשבון שיערך. וככל שהחוב לשנת 2004 ואילך יקטן מסכום זה - בעקבות החשבון החדש שיערך - יוקטן החיוב בהתאם. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות. הערבון שהופקד יוחזר למערערת באמצעות ב"כ. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה. רחל ברקאי, שופטת השופט א. ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה