חילוט ערבות בשל אי התייצבות הנאשם למשפט

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חילוט ערבות בשל אי התייצבות הנאשם למשפט: .1 עקב אי התייצבותו של העורר מס' 1(להלן - הנאשם) לבירור משפט פלילי שהוגש נגדו, נענה בית-משפט השלום לבקשת המדינה וציווה לחלט את הערובות שהופקדו על ידי הנאשם ועל ידי אחיו-ערבו, הוא העורר מס' 2דנא (להלן - הערב). בעררם על החלטה זו טוענים הנאשם והערב, שתוקף ערובותיהם פג עוד בטרם הוגש כתב האישום על הנאשם, ולפיכך לא היו הערובות ניתנות לחילוט. בפי הערב טענה נוספת, לאמור, שלא על דעתו הסכימו המשטרה ופרקליטות המחוז להקלות בתנאי שחרורו של הנאשם, אשר נקבעו בכתב הערובה המקורי, ושגם מטעם זה אין להטיל עליו אחריות לאי התייצבות הנאשם, בהיותה תוצאתן הישירה של אותן הקלות. .2להלן עיקרי ההשתלשלות העובדתית הצריכה לעניין: ביום 14.4.85נעצר הנאשם על-ידי המשטרה, בשל חשד לעבירות בניגוד לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח- 1978[8], ולבקשת המשטרה האריך שופט של בית-משפט השלום את מעצרו לצורכי חקירה. ביום 23.4.85הובא הנאשם בשנית בפני שופט ובהסכמת המשטרה שוחרר בערובה, שכללה כתב ערבות, עליו חתמו הוא והערב, והפקדת ערבות בנקאית. בגדר תנאי השחרור (והדבר בא לכלל ביטוי גם בכתב הערבות שעליו חתמו הוא וערבו) אסר בית-המשפט על הנאשם לצאת מן הארץ וחייבו להפקיד את דרכונו בידי המשטרה. בשלושה מקרים - לראשונה ביום 20.5.85, בשנית ביום 2.9.85 ולאחרונה ביום 25.2.86- נענה בית-המשפט לבקשות הנאשם והתיר לו לצאת לחוץ-לארץ, לצורכי עסקיו, לפרקי זמן מוגדרים. כל אחד מן ההיתרים הללו, שהוענקו לנאשם בהסכמת המשטרה, הותנה בהפקדת ערבות בנקאית נוספת, על מנת שזו תוחזר לו לאחר שובו ממסעו. משני מסעותיו הראשונים חזר הנאשם במועד והערבויות המיוחדות, שהפקיד להבטחת שובו, הוחזרו לו. אך ממסעו האחרון לחוץ-לארץ, שהותר לו ביום 25.2.86, לא חזר עד עצם היום הזה. ביום 17.9.86הוגש לבית-משפט השלום כתב-אישום, בו יוחסו לנאשם העבירות שבעטיין נחשד ונעצר ביום .14.4.85התיק נקבע, כמקובל, להקראת כתב האישום, ואחרי שמועד ההקראה נדחה פעמים אחדות בשל אי התייצבות הנאשם, נמסר לבית המשפט על ידי עו"ד גרשון קפוני, אשר ייצג את הנאשם בכל בקשותיו להיתרי נסיעה, כי הנאשם נמצא בחוץ-לארץ. בציפיה לשובו של הנאשם דחה בית המשפט את מועד ההקראה כמה פעמים נוספות, אך הנאשם לא חזר. לבסוף, בישיבת יום 22.11.87, מחק בית המשפט את כתב האישום, כעתירת באת-כוח התביעה, ומשהוגשה לו בקשת המאשימה לחילוט הערבויות, דן בה, ביום 28.2.88, ונעתר לה. .3סעיף 55לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 [7] (להלן - החוק), קובע לאמור: .55(א) חשוד ששוחרר בערובה ולא הוגש עליו כתב אישום תוך מאה ושמונים ימים מיום שחרורו בערובה, יופטרו, הוא וערביו, מעורבותם, ואם ניתן בה ערבון - יוחזר, זולת אם הוארכה תקופת הערובה לפי סעיף קטן (ב). (ב) כל עוד לא הופטרו החשוד וערביו מערבותם, רשאי בית-המשפט על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להאריך את התקופה האמורה בסעיף קטן (א) לתקופה נוספת שלא תעלה על מאה ושמונים ימים; ורשאי הוא לחזור ולהאריכה לתקופה נוספת שלא תעלה על תשעים ימים, אם הבקשה לכך הוגשה בידי היועץ המשפטי לממשלה". נמצא, כי לפי סעיף 55(א) לחוק מוגבל משכה הרגיל של ערובה, הניתנת בגין שחרורו של חשוד, למאה ושמונים ימים. עיון בסעיפי החוק הנוגעים לענייננו מעלה, שהתקופה האמורה עשויה להתקצר, וכן עשויה היא להתארך. הערובה עשויה לבוא אל קצה, בטרם חלפו מאה ושמונים ימים מיום שחרורו של החשוד, בשורה של מקרים: ביטול הערובה על פי בקשת הערב, או עקב פטירת הערב (סעיפים 46ו- 47לחוק [7]); משנוצרה עילה לחילוט הערובה והיא חולטה (סעיף 48לחוק [7]); וכן כאשר סר טעמה של הערובה אם בשל גניזתו של החשד, שבגינו שוחרר החשוד בערובה, אם עקב מעצרו המחודש של החשוד (סעיפים 48ו- 49לחוק [7]). ואם נוכח סיומו של הליך האישום שננקט נגד החשוד (סעיף 56לחוק [7]). ברם, התארכות תקופת הערובה איננה עשויה להתרחש אלא בהתקיים אחת משתיים: עם הגשתו של כתבאישום על החשוד, בתוך מאה ושמונים ימים מיום שחרורו, שאז עשויה הערובה לעמוד בעינה עד לסיומו של ההליך השיפוטי (סעיף 56); או, עקב הארכת תקופת הערובה על-ידי בית-המשפט, בגדר סמכותו לפי סעיף 55(ב) לחוק. .4במקרה שלפניי ניתנה הערובה בגין שחרור הנאשם, בהיותו בחזקת חשוד, והוא שוחרר ממעצרו ביום .23.4.85כתב האישום על הנאשם הוגש ביום 17.9.86, לאמור, זמן רב לאחר חלוף מאה ושמונים ימים מיום שחרורו; והמדינה לא ביקשה מבית המשפט להאריך את תקופת הערובה. בנסיבות אלו חלה על המקרה הוראתו של סעיף 55(א), רישא לחוק, לפיה "יופטרו (החשוד) וערביו מערבותם". לפי האמור בסעיף 55(א) יש למנות את מאה ושמונים ימי הערובה "מיום שחרורו (של החשוד) בערובה". עד שאעסוק בפירושו של "יופטרו", שעליו סבה מחלוקתם העיקרית של הפרקליטים המלומדים, אקדיש מלים אחדות למשמעות של "יום שחרורו", כמועד תחילת מניינה של תקופת הערובה. באת-כוח המשיבה (גב' נ' דיקובסקי) הצביעה על כך, שבכל בקשותיו להיתרי נסיעה לחוץ לארץ - לרבות בקשתו השלישית, אשר הוגשה אחרי חלוף יותר ממאה ושמונים ימים מיום שחרורו ממעצר - הסתמך הנאשם על קיום הערובה שעל פיה שוחרר וביקש להביאה בחשבון כחלק מן הערובה העתידה להיקבע להבטחת שובו לישראל במועד. נמצא, שהנאשם עצמו ביקש להתייחס אל הערובה, גם אחרי חלוף תקופתה הרגילה, כשרירה וקיימת. אילו בכך היה תלוי גורל הערר, נוטה הייתי לקבל, שאת מניינה של תקופת הערובה (ככל שהדבר נוגע לנאשם עצמו, ולא לערבו, אשר לא היה צד לבקשות הנאשם לקבלת היתרי נסיעה) יש לחשב מיום 25.2.86, שבו הותרה יציאתו מן הארץ לאחרונה ובו הפקיד ערבות בנקאית מיוחדת, בנוסף לערובה שעל פיה שוחרר ממעצר, להבטחת שובו לישראל במועד. אכן, לא פעם קורה, שאחרי יום השחרורו בערובה, מבקש חשוד הקלה בתנאי ערובתו (כגון על ידי המרת ערבון בערבות), או ביטול מיגבלות שנכללו בתנאי שחרורו (כגון איסור יציאה מן הארץ) כנגד הפקדת ערובה נוספת. בקשות מעין אלו מעמידות, לעתים, את מכלול תנאי שחרורו של החשוד, ואת כלל רכיביה של הערובה, לדיון מחודש. ואם נענית בקשה מעין זו על-ידי בית-המשפט, ונסיבות העניין מתאימות לכך, לא יהיה זה מן הנמנע, לדעתי, שמועד החלטת בית המשפט, או מועד מימושה, ייחשב, גם הוא, כ"יום שחרורו" של החשוד, המחדש את מניין תקופת הערובה מראשיתו. אך קבלת עמדת הפרקליטה המלומדת, במקרה דנן, אין בה כדי לסייע לעניינה של המשיבה כלל ועיקר, שהרי גם מניינם של מאה ושמונים ימים החל מיום 25.2.86(ולא מיום 23.4.85) מביא את תקופת הערובה אל קצה לפני התאריך 17.9.86, שבו, כאמור, הוגש כתב האישום. .5טענת עו"ד קפוני בשם העוררים היא, כי משחלפו מאה ושמונים ימים מיום שחרורו של הנאשם, ולא הוגש עליו כתב-אישום, נפטרו הנאשם וערבו מערובתם, ושוב אין לה, לערובה זו, תוקף מחייב. כך למד הסניגור המלומד מהוראתו של סעיף 55(א) לחוק, הנוקט לשון "...יופטרו הוא (קרי: החשוד) וערביו מערבותם, ואם ניתן בה (קרי: בגדר הערובה) ערבון יוחזר". "יופטרו", אליבא דטענתו, משמע פטור מכוח החוק ("אוטומטי"), שאיננו מותנה בבקשת החשוד והערבים, לפטרם מן הערובה, או בהיענות ביתהמשפט לבקשתם. השופטת המלומדת, שעל החלטתה סב הערר (כבוד השופטת ד' ברלינר), דחתה טענה זו. לדעתה, אין החשוד וערביו עשויים להיפטר מערובתם אלא על-פי החלטת בית-המשפט לפטרם הימנה; וכל עוד לא נענה בית-המשפט לבקשתם, לא כל שכן מקום שכלל לא פנו לבית המשפט בבקשה לפטרם, נותרת הערובה שרירה וקיימת כבראשונה. גב' דיקובסקי, בשם המשיבה, ביקשה לקבל את פירושה של השופטת המלומדת למשמעות המושג "יופטרו" ומטעם זה - לאשר את החלטתה בדבר חילוט הערובה. לתמיכת העמדה, ש"יופטרו" אין משמעו פטור היונק את ישותו היישר מדבר המחוקק, אלא טעון החלטה של בית-המשפט, הסתמכה הפרקליטה המלומדת על החלטת בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט ד' בכור), ב-ב"ש 109/78ישעיהו ירקוני ואח' נ' מדינת ישראל [1]. במקרה ההוא האריך בית-משפט השלום את תוקף הערובה אחרי חלוף מאה ושמונים ימים מיום שחרורם של החשודים. בדחותו את טענת העוררים, שהסמכות להאריך את תקופת הערובה נתונה לבית-המשפט רק בתוך התקופה המקורית אך לא אחרי שתקופה זו חלפה, אמר כבוד השופט בכור את הדברים הבאים: "טענת העוררים היא שהסמכות להאריך את תוקף הערובה קיימת אך ורק תוך התקופה של 180יום עליה מדובר בסעיף 49א(א) ועם עבור תקופה זו בלי שהוגש כתב אישום הערובות מופטרות מעצמן וכי הפעולה שעושה בנדון בית המשפט היא אך ורק פעולה הצהרתית (דקלרטיבית) של מצב קיים ולא פעולה קונסטיטוטיבית היוצרת את הפטור. אינני מקבל פירוש זה, ונראה לי שמצוות המחוקק בסעיף 49א(א) היא שאין פטור אוטומטי עם עבור 180יום ולשם יצירת הפטור יש לקבל את צו בית-המשפט. המחוקק לא אמר שעם עבור 180יום תהיה הערובה בטלה או יפוג תוקפה אלא אמר שבעבור התקופה הנדונה "יופטרו" החשוד וערביו מערבותם, ולשון זו מורה על צורך לעשות פעולה המקנה את הפטור. - - - לאור מסקנתי זו, היתה סמכות לשופט השלום להאריך את תוקף הערובות, כי סעיף 49א(ב) מורה שסמכות זו מוקנית לו "כל עוד לא הופטרו החשוד וערביו מערבותם"." .6בכל הכבוד, מסופקני אם הפירוש הזה אכן התחייב מניסוחו של סעיף 49א (לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965[9]), שסעיף 55הנ"ל הוא חליפו בנוסח המשולב; ובכל הכבוד, הנני מרשה לעצמי לפקפק, אם פירוש זה מבטא דין רצוי. אם נפנה, לשם השוואה, לסעיפים 51, 52ו- 53של החוק [7], שעניינם ב"שחרור מלא" (כאמור בכותרת סימן ג' לפרק ג' של החוק) של חשוד או של נאשם, ניווכח, שבכולם נקט המחוקק לשון "ישוחרר": סעיף 51מורה, כי "חשוד הנתון במעצר ולא הוגש עליו כתב אישום תוך תשעים ימים לאחר מעצרו, ישוחרר מהמעצר"; סעיף 52לחוק קובע, כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי ששים ימים ומשפטו לא התחיל - ישוחרר מן המעצר"; וסעיף 53לחוק קובע, כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו בערכאה ראשונה לא נגמר במתן פסק-דין - ישוחרר מן המעצר". המושג "ישוחרר", בהקשרים שבו הוא מופיע בסעיפים הנ"ל, התפרש כשחרור מכוח החוק, שאיננו מותנה בבקשה מצד החשוד או הנאשם, שמקרהו נכנס לגדרה של איזו מן ההוראות דנא, או בהחלטת ביתהמשפט. ראה: ב"ש 242/66עמר נ' היועץ המשפטי לממשלה [2], מפי הנשיא אגרנט; בג"צ 561/81נבולסי ואח' נ' השופט דוד בר-אופיר ואח' [3], מפי המשנה-לנשיא (השופטת כתוארה אז) מ' בן-פורת; וב"ש 492/82בסון נ' מדינת ישראל [4], מפי כבוד השופטת נתניהו. ואני מתקשה לראות במה "ישוחרר", לפי מובנו הלשוני, מצריך פחות פעולה מ"יופטרו", עד כדי הצדקת הבחנה בין האחרון לראשון. זאת ועוד: הוראת סעיף 55(א) לחוק לא הותירה את דבר הפטרתם של החשוד וערביו לשיקול דעתו של בית-המשפט, אלא הורתה על הפטרתם בלשון ציווי. מכך מתחייב, בעליל, שהוראת המחוקק להפטרתם מערובתם, בהימלא התנאים לכך, היא הוראה מנדטורית, שאין אחריה ולא כלום. מה טעם, איפוא, להתנות את הפטרתם בבקשה מצידם, מקום שעצם התקיימותם של תנאי החוק להפטרתם מן הערובה איננה שנויה במחלוקת? אבקש להוסיף, כי קביעתו של כבוד השופט בכור ב-ב"ש 109/78[1] הנ"ל, שהסמכות להאריך את תקופת הערובה נתונה לבית-המשפט גם בחלוף התקופה המקורית, ולא רק במהלכה, איננה כרוכה בהעדפת הפירוש, לפיו הפטרת החשוד וערביו מערובתם הריהי תלויה ומותנית בהחלטת בי-המשפט. הא ראיה, שאף הסמכות הנתונה לשופט של בית-המשפט העליון, בסעיף 54לחוק [7], לצוות על הארכת המעצר (ולא רק על "מעצר מחדש") של חשוד או נאשם, שנתקיימו בו תנאיו של אחד הסעיפים 51עד 53, ל"שחרור מלא", נתפרשה כקיימת גם אחרי פקיעתו של המעצר, ולא רק בטרם פקיעתו: כך עולה מהחלטתו של כבוד הנשיא אגרנט, בב"ש 242/66 [2] הנ"ל (ראה בעמ' 584ג'-ד'); וכן בג"צ 81: 561[3] הנ"ל, דברי כבוד השופטת בן-פורת (בעמ' 448א'). .7לא זו אף זו: מקובל עלינו, כי דינו של משוחרר בערובה כדין עצור, אלא שביצוע הצו למעצרו הושעה, הכול כמוסבר (מפי כבוד השופט ברק) ב-ב"ש 118/84מדינת ישראל נ' דרעי ואח' [5]. שורת הצדק מחייבת, שדין אחד יהיה לשניהם, בהימלא תנאי החוק לשחרורם מן המיגבלות שהוטלו על חירותם. פרקליטת המשיבה קיוותה, כמדומה, להסתייע בקביעת פסק-דינו הנ"ל של כבוד השופט ברק, שערובה אשר ניתנה בגין שחרורו של נאשם מוסיפה לעמוד בעינה גם לאחר שהוצא צו למעצרו וכל עוד לא נעצר למעשה, לתמיכת טענתה, שערובה איננה עשויה להיבטל מאליה. התשובה לכק היא כפולה: ראשית, אין הנדון דומה לראיה; ושנית, עניינו של פסק-הדין הנ"ל היה בערובה תקפה, שלא התקיים כל תנאי לביטולה או לבטלותה. .8קביעתו של כבוד השופט בכור, ב-ב"ש 109/78[1] הנ"ל, כי הפטרתם של החשוד וערביו איננה פועל-יוצא מהתקיימותם של תנאי החוק וכי מימושה מותנה בהחלטת בית-המשפט, אין משמעה, כלל ועיקר, שכל עוד לא החליט בית-המשפט לפטרם מערובתם, מוסיפה זו - גם אחרי חלוף זמנה להיות בת-חילוט. המשמעות היחידה שניתן לייחס לקביעה הנ"ל היא, שבחלוף תקופתה של הערובה, נותרת הערובה תלויה ועומדת עד להחלטת בית-המשפט בדבר הפטרת החשוד וערביו, או בדבר הארכת תקופתה של הערובה. לשיטה זו, תלויים סיכויי בקשת החשוד וערביו, להפטרתם מערובתם, באי הגשת בקשה מטעם המדינה, או בדחיית בקשת המדינה, להארכת תקופת הערובה; ואילו המדינה, כל עוד לא השיגה החלטה להארכת תקופת הערובה, אינה זכאית לחילוט הערובה, אף אם החשוד וערביו לא פנו כלל בבקשה להפטרתם מן הערובה. הפירוש המוצע על ידי באת-כוח המשיבה, ושעליו הושתתה גם החלטת השופטת המלומדת, לחלט את ערובת העוררים, הוא, שערובה שניתנה בגין שחרורו של חשוד מוסיפה לחייב את נותניה, גם אחרי חלוף זמנה וכל עוד לא החליט בית-המשפט לבטלה. פירוש זה מוביל לתוצאות שאין הדעת סובלתן, בכך שהוא מרוקן מתוכנו את סעיף 55(ב) לחוק, הקובע את גדר סמכותו של בית-המשפט להאריך את תקופת הערובה, הן בתחום התנאים המוקדמים להפעלתה (קרי: הגשת בקשה לכך בידי המוסמך להגישה) והן בתחום משך ההארכות המותרות. העולה מקבלת פירוש זה הינו, שבהעדר בקשה מצד החשוד או ערביו, עשויה הערובה לעמוד בעינה - בלא בקשה מטעם הגורם המוסמך, ובלא החלטת בית-המשפט, בדבר הארכתה - במשך תקופה בלתי מוגבלת, בעוד שהגשת בקשות להארכת תקופת הערובה, מטעם המדינה, לפי סעיף 55(ב) לחוק, מגבילה את משכיהן המירביים של התקופות המוארכות. ביטויו האבסורדי השני של הפירוש הנדון הוא בהעברת נטל הפיקוחלתקינותו של הליך השחרור בערובה, ולהקפדה על קיום זכויות-שבדין של החשוד וערביו, משכמם של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו לשכמם של החשוד והערבים; לאמור: כל אימת שהחשוד והערבים יחדלו מהגשת בקשה להפטרתם מערובתם, שאילו היתה מוגשת דינה היה להתקבל, בהעדר בקשה נגדית להארכת הערובה, די יהיה במחדלם זה כדי ללכדם בחיוביה של הערובה, כאילו היתה שרירה וקיימת; בעוד שמחדלה של המדינה, לפנות בבקשה להארכת הערובה לא ייזקף - בנסיבות שתוארו - לחובתה, ואולי היא אף תצא נשכרת ממחדלה, ביכולת לתבוע חילוט הערובה גם בחלוף ימים ושנים. פירוש המוביל, לכאורה, לתוצאות אפשריות שכאלה איננו יכול להיחשב כפירוש אפשרי, לא כל שכן שאיננו יכול להתקבל כפירוש נכון. .9המסקנה העולה מכל האמור היא, כי משחלף זמנה של ערובת העוררים, והמדינה לא ביקשה להאריך את תקופתה, לא היתה הערובה בתחילוט; וזה הדין, בין שבחלוף זמנה בטלה הערובה מאליה, ובין שהיתה רק לבת-ביטול. מסקנתי זו מייתרת את הדיון בטענתו הנוספת של הערב, כי משהסכימו המשטרה והפרקליטות, שלא על דעתו, להקלת תנאי שחרורו של הנאשם, אשר נקבעו בכתב הערבות שלפיו ערב הוא להתייצבות הנאשם, לא היה מקום להטיל עליו אחריות לאי התייצבותו של הנאשם, אשר נבעה מאותה הקלה (קרי: התרת יציאתו של הנאשם מן הארץ, בניגוד לאיסור שהיווה חלק מתנאי השחרור המקוריים). רק למען שלמות התמונה אציין, שאף טענה זו בדין יסודה, מן הטעמים שהוסברו, זה לא מכבר, ב-ב"ש 273/87אילון נ' מדינת ישראל [6] (מפי כבוד השופט א' וינוגרד). .10הערר מתקבל והחלטת בית-משפט השלום מתבטלת. הערובה תוחזר לעוררים ומה שמומש מתוכה בעקבות צו החילוט, אם מומש, יושב להם בממון. משפט פלילינאשםחילוטחילוט ערבותערבות