טענת שיהוי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי, ופגיעה בשלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותרים ובשאלה האם התנהגותם משקפת ויתור על זכותם לפנות לערכאות; השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי מצב קיים ופגיעה באינטרסים של גורמים אחרים עקב האיחור בנקיטת הליך משפטי לאכיפת הזכויות; והיסוד השלישי עניינו מידת החומרה בפגיעה בשלטון החוק אם העתירה לא תתברר לגופה. השאלה האם בסופו של יום תידחה עתירה בטענת שיהוי, תוכרע על רקע איזון בין שלושת המרכיבים האמורים, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות עניין נתון (עע"ם 4768/05, 7062/05 גדליהו מרי ו- 25 אחרים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום (לא פורסם) (29.3.06), סעיף 8 בפסה"ד והאסמכתאות שם). היסוד השלישי בטענת שיהוי הוא הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי. בעניין זה נאמר: "תפקידו של בית המשפט בשמירה על שלטון החוק מחייב נקודת מבט כוללת, הלוקחת בחשבון לא רק את האינטרסים של בעלי הדין, אלא גם עקרונות כלליים הנוגעים לכלל החברה" (עע"ם 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) (21.12.10). בבג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193 (1999), 202, אומרת כב' השופטת (כתוארה אז) בייניש: "כבר נפסק בבית-משפט זה לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה. בכל הנוגע להטלת ארנונה עומדים כנגד האינטרסים של העותרות - הנפגעות מהטלת החיוב - אינטרסים ראויים של תושבי הרשות המקומית ושל הרשות עצמה המופקדת על הצורך לספק שירותים לתושביה. על-פי הגישה שהסתמנה לאחרונה בפסיקתנו, אין טענת השיהוי נשענת בעיקרה על מידת תום-לבן ועל טיב התנהגותן של העותרות, אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של העותרות אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים אחרים כתוצאה מהשיהוי בהגשת העתירה. האיזון הראוי בין הפגיעות הצפויות לכל אחד מבעלי העניין כתוצאה מקבלת העתירה או מדחייתה יכריע את גורל הטענה (ראו: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה [4]; בג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות [5]; בג"ץ 816/98 רווח נ' השר לענייני דתות [6])." שיהוי